יום אידם • דברים חוצבים מפי רבי משה קרמר || השקפה

יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ • התבדלות מרשעים: דברים חוצבים שהשמיע הגה"צ רבי משה קרמר שליט"א לאברכים ובחורים מאנשי שלומינו חסידי ברסלב לקראת 'יום אידם' ה' אייר דשנת תשנ"ט ||| מאמר השקפה:

כתבות קשורות:
יום אידם • הגר"נ שפירא נשא דברים בעצרת 'העדה החרדית' |♪

יום אידם' הוא כינוי ליום העצמאות של מדינת ישראל, וכדאיתא במסכת עבודה זרה, אידיהם – פירוש רע"ב מברטנורא "שם כינוי לגנאי לחגיהם ולמועדיהם", (פירוש רע"ב ע"ז משנה א' א') – וביותר הסבר ברמב"ם "אידיהם – הבליהם כנוי למועדיהם, ואסור לקרותן מועדים לפי שהם הבל על האמת", (פירוש הרמב"ם על המשניות ע"ז א' א').

יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ • דרוש להתבדלות מרשעים: דברים חוצבים שהשמיע הגה"צ רבי משה קרמר שליט"א לקראת 'יום אידם' ה' אייר – נאמר בפני חבורת הבחורים דאנשי שלומינו חסידי ברסלב, בחצות הלילה של ה' אייר דשנת תשנ"ט. ויבואר בו חילול השם הנורא שבהשתמשות הציונים בשם 'ישראל' ובשפת הקודש, והחיוב המונח על כל אחד להתרחק ולהרחיק אחרים מכל הסכמת הדעת עמם:

אז נדברו יראי ה'

ב'ליקוטי מוהר"ן' (חלק א' סימן ס"ב השמטות לאות ב') מבאר רבינו שהדרך והעצה לבטל את האפיקורסות שנזרקה בלב היא על ידי מדת השלום בפרטיות ובכלליות, בפרטיות שיהיה לבו שלם עם ה' אלוקיו ולא יהיה לבו חלק עליו, ובכלליות על ידי שלום בישראל, בין אחד לחברו, וזה מרומז בתיבת שלום שהוא ראשי תיבות ודע מה שתשיב לאפיקורוס, כי על ידי השלום יודע להשיב ולבטל את האפיקורסות.

בהמשך מבאר רבינו מדוע השלום שבין אחד לחברו מבטל אפיקורסות, וזה לשונו: "כי על ידי המחלוקת באין כפירות כנ"ל וכל אחד אוחז בדעתו, מאחר שאינם באים ומתוועדים יחד לדבר אחד עם חברו להפכו לדעתו וכו', אבל כשיש שלום, אפילו עובדין עבודה זרה מוחלין להם, כי על ידי השלום בודאי יתבטל העבודה זרה והאפיקורסות שיש לכל אחד מהם, על ידי שידברו זה עם זה וישיבו זה את זה מדעותיו הרעות והכפירות ובודאי יבואו לאמונה שלמה וישרה על ידי השלום".

לכאורה יפלא, הלא בלבותיהם של אלו נזרקה אפיקורסות, ומהיכן יבואו לדבר דברי אמונה זה עם זה. אלא שמכלל דברי רבינו במאמר זה מבואר שהכוונה לאנשים כשרים ומאמינים בהשם יתברך ועוסקים בתפלה אלא שהיצר מקשה לבם ליפול ברעה ומכניס בקרבם שמץ של אפיקורסות, וכמו שאומר רבינו "שקודם ביאת המשיח יהיה מבול של אפיקורסות, און ס'וועט אריין שפריצן אפילו בלבות הכשרים, כמו שהמבול לא ירד בארץ ישראל אך הותז שם, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ג). וכוונת רבינו "און ס'וועט אריין שפריצן" הוא, שגם האדם בעצמו לא יחוש בכך שנזרקה בו אפיקורסות, ואפילו בלבות הכשרים תזרק האפיקורסות שבוודאי אינם חפצים באפיקורסות להדיא.

לכשרים ומאמינים אלו, אשר יצרם מטעה אותם ומקשה לבם ליפול ברעה, שח רבינו עצה זו לבוא ולהתוועד יחד, כמו שכתוב (מלאכי ג' ט"ז) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע", הנביא מייעץ את ישראל בעת יגבר החושך, בעקבתא דמשיחא, להתאסף יחד באהבה ואחדות ולדבר דיבורי אמונה, וכאשר הדיבור מאחד לחברו הוא בבחינת 'איש אל רעהו', באהבה ושלום, אז אפשר להטהר מהאפיקורסות שנזרקה בלב. וזה עיקר גדול המובא כמה פעמים בדברי רבינו לבוא ולהתוועד יחדיו בשלום ואהבה, לדבר דברי אמונה.

כי עם קדוש אתה

בברכת התורה אומרים: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", שהשם יתברך בחר בנו מכל האומות, ונתן לנו את תורתו שהיא תכלית הבריאה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (מובא ברש"י בראשית א' א' ד"ה בראשית ברא) "בשביל התורה שנקראת (משלי ח' כ"ב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב' ג') ראשית תבואתו", וכמובא שכיון שאין מלך בלא עם, על כן ברא עם, שיהיו נאמנים למלכותו ולתורתו ויעשו רצונו ונתן להם תורתו. ודבר זה מבואר בתורה הרבה פעמים, שעם ישראל נברא כדי להיות עם נאמן להשם יתברך ועל ידם ינהיג את הבריאה כולה, כמו שכתוב (שמות י"ט ה') "והייתם לי סגולה מכל העמים", (דברים ז' ו') "כי בך בחר ה' וכו' להיות לו לעם סגולה", (דברים ל"ב ט') "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" ועוד, מכל אלו מבואר שהשם יתברך ברא אומה זו כדי שיהיו נאמנים לו וזה יעודם ותכליתם היחידי.

תכלית זה שהוטל על עם ישראל הוא פנימיות כוונת כל המצוות, כמו שאנו אומרים קודם כל מצווה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", כי בזוהר מבואר דהשכינה מכונה 'כנסת ישראל', היינו נשמות ישראל הם סוד השכינה הקדושה, וכשבני ישראל ממליכים עליהם את הקדוש ברוך הוא נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וזה תיקון כל העולמות ותכלית הבריאה.

בסוף 'לשם יחוד' אומרים "בשם כל ישראל", כי שלמות המצוות כאשר מקיימים אותם בכלל כל ישראל וכולל את עצמו עם כל ישראל ועושה אותם כחלק מהאומה הישראלית, ואף על פי שלכל אחד ישנה נקודה השייכת לו בפרטות אשר היא תיקונו ושורש נשמתו (עיין ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ל"ד אות ד'), מכל מקום נקודה זו נמשכת לו מפני שהוא אבר מקומת ישראל, וכשכל אחד ישלים חלקו אזי תושלם כל הקומה.

על כן דווקא כאשר כולל את עצמו עם כל ישראל ישנה חשיבות למצוותו, אך כאשר יחפוץ האדם להתנתק מהכלל ויקיים מצוותיו בלי שום שייכות וקשר לכלל ישראל אזי אפילו אם יקיים את כל התורה כולה אין לזה שום חשיבות, ונחשב לאבר המדולדל המנותק מהשורש, כי כל מציאות האיש הישראלי הוא בהיותו חלק מהאומה הישראלית.

כלל זה הוא יסוד הבריאה, כמו שאומר רבינו (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ל"ו אות ג') שכאשר האדם קורא קריאת שמע הוא נכלל במלכות דקדושה, וכולל את נשמתו בשנים עשר שבטי יה, והוא קיום ועמידת השכינה הנקראת ים של שלמה העומדת על שנים עשר בקר. מבואר שיסוד המלכות דקדושה הוא כאשר האדם כולל את עצמו באומה הישראלית כולה.

וכן מבאר רבינו בסימן י"ז, זה לשונו: "כי ההתפארות שהשם יתברך מתפאר בישראל הוא שורש הבריאה, היינו כלליות ההתפארות של כלליות ישראל מה שהשם יתברך מתפאר עם כלל ישראל זהו שורש כלליות כל הבריאה בכלל. וכן פרטי ההתפארות מה שהשם יתברך מתפאר עם כל אחד מישראל בפרטיות, זהו שורש של אותו דבר פרטי של הבריאה שנברא בשביל זה ההתפארות". ומבואר שההתפארות הפרטי נובע מכך שהוא חלק מהתפארות הכללי.

כללו של דבר, מעולם היה ידוע וברור יסוד זה, שהאומה הישראלית הינה עם קדוש אשר בחר ה' לנחלה לו, ואומה זו נאמנת לו וקבלה את תורתו ומקיימת את הבריאה, וזה היה ידוע ומפורסם גם אצל גויי הארץ, ששם ה' נקרא עלינו ובחר בנו לעם סגולה, לפעמים גרמה להם ידיעה זו להעריך ולכבד את ישראל ולפעמים להיפך, עוררה קנאה ושנאה, ועל אף שבכל העתים ארבה הסטרא אחרא לקדושה והיו אפיקורסים ומשומדים רחמנא ליצלן שיצאו מתוך הקהל ונכרתו מעם ישראל, מכל מקום היה פשוט לכל שהללו נחשבים פרטים מתוך הכלל שנשאר עם נאמן לה'.

אך עקירת שורש ויסוד הבריאה כפי שנעשית היום לא היה מעולם, מעולם לא באו לעקור את השורש והיסוד שעם ישראל הוא עם הנבחר והוא עם ה', כפי שהוא נעקר בימינו.

שורש פורה ראש ולענה זה החל בתנועת ההשכלה, ששמה לה מטרה להעביר את ישראל על דעתם ועל דעת קונם רחמנא ליצלן ולסלף את מצוות התורה, ועליה קרא רבינו שהולך אפיקורסות גדול בעולם (שיחות הר"ן אות ר"כ), במה שלא הצליחו אומות העולם במשך הדורות עלתה בידיהם של ממשיכי דרכם של אלו, כאשר מעשה שטן הצליח, עת קמו אנשי רשע, כופרים ואפיקורסים, וגזלו את ארץ ישראל וחמסו את השם הקדוש 'ישראל', ותחת מסווה זה מבקשים להפיק זממם ומטרתם, שכל ישראל יבואו ויכללו בחבורת רשע זו, ואף אם אינם מצליחים להביא את כל ישראל לחסות תחת כנפיהם הטמאות מכל מקום מייצגים הם כלפי העולם את כל ישראל ומבקשים שכל אחד יחוש קשר לחבורתם מפני שהוא שייך לישראל.

על אף ששקר הוא זה ובוודאי לא תעלה בידם, אך נתבונן על נוראות חילול השם שיוצא מכך, כאשר הפכו קערה על פיה ובמקום אשר שם 'ישראל', יבטא נאמנות להשם, וקבלת עול מלכותו והנהגתו, הרי לדידם ניתן להקרא 'ישראל' אף בלא תורה ומצוות אלא בחוקות עבודה זרה.

ואפילו לטענתם שנותנים חופש דת ומי שרוצה בכך אינם מפריעים לו, אך זו עצמה כפירה גדולה ביותר, ששם 'ישראל' אינו מחייב עוד, וכל אחד אפילו כופר בעיקר ופורק עול מלכותו יתברך יקרא בשם 'ישראל', הרי זו כפירה וחילול השם נורא שלא נשמע דוגמתו מימות עולם, זהו דבר הנוגע לשורש הבריאה, לשורש התורה ולשורש קדושת ישראל. עקירה בשורש השורשים ממש, איה שוקל ואיה סופר אשר יתאר את נוראות החילול השם הכרוך בדבר זה, שישראל יהא נקרא מי שחמס את הארץ הקדושה ולשון הקודש ועושה בה ככל העולה על רוחו.

וידוע שכוונתם היתה שלא ישאר שום ישראל מאמין, ויוזם המדינה אף חישב מחשבות להעביר את כל ישראל לשמד רחמנא ליצלן, וכך קיים בזרעו אחריו, שנשתמדו רחמנא ליצלן ואבדו מתוך הקהל. וזה היה רצונו לפעול אצל כל ישראל, וכיון שידע שרק באופן זה יוכל לבצע את זממו, לכן בחר בדרך זו, כי היא הכפירה הגדולה ביותר להטעות ולחמוס מישראל את כל הקדוש והיקר.

וזה פשוט וברור שכוונת רבינו שיש אפיקורסות שנזרקת בלב, היתה על מחשבה כגון דא, שאם נכנסו בלבו של אדם מחשבה כל שהיא שיש בחבורתם ממשות כל שהיא, הרי זו כפירה גדולה ביותר, כי איך יתכן להסכים לכנופיא כזו שמכרזת שכלל ישראל הינו עם בלא תורה ומצוות ח"ו, עצם ההסכמה לכך היא אפיקורסות ממש, כל שכן כאשר האדם שמח בדבר שכזה רחמנא ליצלן, והאדם לא חלי ולא מרגיש עד היכן הדברים מגיעים.

ישראל לסגולתו

השם 'ישראל' מבטא ומכריז אמונה, וכמו שאנו אומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", זהו מהותו של השם 'ישראל', כמו שכתב הגאון הקדוש רבי אברהם בן רבי נחמן בהקדמה לספרו 'ביאור הליקוטים' שהפרשיות והאותיות של מצוות התורה הם חלק מאור המצוות ובהם מונח אור וסוד המצוה, לדוגמא הוא מביא את מצות הנחת תפילין, שנאמר בתורה (דברים ו' ח') "וקשרתם לאות על ידיך", ותיבות אלו עצמם צריכין לכתוב בתוך פרשיות התפילין, ובאם תחסר אות אחת מתיבות אלו הרי הם תפילין פסולות, כי בתיבות אלו שנכתב ציווי המצוה גנוז אור המצוה, וכן במזוזה הציווי (שם פסוק ט') "וכתבתם על מזוזות" צריך שיהיה כתוב בתוך המזוזה.

כך גם מצוות קבלת עול האמונה בפסוק ראשון קריאת שמע "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", השם ישראל הוא חלק מאור האמונה, כי ישראל והאמונה מאוחדים בתכלית, ולכן תיבת ישראל הוא חלק מאור האמונה וממצות יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

זהו מהות שם ישראל, כמובא בדברי רבינו "כל זמן ששם ישראל נקרא עליו הוא בכלל ישראל", ישראל נוטריקון יש ששים רבוא אותיות לתורה, כל זמן שהאדם מודה ויש לו שייכות לאותיות התורה ולאמונה הרי הוא בכלל ישראל, וכפי שמו"ה רבי נתן מבאר (ליקוטי הלכות חושן משפט הלכות משא ומתן הלכה ד' אות י"ז) ששם ישראל נקרא עליו, היינו שיש לו אמונה, כי השם ישראל מהותו אמונה.

טעות מרה טועים אלו החושבים שאפיקורסים אלה הינם בכלל ישראל כיון שמכונים ישראל, כי באמת אין להם שייכות כל שהיא לשם ישראל, כי שם זה מזויף הוא לגבם, גנוב הוא איתם, אין הם ישראל כלל, כי ישראל מהותו אמונה, ואילו כאן מכונים גם גויים גמורים בשם ישראל, כיון שהם תושבי מדינתם.

כל זיז מהנהגתם וכל דבר מדבריהם הינו עקירת האמונה, כמו שאמרו גדולי דור העבר זצוק"ל "לא מפני שרוצים מדינה הם מעבירים על הדת, אלא מפני שרוצים להעביר על הדת הם כוננו מדינה", ואם אמנם לא בכל עת מתגלה כוונתם ופרצופם האמיתי, אך די בפעמים שכן מתגלה כדי לעמוד על רצונם כוונתם ומטרתם.

ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה

במזימת רשע ובתחבולה כדי ללכוד את עם ישראל, השתלטו על ארץ ישראל ועל לשון הקודש וכך אמנם לכדו את תמימי ישראל ברשתם.

ב'ליקוטי מוהר"ן' (חלק א' סימן ז' אות א') מבאר רבינו כי הגלות היא תוצאה של חסרון אמונה, כי אמונה ותפלה ונסים וארץ ישראל הם ענין אחד ממש. ומבאר שם בארוכה שקדושת ארץ ישראל היא ענין אחד ממש עם אמונה. מי כרבינו הקדוש ומו"ה רבי נתן זיע"א אשר הרבו לגלות את עוצם נוראות קדושת ארץ ישראל, אף בפשטות הבתים והעפר דשם (עיין חיי מוהר"ן, שיחות השייכים לתורות אות ט"ו), וגילה שכל מהותה ענינה ומציאותה הוא היפך הטבע, "כי עיקר הנסים אינו אלא בארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן שם), וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, כי ענינה למעלה מן המקום ואין לה אחיזת הטבע כלל, כמובא (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן קט"ז) שהיו צדיקים שתמהו אם שייך שארץ ישראל תהא במקום כל שהוא בעולם הזה, כי לא יכלו לתאר לעצמם שיש לה מציאות גשמית.

וכל ההנהגה בארץ ישראל הן בעת שבני ישראל שוהים בה והן בזמן הגלות, הכל היה שלא על פי דרך הטבע, כי גם כשדרו בה אמרו חכמינו ז"ל (גיטין נ"ז ע"א) "ארץ צבי (ירמיה ג' י"ט) כתיב בה, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא", והגמרא מביאה שם "ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים, חוץ משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים וכו', אמר עולא לדידי חזי לי ההוא אתרא ואפילו שיתין ריבוותא קני לא מחזיק", כי כל מציאותה היא למעלה מן הטבע.

וככל שגדלה קדושתה גדלים הנסים, על כן בירושלים שקדושתה יתרה, נאמר בה (אבות פרק ה' משנה ז') "מעולם לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים", ובעזרה שקדושתה יתרה (שם) "היו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", ובקודש הקדשים היה נס תמידי (יומא כ"א ע"א) "מקום ארון אינו מן המדה", הרי שכל הנהגת ארץ ישראל היא למעלה מן הטבע ולמעלה מהמקום [עיין ליקוטי הלכות (אורח חיים הלכות ציצית הלכה ג') שמאריך בזה], כי כל מהותה הוא אמונה בהשם יתברך שהוא מנהיג את הבריאה כולה.

כמו כן גם הגלות מארץ ישראל היתה בדרך נס, למעלה מהטבע, (איכה ד' י"ב) "כי לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים", ומצד הטבע היו ישראל עזים וחזקים ולא היה ניתן לכובשם ולהגלותם, אלא ש'מפני חטאינו גלינו מארצנו', כי ארץ ישראל שייכת לישראל עם קדוש וקשורה לקדושת ישראל, וקדושת ישראל פירושה אמונה טהורה שאין שום מציאות של טבע, כמו שכתב הרמב"ן (שמות י"ג ט"ז) "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגן של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזירת עליון". זהו יסוד האמונה, שהוא קדושת ישראל, והקדוש ברוך הוא בחר לנו את הארץ שיש לה שייכות לאמונה זו.

עתה כאשר קמו רשעים אלו ובחרו את שם מדינתם 'ישראל', הרי כפרו ועקרו את כל יסוד האמונה, שהוא שורש קדושת הארץ, וכפרו בגלות ש'מפני חטאינו גלינו מארצנו', ולדידם תלוי הדבר בכוחי ועוצם ידי, באמרם שאפשר להגאל בכוחות עצמינו רחמנא ליצלן.

כל מה שרבינו דיבר בגדולת ההליכה לארץ ישראל הוא רק כאשר באים שם לעבוד את השם, כמו שכותב רבינו (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן קכ"ט) על הפסוק (במדבר י"ג ל"ב) "ארץ אוכלת יושביה", זה לשונו: "ארץ ישראל עצמה יש לה גם כן הכח הזה וכו', כי היא ארץ אוכלת יושביה, שהיושב שם נאכל אצלה ונתהפך למהותה הקדוש". ומכלל דבריו עולה שעיקר עבודה זו, להכלל בארץ ישראל, היא על ידי אמונה.

רבינו מבאר שם שכן הוא גם לגבי התקרבות לצדיק, שהוא בחינת ארץ ישראל ועל ידי אמונה נכללים בו, ומסיים "העקר תלוי ברצון, אם רצונו חזק מאד להתקרב להשם יתברך ולעבוד אותו, רק שקשה לו לשבור תאוות גופו, אז על ידי התקרבות ואמונת הצדיקים הוא בחינת אכילה ונאכל להצדיק, היינו שנתהפך למהותו כנ"ל. אך אם אין רצונו כלל לעבוד את השם לא יועיל לו שום התקרבות לצדיקים, והוא בחינת מזון שאינו נתהפך לנזון וכו' כי הצדיק אינו יכול לסבלו ומקיא אותו. והוא בחינת הכתוב בארץ ישראל (ויקרא י"ח כ"ח) כאשר קאה את הגוי, דהיינו שאינה יכולה לסבלו להיות נאכל אצלה שיתהפך למהותה רק היא מקיאה אותו, ה' יצילנו".

ומה שלמד רבינו מארץ ישראל לגבי הצדיק נלמד אנו לגבי ארץ ישראל עצמה, שאם כוונת האדם בבואו לארץ ישראל אינו לעבוד את השם, אזי הארץ אינה סובלתו ותקיא אותו, וכן הוא להדיא ב'קיצור ליקוטי מוהר"ן' (סימן קכ"ט אות ב') "מי שנוסע לארץ ישראל וכוונתו לשמים באמת כדי לשוב על ידי זה להשם יתברךְ, בודאי תועיל לו ארץ ישראל מאד וכו', אבל אם אין רצונו כלל בשביל עבודת השם לכלות הרע שלו, לא יועיל לו ישיבת ארץ ישראל, כי היא מקיאה אותו, בבחינת כאשר קאה", רחמנא ליצלן. וכן הוא ב'ליקוטי עצות' (ערך ארץ ישראל אות י"ג).

וכל זה אף אם באים לארץ ישראל סתם בשביל גשמיות, כל שכן אם באים לארץ ישראל בשביל מה שהללו כוונו רחמנא ליצלן, הרי זה ההיפך הגמור ממש מארץ ישראל, והוא הפגם הגדול ביותר בקדושת ארץ ישראל. מובא בספרים הקדושים שיתכן שידור אדם בארץ ישראל ובכל זאת יהא נפלט מקדושתה רחמנא ליצלן, ואין ספק שהללו בוודאי נפלטים ונשלכים מחוץ לגבולי קדושת ארץ ישראל.

דבר זה גורם אריכות הגלות בפשיטות, כמו שכותב רבינו בסימן ז' שהובא לעיל, שעיקר הגלות הוא בשביל חסרון אמונה, ופגם האמונה גרם את גלות מצרים ואת כל הגלויות שנקראים בשם מצרים, וכשיכלו אלו הפוגמים באמונה תבוא הגאולה, כי אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס, עד שיכלו אלו המכסים את הנסים בדרך הטבע, ומי כמוהם מכסים את הנסים בדרך הטבע, עד שלקחו את ארץ ישראל, שורש האמונה, שורש הנסים, וכיסו אותה בטבע, ועל זה אנו מצפים שיכלו האפיקורסים, אך באיזה אופן יתקיים, זאת אין אתנו יודע עד מה.

ורוממנו מכל הלשונות

ב'ליקוטי מוהר"ן' (חלק א' סימן י"ט) מבאר רבינו ששלמות לשון הקודש ותיקון הברית ענינם אחד, וזה לשונו: "ועל ידי לשון הקודש רוממנו מכל הלשונות, שכל הלשונות העמים נופלים על ידי לשון הקודש", כוונת הדברים שצריך לדבר דיבורים קדושים של תורה ותפלה ועל ידי זה מכניעים את הרע, אך אין מקרא יוצא מדי פשוטו, ובוודאי יש קדושה עליונה בלשון זה שבו נאמרה התורה הקדושה ואשר בו נברא העולם.

אמנם השייכות והקשר לקדושת לשון זה הוא כשמדברים דיבורים קדושים, כמו שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן פ"ה סעיף ב') שבמבואות המטונפות אסור לדבר דברי תורה בכל לשון ודברי חול שרי לדבר שם אפילו בלשון הקודש, הרי שהקשר לקדושת לשון הקודש הוא כאשר מדברים בו דיבורי קודש.

לשון קדושה זו, שעליה נאמר 'ורוממתנו מכל הלשונות', חמסו הללו כדי לעקור את קדושתה, וכי לשון הקודש היא אצלם, הרי לקחו אותה וטמאוה כמו שטמאו את ארץ הקודש.

רבינו מרמז זאת (ליקוטי מוהר"ן שם) זה לשונו: "ונחש, שהוא הרע הכולל, כשאין שלמות בלשון הקודש אזי הוא הולך ושולט על לשון הקודש וכו', וזה בחינת נחש שפיתה לחוה והטיל בה זוהמא וכו', והולך ומפתה את הרוח הקודש, שהוא לשון הקודש, ומטיל בה זוהמא".

לך נא ראה מה שכתב הרב הקדוש מטשעהרין על המשכילים, אבותיהם של הציונים, שבחרו להם את המליצה, (אוצר היראה ערך דיבור אות ב') "מה שעכשיו בעונותינו הרבים נפל חכמת מליצת לשון הקודש מאד, עד שכמעט רוב חכמת המליצה הוא אצל הקלי עולם וכו' ההפך ממש מקדושת לשון הקודש, ועל ידי צחות המליצה שלהם הם מושכים את לב כמה וכמה מנערי בני ישראל עד שמביאים אותם לאפיקורסות גמור חס ושלום. וזה בחינת (משלי ה' ג') נופת תטופנה שפתי זרה, וכן (שם ב' ט"ז) מנכריה אמריה החליקה, וכל זה הוא בחינת הנחש, שפתה את חוה [שהיא בחינת הדיבור של לשון הקודש] והטיל בה זוהמא, [על פי סימן י"ט]" ועיין עוד שם (ערך דיבור טוב והיפוכו אות ד'). ובימינו גבר אויב, שכל כפירתם נבנה על ידי לשון זה, ומעמידים יסוד טומאתם על לשון הקודש, וממש טמאו לשון קדושה זו שעליה נאמר 'ורוממתנו מכל הלשונות', אהה, מי יכול לתאר את צער השכינה הקדושה, המצווחת ואומרת 'קלני מראשי קלני מזרועי', שגזלו ממני את השם ישראל ואת כלל ישראל ואת ארץ ישראל ואת לשון הקודש.

ישראל ערבים זה לזה

כבר התבאר למעלה שסוד קדושת ישראל הוא כאשר עם ישראל מאוחד ואינם חלקים ונפרדים זה מזה, השם יתברך הבטיח לאבות הקדושים שתצא מהם אומה ולא רצה בעבודת יחידים, ואפילו אם יהיו אלפי רבבות בני אדם שכל אחד מהם יעבוד את השם בנפרד אין בכך שום חשיבות, כי 'אין מלך בלא עם', 'כי חלק ה' עמו', וכל אחד מישראל הוא אבר מקומת העם הקדוש, כמו שהתבאר.

יסוד זה מחייב אותנו, כי הדברים נוגעים גם לדידן, יש כאלה שחושבים לעצמם 'הרי אני איש כשר ועובד את השם, מה מני יהלוך מה שנעשה בארץ ישראל על ידם, מה זה קשור אלי ומה אכפת לי מכך, כי מה לנו ולהם'.

אבל כשנתבונן נראה שהוא דבר נורא, כי אמנם כלפי אפיקורסים גמורים אומר מו"ה רבי נתן (ליקוטי הלכות חושן משפט הלכות נזיקין הלכה ד' אות כ"ח) שנשמותיהם משלוש קליפות הטמאות, "שאף על פי שהם מזרע ישראל, אף על פי כן הם טמאים לגמרי, מאחר שעקרו עצמן מהשם יתברך ומישראל על ידי דעותיהם הרעות, שנמשכו אחר כפירות והאפיקורסות הבאים על ידי חכמות חיצוניות עד שפרקו עול לגמרי ומחללים שבתות בפרהסיא ובצנעה כמצוי עכשיו בעוונותינו הרבים", וכמובא שהאפיקורסים המסיתים ומדיחים אין להם שום שייכות לקדושת ישראל.

אך הלא ישנם יהודים המאמינים בה' השמחים בכפירה הזאת ומחללים שמו יתברך בשמחתם על גלות השכינה, ואם כן איך שייך לומר 'אני עובד את ה' ולא אכפת לי מהם', הלא אנו קומה אחת, איך יתכן שלא אכפת לו מצער השכינה, וכי לא אכפת לו שנוטלים ממנו את שורש הקדושה, וכי לא אכפת לו שיש מאמינים בני מאמינים ישראל עם קדוש שמסכימים לכפירה שכזאת, ואם אכן לא אכפת לו לאדם דבר זה, הרי זה מפני שנזרקה אפיקורסות בלבו, כי מציאות זו צריכה שתכאיב לאדם, ויראי ה' כאבו כאב זה תמיד. אין צריך ראיות לכך, אבל כך היה בפועל אצל כל גדולי וקדושי אנ"ש, שעם היותם שקועים כל כולם ממש בעבודת השם, הרי שכאב להם מאד מצב זה. אדרבא, כל מה שיש לו לאדם יותר שייכות לקדושת ארץ ישראל צריך לכאוב לו ביותר.

ואם שנדמה שאין מה לעשות, אמנם עשיה היא חלק נוסף, אך לפחות לכאוב זה וודאי אפשר, כמו שמספרים מבעל ה'חפץ חיים' שהוכיח לרב אחד מדוע אינו מתקן פרצת הדת בעירו, ענה לו הרב שאין זה ביכולתו, אמר לו ה'חפץ חיים', "אם לעשות אינכם יכולים, להתעלף יכולים הינכם", והכוונה שאם אכן יכאב לו הדבר כל כך, כבר ימצא דרך איך יוכל לפעול. גם לענינינו צריכים לכאוב את צער וכאב השכינה ואז נראה מה נוכל לפעול.

כאב נורא צריך שיכאב לנו, כי קורעים גזרים מעם ישראל, קורעים גזרים מקדושת ישראל, וכביכול מהשכינה הקדושה. איך יתכן שלא אכפת לו לאדם מכך, לפחות נשפוך לבנו על גלות השכינה.

כאמור, הדברים נוגעים לכל אחד, כמו שאם ח"ו נחלה אחד מאבריו של האדם, וכי יאמרו שאר האברים מה איכפת לנו, הרי כל האברים כואבים, הלב כואב והמח כואב וכן שאר אברים, כי היא קומה אחת. גם לענינינו, כל ישראל הם קומה אחת, ומפני זה אכן הכפירה נתזת ומתפשטת רחמנא ליצלן בכל הקומה.

קשה לומר דברים אלו, אך רבינו מבאר (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן ה') שעל ידי נפילת האמונה באין חולאים כאלה שרחמנא ליצלן אין להם רפואה, מי יודע והרי יש כפירה גדולה שכזה בעולם.

רבינו ברוח קדשו בוודאי כיוון נגד כפירה זו, וכבר כתבו בספרים הקדושים שמה שרבינו אמר שקודם ביאת המשיח ירד מבול של אפיקורסות בעולם, כוונתו היתה על זה.

כלל נקוט הוא, שזה לעומת זה עשה האלקים, וכמו שיש צדיקים בכל דור ודור שעוסקים בתיקון כלל ישראל כך עשה אלקים שתעמוד קליפת עמלק ובכל פעם מתחדשת באופן אחר נגד הצדיק שעוסק להרבות גבולי הקדושה אצל הכלל, כי חוץ ממה שיש יצר הרע שהוא עמלק הפרטי שבלב יש עמלק כללי, וענינם אחד הוא.

זוהי מלחמת הצדיק מול הסטרא אחרא והטומאה, ועל זה הרבה רבינו להזהיר להתחזק באמונה, בפרט בדורות אלו אשר אזהרה זו שייכת אליה ביותר, כי אף שהכוונה היא לאמונה הפרטית של כל אחד, אך בכלל זה היא גם ההתחזקות נגד הכפירה הכללית, ואין ספק שחלישות האמונה של כל אחד הוא מחמת האויר המלא בכפירה ואפיקורסות של כוחי ועוצם ידי.

רבינו אמר (שיחות הר"ן אות ר"כ) "אני יודע שאנשים שלי וכו' יתחזקו באמונה באמת וישארו קיימים באמונתם" וברוך השם רואים זאת בעינינו ויעזרנו השם שיצא הדבר יותר מן הכח אל הפועל,

ומוטל על כל אחד מאתנו להתפלל להשם יתברך על זה תמיד, שתתבטל כפירה זו מן העולם בדרך היותר טוב ובאופן שלא יזיק לשום בר ישראל, ושנזכה ל'ונגלה כבוד ה", ובזה תלויה הגאולה, כי אין בן דוד בא עד שיכלה האפיקורסות שנזרקה בלב, וכמו שאמר הנביא בשם ה' שהוא יתברך יראה אם יש מבקש אמונה, שענינו לכסוף ולהתגעגע לאמונה ולבקש ולהתפלל על כך.

השם יתברך יזכנו שנזכה לדעת מהי שמחתנו ועל מה לשבר את לבנו ולבכות לפניו וכל המתאבל על ירושלים, היינו על קדושת ירושלים וארץ ישראל שנפלה בין הקליפות, זוכה ורואה בבנינה. ונזכה לבואו של בן דוד במהרה בימינו אמן.

מתוך הספר 'ממזרח שמש' – דרושים ומאמרים
שנשמעו מפי הגה"צ רבי משה קרמר שליט"א

הערת מערכת:
נשמח לקבל את קובץ האודיו של השיחה, היות ורבים מאנ"ש פנו למערכת בבקשה להעלות את השיחה לשמיעה, וזכות הרבים תעמוד לכם לעד.