אומן • מֵת מִצְוָה: האישה מרת מניה ב"ר אברהם וולדמן ע"ה – יהודייה גלמודה מאומן הובאה לקבר ישראל

האישה היקרה מרת מניה ע"ה בת ר' אברהם וולדמן ז"ל – יהודייה גלמודה מהעיר אומן הובאה לקבר ישראל בזכות מעשי החסד שעשתה

מת מצוה הכל קרוביו: היהודייה הגלמודה והיקרה ממרכז העיר אומן שבאוקראינה הלכה לבית עולמה בשבוע העבר, כאשר אין לה ולד ומכר – שידאגו לקבורתה.

האישה היקרה מרת מניה ע"ה נפטרה לבית עולמה בשבוע שעבר והיא בת 82 בפטירתה – ובהשגחה פרטית הובאה למנוחת עולמים בקבורה יהודית ע"פ התורה.

בעבר הלא רחוק עבדה המנוחה מרת מניה כמהנדסת בכירה בעיריית אומן, בשל כך, תוכנן לערוך לה טקס לוויה אזרחי אוקראיני להם זכאים עובדי עירייה, בהשגחה פרטית מיחודת נודע לעסקנים באומן על פטירתה ותכף נכנסו לעובי הקורה ודאגו לסידור ההלוויה על פי התורה וההלכה, ואף למניין יהודים שיאמרו עליה קדיש.

בשנים האחרונות הייתה המנוחה פעילת חסד, כאשר לקראת ימי חג הפסח דאגה להביא מצות ושאר מצרכים כשרים לפסח עבור יהודים מבוגרים שאינם יכולים לצאת מביתם.

לעסקני אומן נודע על פטירתה בזכות פעילות החסד שהייתה עושה, וכאמור, זכתה לקבר ישראל עם מנין שיאמרו עליה קדיש.

האשה מרת מניה (אברמובנה) ב"ר אברהם וולדמן ע"ה, נטמנה בבית הקברות החדש ב'נובי אומן'.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים

מת מצוה הכל קרוביו: יהודי יקר עשה גם אתה עכשיו לנשמתה ולמד לפחות משנה אחת יחד עם כלל אנשי שלומינו חסידי ברסלב הע"י לעילוי נשמתה – לסדר המשנה לע"נ גלגל את העכבר ועבור למטה לאחר הגלריה:

סדר הלימוד לעילוי נשמה
ממאגר "תורת אמת"

הריני לומד משניות \ משנה לעילוי נשמת המנוחה – מניה בת ר' אברהם – ויַּעֲלֶה לְרָצוֹן לִמּוּד זֶה שֶאֲנַחנוּ לוֹמְדִים. וּבִזְכוּת לִמּוּד זֶה, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרא שוֹכֵן עַד וְקָדוֹש שְמוֹ, תִּצְרֹר נִשְמָתה בִּצְרוֹר הַחַיִּים. – היה"ר השלם לאחר המשניות למטה:

» מסכת מקואות פרק ז' (אותיות נשמה)

יֵשׁ מַעֲלִין אֶת הַמִּקְוֶה וְלֹא פּוֹסְלִין, פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין, לֹא מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין. אֵלּוּ מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין: הַשֶּׁלֶג, וְהַבָּרָד, וְהַכְּפוֹר, וְהַגְּלִיד, וְהַמֶּלַח, וְהַטִּיט הַנָּרוֹק. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּן כְּנֶגְדִּי לוֹמַר: הַשֶּׁלֶג אֵינוֹ מַעֲלֶה אֶת הַמִּקְוֶה. וְהֵעִידוּ אַנְשֵׁי מֵידְבָא מִשְּׁמוֹ, שֶׁאָמַר לָהֶם: צְאוּ וְהָבִיאוּ שֶׁלֶג וַעֲשׁוּ מִקְוֶה בַּתְּחִלָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אֶבֶן הַבָּרָד כַּמַּיִם. כֵּיצַד מַעֲלִין וְלא פּוֹסְלִין? מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת, נָפַל מֵהֶם סְאָה לְתוֹכוֹ, וְהֶעֱלַתּוּ, נִמְצְאוּ מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין.

יש מעלין. משלימין לארבעים סאה: ולא פוסלין. בשלשה לוגין שאובין. וכולהו מפרש כיצד: הכפור. גשמים שיורדין נקפים: גליד. מים שקפאו על פני הארץ או על פני המים: טיט הנרוק. טיט רך ורקיק שנעשה כמו רוק: אבן הברד כמים. כמים שאובים דאמרינן לקמן פוסלים ולא מעלים. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי. והלכה כעדותן של אנשי מידבא שעושין מקוה מן השלג אפילו לכתחלה: נמצאו מעלין. שהשלימוהו. ולא פוסלין. בשלשה לוגין שאובין. שהרי סאה היא הרבה יותר משלשה לוגין, ולא נפסל המקוה בכך:

אֵלּוּ פּוֹסְלִין וְלא מַעֲלִין: הַמַּיִם בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים, וּמֵי כְבָשִׁים, וּמֵי שְׁלָקוֹת, וְהַתֶּמֶד עַד שֶׁלּא הֶחֱמִיץ. כֵּיצַד פּוֹסְלִין וְלא מַעֲלִין? מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרְטוֹב, וְנָפַל מֵהֶן קֻרְטוֹב לְתוֹכוֹ – לא הֶעֱלָהוּ; פּוֹסְלוֹ בִּשְׁלשָׁה לֻגִּין. אֲבָל שְׁאָר הַמַּשְׁקִין, וּמֵי פֵרוֹת, וְהַצִּיר, וְהַמֻּרְיָס, וְהַתֶּמֶד מִשֶּׁהֶחֱמִיץ – פְּעָמִים מַעֲלִין וּפְעָמִים שֶׁאֵינָן מַעֲלִין. כֵּיצַד? מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת, נָפַל לְתוֹכוֹ סְאָה מֵהֶם – לֹא הֶעֱלַתּוּ. הָיוּ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, נָתַן סְאָה וְנָטַל סְאָה – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.

המים. שאובין. בין טמאין בין טהורים: מי כבשים. מים שכבשו בהן זיתים או מיני ירקות: ומי שלקות. מים ששלקו בהן שלקות: והתמד. חרצנים וזגים או שמרים שנתן עליהן מים: עד שלא החמיץ. דאם החמיץ נידון כמי פירות: קורטוב. אחד מששים וארבע בלוג: פעמים מעלין. כדמפרש, כשיש במקוה ארבעים סאה מים כשרים ונתן בו סאה מי פירות, ואח"כ נטל סאה ממנו מים ומי פירות מעורבים יחד, הרי כל הסאה של מי פירות שנשארה במקוה משלימים את המקוה: פעמים אין מעלין. כדקתני במקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת:

הֵדִיחַ בּוֹ סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים, וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו – כָּשֵׁר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵי הַצֶּבַע פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בִּשְׁלשָׁה לֻגִּין, וְאֵינָן פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה. נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן וּמחַל, וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו – פָּסוּל. כֵּיצַד יַעֲשֶה? יַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים, וְיַחְזְרוּ מַרְאֵיהֶן לְמַרְאֵה הַמַּיִם. הָיוּ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, מְמַלֵּא בַּכָּתֵף וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ מַרְאֵיהֶן לְמַרְאֵה הַמַּיִם.

ושינו את מראיו כשר. דהדחת כלים לא חשיבא שינוי מראה: ואין פוסלים אותו בשינוי מראה. משום דצבעא לית ביה מששא: מוחל. מים היוצאים מן הזיתים: ימתין עד שירדו גשמים. דלמלאות בכתף אי אפשר, דבחסר עסקינן, שהוא נפסל בשלשה לוגין: ממלא בכתף. דמקוה שלם אין השאובים פוסלים אותו לעולם:

נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ מחַל, וְשִׁנּוּ מִקְצָת מַרְאָיו, אִם אֵין בּוֹ מַרְאֵה מַיִם אַרְבָּעִים סְאָה – הֲרֵי זֶה לא יִטְבּל בּוֹ.

אין בו מראה מים ארבעים סאה. אם אין במקוה ארבעים סאה שיש בהן מראה מים, לא יטבול באותו מקוה אפילו באותו צד שיש בו מראה מים, ואם טבל לא עלתה לו טבילה:

שְׁלֹשָׁה לֻגִּין מַיִם, וְנָפַל לְתוֹכָן קֻרְטוֹב יַיִן, וַהֲרֵי מַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה הַיַּיִן, וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה – לא פְּסָלוּהוּ. שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם חָסֵר קֻרְטוֹב, וְנָפַל לְתוֹכָן קֻרְטוֹב חָלָב, וַהֲרֵי מַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה הַמַּיִם, וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה – לא פְּסָלוּהוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: הַכּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּרְאֶה.

ונפלו למקוה לא פסלוהו. הואיל והן נראין כיין, ומי פירות אין פוסלין בשלשה לוגין: הכל הולך אחר המראה. אף על פי שאין החלב פוסל המקוה ואין במים שיעור שלשה לוגין לפסול, מכל מקום כיון שיש כאן שלשה לוגין שנראין כמים, חשבינן להו כאילו כולן מים ופוסלין. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי:

מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מְכֻוָּנוֹת, יָרְדוּ שְׁנַיִם וְטָבְלוּ זֶה אַחַר זֶה – הָרִאשׁוֹן טָהוֹר, וְהַשֵּׁנִי טָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיוּ רַגְלָיו שֶׁל רִאשׁוֹן נוֹגְעוֹת בַּמַּיִם – אַף הַשֵּׁנִי טָהוֹר. הִטְבִּיל בּוֹ אֶת הַסְּגוֹס, וְהֶעֱלָהוּ, מִקְצָתוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּיִם – טָהוֹר. הַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁל עוֹר, כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהַּ שִפְתוֹתֵיהֶם מִן הַמַּיִם – הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָן שְׁאוּבִין. כֵּיצַד יַעֲשֶה? מַטְבִּילָן וּמַעֲלֶה אוֹתָם דֶּרֶךְ שׁוּלֵיהֶם.

והשני טמא. דודאי חסר שיעור המקוה בטבילתו של ראשון: אף השני טהור. דאמרינן גוד אחית, והוי כאילו המים שהעלה הראשון בגופו הן מחוברין למי מקוה ולא נחסר משיעורו כלום. ופירשו בגמרא דחגיגה דלא טיהר רבי יהודה אלא במעלות דרבנן, כגון שהיה טהור לחולין וטבל להיות טהור למעשר, או שהיה טהור למעשר וטבל להיות טהור לתרומה. אבל לעלות מטומאה גמורה לטהרה, דברי הכל טמא. ואין הלכה כר' יהודה: סגוס. בגד צמר עב, וקורין לו בערבי אלבורנו"ס, ובולע מים הרבה: מקצתו נוגע במים טהור. ובמקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות איירי וטבל בו אדם לאחר שהטביל בו את הסגוס, טהור האיש הטובל אע"פ שנחסר שיעור מקוה בטבילת הסגוס, מאחר שמקצת הסגוס נוגע במים. ור' יהודה היא דסבירא ליה אמרינן גוד אחית: המים שבתוכן שאובים. וחוזרים ופוסלים את המקוה בשלשה לוגים. שהרי לא היו בו אלא ארבעים סאה מכוונות ונתחסר כשהגביה שפתותיהן מן המים: ומעלה אותם דרך שוליהם. כדי שלא יפלו המים שבתוכן למקוה ויפסלו כל מימיו:

הִטְבִּיל בּוֹ אֶת הַמִּטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁרַגְלֶיהָ שׁוֹקְעוֹת בְּטִיט הֶעָבֶה – טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מְקַדְּמִין. מִקְוֶה שֶׁמֵּימָיו מְרֻדָּדִין, כּוֹבֵשׁ אֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, אֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְפְּחוּ הַמַּיִם, וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל. מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, הָיָה מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בַּמַּיִם, כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלֶיהָ הַגַּל – טְהוֹרָה.

הטביל בו את המטה. שרגליה גבוהות, ואי אפשר להטבילה כולה כאחת במקוה קטן כזה ששיערו מצומצם אא"כ רגליה שוקעות בטיט: העבה. שאינו נרוק ואין מטבילין בו: שהמים מקדמין. להטביל הרגלים קודם שישקעו בטיט, ובמים הוטבלו: שמימיו מרודדים. שאין המים עמוקים, מחמת שהמקוה רחב והמים מתפשטים בכולו. ואע"פ שיש בו ארבעים סאה אין כל גופו מתכסה במים בבת אחת: כובש. לצד אחד של מקוה: אפילו חבילי עצים וקנים. ואע"ג דנראה כמקוה שחלקו, אפילו הכי הואיל והמים נכנסין ביניהן לא הוי חלוק. וכובש דנקט, מפני שהעצים והקנים צפים על פני המים, וצריך לכבוש עליהם אבנים כדי שיכנסו תחת המים: היה מוליך ומביא במים. מנענע המים בידיו: כיון שעבר הגל. של מים על המעלה של מקוה שהמחט מונח בה וצפו מי הגל על המחט, טהורה. ולפי שהמחט דקה וקטנה וירא פן תפול במים, דרך להטבילה כן:

תפילה שאומרים לפני הלימוד

יְהִי רַצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ וְאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶיַּעֲלֶה לְרָצוֹן לִמּוּד זֶה שֶאֲנַחנוּ לוֹמְדִים לְשֵם נִשְמַת (פב"פ) ע"ה. וּבִזְכוּת לִמּוּד זֶה, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרא שוֹכֵן עַד וְקָדוֹש שְמוֹ, שֶתִּצְרֹר נִשְמָתוֹ (נשמתה) בִּצְרוֹר הַחַיִּים. וְתִמְחֹל וְתִסְלַח וּתְכַפֵּר וְתִמְחֶה וְתִמְחֹק כָּל מַה שֶּׁחָטָא וְעָוַה וּפָשַע (שחטאה ועותה ופשעה) לְפָנֶיךָ, אוֹ עָשָה (עשתה) דָּבָר שֶלֹּא כִּרְצוֹנֶךָ. וְאַל תִּזְכּר לוֹ (לה) שוּם חֵטְא וְעָוֹן וָפֶשַׁע וַעֲבֵרָה, אֶלָּא כָּל הַמִּצְוֹת שֶעָשָה תִּזְכְּרֵם לוֹ (לה) לְטוֹבָה. וְרוּחוֹ (ורוחה) תַּרְגִּיעַ בְּחֵלֶק הַיּוֹשְבִים בְּגַן עֵדְן, וְנִשְמָתוֹ תִּתְעַדֵּן בַּטוּב הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים וְתָשִיב בְּכָבוֹד מְנוּחָתוֹ (מנוחתה), וּלְקֵץ הַיָּמִין יַעֲמֹד לְגוֹרָלוֹ (לגורלה). וְיִלָּוֶה אֵלָיו הַשָלוֹם, וְעַל מִשְׁכָּבוֹ (משכבה) יָבֹא שָלוֹם, כְּדִכְתִיב יָבֹא שָלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְכְּבוֹתָם. הוּא (היא) וְכָל בְּנֵי יִשְראֵל הַשּוֹכְבִים עִמּוֹ (עמה) בִּכְלַל הָרחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת. אָמֵן, כֵּן יְהִי רצוֹן:

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרִי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְּהוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי: