הגה"ח רבי בצלאל פרידמן שליט"א בדברי פרידה נרגשים אחר הגה"ח רבי אברהם יצחק כרמל זצ"ל

מתוך העלון 'קרני אור' שע"י מוסדות קרן אור

מרגלא בפומיה דהגאון רבי יעקב מאיר שכטער שליט"א על מאמר חז"ל (שבת קנג.) "מהספדו של אדם ניכר אם הוא בן עוה"ב" – בפשטות הכוונה היא שמההספד היוצא מפי הבריות על האדם יודעים אם מקומו בגן עדן, כי עם ישראל מרגישים אם הוא בן עוה"ב, על ידי שמשבחים את לימודו ותפילתו ומעשיו הטובים, ומהספד זה יודעים אם הוא אכן מנוחלי עוה"ב.

אך יש הארה נוספת במאמר חז"ל זה, גם על האדם החי: שכל אדם בפנימיותו יש לו 'הספד' (שאיפה חזקה המתבטאת גם באנחה בקרעכצן, ולעתים גם בבכיות ובדמעות שליש). בתוך תוכו של אדם יש 'הספד' ואנחה תמידית, על שאיפה תמידית שבלעדיה הוא מרגיש עצמו אומלל. ולדוגמא, יש והבע"ד מפתה את האדם ברדיפת הכבוד, והוא כל כך משקיעו במחשבת הגאוה עד שכל שאיפת חייו הופכת להיות כעבד למילוי תאות הגאוה המאוסה, והיא הופכת להיות כל תכליתו, כל שאיפתו וכל אנחותיו והספדיו הם רק על כך שכבודו לא ייפגם כמלוא נימה, ויהיה גדול וחשוב בעיני הבריות. דבר זה הוא נורא ואיום, ה' ירחם. ולעומת זה, יש אדם ששאיפת חייו היא אחרת לגמרי: שכל כולו יהיה דבוק בהקב"ה, בתורה הקדושה ובדעת דקדושה, שלא לעזוב את העוה"ז בלי לדעת את כל הש"ס בהבנה, וכן הלאה. וזה כל שאיפתו ומגמת חייו, שהשי"ת יהיה אצלו, וכל אנחותיו הם רק בכיוון זה. אזי בזה עצמו כבר צריך לשמוח, כי ע"י הרצונות וההספדים והאנחות שלו כבר ניכר שהוא מנוחלי עוה"ב, כי בסופו של דבר לאחר שנות כיסופין רבות יגיע למשהו, ויזכה לכל הטוב בזה ובבא. כל ההבדל הוא, על מה מכוונת בכייתו התמידית, ומזה יכול לדעת אם הוא שייך לעולם הבא או לעולם הזה… במה דברים אמורים? ידוע לכל, לכל מי שזכה להיות בר"ה בקיבוץ הק' ולשמוע את ידידנו הגאון החסיד המופלא רבי אברהם יצחק זצ"ל – שנקרע ונגדע מעמנו באופן מבהיל כזה, אשר כל השומעים תצילנה אזניהם ולבם יתכווץ מצער, כיצד נעקר מעמנו איש חי כזה – על מה היה הספדו ולאיזה כיוון נטה הבכי שלו כל הימים, כאשר עמד בקדושה וזעק מפנימיות הלב המשתוקק "מתי תמלוך בציון … כי מחכים אנחנו לך", התפרץ מלבו בכי נורא כזה שנמשך זמן רב, וכמעט שלא היה יכול להמשיך, וכל העדה הגדולה של האלפים עומדים נרעשים, מהבכי ומהשאיפה ומהספדו של הבעל תפילה, על מה הוא בוכה ועל מה הוא מרעיש עולמות, "כי מחכים אנחנו לך", אוי געוואלד רבש"ע "לך אנחנו מחכים", ורק לך, שאלקותך ימלא את לבנו… ואגב, שמעתי משכניו שגם בכל קדושה של שבתות ומועדים בשמשו כש"ץ, וכן בכל תפילה באמרו "כי מעולם קוינו לך", היו מבצבצים דמעות מעיניו וקולו התקרב לבכי… ובזה באו לידי ביטוי הרגשיו הגואים עליו, שלא היה יכול להסתירם… כי בעל רגש גדול היה ומיום עמדו על דעתו, ועד רגעו האחרון, וכפי שהכרתי אותו, שאבדל לחיים טובים ארוכים, רבות בשנים.

ובכן זהו ידידנו רבי אברהם יצחק ע"ה שבן עולם הבא הוא – משני הפירושים יחד על "מהספדו של אדם" – – – רואים דבר פלא בהאי גברא רבא שנגדע מאתנו באופן נורא ואיום שכזה, שלמרות שבדרך כלל עיקר לימודו ומחשבתו היו באופן העמוק והעיוני, בשיעוריו הרבים וכפי שנתגלה לאחרונה נתגלה הדבר ביתר שאת על ידי ביאוריו בספריו על ספר רביה"ק ליקוטי מוהר"ן, אבל גם תוך כדי עיונים המעמיקים הבחינו השומעים וראו בעיניהם את ה"מחכים אנחנו לך"… כך גם בדיבוריו לפני שומעי לקחו בספירות העליונות שגילה בקיאות רבה בהם, עיקר התכלית היו הכיסופים והשאיפות העזות והפנימיות להשי"ת שלא היה יכול להסתירם לא בכתב ולא בע"פ, ובעיניו לחלוחית של דמע בכל עת שדיבר מרביה"ק ותורתו.

אכן, בעל רגש נפלא היה; כשם שבשיעוריו גילה מעט מעמקותו, כך בתפילתו נתגלה הרגש הפנימי המיוחד שלו. בחצרות החסידים ידוע שיש "משכילים" ויש "עובדים" בעלי רגש, ומה שיש בזה אין בזה. ואילו ברבי אברהם יצחק המנוח, ההשכלה והרגש באו כאחד, והוא פלא שלא כל 'בר בי רבי' זוכה לזה. ולא זו בלבד, אלא גם בחיי היום יום היתה בולטת ה'סתירה' העמוקה הזאת… שכן, מצד אחד האיר פניו לכל אדם בשמחה ובטוב לבב, כגדול וכקטן, ומאידך זה לא כיסה על עיניו הלוהטות והבוערות לאבינו שבשמים, זיינע ברענענדיגע אויגן, שהיו לאות ולמופת לכל מי שזכה להכירו היטב על תכונותיו המיוחדות. אני בעצמי הרגשתי זכות מיוחדת לבוא עמו בדברים זה רבות בשנים, ולהיחשף לתכונותיו המבורכות הללו, וזכאה חולקיה של כל מי שזכהְ להיות לו לחבר לֵרַע ולתלמיד. וזאת יצויין כי למרות שהיה בעל מדריגה בהשגותיו וברגשותיו הנ"ל היה לו שיג ושיח עם כל אחד יהיה מי שיהיה אפילו עם הפחותים, עד שכלֵ אחד חשב אותו לחבר ולרַע אהוב. ועתה אוי נא לנו כי אבדנו מה שאבדנו.

והפלא היה גדול יותר שלמרות שלעתים סבל מחולשות שונות, לא ידעו ולא הרגישו בזה הקרובים ביותר אליו. לא פעם התבטא לפניי על חולשה שאחזה בו, אך מיד העביר את הנושא ונפרד ממני לנסוע למרחקים לומר אחד משיעוריו שנמנו לעשרות רבות, ולא הפריעו לו שום הרגשת חולשה וכדו'. ואמנם ידעתי גם ידעתי על סוגי חולשה שעבר, ושום אדם לא הרגיש בזה, ובלב כל רווחה ידיעה כי כוחותיו של הרב כרמל חזקים ועצומים, כי בלא זה לא יתכן, לדוגמא, לומר שלוש שיחות ארוכות זה אחר זה בליל עשרה בטבת זה, כאשר גילה לי (כתושב שערי חסד בעבר), שעכשיו הוא בא מנאום חזק בשערי חסד, ומיד בבואו נעמד לומר שיחה ב"קרן אור" בנוכחות הגרי"מ שליט"א שנהנה מאד מדבריו כרגיל, ולאחר מכן עלה ל"שול" לסיים את התורה המשולשת בלילה אחד שלפני צום עשרה בטבת.

וזו היא דוגמא אחת קטנה ממה שזכה ורבים זיכה להאיר אור ה' בפרסום הספדו ושאיפותיו לזכות לקרבת אלקים וליהנות מזיו השכינה, שכל שומעיו יצאו בהרגשה זו תמיד. חבל חבל על האי שופריה דבלי בארעא, כאשר כל שומעיו מקבלי רעיונותיו העמוקים המלאים רגש אלקי בכל תפוצות הארץ, כגדולים וכקטנים – מורידים דמע על חסיד זה, שאמנם רוכב שמים שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, אבל אנן מה נעשה בלעדיו, מי ישיב לנו תמורתו, ומי ישיב לנו חליפתו.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים יחד עם כל צדיקי עולם שכה הרבה ללמוד אותם ולהמשיך מתורתם להאי עלמא לַהנֹות בהם בני אדם וללמוד מדרכיהם, ובפרט מתורתו של רביה"ק שללא כל ספק נחשב לאחד מיחידי הסגולה בלימוד תורתו ושיחותיו וסיפוריו, ומי יתן לנו תמורתו.

מדי דברי בו זכור אזכור את כתביו הנפלאים שזיכה בהם את כל בית ישראל בשנים האחרונות, כי אי אפשר להעלות קוים לדמותו של רבי אברהם יצחק זצ"ל מפיץ אור התורה בתפוצות ישראל מבלי להזכיר גם את מערכת הספרים שזכה להאיר את ישראל, בביאורים ועיונים מעמיקים בספה"ק ליקוטי מוהר"ן, והנתיבות בתפילה ושיחה בינו לבין קונו בספרו מעורר הלב "אשפוך לפניו שיחי", אשר כולם יעידון יגידון כי הם ברכה גדולה ותועלת עצומה לכל מי אשר רוצה לשום מוחו ולב בספרי רביה"ק ובעצותיו הקדושות, שהוא מלא וגדוש בנגלה ובעיקר בנסתר.

כי זאת לדעת שגדול מאד היה רבי אברהם יצחק בתורת הנסתר, ואף בא בקשרי כתבים בעיונים בחכמת הח"ן עם הגרי"מ שליט"א שיבדל לחיים טובים ארוכים, והפליא לתת ביאורים נפלאים בחכמת האמת בביאוריו ב'מקור חכמה' אשר כל דבריו מתוקים וממתיקים את תורת רביה"ק, שכל בר בי רב יוכל למצוא עונג לנפשו גם בעניינים העמוקים והקשים בתורת רביה"ק.

וקובעת ברכה לעצמה ה"הקדמה" הגדולה והמורחבת בכמות ובאיכות, בה מאריך מאד על חשיבות וחיוניות לימוד תורת רבינו לכל אשר שם רבינו נקרא עליו, אשר היא כספר בפני עצמו לתת לנו את השכל הנכון איך להתייחס ללימוד תורת רביה"ק, ואיך ללמוד אותו בפועל, ויסודה בעיקרה על כתבי מוהרנ"ת המפוזרים, וכן מהקדמת מוהרנ"ת על ליקו"מ ועל ספרו קיצור ליקוטי מוהר"ן, והיא מערכה גדולה הפלא ופלא לבאר היטב את כל ענין הלימוד העיוני ומעלותיו וכו'. בדבריו שם הוא מתעכב על השיחה הנוראה של רביה"ק "אני נהר המטהר מכל הכתמים" אשר זה עולה על לימוד ספריו הק' כפי שכותב ראבר"נ שכן משתמע מדברי מוהרנ"ת, כלומר שעיקרו של כל ברסלב'ר חסיד כהיום הזה המשתוקק להתקשר לרביה"ק ולקבל תיקוניו הק', עיקר העיקרים הוא לימוד ספריו הקדושים, ולזכות להבנה בהם.

ובתוך ההקדמה הביא גם ביאור ארוך שוה לכל נפש עם סיכומים וטבלאות ביסודות חכמת הקבלה ועשרת הספירות – הנצרכים לכל לומד בליקוטי מוהר"ן, ולא פעם הוא ממש בגדר הצלה ללמוד ולהבין במתיקות רבה את דברי רביה"ק המשולבים היטב בכתבי האר"י והקבלה, ואין כאן המקום להאריך בזה גם לא בדרך תמצית (ועוד חזון למועד בעז"ה להגיש את הגאונות והחכמה הטמונה בספרו "מקור חכמה" בכלל והקדמתו הנפלאה הזאת), וכל החפץ למצוא נחת ועונג ילך לשם ותהיה לו טובה גדולה ונפלאה אשר ממש לא היה עד הנה.

ועוד רגע אדבר, כי כאמור לא רק גדול היה בעיוניו הנפלאים שמקורם בכשרונותיו הבלתי נדלים, אלא גם בעניינים שב'התעוררות'  ו'עבודה' השכיל בדרך נפלאה, כפי אשר אנו רואים גם בספרו "אשפוך לפניו שיחי" ספר רב האיכות ורב הכמות (ת"כ = 420 עמודים) בביאור ובפירוט היטב את מעלת השיחה של האדם עם קונו בלב ובנפש, כפי אשר מתחיל את ספרו זה: "הבריח התיכון שבכל עצות רבינו היא ההתבודדות". ובתחילתו הביא את השיחה שהפליאה את כל אנשי שלומינו שכתב לפני חמש שנים, שהיא שיחת האב הרחמן, אבינו שבשמים אל בנו, שכל הרואה אותה יתעורר לבו מאד רבה להתקרב אל אלקיו ולדבר אליו, ובשמה ייקרא "שוב אלי בני… שוב עמי בני…" שתחילתה היא: "בני, זה כמה נכסוף נכספתי, המתנתי, חיכיתי, ועדיין אני מצפה שתבוא אלי, שתתרפק, שתשב לפני, ותשפוך את כל לבך, שתדבר אלי כבן המתחטא לפני אביו. מתפייס עמו, מתגעגע לשבת לפניו". ומסתיימת: "ואני קרבת אלקים לי טוב באהבת עולם ואהבה רבה. אביך, אב הרחמן"… לך נא ראה בתחילת הספר "אשפוך לפניו שיחי" ויהיה לך לתועלת וייטב לנצח.

כי מחכים אנחנו לך…

ועל זה נצעק וי וי, על שנסתלק ונעלם מעמנו גברא רבה זה באמצע גילוי אוצרותיו הנפלאים הללו, ועדיין שרויים אנו בהלם מהפטירה הנוראה, ומי יתן לנו תמורתו, חבל על דאבדין ולא משתכחין.

הכותב בשברון לב \ בצלאל ברוך פרידמן