זכרונם לברכה • הערב, י"א כסלו היאר-צייט ה-46 של החסיד המופלא הרה"ח רבי צבי אריה רוזנפלד בן רבי ישראל אבא רוזנפלד זצ"ל, ראיון מרתק עם תלמידו הרה"ח רבי משה זאב שור שליט"א | מצורפת גלריה היסטורית:
כתבות קשורות:
י"א כסלו • רבי צבי אריה רוזנפלד |♪
הערב, י"א כסלו חל היאר-צייט ה-46 של החסיד המופלא הרה"ח רבי צבי אריה רוזנפלד זצ"ל בן רבי ישראל אבא רוזנפלד זצ"ל, רבי צבי אריה זצ"ל היה מיקירי אנשי שלומינו חסידי ברסלב בדור הקודם ממקימי עולה של חסידות ברסלב בארצות הברית ובחכמה מיוחדת הכניס רבים מישראל תחת כנפי השכינה, וכידוע היה ירא וחרד באופן מיוחד.
ברסלב נייעס מגיש כתבה מרתקת שערכו מערכת "אבקשה" הנכבדה עם תלמידו הרה"ח רבי משה שור שליט"א שזכה לשהות רבות בקרבתו של רבי צבי אריה ללמוד ממנו ולדבוק על-ידו באש הצדיק ה"ה רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, שיקדה בקרבו, הראיון התפרסם בשנת תשע"ט בביטאונם המיוחד "אבקשה" – וזכויות הכתבה כולל התמונות שמורות להם:
זכה ורבים זיכה
תוכן הכתבה: על הפצת תורת רבינו הק' באמריקה בדור שאחרי השואה והעמדת תלמידים רבים | השבת בנים רחוקים לחיק אביהם שבשמים, התמסרות לקירוב צעירי הצאן ושיחות נלבבות בעבודת ה' ברכבת התחתית בדרך למנהטן | הנסיעות לאומן תחת מסך הברזל, הערגה לארץ אבות ומפעל הצדקה עבור בנין בית מדרשנו ואנשי שלומנו בירושלים | הרה"ח ר' משה זאב שור שליט"א בזיכרונות נלבבים לרגל מלאות ארבעים שנה להסתלקות מורו ורבו איש האשכולות הרה"ח רבי צבי אריה רוזנפלד זצ"ל, מגדלור שהאיר לכל סביבותיו, ועד היום מאות ואלפים נאותים לאור פירותיו ||| מאת: ישי דוד
בהתקרב יום השנה לפטירתו של הרה"ח רבי צבי-אריה רוזנפלד זצ"ל, מי שהאיר לבבות וקירב נפשות רבות בדרכו המיוחדת לאורו של רבינו הק' בתוככי גולת אמריקה בדור שלאחר השואה, ישבנו לשיחה עם אחד מתלמידיו הרבים והיקרים הרה"ח ר' משה זאב שור שליט"א לשמוע מעט מזיכרונותיו ממורו ורבו, מי אשר זכה להאיר את אורו הבהיר של הנחל נובע מקור חכמה בארץ מרחקים, ולהציל דורות רבים מיון מצולה ולהכניסם תחת כנפי השכינה.
בראשית שיחתנו ר' משה זאב פותח ומספר על שרשי משפחתו ומקור חוצבו של רבי צבי-אריה, בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים', אותם שרשים קדושים שהצמיחו אילן רב פארות זה.
מעשה אבות
"אביו ר' ישראל אבא, היה חסיד ברסלב נלהב ועשיר גדול שהתגורר בקרימנטשוק שבאוקראינה. הוא היה נכדם של שני גדולי תלמידי רבינו הקדוש, רבי אהרן המכונה 'רבי אהרן דער רב' שהיה רבה של העיר ברסלב, ושל רבי שמואל יצחק רב העיר טשערין. ר' ישראל אבא עצמו היה בר-אוריין ובנוסף היה מקורב למלכות. (הוא היה היחידי מבין חסידי ברסלב שחסידי טאלנא באומן נתנו לו ללמוד בבית מדרשם על אף שהם היו מתנגדים, מרוב שהעריכו את גדלותו).
כשהחלו הפוגרומים באוקראינה והמהפכה שלאחר מכן החל משנת תרע"ט כשכל העשירים 'סומנו' על ידי הקומוניסטים, נמלטו ר' ישראל אבא ורעייתו מקרימנטשוק לפולין והשאירו את כל רכושם הרב ברוסיה. בפולין, בעיר גאדניע, נולד להם בשנת תרפ"ב בנם, שנקרא בשם 'צבי-אריה' על שם דודו (אח אביו) שנהרג בפוגרומים שהתחוללו בעיר טשעהרין, הי"ד.
כשהיה רבי צבי-אריה תינוק, חלה מאוד, אביו שחרד לשלומו נסע אל ה'חפץ חיים' זצ"ל לבקש ממנו ברכה לרפואתו. החפץ חיים ברכו ויעץ לו להוסיף את השם 'בן ציון' כסגולה לעוד שנות חיים, ואמנם הוא החלים וקם מחוליו. אגב, בערוב ימיו כשחלה, העירה אשתו כי יתכן ובריאותו רופפת בגלל שלא מזכירים בתפילה לרפואתו את שמו המלא. ואמנם בסוף ימיו הוא השתמש קצת בשם הזה. ברם כאשר בנו שיבלח"ט, ר' ישראל אבא, שאל אותו אם לקרוא לילדים על שמו בהוספת השם בן-ציון או לא, השיב לו שאין צורך להוסיף את השם בן-ציון.
כשהגיע האב ר' ישראל אבא לאמריקה ומצא בה לחרדתו שממה רוחנית, פרסם בעיתון האידישאי "פארודס" מודעה תחת הכותרת "את אחַי אנוכי מבקש", בה כתב שהוא מבקש להיפגש עם חסידי ברסלב החיים באמריקה. ואכן בעקבות המודעה הצליח ליצור קשר עם מתי-מעט חסידי ברסלב שהתגוררו בארה"ב.
בימים הראשונים לבואו ליבשת אמריקה, התאכסן ר' ישראל אבא בבית-מלון, בשבת כשראה יהודי מחלל שבת בפעם הראשונה, הוא פשוט התעלף – – – – בשנים לאחר מכן הוא מסר נפשו על שמירת יהדות בזמן שההתבוללות היתה נוראה. היתה לו חנות בגדים ב'איסט סייד' שבדרום מנהטן, ליד הגשר מברוקלין. הוא נפטר בעודו באיבו, קרוב ל-57, ונטמן בניו יורק.
היה מבנה גדול של בתי-כנסת בשכונת 'איסט סייד', כשבכל קומה ישנו בית כנסת אחר, נתנו לחסידי ברסלב חדרון באותו מבנה, והגבאי והחזן בראש השנה היה החסיד ר' יצחק מנדל רוטנברג.
בימי נעוריו באמריקה, למד רבי צבי-אריה ב'מתיבתא רבי חיים ברלין "תורה ודעת" ואחר כך בישיבת 'בית יוסף נובהרדוק' אצל רבי אברהם יפה'ן, הוא נודע בבחרותו כגאון ורבני וראשי הישיבות מאוד חיבבו אותו ואף היה בין הבחורים הבודדים שקיבל סמיכה ממנו (בגיל 23). בהגיעו לפרקו בא בברית הנישואים עם בתו של הגאון רבי רפאל פייבלזון, אדם גדול בתורה ויראה, שהתגורר בשיקאגו, ואף בנו היה ראש ישיבה נודע.
רבי צבי-אריה התגורר בסמיכות לישיבת מיר בברוקלין ושם החלו להתקרב אליו צעירים רבים כמו ר' גדליה פליר שיחי', ר' חיים מנחם קרמר שיחי', ר' לייבל ברגר ז"ל ואחיו ר' אליהו, ר' משה בריינס ועוד.
"כשהייתי תלמיד בישיבה, הוא לימד באותו אזור וכך יצא שהיינו נוסעים יחד ברכבת-התחתית עד למנהטן, היו עוד כמה תלמידים שהצטרפו והוא היה מדבר אתנו מעבודת השם. ככה במשך שנתיים. הדיבורים האלו ממש החיו אותנו, היה לו חן ונעימות בדיבוריו שמשך אליו את שומעיו"
קירוב בני הנעורים
הוא היה מלמד בתלמוד-תורה, שבשונה מהתלמודי התורה שאנחנו מכירים בארץ, שם רוב הציבור שלחו את הילדים ללמוד בבתי-ספר אזוריים שמטעם הממשלה שהיו מיועדים לכלל התושבים גויים ויהודים, ורק הורים שחפצו לפני הבר-מצווה של בניהם שהם ירכשו קצת ידיעות ביהדות ויוכלו לעלות לתורה, היו שולחים את ילדיהם לת"ת שהיה פעיל כל יום בשעות אחר הצהרים אחרי הלימודים בבית-הספר, ובמשך שעתיים למדו מושגים בסיסיים ביהדות. שם בתלמוד-תורה הוא חיזק מאוד את הילדים והחדיר בהם אהבת תורה ויראת שמים עד שחלק מתלמידים הושפעו מדבריו ונכנסו לישיבות טובות וקדושות. בזכותו הם הקימו דורי-דורות של שומרי תורה ומצוות.
אך פעולותיו לא הצטמצמו רק למסגרת התלמוד-תורה. אני הייתי בגיל שתים-עשרה כשלמדתי בבית-ספר יהודי מודרני שנקרא "עץ חיים", היינו קצת 'שובבים' ולאחר ששלושה מורים לא הצליחו להטיל עלינו מרוּת והרימו ידיים, אחד המורים בביה"ס שהכיר את רבי צבי-אריה מהשכונה בה התגורר, המליץ עליו אצל המנהל ואכן הביאו אותו לבית ספרנו לשמש כמורה. הוא היה היחידי שהצליח לרתק אותנו והקשבנו לו. מיום בואו הכניס בנו אידישקייט וכל האווירה בכיתה שלנו השתנתה פלאים. הוא היה משתמש בסיפורים מעניינים ובמשלים כדי למשוך אותנו.
במחזור הזה היה את ר' חיים מנחם קרמר (לימים חתנו), ר' משה בריינס, ר' שמחה דרוק ועוד.
יש לציין שרבי צבי-אריה בהתחלה לא דיבר ולא הזכיר מאומה מברסלב, אבל עם הזמן הוא החל להכניס קצת ברסלב, הוא הביא לכיתה את תמונתו המאירה של רבי אברהם שטרנהרץ והתחיל לומר דברים ומאמרים מספרי רבינו ז"ל.
אולם לא ארכו הימים וכעבור שנה פיטרו אותו ממשרתו, כשסיבת הדבר שהוא מכניס 'יותר מידי יהדות' ובעקבות השפעתו הברוכה חלק מהתלמידים ביקשו ללכת לישיבות ולא לתיכונים וכד', ואלו שלא היה להורים שלהם כסף, הוא היה מממן עבורם מכיסו את שכר הלימוד בישיבה. הורים רבים התלוננו והנהלת הביה"ס לא עמדה בלחץ ונאלצה לפטר אותו.
לימוד יסודי האמונה
אני זוכר עד היום ולא יכול לשכוח את הפעם הראשונה שרבי צבי-אריה נכנס לכיתה, הוא עמד ונשק למזוזה – זה היה הפתעה עבורנו, לפני כן מעולם לא ראינו מישהו מנשק מזוזה, ומאז התרגלנו לעשות גם אנחנו כמוהו. פעם, כשעשו 'תרגול שריפה' בבית הספר וכל התלמידים היו צריכים לצאת מהכיתה במהירות, פתאום המנהל רואה איך כולם יוצאים, מתעכבים ליד הפתח ונושקים למזוזה… הוא החל לצעוק "מה אתם מנשקים את המזוזה, אתם צריכים להזדרז"..
בתחילת שנת הלימודים, כשהוא היה מתחיל ללמד את הילדים, דבר ראשון היה מלמדם שיש דין ויש דיין, יש בורא ומנהיג לבירה. הוא היה אומר שיש ארבעה דברים שחייבים לעשות אותם בשביל להגיע לעולם הבא, הוא לקח את זה מהמשנה בסנהדרין "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" וכו', 1. להאמין בה', שזה אומר תפילין ושבת. 2. להאמין שהתורה משמים. 3. לא להאמין בעבודה-זרה. 4. כבוד הרב; כי מי שלא מכבד את הרב הוא אפיקורס. ומי שיש לו את ארבעת אלו, זוכה לעולם הבא.
כשהוא הגיע לשכונה, לא היו הולכים שם עם כיפות, פשוט התביישו, לכן הלכו שם עם כובעי קסקט והיו גם מכניסים את הציצית בפנים, שלא יראו ולא יבלטו. אבל הוא היה הולך בריש גלי בגאון דקדושה עם כיפה על הראש. זכורני שפעם אחת ילד הגיע לתלמוד-תורה ושכח להביא כיפה, הוא שם את ידו על הראש ורבי צבי-אריה אמר לו שזה לא מספיק, צריך לשים את היד עם השרוול על הראש, וכך עשה הילד כל השעתיים של הלימודים… היום אותו תלמיד הוא שומר מצוות למהדרין וגם נוסע לאומן.
היה לו קשר אישי עם כל אחד מתלמידיו, היו כמה תלמידים של רבי צבי-אריה שהתחזקו, אולם אחר כך נפלו מהיהדות והתרחקו לגמרי, הוא ממש הצטער מכך ולקח זאת ללב.
האבות מתקרבים בעקבות הבנים
התלמידים מאוד נקשרו אליו ואהבו אותו, ובד בבד היתה להם יראה מפניו. אני זוכר שפעם אחת לאחר שהוא דיבר ארוכות במעלת מצוות ציצית, אחד הילדים התלהב ורצה ללכת עם ציצית אבל לא ידע איך עושים את זה, הוא פשוט עשה חורים בחולצה וקשר חוטים… היו ילדים שחזרו הביתה וביקשו מההורים שיקנו כלים חדשים, כי הכלים בבית היו טריפה. לעיתים הוא מימן למשפחות כלים חדשים על חשבונו. כמו כן היו תלמידים שלא היו מוכנים בשבת לנסוע עם ההורים שלהם, מרוב היראת שמים שהכניס בהם. חלק מההורים ממש כעסו על רבי צבי-אריה והיו שאף איימו על חייו והיו פעמים שהתקשרו למשטרה והתלוננו עליו שהוא "חוטף ילדים" או עושה להם "שטיפת מוח". מאידך, חלק מהתלמידים בזכותו השפיעו כל כך בבית, עד שגם ההורים שלהם התקרבו ושבו בתשובה. הוא היה שולח הרבה תלמידים על חשבונו ל'קמפים' של קירוב, כדי לחזק אותם.
הוא דיבר על תורה משמיים, על אמונה, על תורת אמת. כנער צעיר רציתי להיכנס לישיבת 'יוניברסיטי', אבל בזכות שיחותיו של רבי צבי-אריה נכנסתי ללמוד בישיבה רגילה שהיתה בנשיאותו של הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל, ואחר כך עהרתי לישיבת מיר, ובהמשך נסעתי ללמוד במשך שנה בארץ ישראל, וכשחזרתי, רבי צבי-אריה שידך לי את זוגתי תחי', אחותו של ר' גדליה פליער שיחי'.
בשבתות בבוקר, היה רבי צבי-אריה עושה קידוש בביתו והיה מקפיד על הפרדה מלאה, הבנים יישבו בחדר אחד והבנות בחדר השני. מה שמעניין שהוא לא היה נושא דברים בבוקר, רק אחר הצהרים לפני מנחה היה מוסר שיעור. פעם הייתי אצל ר' אליהו חיים רוזין ז"ל יחד עם ר' חיים מנחם קרמר והוא שאל אותי אם עושים באמריקה שיעור בסיפורי מעשיות בשבת בבוקר, עניתי לו שלא, כשהוא שאל אותי מדוע, אמרתי לו שאין מי שיגיד, אז ר' אליהו חיים אמר לי "תגיד אתה", ובאמת התחלתי להגיד שיעור".
הארת פנים לכל ילד
בני ביתו של ר' משה זאב שור המאזינים לשיחה, מוסיפים:
"את רבי צבי-אריה הכרנו עוד בילדותנו, בזכות אחי הגדול ר' גדליה פלייר. הוא היה גאון גדול שלימד ילדים קטנים והתייחס אליהם בהארת פנים. בדרך כלל, גאונים כמותו היו הולכים ללמד בישיבות ובכוללים, ולא לילדים כה צעירים שכמעט אינם יודעים דבר מהיהדות. אך הוא דאג לגורל התלמידים ופעל להכניס אותם לישיבות, ואת התלמידות לבית-יעקב. התגוררנו במרחק של כמה רחובות ממנו והיינו באים הרבה לבית שלהם בימי חול ובשבתות. היה לו בית מאוד קטן, עם חדר שינה אחד, סלון ומטבח קטן, בו התגוררו הוא ובני משפחתו. אנשים חושבים שהוא היה איש עשיר ובעצם לא ידעו שהוא היה חי בדחקות, אמנם עבר דרכו כסף רב, אבל הוא לא היה אמיד. כשאנ"ש מהארץ באו לבקר אצלו, לא האמינו שכך נראה הבית שלו.
"היה מקרה של ילדה שבזכות השפעתו הגדולה התחזקה והחליטה ללכת לסמינר בית-יעקב, אבל ידעה שההורים שלה לא יסכימו לזה, כשסיפרה על רצונה זה בבית, ההורים חשבו שהיא צוחקת. לבסוף היא הלכה לבד לסמינר בית-יעקב של הרבנית קפלן וביקשה להתקבל שם, ואכן בהנהלה קיבלו אותה וכל יום הלכה לשם וההורים חשבו שהיא הולכת לבית ספר הרגיל שלה… עד שיום אחד הם מקבלים טלפון מההנהלה של הבית ספר, שהבת שלהם כבר כמה שבועות לא מגיעה ללימודים, הם מיד שאלו אותה והיא השיבה 'אמרתי לכם שאני הולכת לבית-יעקב'. ההורים קצת כעסו, אבל בסוף היא ניצחה, ולימים הקימה את ביתה עם ר' לייבל ברגר ז"ל".
ר' משה זאב:
"תמיד היה לפניו ספר פתוח על השולחן. לא היו לו הרבה ספרים בבית, הוא היה קונה ספר, לומד בו ומעבירו הלאה. תמיד כשהוא היה יוצא מהבית, היה תחת ידיו ספר, כמדומני שזה היה ספר 'משנה ברורה'. כל אימת שהיו שואלים אותו שאלה בהלכה, הוא היה עונה ואומר היכן זה כתוב בדיוק, באיזה ספר, באיזה עמוד ובאיזו שורה. פעם כשהייתי אצלו, למדתי באותה תקופה מסכת מנחות, מישהו בבית מילא כוס יין עד שעלה על גדותיו ונשפך, אז אמרתי "בירוצין" (כך מכונה בגמרא ה'גודש' של הכוס שנשפך החוצה), הוא מיד קפץ ואמר: "מנחות דף צ'!"…
אשתו הידרה במצוות הכנסת אורחים, ביתה היה פתוח לרווחה לכולם. כשהיינו מגיעים לביתם כילדים צעירים, היא הייתה מעודדת ומחזקת אותנו בדיבורי אמונה ויראת שמים.
כשכבר הייתי תלמיד בישיבה, הוא היה מלמד באותו אזור וכך יצא שהיינו נוסעים יחד ברכבת-התחתית מהשכונה עד למנהטן, זה נמשך לערך כשנתיים, היו עוד כמה תלמידים שהצטרפו והוא היה מדבר אתנו מעבודת השם. ככה במשך שנתיים. הדיבורים האלו ממש החיו אותנו, היה לו חן ונעימות בדיבוריו שמשך אליו את שומעיו.
צדקה לבניית בית מדרשנו
הוא היה הכל בעבורנו. רב, בעל צדקה, וגם דמות של אב רחמן. בתקופה שלמדנו אצלו, בכל יום ראשון שהיה יום של חופש, היו התלמידים הולכים ואוספים כסף בשביל בניית ה'שול' והחזקת חסידי ברסלב בארץ הקודש. הוא היה כל כך שש ושמח על כל סנט שקבצנו וזה העניק לנו תמריץ ללכת ולאסוף עוד. היה פעם שאמר שמי שיאסוף 150 דולר, יכתבו את השם שלו ב'שול', התלהבנו מכך מאוד וכל אחד אסף את הסכום, אמנם לקח לנו שנה להגיע לזה, אבל הצלחנו לעמוד בזה. צריך להבין ש-150 דולר אז, זה היה יותר מ-1000 $ של היום. ממש אספנו סנט לסנט, עד שהגענו ל-150 דולר. שנה אחר כך אספנו בשביל ר' משה בורשטין לבית הכנסת ברסלב בקטמון.
פעם אחת, כשכמה מהחברים הלכו לאסוף כסף בתחנת הרכבת ביחד, לפתע בא מולם גוי איספמי עם סכין ודרש שיביאו לו את כל הכסף שאספו, באותם רגעים עלו בראשם כל השיעורים שמסר להם רבי צבי-אריה בגודל חשיבות הצדקה לעניי אנ"ש שבארץ ישראל, שפשוט לא היו מסוגלים לתת לגוי את הכסף ומיד החביאו אותו, בתוך כמה רגעים כמה אנשים שעברו שם קלטו את הנעשה והתנפלו על הגוי, והם ניצלו והכסף נשאר אצלם.
לימים העתיק רבי צבי-אריה את מגוריו לשכונת בריטן-ביטש, שם התקרבו אליו בני הדור השלישי והרביעי, כמו חתנו הרה"ח ר' נתן מימון שיחי', הר' דוד אסולין, ועוד, היה לו שם בית כנסת ובו מסר שיעורים שקירבו רבים וטובים.
שנים רבות הוא כסף לעלות לארץ ישראל, וכן השתוקק לגדל זקן ארוך כמנהג היראים, אבל רבי אברהם אמר לו 'אתה צריך לקרב נפשות באמריקה ושם אם יהיה לך זקן מגודל לא תוכל לקרב'. אכן, כך היו אז פני הדברים, וגם אני יכול להעיד שבאם הייתי רואה אותו עם זקן היה לי מניעה להתקרב אליו. גם לגבי העליה ארצה, רבי אברהם אמר לו שעליו להישאר באמריקה ולעסוק בקירוב נפשות להשם יתברך. עם זאת, ראוי לציין שרבי צבי-אריה לא הסכים לקנות דירה באמריקה, הוא גר בשכירות, ונהג לומר תמיד 'איננו קבועים בחו"ל, אנחנו ארעיים כאן', לעומת זאת הוא קנה דירה בארץ ברחוב עמוס בירושלים, ואמנם הרבה מתלמידיו עם עלו ארצה השנים בהשפעתו.
בכל קיץ הוא היה מגיע לארץ הקודש לתקופה של עשרה שבועות. הוא היה ישן במשרד של ה'שול', בית המדרש ברסלב, שהיה ברחוב עין-יעקב 9 מאחורי הבית של רבי אליהו חיים רוזין. היו פעמים שבא לביתנו לאכול, וראוי לציין שתמיד רצה לשלם על האוכל. בכל פעם שהגיע ארצה, היה נוסע גם לציון רשב"י במירון. בהזדמנויות רבות היה מדבר על מירון.
במשך שהותו של רבי צבי-אריה בארץ, הוא היה לומד בחברותא עם בנו של רבי אליהו חיים, רבי קלמן רויזן, שניהם היו גאונים ממש והיו מדברים ברמזים ובמראי-מקומות".
ציון המצוינת
רבי צבי אריה היה מקושר בלב ונפש ובעבותות של אהבה אל הציון הקדוש. הוא עשה כל הזמן מאמצים לארגן נסיעות לציון הקדוש וטרח והתייגע בזה רבות.
וכך מספר ר' משה זאב לנו מזכרונותיו מהנסיעה הראשונה לציון הק':
"בנסיעה הראשונה שארגן רבי צבי-אריה לאומן, נרשמו הרבה אנשים גם מהארץ, אבל לאט לאט ביטלו זה אחר זה את הנסיעה, הפחד מהרוסים היה גדול. ואולם בשביל לקבל 'ויזה' היו זקוקים למינימום אחד-עשר איש אנחנו מאמריקה היינו עשרה איש, ופחות חששנו שכן נסענו בדרכונים אמיתיים מבלי צורך לזייף. מי שהצטרף לקבוצה מהארץ, היה ר' הרשל רייכמן ז"ל, שהשלים את מנין האחד-עשר איש. שנה לאחר הנסיעה הוא נסתלק, ולולא שהצטרף לנסיעה הזאת הוא לא היה זוכה להגיע לאומן. בכל משך הנסיעה שרתה שמחה עצומה בין הנוסעים, התכוננו בהתרגשות וחרדת קודש להשתטחות על הציון הקדוש. באותו יום שהיינו אמורים להשתטח על הציון צמו כולם, כל הנסיעה מקייב לאומן היינו שרויים בתענית והמשכנו בו עד אחרי שסיימנו להשתטח על הציון, כי כך מובא מנהג בהלכה שכשהולכים לציון הצדיקים ראוי לצום.
כרטיס הטיסה עלה 1500 דולר, זה היה סכום עצום בזמן ההוא, משהו כמו 15,000 ₪ בימינו, ואנחנו היינו צעירים ולא היה בידינו הסכום הזה, נטלנו אותו בהלוואה ומדי חודש החזרנו 100 דולר, והמלווה שהיה ממקורבי רבי צבי-אריה נתן לו את ה-100 דולר הללו לצדקה. רבי צבי-אריה תמיד היה אומר שעל מצוות צריך לשלם כסף. הוא הרבה לדבר על תפילה ובפרט תפילה במניין וענית אמן ואמן יהא שמיה רבא.
הוא היה מרבה לדבר אתנו על אומן. אפשר לראות בתמונות של הנסיעות לאומן עם רבי צבי-אריה, בחורים אמריקאים שנראים מודרניים, עושים מסירות נפש לטוס לאומן בתקופה ההיא, אלא שרק כלפי חוץ היו נראים כך. ובאמת הם היו ממש ברסלבר'ס "אפויים" עמוק בלבם.
במחיצת רבי אברהם שטרנהארץ
מבין כל זקני החסידים שהיו בזמנו היה רבי צבי אריה מדבר ביותר מרבי אברהם שטרנהרץ זצ"ל, ממנו הושפע עמוקות וראה בו את הבר סמכא כמי שקיבל את המסורת של ברסלב מזקנו הרב מטשערין. הוא היה גם קרוב משפחה שלו, ושמעתי שאביו של רבי צבי-אריה זירז אותו להתקרב אליו.
בפעם הראשונה שרבי צבי-אריה הגיע ארצה, זה היה בתשעה באב והוא הלך תיכף לבקר אצל רבי אברהם שטרנהרץ. בשביל להגיע אז לארץ היו צריכים לנסוע דרך שלוש מדינות ולא היה אוכל כשר וכדומה, רק מה שכל אחד הביא מהבית, ורבי אברהם שראה את החולשה העצומה שלו וחש בסכנה בו היה שרוי הורה לו מיד לשתות כוס תה.
אכן, לרבי צבי-אריה היה קשר עם כל חסידי ברסלב בירושלים, עם רבי אליהו חיים רויזן, רבי לוי יצחק בנדר, רבי משה בורשטין, רבי נחום יצחק פראנק, רבי שמואל שפירא ורבי הירש לייב ליפל, שהיו תלמידיו של רבי אברהם.
ותשחק ליום אחרון
בסוף ימיו חלה רבי צבי אריה מאוד והתייסר קשות במעיו. ואם כל חייו הוא לא היה בקו הבריאות בשלימות וסבל ממכאובים רבים, הרי שבמשך מחצית השנה של חייו חלה אנושות והיה מרותק למיטתו כשתלמידיו סועדים אותו, וחתנו הרה"ח ר' חיים מנחם קרמר היה צמוד אליו ולומד לידו כשהוא מקשיב ומתקן אותו בעת הצורך.
ביום י"א בכסלו תשל"ט, השיב רבי צבי-אריה את נשמתו לבוראו כשהיא מזוככת ביסורים בהיותו בגיל חמישים ושבע. הלוויתו יצאה מביתו שברחוב עמוס, בדרך עצרו ב'שול' ואחר כך המשיכו ברגל עד להר-הזיתים, שם הוא נטמן בחלקת גדולי אנ"ש. זוכרני שהוא פעם אמר לי שהוא נוהג ללכת מידי פעם לומר 'תיקון הכללי' בחלקת הקבר שרכש לו עוד בחיים חיותו.
*
אך מעט מזעיר הובא ביריעה זו מהזיכרונות היקרים מאותו חסיד דגול איש אשר רוח בו שזכה ורבים זיכה, אשר דורי דורות חבים לו את יהדותם ואת התקרבותם לרבינו הק', ועוד חזון למועד להעריך ולהביא עדויות מפי חתניו ותלמידיו על מפעלותיו הכבירים למען ענין רבינו הק'. תכתב זאת לדור אחרון ובין אנשי הצדיק יוחק שמו לזיכרון עולם.
* * *
הצדקת גיטל'ה בייטלמכר ע"ה:
אגב השיחה בביתו של ר' משה זאב הי"ו עלה שמה של הצדקת גיטל'ה בייטלמכר ע"ה, זוגתו בזיוו"ר של החסיד רבי ישראל קרדונר זצ"ל:
"היא התגוררה בשוק מאה-שערים ברחוב עין יעקב, היה לה בית קטן, שכלל חדר אחד ומטבחון. פעם בשבוע היתה גיטל'ה נוסעת לבית החולים למצורעים ששכן ב'קטמון' והיתה מחלקת להם אוכל, פעם היא לקחה אותי יחד עמה.
היא נהגה ללכת להר-ציון – ואז היו צריכים לטפס ולעלות את כל המדרגות – והיתה מחלקת בבתים רבים אוכל, היא הייתה מבקרת מפעם לפעם בבית רבי שמואל הורביץ, פעם אחת התלוויתי אליה ורציתי שהוא יברך אותי, היא נכנסה לשאול אותו אם הוא מוכן לברך אותי, אבל הוא לא הסכים, וראוי לציין כי קיבלתי זאת בהבנה ולא נפגעתי מכך.
זכורני שגיטל'ה היתה עומדת ליד השטיבלאך במאה שערים ומחלקת תה לאנשים, שם גם פגשתי אותה בפעם הראשונה, ובטוב לבה ותמימותה שאלה אותי: "אידישע (-יהודיה) אולי את צריכה שידוך?"…
רבי משה מוסיף: "כשהייתי בחור, בשבתות כל הבחורים האמריקאים שלמדו אצל רבי אליהו חיים רוזין אכלו ביחד, אבל בפסח כל אחד הלך למקום אחר. לי לא היה לי מקום ללכת אליו, אז הלכתי לאכול אצל גיטל'ה, היה שם כמדומני גם דודו של רבי שמואל הורביץ. ובערב יום כיפור היא חילקה לאנ"ש עופות של כפרות שאנשים נתנו לה.
שמו המלא להדלקת נר לטובת נשמתו רבי צבי אריה בן ציון בן רבי אברהם אבא רוזנפלד זצ"ל.
לפניכם כתבי סמיכה, וגלריית תמונות | קרדיט תמונות: גנזי הנחל, ר' צבי קרמר, גנזי ברסלב. – כל הזכויות שמורות
רבי לוי יצחק בנדר, רבי אליהו חיים רוזין ורבי שמואל שפירא לרבי צבי אריה (באדיבות מכון גנזי הנחל)
רבו של רבי צבי אריה – הגה"ח רבי אברהם שטרנהארץ זצ"ל
