איך ללמוד את ספר הקדוש 'לקוטי הלכות' • מאמר מאת הרב יעקב הרצברג שליט"א

"עַכְשָׁו יֵשׁ לָנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן" • רחשי לב על גאון עוזינו האדמו"ר מוהרנ"ת זיע"א ועל ספריו הקדושים • מאת הרב יעקב הרצברג שליט"א  מתפרסם לקראת התחלת מחזור ד' בסדר לימוד דף היומי של הספר הקדוש "ליקוטי הלכות"

שָׁמַעְתִּי, שֶׁפַּעַם אַחַת הָיוּ מְקוֹנְנִים וּמְצַעֲרִים אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ לִפְנֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מְאֹד עַל פְּטִירַת הָרַב רַבִּי יִצְחָק אַייזִיק הַנַּ"ל, וְנִחַם אוֹתָם רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה וְהֵשִׁיב לָהֶם: אֲבָל עַכְשָׁו יֵשׁ לָנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן! . (חיי מוהר"ן שי"ג)

התגלות פלאי הפלאות של התלמיד, שעל ידו נשארה לנו כל השארת רבינו היא מדהימה ומפתיעה. בכל פעם מגלים מחדש עד כמה מיוחדת מהות התלמיד שבו, וזה מתגלה יותר ויותר בעומק, וכן משיגים בעוד דרכים את יסודיות ושורש הקשר הנורא שנרקם בין הרב לתלמיד, ואשר בכוח הקשר הזה יש גם לנו היום, בחשכת הגלות, את האפשרות להשיג מעט התנוצצות מגדולת הצדיק ועומק תורותיו וענייניו.

כולנו מכירים את המשפטים הידועים, שלולא רבי נתן לא היה נשאר מרבינו דף “שמות”, וכולנו מכירים את המושג רב ותלמיד וכן הלאה, אבל צריך לדעת שעדיין יש עומק לפנים מעומק ללמוד ולהתפעל מהאדם הזה שחי לפני כמאתיים שנה שקראו לו “רבי נתן”…

נקודה נפלאה שאותי מאוד עוררה, ועדיין מעוררת ומדהימה אותי בכל פעם מחדש, היא עומק ההבנה וההשגה של רבי נתן בתורת רבו – הצדיק רבי נחמן. זה גבוה, זה עמוק – אבל יש לנו אפשרות להציץ קצת ולנשום מעט מאוויר הפסגות של השגתו של רבי נתן אם וכאשר נלך עם תורה מסוימת, נלמד אותה היטב היטב ואז ניגש לליקוטי הלכות ונתחיל ללמוד הלכה השייכת לתורה זו, ובלי למהר כלל נתבונן היטב כיצד רבי נתן לומד את התורה של הרבי, וכיצד הוא מפרש אותה באמצעות הדרוש, וכמו שכותב רבי אברהם בן רבי נחמן (ראבר"ן)– שהפירוש של רבי נתן לליקוטי מוהר”ן הוא מובלל ומובלע באמצעות דרושיו עד שקשה וכבד להבחין בו.

בשביל זה כדאי להכיר את הח”י כללים שרבי אברהם הכיר בתוך לימודו של רבי נתן. למשל, הכלל הראשון שעליו מבוסס בעצם כל הלימוד של הליקוטי מוהר”ן ושאר הכללים סמוכים אליו, והוא הכלל המובא בפירוש וברמז כמה פעמים בדברי רבינו על דרך תורתו, ובפרט בהקדמת מוהרנ”ת לליקוטי מוהר”ן, ואפשר להסיק שמה שרבינו אמר – שאי אפשר להבין תורתו היטב אלא אם כן יודעים אותה ישר והפוך, היא האמרה המבטאת את עומק כלל זה, ועל מנת להבין את מאמר רבינו ואת המהלך, את המושגים ואת העצות וכדומה, צריכים לקשר חלקי התורה הסיפא עם הרישא והאמצעיתא וכו’, כמובא כמה פעמים בדברי רבינו ורבי נתן.

זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע. צריכים רק להכיר את חלקי התורה שהולכים איתה, כלומר ללמוד את המאמר היטב ולהתבונן בכתוב ולנסות להבין כל דבר, ואחרי שממשמשים בתורה הרבה, לקחת הלכה שרבי נתן כתב על פי ההקדמות שבתורה זו ואז פשוט רואים נפלאות, בבחינת “גל עיני ואביטה נפלאות בתורתך”.

הערת מערכת:
כאשר אנו מביאים את המאמר הנפלא שלפניכם אנו ראויים לנכון להוסיף הערה חשובה – נתחיל ונזכיר את מכתבו של רבי שמואל שפירא זצ"ל שהתפרסם בימים האחרונים בו הוא כותב לבנו "ועיקר ההתחזקות מקבלים מלקוטי הלכות על כן צריכים ללמוד לקוטי הלכות בכל יום חק ולא יעבור, ואפילו להגיד ליקוטי הלכות כמו תהלים ג"כ טוב מאד ומועיל הרבה" כלומר בכל פעם מוכרחים להחזיק את החבל בשני הקצוות מצד אחד לרצות את המעולה כלומר ללמוד בעיון ובהבנה כזו שתכניס בי את "עיקר ההתחזקות" ומאידך ללמוד אפי' באופן של אמירה כמו תהילים. ודי בהערה זו.

לדוגמה: בתורה ה, חלק ב “תקעו – אמונה” – מובא מושג שקשה מאוד להבינו: “שלא להעלות טיפת עשו וישמעאל אל המוח”. מה זה ואיך נזהרים מזה? מאוד קשה להבין בתורה. כשלומדים הלכות הפקר ונכסי הגר הלכה ד, רואים איך רבי נתן מפרש מושג זה על ידי שמקשר את כל המהלך של התקרבות הגרים שמכניסים גאווה בישראל, ואת הגאווה הזו לוקחים מנהיגי הדור שאינם ראויים ועל ידי זה מכניסים ניאוף בישראל, ולהתגונן מזה ישנם המגיני ארץ שמכניעים את הרהורי הניאוף ומעלים את הטיפות והליחות של הגוף מ”החתים” ל”חותם” ונעשה מזה מוחין. נמצא, שסוף התהליך של התקרבות הגרים הוא “מוחין”, ממילא מסיק רבי נתן שהעלאת הטיפות להיעשות מוחין הוא בחינה אחת עם קירובם של הגרים, וממילא “לדחות טיפת עשו וישמעאל ולא להעלותם אל המוח” פירושו – שיש גרים שצריכים לדחות ולא לקרב אותם, ובזה נותן פירוש מאוד ברור ומעשי למושג שהיה מאוד מטושטש עד עכשיו.

רבי נתן מקשר את זה בנוסף לבחינה של “משפט” המובאת שם – שעיקר המשפט הוא שלא להעלות את טיפת עשו וישמעאל את המוח, כמובא בדברי רבינו באות י”א בתורה, וממילא המשפט הוא לדעת את מי לקרב ואת מי לרחק. עוד עושה שם מטעמים להוכיח, שדווקא על ידי שיודעים את מי לרחק רק אז אפשר לקרב את מי שכן צריך לקרב, ומקשר את סוף התורה ששם מובן כי עיקר גמר התיקון הוא בתיקון המשפט, לתחילת המהלך של העלאת האמונה שזה תלוי בזה. ועיין שם באותיות כ”א – כ”ה, שמבאר את עניין קריאת שמע על פי מהלך זה והוא פלא.

זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע. צריכים רק להכיר את חלקי התורה שהולכים איתה, ללמוד את המאמר היטב ולהתבונן בכתוב ולנסות להבין כל דבר, ואחרי שממשמשים בתורה הרבה, לקחת הלכה שרבי נתן כתב על פי ההקדמות שבתורה זו ואז פשוט רואים נפלאות, בבחינת “גל עיני ואביטה נפלאות בתורתך”…

כללו של דבר, מי שמכיר את התורה והמאמר רואה הסתכלות עמוקה ופשוטה כאחד של רבי נתן, שבכוחה הזך נעשית כל התורה מובנת להלכה ולמעשה וממילא גם יוצא מזה הדרוש היפה להפליא של רבי נתן שאינו אלא פירוש גמור לתורה של רבינו, כדברי רבי נתן בעצמו בהקדמה לליקוטי הלכות וכהתעמקות רבי אברהם בדבריו והשגתם, ועל ידי זה ניתן גם לנו אזובי הקיר אפשרות להציץ לגדלות הדעת של התלמיד הגאון והתמים שהשיג את תורת רבו באופן שעליו נאמר, “המוח של רבינו והעט של רבי נתן”.

מה שמעניין מאוד הוא שדווקא בהלכה זו ובמהלך הנורא הזה בתורה, מסכם ומביע רבי נתן את הצורך בהכרת התורה היטב כדי להבן את דבריו, וזו לשונו: “כִּי דַּיְקָא אַחַר שֶׁזּוֹכִין לְתִקּוּן הַמִּשְׁפָּט, שֶׁהוּא עַל יְדֵי שֶׁמַּרְחִיקִין טִיפַּת עֵשָֹו וְיִשְׁמָעֵאל כַּנַּ”ל, אָז דַּיְקָא יְכוֹלִין לַעֲסֹק בִּשְׁלֵמוּת לְקָרֵב הַגֵּרִים הָרְאוּיִין לְהִתְקָרֵב, כִּי אֵין מִתְיָרְאִין עוֹד מִקִּלְקוּל הַבָּא עַל יְדֵי הַגֵּרִים שֶׁאֵין רְאוּיִין לְהִתְקָרֵב מֵאַחַר שֶׁכְּבָר זָכוּ לְתִקּוּן הַמִּשְׁפָּט כַּנַּ”ל. וְעַל כֵּן, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, דַּיְקָא אַחַר שְׁמַע יִשְֹרָאֵל וְכֵן וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ אַחַר שְׁמַע כִּי אַחַר הַמְשָׁכַת בְּחִינַת תִּקּוּן הַמִּשְׁפָּט, אָז דַּיְקָא חוֹזְרִין וְעוֹסְקִין בִּשְׁלֵמוּת בִּבְחִינַת הִתְקָרְבוּת הַגֵּרִים הָרְאוּיִין לְהִתְקָרֵב וְכַנַּ”ל. וְהָבֵן הֵיטֵב. וְעַיֵּן הֵיטֵב בְּכָל הַתּוֹרָה תִּקְעוּ הַנַּ”ל בְּכָל פְּרָט וּפְרָט הָדֵק הֵיטֵב הֵיטֵב וְאָז תּוּכַל לְהָבִין קְצָת דְּבָרֵינוּ. וְעַיֵּן לְקַמָּן בַּסּוֹף מַה שֶּׁמּוּבָא מֵהַפְּרִי עֵץ חַיִּים, שֶׁאַל תִּתְמַהּ שֶׁהִזְכַּרְנוּ הַסְּפִירוֹת וְכוּ’ כַּמָּה פְּעָמִים וְכוּ’, וּמִשָּׁם תּוּכַל לְהָבִין לְכָאן שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה צְרִיכִין כַּמָּה פְּעָמִים לַהֲפֹךְ הַסֵּדֶר וְכוּ’, וְיֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה לְדַבֵּר. וְגַם שַׁייָּךְ לָזֶה מַה שֶּׁשָּׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֵין מִי שֶׁיּוּכַל לְהָבִין בְּתוֹרָתוֹ, כִּי אִם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר כָּל תּוֹרָה פָּנִים וְאָחוֹר וְהָבֵן (הלכות הפקר ונכסי הגר ד, אות כ”ה).

כשלומדים את הליקוטי הלכות באופן הזה, מתחילים להבין מרחוק את ההתלהבות של רבי נתן ב”ר יהודא ז”ל מטבריה תלמידו המובהק של רבי נתן, שמצוי מאוד שבמכתב בו הוא מספר מגודל ייסוריו מחוליה של אשתו שכבר יותר משבוע זועקת בכאביה הנוראים וכדומה, הוא לפתע “נזכר” שהלילה הוא למד הלכה זו וזו בליקוטי הלכות וכמעט שיצא מגדרו מרוב התפעלות, ועוד כהנה וכהנה לשונות מופלגים על עמקות המאמרים של רבי נתן בליקוטי הלכות, שהאור שמקבלים מהרגשת העמקות הזו מביא את האדם לחיות חיי גן עדן, למרות ייסורים גדולים ל”ע כדוגמת רבי נתן מטבריה, וכמו שהתבטא פעם רבי נתן ואמר שהליקוטי הלכות זה הגן עדן בעצמו.

והעיקר שאנו רוצים להתעורר ממעט ההתבוננות מדרכי התלמיד הוא, שמדובר כאן בסוג של התקשרות עמוקה המשלבת עמה גאונות הן בהשגה – שמי שלומד דברים אלו רואה מרחוק שהשגתו בתורה של רבי נתן, עם כל סודות וכוונות האר”י ועמקות ופנימיות דברי רבינו, היא עד גבהי מרומים, והן גאונות של תמימות ויושר וזוך – שרבי נתן פשוט “היה שם” בתוך התורה וההשגה של רבינו ולא כמסתכל מן הצד אלא כמשיג ההשגה עצמה, וכמו שרבינו רצה שיהיה כמו שרבי נתן סיפר, וזו לשונו:

“וְאָז דִּבֵּר עִמִּי וְנִחַם אוֹתִי מְאֹד, וְאָמַר לִי אֵיךְ אַתָּה יוֹדֵעַ מָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה לַעֲשֹוֹת מִמְּךָ, הַיּוֹם אַתָּה כָּךְ וּלְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה וְכוּ’. עָנָה וְאָמַר יִהְיֶה נַעֲשֶֹה עִמְּךָ וְכוּ’. וְרָמַז לִי שֶׁאֶהְיֶה בְּסַכָּנוֹת גְּדוֹלוֹת מְאֹד כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בְּלִי שִׁעוּר, וְכִמְעַט כִּמְעַט וְכוּ’, וַאֲנִי אֶפְתַּח לְךָ שְׁבִילֵי הַשֵּכֶל, וְתֵלֵךְ וּתְטַיֵּל דֶּרֶךְ כָּל הַתּוֹרוֹת שֶׁלִּי כְּדֶרֶךְ הַהוֹלֵךְ וּמְטַיֵּל בְּהֵיכָלוֹת וּבִנְיָנִים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים.

“וְאָז בֵּאֵר לִי הָעִנְיָין קְצָת וְאָמַר לִי, כִּי הַתּוֹרוֹת שֶׁלּוֹ הֵם כְּמוֹ מִי שֶׁנִּכְנָס לְפָלָטִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֵיכָלוֹת וַחֲדָרִים וְאַכְסַדְרָאוֹת וּפִשְׁפָּשִׁין נָאִים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים נָאִים מְאֹד, וַעֲלִיּוֹת עַל גַּבֵּי עֲלִיּוֹת שׁוֹנוֹת בְּדַרְכֵי חִידּוּשִׁים נוֹרָאִים, וְתֵכֶף כְּשֶׁנִּכְנָסִין בְּחֶדֶר אֶחָד וּמַתְחִילִין לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ וּלְהִתְפַּלֵּא עַל נִפְלְאוֹת הַחִידּוּשִׁים אֲשֶׁר בּוֹ, בְּתוֹךְ כָּךְ רוֹאִין שֶׁנִּפְתַּח לוֹ פֶּתַח נִפְלָא לְחֶדֶר אַחֵר, וְכֵן מֵחֶדֶר זֶה לְחֶדֶר עוֹד וְכֵן מֵחֶדֶר לְחֶדֶר וּמֵחֶדֶר לַעֲלִיָּה וְכוּ’, מִכֻּלָּם פְּתוּחִים מִזֶּה לָזֶה פְּתָחִים וְחַלּוֹנוֹת וּמְקֻשָּׁרִים וּמְשֻׁלָּבִים זֶה בָּזֶה בְּסֵדֶר נִפְלָא וּבְחָכְמָה עֲמֻקָּה וּבְתַכְלִית הַיֹּפִי וְהַנּוֹי וְכוּ’. (וְכָל זֶה אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר בִּכְתָב, כִּי אִם לְמִי שֶׁנִּכְנַס קְצָת בַּהֲבָנַת עֹמֶק דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לִטְעֹם נֹעַם מְתִיקַת עַמְקוּת תּוֹרָתוֹ אֲשֶׁר אֵין דֻּוגְמָתָהּ). אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן לֹא יִהְיֶה שֶׁלְּךָ ,רַק כְּמוֹ שֶׁמְּטַיֵּל בְּשֶׁל אֲחֵרִים. אֲבָל אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה שֶׁלְּךָ לְגַמְרֵי, וְגַם זֶה יִהְיֶה (אִיךְ וִויל אָבֶּער זֵייא זָאלִין טַאקֶי זַיין דַיין. וֶועט דָאס אוֹיךְ זַיין. דִיא מֵיינְסְט פַאר דַיינֶע מַעֲשִֹים טוֹבִים נָאר וָוארִים אִיךְ וִויל אַזוֹי) [אַתָּה חוֹשֵׁב עֲבוּר הַמַּעֲשִֹים טוֹבִים שֶׁלְּךָ, רַק בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי רוֹצֶה כָּךְ] (חיי מוהר”ן תקצד).

הרבי “רצה שזה יהיה” וממילא זה באמת היה – רבי נתן קיבל את היכולת להשיג את תורת הרבי במהותה ושורשה באופן שיכול היה על פי הקדמות של מאמר קטן לבנות תלי תלים של הלכות, כמו שניתן לראות ולהתפלא בהלכות פריה ורביה הלכה ג, שהיא הלכה ארוכה מלאה בדברים נפלאים וביאורים על סוד הנגינה ועוד עצות מעשיות רבות, וכל כולה מבוססת על מאמר קצר ביותר והוא בסימן כ”ג בחלק ב – “ששון ושמחה ישיגו”, והכל על פי פשט הדברים בלי שום המצאות!

ואם כבר הזכרנו מאמר זה, נשים לב לכך שהלומד מאמר זה, קשה מאוד שיבין מזה עצה ברורה למעשה, כי כפי שכותב רבי נחמן – שצריכים לחטוף את היגון והאנחה אל תוך השמחה, לא פירש כיצד זה נעשה. אבל רבי נתן, בעומק הבנתו, מפרש זאת היטב בצורה מעשית ביותר ודבריו מובאים בהלכה זו (פריה ורביה ג הנ”ל), ובהלכות פסח הלכה ט, וכן בעוד מקומות ומפוזר רבות במכתביו, ששם חוזר ומזכיר תורה והשגה זו של “ששון ושמחה ישיגו”, ומלמד אותנו שהעצה בפשיטות היא שבכל מה שהיצר הרע רוצה להכניס בנו צער ויגון, דווקא נשתמש בזה כדי להגדיל את השמחה.

לדוגמה, אם נראה לנו שמצבנו הרוחני גרוע, אז נאמר שאדרבה, אם כן שמצבי הרוחני בכי רע אז כמה וכמה צריך אני לשמוח שזכיתי לדעת מרבי כזה, כי אדם כמוני שנמצא בכזה שפל בוודאי זו שמחה וסמיכה גדולה שיש לי כזה רבי שהבטיח כאלו הבטחות ואמר סמכו על כוחי וכו’.

רבי נתן מברסלב, השאיר אחריו בצוואתו שנהיה חזקים ברצון ממון וטרחה להפיץ מעיינותיו של הרבי החוצה, וכוונתו הייתה בעיקר על כתביו שרק על ידם אפשר לקבל הבנה והרגשה בגדולת הרבי ועומק תורותיו ועצותיו, חזק חזק ונתחזק לעסוק בתורת רבינו בעיון והתקשרות, בתמימות ובפשיטות, ונזכה על ידי זה שיאיר אור הצדיק בעולם כולו ונזכה לגאולה אמתית ברחמים גדולים ובדעת נפלאה.

המאמר פורסם ע"י הרב יעקב הרצברג שליט"א
לקראת יומא דהילולא של מוהרנ"ת זיע"א אשתקד עשרה בטבת תש"פ

בימים אלו בהם מתחילים כלל אנ"ש סדר בלימוד ספרו הגדול "ליקוטי הלכות" של התלמיד מוהרנ"ת זיע"א כולנו מצטרפים לסדר הלימוד דבר יום ביומו.

ולסיום נביא את דברי מוהרנ"ת זיע"א וז"ל: "כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לַחֲתֹר וְלִמְצֹא בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה עַל פִּי יְסוֹדוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים מִצְוָה עָלֵינוּ לַעֲסֹק בָּזֶה בְּכָל כֹּחֵנוּ, כִּי כָּל מַה שֶּׁנִּזְכֶּה לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה עַל פִּי הַקְדָּמוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁלּוֹ יִהְיוּ נִמְשָׁכִים וְנִתְגַּלִּים עַל יְדֵי זֶה מַעְיְנֵי הַיְשׁוּעָה לַכֹּל, עֵצוֹת נִפְלָאוֹת וְהִתְעוֹרְרוּת נִפְלָא וּמוּסַר הַשְׂכֵּל אֲמִתִּי לְהַחֲיוֹת נְפָשׁוֹת רַבּוֹת עַד אֵין תַּכְלִית וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה לָעוֹסְקִים בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים". (ליקוטי הלכות, הלכות ברכות הריח וברכות פרטיות ה, יב).