כתבות קשורות:
י"ז חשון • רבי בנימין זאב חשין זצ"ל |◄
תורני • דיבורים נפלאים שנשמעו מהגה"צ רבי בנימין זאב חשין זצ"ל
לקראת יום ההילולת הגאון הצדיק רבי בנימין זאב חשין זצ"ל נביא לפניכם ראיון מרתק עם בנו בנו יקירו הגה"ח רבי שלמה זלמן חשין זצ"ל, ובנוסף גלריית תמונות ייחודית מחייו:
את הכתבה שלפניכם ערכו מערכת "אבקשה" הנכבדה לפני כשנתיים ואנו מעלים אותה כאן ככתבה וכלשונה, נציין כי המרואיין הגה"ח רבי שלומה חשין זצ"ל מחשובי אנ"ש ושומרי קדושתה בטהרה, שבק לן חיים לכל חי לאחר מחלה קשה לפני כשנה וחצי ביום ח' סיון תשע"ט למגינת כלל אנשי שלומינו חסידי ברסלב:
בי"ז במרחשון ימלאו שלושים שנה לעלייתו בסערה השמימה של אחד ומיוחד מגדולי חסידי ברסלב בדור הקודם, הלא הוא החסיד המופלא רבי בנימין זאב חשין זצ"ל, אשר בד בבד עם גדלותו העצומה בכל מכמני ופרד"ס התורה בנגלה ובנסתר, עוד נודע לשם ולתהילה כנחשון ראשון בקירוב רחוקים וכמי שנטע את זרעי תנועת התשובה בארץ הקודש, אשר במתק וחן אמת שהוצק בשפתותיו ובדברי ההתעוררות אשר בקעו מנהמת ליבו האיר את הדרך לאלפים ולרבבות נפשות יקרות והשיבם אל צור מחצבתם.
ביודענו כי צורך השעה הוא, ולאחר הפצרות רבות תוך כדי ציון גודל זכות הרבים העשוי להיגרם מכך, ששמע מעשיו של אותו קדוש וטהור יגיעו לציבור הקוראים, הואיל בנו הגדול הרה"ג החסיד רבי שלמה זלמן חשין יבדלחט"א, לשבת עם חברי "אבקשה" לשיחה מיוחדת ונדירה, ולגלות טפח או טפחיים ממסכת חייו הכבירה של אביו הגדול.
הסכמתו של הרב ר' שלמה שליט"א לוותה בהדגשה ברורה כי אין כוונתו בכך לשבח ולהאדיר את שמו של אביו ולהרבות את כבודו, שכן נודע הדבר עד כמה סלד אביו ז"ל מגינוני כבוד למיניהם וכיצד ברח תמיד עד הקצה האחרון מכל שמץ של פרסום ותהילה, וגם אחרי פטירתו לא היה חפצו בכך ללא ספק, אלא למען דעת בני הדור האחרון מגודל מסירות נפשו בעבודת השם והנהגותיו המופלאות של אותו שריד לדור דעה ויתעוררו מתוך ליראה ולאהבה את השי"ת ויחפצו אף הם ללכת בדרך הקודש (וראה ליקוטי מוהר"ן סי' רלד וסי' רמח) – הואיל לשוחח מעט לעילוי נשמתו הטהורה.
ובכן, אבי רבי בנימין זאב המכונה 'ר' וועלוול' נולד בחודש אלול שנת תרס"ט לאביו ר' נחמיה זצ"ל אשר היה מבני היישוב הישן בעיר העתיקה. כבר בילדותו היה מתמיד גדול, ואמו שאבה מלוא חפניים נחת מלימודו, כאשר היה יושב וחוזר על תלמודו בקול רם בבית הכנסת שהיה מתחת לביתו, וכשהיה נחלש היתה אמו קוראת ומעוררת אותו: 'וועלוול, וועלוול, לא שומעים'…
בצעירותו למד ב'עץ חיים' בחברותא עם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך, כאשר שניהם נחשבו למצטייני השיעור והיו היחידים שקיבלו 'תעודה מוזהבת', תעודה מיוחדת שניתנה רק למי שנבחן על כל המסכת כולה ישר והפוך.
כאשר עלה הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל מסלוצק לארץ ישראל היה רעש גדול בירושלים, תלו כרזות בנוסח 'ארי עלה מבבל', והזמינוהו לכהן כראש הישיבה. בעת שמסר את שיעורו העמוק קם אבי ז"ל שהיה אז בחור צעיר ושאל בתמימות: כיצד מסתדר חידוש זה עם התוספות במקום פלוני? הרי לא זו בלבד שהתוספות אומר אחרת, אלא שלפי המהלך של ראש הישיבה קושיית התוספות אינה מתחילה כלל…
בחורים ותיקים ומגידי שיעורים שהיו גדולי תורה בפני עצמם התלחשו ושאלו: מיהו בחור ירושלמי הנועז הזה אשר מפריע לראש הישיבה באמצע שיעורו? הלא מן הסתם חשב כבר ראש הישיבה גם על קושייה זו! אלא שרבי איסר זלמן זצ"ל לרוב ענוותנותו וגדלותו חשב מעט והשיב: אכן כך, הבחור צודק והחשבון בסוגיא איננו מסתדר; ומיד קטע את שיעורו וירד מן הבימה ואמר "צריך להתחיל ללמוד"…
את הסיפור הזה אבינו מעולם לא סיפר, וזה נודע לנו מפי הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל שסיפר זאת לבן אחי ר' יצחק חשין שלמד אצלו בישיבת קול תורה, ואז שח לפניו ואמר לו אתה לא יודע מי היה הסבא שלך אני אספר לך מה הוא היה..
המשגיחים בישיבה היו הצדיק ר' אריה לוין וכן סבי ר' אליהו נחום פרוש שהיה ממקימי העדה החרדית. לימים חפצו שניהם לקחת את אבי לחתן בשל הצטיינותו והתמדתו, אלא שר' אליהו נחום הוא שהקדים וזכה בו. אמנם ר' אריה זצ"ל זכה אף הוא כידוע, שכן הוא לקח עבור בתו את הגרי"ש אלישיב זצ"ל…
חתונתו של אבי התקיימה בעיר העתיקה בשנת תרפ"ח לערך, החופה נערכה ביום שישי כפי שהיה נהוג אז, וסעודת המצווה והריקודים היו בליל שבת קודש, בשמחה גדולה ועצומה אשר לא ניתן לתאר.
אחרי החתונה עבר אבא להתגורר ליד בית חמיו שבשכונת שערי חסד, השכונה אשר אבי חמיו ר' שלמה זלמן פרוש ז"ל היה מבוניה ומייסדיה, ובאותה תקופה ככל הנראה נכנס גם ללימוד הקבלה. הוא למד את תורת הנסתר בעיר העתיקה אצל הרב מפודהייץ, וכמדומה גם רבי שלמה ווקסלער זצ"ל למד שם עימו.
אחי ר' אברהם נ"י מספר שכשהיה בחור צעיר נכנס פעם לבית מדרשנו שבשכונת מאה שערים, ורבי אלחנן ספקטור קם בפניו. שאלו אחי מה זה ועל מה זה, ואמר לו רבי אלחנן: הלא אתה הוא בנו של ר' וועלוול חשין אשר למד קבלה אצל הרב מפודהייץ, הוא היה גאון עולם ושר בית הזוהר, ומפאת כבודו קם אני בפניך…
הרב ישראל יצחק משי זהב, שהיה מזקני הצדיקים הנסתרים ובקי גדול בהחכמה של קריאה בכף היד והפרצוף, הביע בפני לפני שנים רבות בשמחת בר המצווה של נינו של ר' ישראל יצחק, את כאבו על ידיעותיו בחכמה זו, מפני שבאמצעותה ראה דברים לא טובים על אנשים, ואמר בדמעות ממש: מה היה חסר לי לדעת את זה? אמנם כששאלתיו על אבי זצ"ל נתמלא שמחה באחת, וכשחיוך רחב נסוך על פניו אמר לי: אביך הוא ירא שמים "אהערלאכער מאן"…
האמת היא שהגדרה פשוטה זו היא גם המדוייקת ביותר, שכן זה ממש מה שהיה אבי, ירא שמים ועניו, כאשר ברור כי מתוך שתי התכונות התרומיות הללו, יראת שמים וענווה, מהן נובעות כל פעולותיו הכבירות בעבודת השם, בקירוב רחוקים ובהרבצת תורה, שהרי אדם הירא את ה' ואינו חושב כלל על עצמו – חזקה עליו שיחפש בכל עת ובכל שעה כיצד להרבות כבוד שמים בעולם.
אבי אמר לי בפירוש שהתקרבותו לברסלב היתה על ידי החסיד הגדול רבי שמואל הורביץ זצ"ל, הוא שהכניס בעצמותיו דיבורים קדושים והאיר בו לראשונה את דרכו של רבינו הק'. ר' שמואל היה יושב בהיכל ישיבת 'עץ חיים' ומדבר עם הלומדים דיבורי יראת שמים ועבודת ה', ובתוכם היה גם אבי אשר דיבורים אלה היו כשמן בעצמותיו.
לאחר זמן מה לקח ר' שמואל את הבחורים והאברכים שהתקבצו סביבו אל ידיד נפשו החסיד ר' אלתר בן ציון קרוסקופ ז"ל, שם ספגו עוד דיבורים קדושים והתוודעו ביתר שאת לדרכם ולהנהגותיהם של חסידי ברסלב. אבא היה נוהג לומר על ר' אלתר בן ציון ז"ל, כי בשעה שהיה רק פותח את פיו היה נוטף ממנו דבש…
ר' שלום אייזן, מגדולי מורי ההוראה שבירושלים, שהיה בן גילו של אבי והשתייך לחבורתו ב'עץ חיים' סיפר לי כי אבי היה ידוע כחכם ופיקח באופן יוצא מגדר הרגיל, וכי אישיותו היתה כזו של מנהיג, כך שעם זאת שההשתייכות לברסלב היתה באותם זמנים מבוזה באופן כללי, והיו כאלה שאמרו על חסידי ברסלב שהם אינם מן הישוב וכיוצא בזה, על אבי לא היה ניתן לומר כן, שכן כולם הכירו כאמור בגדלותו ובמעלתו.
דבר זה גרם לחשש אמיתי מפני האפשרות שאבי וחבריו יסחפו אחריהם בחורים ואברכים רבים נוספים, והיות שידעו עד כמה הוא זהיר חזק במצוות כיבוד אב ואם, החליטו כמה מבני הישיבה לעלות לאביו ולבקשו שיגזור עליו בגזירת כיבוד אב לעזוב את חסידות ברסלב. הם היו סבורים שמכיוון שהתקרבותו היתה עדיין בשלביה הראשונים, אם יגזור עליו אביו כך הוא בוודאי ישמע בקולו.
כך אכן עשו, וסבי ז"ל הבטיח להם ככל מבוקשם, אלא שבחלוף הזמן ראו שדבר איננו קורה וכי אבי ממשיך בשלו כתמול שלשום. הם חזרו ובאו בשאלתם פעם ופעמיים נוספות, עד שענה ואמר להם סבי כדברים האלה: אומר לכם את האמת, בכוונתי למלא את רצונכם, ובכל פעם ממתין אני שיבוא בני על מנת שאגזור עליו כפי שהבטחתי, אלא שבבואו לביקור נכנס הוא תמיד בשמחה עצומה המשיבה את הנפש, משמח אותי ואת רעייתי בכאלה ניגונים וריקודים ומחייה את הבית כולו, עד שאינני מסוגל לומר לו דבר מפאת החשש לקלקל את השמחה ולהשביתה…
חשוב לציין כי סבי התכוון בוודאי בתמימות לטובתו של אבא, היות שסיפרו לו עד כמה גדולה הסכנה בהתקרבות לחסידות משונה זו וכיוצא בזה, אך אחר כך כעבור זמן כשראה כיצד כל השינוי והמעלה העליונה שחל באבי לטובה, גברה הערכתו אליו עשרת מונים, עד כדי שרכש עבור הורי בלבד חלקת קבר בסמוך לזו שלו ושל רעייתו, כי חפץ להיות קבור לידו.
ממעשה זה אנו למדים לימוד נורא לאמיתה של תורה במעלת השמחה, שכן אם אכן היה עולה בידו של סבי לגזור עליו כאמור אינני יודע אם היה אבא עומד במניעה כה קשה, אלא שהשמחה בה היה שרוי כתוצאה מהתקרבותו לרבינו הק', ואשר אותה השפיע לסובביו – היא שהצילה למעשה את אותה התקרבות, והיא שסייעה בידו להוסיף וללכת בדרך רבינו הק'.
אחרי התקרבותו היה אבי דמות מופת ומושא הערכה עבור כל המקורבים שבאו אחריו, ביניהם ר' שמואל שפירא, ר' משה רוזנטל, האחים ר' נחום יצחק ור' צבי פסח פראנק, ר' העשיל פרנקל, ועוד רבים.
זכור לטובה גם חמיו ר' אליהו נחום ז"ל, אשר לא מנע מאבי כלל את ההתקרבות לרבינו, ולאחר מכן אף תמך בבניית בית הכנסת ברסלב בשכונתו שערי חסד. היה זה לא יותר מאשר צריף העשוי מפח, אך הוא האיר לכל סביבותיו, ורק שנים לאחר מכן, בימי בחרותינו, עסק אבי לבנות את בית הכנסת מחדש בקירות בטון וגג ראוי.
ביום שמחת תורה היו מסיימים את ההקפות בבית הכנסת ברסלב זמן רב אחרי כל שאר בתי הכנסיות שבאיזור, בסביבות שתים בצהריים, ועם זאת שהציבור לא היה גדול, אולי עשרים וחמישה או שלושים איש, הרי שהריקודים לא פסקו כל אותן שעות, היו רוקדים בכזו מין דביקות שקשה לתאר, וזכורני כי אף ר' משה יהושע לנדא, מתלמידיו המובהקים של החזון איש, היה בא לרקוד שם, וכך גם ר' דן סגל בבחרותו. למחרת ביום שמחת תורה היה אבא שעלה ל'חתן תורה' מביא קוגל, והיה מאריך בניגוני הלל והודאה.
בין מתפללי בית הכנסת ניתן למנות עוד רבים וטובים מעובדי ה' ונקיי הדעת שבירושלים, כמו ר' יום טוב זלוטניק, ר' אברהם מרגליות, ר' העשיל פרנקל, ועוד.
אבא היה בעל בכי גדול. היה לו בן בשם יוסף שמעון אשר נפטר בקטנותו, בגיל שנה וחצי, בעקבות דלקת ריאות, ור' משה בורשטיין שהיה עימו באותה שעה סיפר שאבי היה אז בצום שלושה ימים רצופים. צערו על פטירת הילד היה כה רב, עד ששלושים שנה לאחר מכן כשאחי ר' צבי הגיע לשערי חסד ונכנס לבית הכנסת ברסלב ראה את אבי מזיל דמעות כמים ורץ לאמי בבהלה ואמר לה שאבא בוכה מאוד, היא הרגיעה אותו ואמרה לו אתה לא יודע שהיום היארצייט של יוסף שמעון?…
יכולתו זו לבכות בדמעות בקרב רבים מבלי לחוש כלל למה יאמרו הבריות היתה ייחודית, והיה ניתן להבחין בה גם בכל עת שהיה מתפלל על כלל ישראל ועל צרותיהם. יום תשעה באב בפרט היה עבורו יום של בכיות בלתי פוסקות. הרגשתו בעניין חורבן בית המקדש היתה חזקה ומוחשית, ויכולנו לחוש זאת היטב כאשר היה לומד עמנו את מדרשי החורבן.
אמי אמרה לי פעם אתה לא יודע איזה אבא צדיק יש לך, וסיפרה לי שאחרי התקרבותו לברסלב החל אבא לקום בחצות הלילה, והיה מתיישב על הארץ ליד מיטתו ואומר תיקון חצות. היות שבדירתם היה אך מטבח וחדר גדול אחד אשר בעברו השני היתה מיטתה של אמי, ועם כל רצונה לתמוך בו בעבודת הקודש, מכל מקום אמירתו היתה בבכיות כה נוראות עד שלא היתה מסוגלת לסבול זאת, והתחננה לפניו שילך לערוך את התיקון בבית הכנסת של ברסלב..
עבודה זו של קימת חצות היתה כה יקרה בעיניו, וכמו רבים מחסידי ברסלב עשה כל טצדקי על מנת שלא להפסיד ולו לילה אחד, וביקש מאנ"ש שגרו בסמוך שיעירוהו. אמנם סיפר לי אחד שהיה בא בכל לילה ודופק על דלתו, שבכל פעם כשבא להעירו הוא כבר היה ניעור. גם דרכו בעניין הקימה היתה על דרך "בתחבולות תעשה לך מלחמה", שכאשר היה מגיע חצות הלילה היה מפיל עצמו מן המיטה לארץ, שהרי מהארץ קל יותר לקום…
סיפר לי אחד אשר שהה עם אבי במירון, שלפני השינה הכין אבא לעצמו שתי קערות, האחת מלאה במים והשניה ריקה, וביקש שיעוררהו בחצות, ואם לא יצליח לקום שיעוררהו לפנות בוקר, ואם לא יצליח גם אז – שיעירוהו על כל פנים לפני סוף זמן קריאת שמע. אז עלה על יצועו, ובכל שעה או מחצית השעה התעורר ונטל ידיו ושאל אם כבר הגיע זמן חצות, וכששמע שעדיין מוקדם שב לישון, עד שבחצות ניעור מעצמו וקם ממיטתו.
אבא הרבה ללכת לקבר דוד המלך ולומר שם תיקון חצות כדרכו, ואחר כך היו הוא וחבריו הולכים לכותל המערבי. בחג השבועות היינו הולכים אני וכל אחי יחד עימו לקבר דוד, ובמוצאי יום טוב היינו עושים שם קידוש לבנה על הגג, ומסיימים בשירת 'דוד מלך ישראל חי וקיים'.
היתה דרכו לנסוע למירון שלוש פעמים בשנה: לשבת שלפני אמירת הסליחות, לשבת חנוכה, וכמובן לל"ג בעומר.
באופן מיוחד ראויה לציון את ידידותו העמוקה עם החסיד ר' יונה לבל ז"ל, ידידות רוחנית מן המעלה הראשונה חברות אמתית ואהבת צרופה שאינה תלויה בדבר, רק על עבודת ה' צרופה באש הקודש אשר בערה בהם.
הם היו הולכים פעמים רבות יחדיו להתבודד במערת צדקיהו, ואבי סיפר שפעם אחת אבד ר' יונה בתוך המערה והנרות בפנים כבו, והיו צריכים לחפשו על ידי שקשרו חבל בתחילת המערה והלכו עימו אל תוך המערה, עד שמצאוהו.
בשיעוריו היה מספר כיצד היו הוא וחבריו הולכים במחילות שמתחת לעיר העתיקה, מקום בו ביקעו המים הנוטפים את האבנים וצמחו בו עצים, שם היו עובדים את ה' בתפילה והתבודדות. קולו היה חזק כשאגת ארי ממש, ור' הירש לייב ליפל היה אומר כי קולות כאלה ששמע מר' וועלוול במערת צדקיהו – לא שמע אפילו באומן, וכי כשהיה יוצא מן המערה לאחר התבודדות היו עיניו ספוגות דמעות.
לא אשכח לעולם את בכיותיו של אבא באותו ערב שבת קודש בו שמע על פטירתו של ר' יונה לבל, הוא בכה שעות רצופות מבלי יכולת להירגע, ולא בכה באופן כזה על שום אדם אחר. אחרים הכירו את ר' יונה כאדם פשוט המוכר ביצים ושמן, אך אבי ידע היטב את מעלתו והכיר מקרוב את עבודותיו המופלאות.
כשהגיע החסיד הגדול ר' לוי יצחק בנדר מאומן לארץ ישראל התחבר עימו אבי בידידות נפלאה. הוא היה מגיע משערי חסד עד השוהל במאה שערים לשמוע את תפילתו של ר' לוי יצחק גם באמצע השנה, ואין צריך לומר שבראש השנה וגם ביום הכיפורים היה הולך רגלי להתפלל עם אנשי שלומינו עוד לפני ימי השוהל, כשהיה הקיבוץ ב'חיי עולם'. רבים תיארו את מראהו בליל ראש השנה, כשבאו לאחל לו 'לשנה טובה תכתב ותחתם', שהיה כמראה מלאך אלקים, ועיניו רחוצות בדמעות.
עבודתו של אבא בתחום הצדקה והחזקת התורה היתה יוצאת מגדר הרגיל, הוא היה נאמן גדול ובעל כושר שכנוע, ונתנו לו סכומים הגונים מפני שסמכו עליו שיחלק את הכסף ביושר ובתבונה. אחרי פטירתו מצאנו אצלו מחברות עוד מימי המנדט הבריטי, עם רשימות הכוללות כל פרוטה שקיבל וכל מה שנתן.
באותם זמנים היתה בירושלים חבורה של עובדי ה', בהם ר' שמואל שפירא, ר' שמואל צ'צ'יק, ר' הירש לייב ליפל, ר' משה רוזנטל, ר' נחום יצחק פראנק ועוד, ואבי הוא זה שכיתת רגליו עבורם כדי שיוכלו לשבת על התורה ועל העבודה.
לימים למד ר' הירש לייב עם אחי ר' אברהם שיבלחט"א ליקוטי הלכות, ואמר שעושה כן מתוך הכרת הטוב לאבי שהחזיקו והחיה את נפשו בבואו מאומן לארץ ישראל.
בשנת תשל"ז בערך פגש אותי ר' יעקב מלמד בבית הכנסת של שיכון אוריאל בסנהדריה, הוא כבר היה זקן מופלג ואחרי תפילת מנחה הוא פנה אלי ואמר לי בלשון הזה: "יונגער מאן איך ויל דיר עפעס זאגן ווען נישט דיין טאטא ואלט גארנישט גיווען פון ברסלב" (=אברך אני רוצה לומר לך דבר, אם לא אביך – לא היה נשאר דבר מברסלב). השתוממתי ואמרתי לו ר' יעקב אתם אומרים דבר מופלא שכזה שאף אחד לא יאמין, תסביר לי את עצמך. ואז הוא אמר: אסור לי לומר אבל תדע שהיה איזה יהודי זקן יענקל מלמד שאמר לך זאת.
לאחר מכן חשבתי והגעתי למסקנה שהסיבה היתה שאבא דאג לכל עובדי ה' של ברסלב שיהיה להם כסף בבית ויוכלו להמשיך בעבודת ה'.
בתקופה מאוחרת יותר דאג להכניס לישיבת שער השמים את האברכים הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר והרה"ח ר' משה קרמר שיחיו, יחד עם עוד ששה מאנ"ש שהיו אז מקורבים חדשים. ראש הישיבה ר' דוד אוירבאך ז"ל נמנע בתחילה לקבלם בטענה כי אין לו כסף להחזיקם, אך אבי הבטיחו כי הוא ידאג לכך. באותה תקופה כבר היה מוסר שיעורים ברחבי הארץ, ואחרי כל שיעור הכריז: רבותי, אנו עורכים מגבית עבור ישיבת שער השמים. הכספים שגייס באופן זה הספיקו לא רק להחזקת האברכים הנזכרים, אלא אף לשאר צרכי הישיבה, עד שאחרי שנים אמר לי ר' דוד בפירוש: לולי אביך – הייתי נאלץ לסגור את הישיבה.
בערוב ימיו כשהיה מבוגר ונחלש מאוד, בשלב מסויים היה נראה שהוא עומד לאבד את הכרתו, והיות שחשתי שהמצב מסוכן ביקשתי לקחת אותו לבית החולים הדסה עין כרם, אך כששמע זאת אמר שאיננו מוכן ללכת בשום אופן עד שאקרא לר' דוד אוירבאך. התקשרתי לר' דוד וביקשתי ממנו שיבוא, וכשאמר שאינו יכול השבתי לו שזהו פיקוח נפש, וכי הוא מוכרח לבוא. הוא לקח מונית והגיע מיד, ואבי אמר לו שהיות שיתכן שנשאר אצלו ממון שקיבל בשביל ישיבת שער השמים, על כן הוא נותן לו כעת אלף דולר, ומבקש שר' דוד יאמר בפה מלא כי הוא מוחל לו מחילה גמורה ומוחלטת שאינה ניתנת לשינוי וערעור כלל וכלל, ור' דוד אכן נענה ואמר לו הריני מוחל.
אחרי הדברים האלה התאושש אבא לקום ורקד מעט יחד עם ר' דוד, ומיד נסעתי עימו לבית החולים. בבדיקות מצאו אצלו הרופאים בעיה שלא היו מודעים לקיומה, למחרת השתילו בו קוצב לב, ובזכות זה הוא חי שנה נוספת. אמנם ר' דוד נפטר בסוף אותו החודש, ונמצא שמה שחשבנו תחילה, שאבא רוצה להסתדר עימו לפני פטירתו שלו, התברר לנו למפרע שהוא רצה לעשות כך לפני פטירת ר' דוד עצמו. כשבאתי לנחם את הגאון ר' שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל על פטירת אחיו ר' דוד, הוא הרבה לחקור אותי על כל פרטיו של מעשה זה, והתפעל עד למאוד מתחושתו החזקה של אבי אשר התבררה כאמור כנכונה ומוצדקת.
גם לתחום של הפצת תורה וקירוב הרחוקים נכנס אבי על ידי החסיד הגדול ר' שמואל הורביץ ז"ל. ר' שמואל היה מוסר שיעור קבוע, בבית הכנסת 'אהבת חיים' בשכונת בית ישראל, ובשנת ת"ש לערך היתה תקופה בה נבצר ממנו לומר את השיעור, וביקש מאבי למלא את מקומו. אבא הסכים ונכנס לעניין במלוא העוצמה כדרכו, והיות שהבחין שמרבית השומעים הינם מבני עדות המזרח, היה מוסר את השיעור בהברה ספרדית. לאחר שהתפנה ר' שמואל וביקש לשוב לשיעורו כבתחילה, אמרו לו משתתפי השיעור כי הם מעדיפים שיישאר 'רבי וועלוול' בתפקיד זה, שכן אותו הם מבינים טוב יותר, ור' שמואל בענוותנותו ענה ואמר אדרבה ואדרבה…
נמצא איפוא כאמור שלר' שמואל הורביץ עומדת זכות כפולה ומכופלת בחסד אשר עשה עם אבי, בתחילה קירבו לאורו ולדרכו של רבינו הק', ובשנית הכניסו לעבודת הקירוב וההפצה.
כפי שהזכרנו, יראת השמים הטהורה אשר בערה בו היא שהביאה את אבא לכך שלא יוכל לעסוק רק בעצמו ובעבודותיו, ושיתמסר כל כולו להאיר לבבות ולקרב נפשות לאביהם שבשמים. אמירת השיעורים השונים היתה עבורו קודש קודשים, והוא מסר נפשו על כך כפשוטו ממש, גם כשהיה חולה ואפילו כשהיה מאושפז בבית החולים היה יוצא במסירות נפש למסור את שיעוריו. הוא העדיף ללכת ברגל גם מתוך מכאובים וייסורים ולא נתן שייקחוהו, כי חפץ לזכות במצווה זו בשלימות. לא היה ניתן להתווכח עימו על כך, כי היה נראה בחוש שאם לא ימסור את השיעור ירגיש גרוע עוד יותר.
אחד מנכדיו ערך ברית מילה בשבת קודש, וכיבדו בסנדקאות. אבא הלך ברגל משערי חסד לגבעת שאול, שם התקיימה הברית, אך כשחזר אמר: אילו הייתי יודע שאראה כל כך הרבה חילול שבת בדרכי – לא הייתי הולך. אמנם כל זה היה דווקא על הכיבוד שקיבל להיות סנדק, אבל כלפי שיעורי התורה שמסר בשבת ב'אהבת חיים' לא אמר כך מעולם, והגם שמן הסתם היה קשה בעיניו באותה מידה לראות חילול שבת, אך כאשר היה מדובר בזיכוי הרבים ובכבוד שמים – היה מוכן לסבול הכל.
כשישבנו שבעה הגיע לנחם אותנו אחד מגדולי הרבנים הספרדים ז"ל, וסיפר שפעם ראה את אבינו הולך בעיר בית שמש למסור שיעור כאשר הוא מגובס בשתי רגליו. אמר לו אותו רב: הלא כתוב "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"! השיבו אבא: רק לי יש נשמה? וכי אלה שהולך אני לקרבם ואשר מוטל עלי לעוררם, הם אינם נשמות קדושות?…
אחי ר' צבי שליט"א סיפר אז לאותו רב ז"ל כי אמר פעם לאבינו בהלצה: מה חבל שאינני מבני עדות המזרח, שאילו היה כך הייתי בוודאי זוכה שתדבר עימי יותר. נענה כנגדו אבא בפיקחותו והשיב: אכן כך הוא, אך מה ביכולתי לעשות שאינך כזה…
בפעם אחרת שאלתי אותו באופן אחר: מדוע עוסק הנך דווקא בקירוב אחינו הספרדים, ומה פשעם של האשכנזים שאינך מקדיש גם עבורם מזמנך וממרצך? והשיב: הרי כתוב בזוהר הקדוש (תצוה דף קפו:) 'זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין' – אשרי חלקו של מי שדבריו נופלים על אזניים שומעות ומקשיבות (וראה ליקוטי מוהר"ן ח"א סי' ס), והנה בני ספרד, גם אלו שהציונים הצליחו לקלקלם במידה כזו או אחרת, מכל מקום כשיפגשו ברב ינשקו את ידו, ואם הוא שבת קודש יחביאו על כל פנים את הסיגריה. הם שמרו על אמונה תמימה בה' ועל אמונת חכמים, ולכן נותרו בגדר של 'אודנין דשמעין' אשר ניתן כאמור להשפיע להם ולקרבם.
ניתן לומר במידה רבה כי לא זו בלבד שעודד אותנו לכך, אבא אף לא הותיר בידינו ברירה אם לעסוק בזה אם לאו. בשנה הראשונה שלי בישיבת מיר נפל אבי למשכב והיה צריך לעבור כמדומה ניתוח בכליות. הוא רצה בכל מאודו שהשיעורים שהיה מוסר בישיבת ברסלב בני ברק לא ייפסקו, וביקש ממני להחליפו באמירת השיעור למשך כתשעה שבועות.
ניסיתי להתנגד ולומר לו שזה לא בשבילי וכי מוטל עלי כעת להצליח בלימודי בישיבה, אך דבר לא עזר והוא הוסיף להפציר בי שאלך למסור את השיעור, אף שבתחילה יהיה לי קשה. בצר לי נכנסתי לראש הישיבה ר' חיים שמואלביץ זצ"ל ופרשתי בפניו את הספק, ולאחר כעשר דקות של דיון הוא אמר: אחרי הכל, אבא הוא אבא; תלך למסור את השיעור, ומיד כשיבריא אביך תשוב ללמוד. אותם תשעה שבועות היו טבילת האש הראשונה וחינוך עבורי להמשיך בדרכו של אבי ולמסור שיעורים לרבים.
משמשו ונושא כליו של אבי במשך עשרות שנים היה ר' יוסף נרגאון ז"ל. הוא היה דבוק בו כל כך, עד שבאותו זמן שאבי נכנס לבית החולים בפעם האחרונה, התאשפז גם הוא, ונפטר שבוע אחד אחרי אבי. ביקשו ממני להספידו, ולאור עובדה בולטת זו אמרתי שהוא בוודאי הולך כעת לשמש את אבי למעלה בשמים כשם שנהג כאן בארץ.
היו תקופות בהן אבי לא חש בטוב, ואני התרשלתי מעט במילוי רצונו למלא את מקומו. ר' יוסף שידע עד כמה אמירת השיעורים היתה חשובה בעיני אבי, הוא שסחב אותי ודירבן אותי להגיע לשיעור, כאשר מזדעק ומוחה בידי ואומר: האינך מתבייש? אביך חולה ואתה מותיר את משתתפי השיעור בגפם?
השיעור התקיים בבית הכנסת בית אהרן בירושלים והציבור היה גדול, כאשר בעלי תשובה ומתחזקים מכל רחבי הארץ היו מגיעים אליו בקביעות. היום ב"ה קיימים ארגונים וישיבות רבות לבעלי תשובה, אך באותן שנים היה אבא בין הבודדים שעסקו בקירוב, כך שניתן לומר שמאות ואלפים ללא הגזמה שיחרו במהלך השנים לפתחו ושתו בצמא את דבריו.
עיקר דיבוריו ופעולותיו של אבא היו בנושא של הקדושה ושמירת הברית, והוא עשה ככל יכולתו ומעבר לה כדי לזכות אחרים בעניין זה. מרבית שיחותיו ושיעוריו סבבו סביב הנושא הזה, וכשהיה מדבר על כך היה ניתן לראות איך הקדושה בוערת בקרבו, עד שאנחנו, בניו, לא נזקקנו ליותר מפעם או פעמיים בהן רימז על עניין זה כדי להבין את גודל חשיבותו. פעם אמר לי בהתרגשות: שלומל'ה, אינך יודע איזו טובה עצומה גורם אתה לעצמך בכך שהנך הולך בכל יום למקווה; והרי מוהרנ"ת אמר בפירוש (כוכבי אור אנשי מוהר"ן אות לז): אם יש מקווה – יש תקווה (וראה ליקוטי הלכות הכשר כלים ד אות כ).
סיפר לי יהודי שהיה משומעי לקחו והיום הוא מכהן כרב ומו"ץ, שדבריו של אבי בדבר הצורך להתחתן מוקדם ולא לדחות את הנישואין נכנסו בעצמותיו, עד שגמר אומר בליבו שיסכים לשידוך הראשון שיציעו לו. כך אכן היה, ובזכות רצונו לקיים בתמימות את רצון ה' הקים בית לתפארת וחי חיים טובים ומאושרים.
הוא היה מדבר הרבה נגד המכשירים הטמאים, ופעם כשדיבר על כך בחולון בא אליו אחד שהתקרב וסיפר שהיו בביתו ארבעה מכשירים כאלה, והעלה את כולם לגג ביתו וזרקם ושברם. בשעת מעשה צעקה לעברו אשתו: תשאיר לנו לפחות מכשיר אחד, ואמר לה: מהו ההבדל בין ארבע תועבות לתועבה אחת? תועבה היא תועבה! אבא היה חוזר על סיפור זה בכזו שמחה…
עם כל זה שעסק ללא ליאות בקירוב והיה גדוש באהבת ישראל, כאשר היה צורך למחות ביד מחללי שם שמים ולקנא לדבר ה' – היה הוא ראש וראשון לכך. במיוחד דיבר בחריפות נגד תנועת המזרחי, וזכורני שפעם אחת הם עשו בקרבת מקום לביתו פעילות מעורבת רח"ל, והוא הלך וצעק במחאה על כך עד שקיבל מכות.
גם בשיעוריו הרבה לדבר ולדרבן את השומעים לשלוח את ילדיהם רק למוסדות של החרדים לדבר ה' וללא שום תערובת, ואף שבין השומעים היו כאלה שהשתייכו לאותו ציבור 'לאומי', לא חשש לומר שמי שלא יעשה כדבריו יסבול וכו'. דיבוריו היו כה כנים והיה ניכר שהם נובעים ממקור טהור, וכבר אמרו חז"ל כי ירא שמים דבריו נשמעים (ראה ברכות ו:), ועל כן רבים מהם הושפעו מן הדברים והשתנו ללא הכר, עד שדרך חייהם הקודמת היתה מאוסה בעיניהם בזכותו.
אביו ר' נחמיה ז"ל ציוה עליו לא להיות מעורב כלל בכל ענייני הפוליטיקה, וגם מצד עצמו הוא לא רצה שום קשר עם המדינה ועם מוסדותיה. פעם הגיע אליו אחד העסקנים עם צ'ק בסכום גדול שהמדינה נותנת לרבנים וכדומה, והוא קרע את הצ'ק לגזרים, באמרו שאין רצונו ליהנות מזה.
תקופה מסויימת כיהן אבא כמגיד שיעור בישיבת 'כנסת בני הגולה' בקטמון. ישיבה זו הוקמה עבור בחורים שהגיעו מאירופה אחרי השואה, רבים מהם עברו שבעה מיני גיהנום עלי אדמות, ואבי היה מחזק אותם. ר' אברהם אוירבאך שהוא כיום ראש ישיבה בקרלין, אמר לי: דע שאת יראת השמים שלי קיבלתי מאביך כשלמדתי אצלו ב'כנסת בני הגולה'.
בתקופה מוקדמת מאד שימש כמלמד בת"ת 'תורה ויראה' לילדים בגיל 12 – 13, ופרט לתורה שהרביץ בהם היה מדבר הרבה דיבורי קדושה ויראת שמים. סיפר לי ר' אברהם בידרמן, בנו של הרבי ר' משה מרדכי מלעלוב, כשבא לנחם אותנו בימי השבעה על האבא, שהוא למד בת"ת 'חיי עולם', אך כשהגיע לגיל המתאים העבירו אביו למשך שנה אחת ל'תורה ויראה' כדי שילמד אצל אבי, וגם הוא מעיד ששנה זו היא שנטעה בליבו יראת שמים וקדושה למשך כל ימי חייו.
לאחר שנוסדה ישיבת ברסלב בבני ברק בשנת תש"ך, שימש בה אבי כמגיד שיעור, כאשר במשך כל השבוע היה ישן בישיבה, בליל שישי שב לירושלים למסור את השיעור הקבוע שלו, ורק לאחר מכן מאוחר בלילה היה שב לביתו, שם היתה מחכה לו אמי בסבלנות אין קץ, כך במשך אחת עשרה שנים תמימות. היא היתה "אשה גדולה" כמו שכתוב על השונמית (מלכים ב ד ח), ואכן בשבוע בו נפטר אבי קראו הפטרה זו על השונמית, אשר בעניין זה התחלתי את דברי ההספד שלי עליו.
את שיעורו בישיבה היה מתחיל מדי יום בחמש דקות לימוד של שמירת הלשון, ואחריהן עשר דקות נוספות בהן למדו משנה ברורה. שמירת הדיבור היתה אצלו במעלה עליונה, ולכן ראה לפתוח בעניין זה את הלימוד לבחורים.
מעולם לא שמעתיו מדבר דברים בטלים, ומכל שכן שהיה מתרחק כמטחוי קשת מכל צד נדנוד של לשון הרע. לא אשכח את זעמו ואת תוכחתו כששמע אותי מדבר פעם על אדם אחר, ומני אז היה ברור לי שבעניין זה לא שייך שיוותר אפילו כמלוא נימה.
הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א נקלע פעם לבני ברק בשעה מאוחרת וחיפש היכן לישון. הביאוהו לישיבת ברסלב ונתנו לו לישון באיזו מיטה, וסיפר לי אחר כך שלא היה מסוגל להירדם כל הלילה מריבוי הרהורי תשובה שתקפו אותו שם, ולא הבין מה קרה לו, עד שבבוקר נודע לו שהיא מיטתו של אבי, מיטה שלא הכירה שינה אחרי חצות הלילה…
בנוסף למסירת השיעור היה עוסק בישיבה ללא הפסק בעבודת ה', ישב מעוטר בטלית ובתפילין כל היום, היו באים ללמוד איתו מקורבים מישיבת פונוביז' ומישיבת חברון, ויש שבאו ללמוד עימו סתרי תורה, כאשר הוא מקרב את כל אחד מהם לפי דרכו והולך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.
בתקופת שהותו בבני ברק היה מוסר שיעור בליקוטי מוהר"ן בכולל ברסלב, ותיבל אותו בדיבורי יראת שמים והתעוררות לרוב, כאשר גם משיעור זה צמחו בעלי תשובה לאין מספר.
אבא עסק בקירוב רחוקים במשך ארבעים ושמונה שנים, במהלכן עשה אלפים רבים של בעלי תשובה, כאשר היו תקופות בהן סבבו אותו יותר מאלף בעלי תשובה ומקורבים, ומעולם לא חשב על כבוד עצמו, רק על כבוד שכינתו יתברך, למען שמו באהבה.
בתחילת הדרך הוא היה יחיד בדבר זה, כאשר המצב בארץ ישראל היה כזה שאיש לא חלם שניתן לעשות דבר מעין זה, הקלקול ופריצת חומות היהדות הלכו והתגברו, מערכות וזרועות השלטון היו בתוקף ולא היה נראה כלל שאפשר להתחיל ולעסוק בתיקון.
אמנם אבי היה אדם אמיץ לב ונועז, וכמו במעשה המתאר היטב את דמותו, כאשר הלך פעם עם חבריו להתבודד בשדה שהיה ליד שערי חסד, ולפתע ראה שהחברים בורחים. כששאל מה קרה אמרו לו שראו שם נחש, והראו לו את מקום הנחש. בלי להתמהמה ניגש אבי אל הנחש ותפסו בראשו, וכולם הלכו להתבודד בשובה ונחת.
זו היתה כאמור מהותו ותמצית דמותו של האבא ר' וועלוול חשין, הוא מעולם לא נרתע ולא היסס להכנס אל תוך קשרי המלחמה, לאחוז באומץ לב אדיר בראש הנחש, לנצחו ולהמיתו, ובאמצעות התכונות הללו עלה בידו להנהיג ולסחוף אחריו רבים, בעוצמה, בהתלהבות ובחיות שאין כדוגמתן.
אחד מתלמידיו הרבים של אבי הוא הרב ראובן אלבז, ראש מוסדות 'אור החיים'. הוא היה בחור חרדי שהתגורר כמדומה בשיכון ד' בטבריה, כל חבריו הלכו לצבא, והוא ביקש עצה לנפשו כיצד לא ליפול כמותם. שמעו של הרב חשין מבני ברק הגיע לאזניו של ר' ראובן, הוא בא אליו לישיבת ברסלב וישב עימו כשלושה חודשים. אבא קירבו כדרכו באהבה ובסבלנות, דיבר עימו הרבה ואחר כך שלח אותו ללמוד בישיבת 'בית יוסף' בירושלים, אצל ר' בן ציון ברוק.
אני הייתי אז עדיין בחור בישיבת מיר, וביחד שמענו את השיעור של אבא כל שבוע, וזכורני פעם אחת שר' ראובן היה בשיעורו של אבי בבית הכנסת 'משכיל אל דל' מאחורי שטיבלאך בית ישראל, ואמר לי בהתלהבות: שלמה, בוא ונלך לעשות מהפכה בעולם! הרגעתי אותו והפצרתי בו לא למהר, רק ללכת במתינות; אך אחר כך הוא אכן עשה מהפכה של ממש וקירב אלפי בעלי תשובה…
בימי השבעה הגיע ר' ראובן אלבז לנחם אותנו, ואמר כלשון הזה: באותם שלושה חודשים ששהיתי אצל הרב חשין בבני ברק, הוא חיזק וחישל אותי כמו פלדה, ובזכותו קם דור שלם של בעלי תשובה.
כשהתחילה תנועת התשובה לצבור תאוצה, התקרב גם אדם מפורסם בשם אורי זוהר – היום כמובן הוא נודע בשם הרב אורי זוהר שליט"א, והיה שלב בהתקרבותו בו הגיע כבר להכרה שהתורה היא מן השמים, אך העובדה שאשתו עדיין מיאנה ללכת בדרכו היוותה מחסום עבורו ומנעה ממנו להתנהג לפי שעה כיהודי החרד לדבר ה'.
אמר לו ידידו ר' מנחם גרילק שהיה עימו בקשר: אורי, בוא עימי לבני ברק ואראה לך אדם צדיק. הוא לא הבין מה רוצים ממנו וביקש שלא יבלבל לו את המוח, אך אחרי שר' מנחם לחץ עליו הסכים לבוא לשיעורו של אבי בכולל ברסלב ברחוב אלשיך.
אבי לא ידע כלל על המבקר החדש ועל זהותו ומסר כדרכו את השיעור, והנה אחרי השיעור הודה אורי לר' מנחם ואמר: אכן יהודי צדיק הוא זה, באיזו מתיקות ופשטות יורד הוא לנבכי נפשם של השומעים, וכיצד הוא מתייחס אליהם כמו אבא טוב.
חוויה זו גרמה לו לבוא שוב בשבוע שאחר כך, וגם אז התרשם מאוד מאבי, אך נותר בשלו, באשר שדעתה של אשתו עדיין לא הסכימה עם הדרך החדשה בה חשקה נפשו ללכת.
כשהגיע בפעם השלישית אמר אבי בתוך שיעורו: הנה מחר בלילה הוא יום הילולת האר"י הקדוש, ורבני ישיבת המקובלים 'שער השמים' נוסעים לקברו שבצפת. מי שזקוק לישועה יכתוב 'קוויטל', ובעזרת השם נתפלל עליו שם. כאשר שמע זאת אורי לקח פתק וכתב כך: תחינתי ובקשתי שתוסר ערלת לבב אשתי, ותקבל עליה עול תורה ומצוות, על החתום: אורי זוהר.
בשיעור שלאחר מכן הגיע שוב, ואחרי השיעור התיישב ליד אבי ושאלו: באיזו שעה היה הרב בקבר האר"י? ואבא השיב: נו, מה זה משנה, היינו שם והתפללנו על אשתך שתחזור בתשובה וה' יעזור, אולם ר' אורי התעקש ואמר אני חייב לדעת באיזו שעה הרב היה בקבר, אז אבא אמר לו: היינו שם עד השעה שתים בלילה, התפללנו על אשתך, וה' יעזור שתחזור בתשובה. ואז קפץ אורי זוהר ממקומו ואמר: אכן יש אלקים! שבועות וחודשים אנו מתווכחים ללא הפסקה, והנה באותו לילה בשעה שתים בדיוק היא קמה ואמרה: אני הולכת אתך. למחרת בבוקר הוא הופיע לעיני כל עם כיפה שחורה על הראש ועם ציציות בחוץ וזה גרם לקידוש ה' בכל הארץ.
זה היה כאמור המחסום האחרון בדרכו, באופן שראו היטב כי ה'מכה בפטיש' של התקרבותו ליהדות היה בזכות תפילתו של אבי ז"ל.
דבר זה גרם שבפעם החמישית שהגיע באו עימו אנשים נוספים, שכן בהיותו כאמור אדם ידוע ומפורסם היו רבים שרצו לראותו והתעניינו במעשיו, ובפעם השישית הגיעו רבים עוד יותר, עד שאבי הרגיש כי תופעה זו מפריעה למהלכו התקין של השיעור. הוא קרא לר' אורי ואמר לו: הנה אשתך כבר הולכת אחריך ב"ה, ואינך זקוק לי עוד, והיות שריבוי האנשים המגיעים יחד אתך מפריע לשיעור – אני מציע לך ללכת לדרכך, ומברך אותך שתצליח בה.
ר' אורי קיבל את הדברים ויצא, ואחר כך אמר לר' מנחם גרילק: כעת ערכו של הרב חשין עלה עוד יותר בעיני, שהרי בכמה וכמה מקומות רודפים אחרי ושמחים בבואי, כי מבקשים הם לעצמם את הכבוד להיות אלו שהחזירו בתשובה אדם מפורסם כמוני, ואילו הרב חשין הינו יהודי אמיתי שכל עניינו למסור את שיעורו ולקרב נשמות אבודות באשר הן, ורדיפת הכבוד היא ממנו והלאה.
גם במעשה זה רואים את טוהר דמותו ואת ענוותנותו של אבא זצ"ל, שהיה מוסר את נפשו כאמור על מסירת השיעורים אשר היו עבורו דם התמצית, וקירב כל יהודי באשר הוא, אבל ברגע שנוצרה ע"י הקירוב הפרעה והתגלע שיבוש – הוא לא השלים עימם ויהי מה.
והרי לא ניתן להבין זאת אם לא שהתכוון לאמת לאמיתה, שכן אם רק היה מתפשר ומבליג על ההפרעה שגרמה הגעתו של ר' אורי, היה מספר המשתתפים בשיעוריו גדל בוודאי משבוע לשבוע, ושמו היה מתגדל בעולם; אלא שהכבוד לא עניין אותו כאמור כלל וכלל, וכל מעייניו היו נתונים לגילוי כבוד השי"ת בעולם.
מעשה שהתפרסם בעבר מספר שפעם ראה ברחוב מודעה המבשרת על אחד משיעוריו, וכתובים בה אודותיו תארים מופלגים. הדבר חרה לו, והוא החל למחוק את התארים ואת השבחים, והנה הגיע אדם שלא הכירו ושאלו: מדוע מוחק הנך תארים אלה? השיבו אבי: אני מכיר את הרב הזה, האמן לי שהוא איננו כך כפי שהם כותבים…
אכן, עם התפתחות תנועת התשובה ופריחתה החל אבא לומר שיעורים במקומות נוספים בארץ, בהם פרדס כץ, אור יהודה, חולון, ושכונת התקווה שבתל אביב.
בהקשר לכך אזכיר מעשה שהיה, שבאתי אליו ואמר לי: שלומל'ה, טוב שבאת, אני מחפש אותך באופן דחוף. שאלתיו מה קרה, ואמר בסגנונו הייחודי: יש תיקונים גדולים, אחיך ר' אהרן ארגן עבורי למסור שיעור בשכונת התקווה, מוקד הפשיעה בתל אביב לא פחות ולא יותר. תהיתי כיצד ומדוע השבתם למוטב של פושעי תל אביב נוגעת אלי, והסביר: השיעור הוא ביום ראשון, היום בו מתקיים שיעורי הקבוע בבית הכנסת אהבת חיים בירושלים, ואני צריך אפוא שתמסור שיעור זה במקומי.
כפי שכבר הזכרתי בעניין זה לא היה שייך לסרב לו, וקיבלתי עלי איפוא למסור את השיעור ב'אהבת חיים'. היה זה בי' בשבט, וזמן קצר לאחר מכן בחול המועד פסח הגיעה אלי הצעה אשר לא ציפיתי לה, לבוא למסור שיעור בישיבת טורדא, ישיבה ירושלמית מובחרת, בה זכיתי להעמיד מאות תלמידים במשך שש עשרה שנים.
או אז אמר לי אבי: התדע מדוע בחרו דווקא בך למשרה זו? אל נא תחשוב שלא היו מוכשרים ממך, אלא שבזכות שאמרת את השיעור במקומי, באופן שיכולתי כאמור לייסד שיעור נוסף במקום מרוחק – על כן גלגלו לידיך את הדבר הזה…
אמנם גם אחרי שנכנסתי לישיבת טורדא לא פסקתי מאמירת השיעור ב'אהבת חיים' עוד כשלוש שנים, למדנו גמרא שבת והספקנו עד דף ק"י.
מסירות הנפש שלו על קירוב רחוקים היתה כאמור ללא גבול, וככל שהדברים נגעו לאמירת השיעורים הוא לא השגיח על שום דבר. כך זכה לחולל מהפכה של ממש בכל אותם מקומות רחוקים ומנוכרים, ויעידו על כך משפחות של יראים ושלימים לאלפים ולרבבות אשר מקורן ויסודן באותם שיעורים.
סיפור מעניין בהקשר זה התרחש כאשר סיים אבא את שיעורו בחולון והיה צריך לנסוע לפרדס כץ, ולאחד מתלמידיו שם היה אופנוע עם 'סירה'. אמר לו אבי: קדימה, קפוץ על האופנוע ואני אכנס לסירה. התלמיד היה נבוך להסיע אדם כה מכובד בצורה כזו, הוא ניסה להניאו מכך ואמר לו: אבל כובעו של הרב עלול לעוף ברוח, אך אבא דחה זאת באומרו כי את הכובע יחזיק בידו, והעיקר שנגיע בזמן לשיעור…
אבא היה חזק עד מאוד בשמירת העיניים, והיו זמנים בהם היה הולך ברחוב כשהוא מרכיב משקפי שמש אשר מצידם הפנימי היו מכוסים בבוץ, כדי שלא יוכל לראות דבר. פעם אחת בהיותו בברית מילה בבית המדרש גור ראה אותו הבית ישראל מגור זצ"ל, ושאל את הסובבים: מי הוא זה האברך בעל העיניים היפות? – כאשר כוונתו לכך שעיניו היו טהורות ושמורות כאמור מכל דבר רע.
דרכו היתה להרבות בתעניות, פעם הגיע לומר שיעור אחרי צום ואחי ר' אהרן אמר לו אבא תאכל בייגלאך לשבור את הצום. אבא סירב ואמר לו נחכה עד אחרי השיעור, באמרו שכאשר הוא שרוי בתענית שומעים את דבריו טוב יותר.
בכלל זה היו גם תעניות דיבור לרוב, וסיפר מקורבו ר' משה כהן שכשהיה אבא בתענית דיבור והיה רוצה לרמז שהוא מבקש כוס קפה, היה אומר את תיבות הפסוק (תהלים כז יד) "קוה אל ה'" – כי 'קאווע' באידיש פירושו קפה, אם היה חפץ בקפה חזק היה אומר "קוה אל ה' חזק".. וברצותו כוס נוספת אמר: "קוה אל ה', חזק ויאמץ ליבך – וקוה".. על משקל מאמר חז"ל שאמרו על פסוק זה (ילקוט שמות רמא): 'אם קיוית ולא בא – חזור וקוה' (וראה ברכות לב:)…
אבא יצא את ארץ ישראל פעמיים, ובכל פעם היתה הנסיעה עבורו גלות קשה וממושכת. אחר כך חלה ברגליו, ואז נדר שלא יצא עוד מן הארץ. אחרי זמן מה החמיר מצבו, ודיברו עימו על האפשרות לנסוע לאמריקה ולטפל ברגליו באופן שיתרפא על הצד היותר טוב, אך מפאת נדרו לא הסכים לכך בשום אופן, על אף שהתחננו לפניו, ואפילו שסבל סבל רב על כך והיה צריך לעבור ניתוחים ומחמת זה לא היה יכול ללכת למקווה. ככל הנראה זוהי גם הסיבה שמנעה ממנו לנסוע לציון הקדוש באומן כשנפתחה הדרך בשנה האחרונה לחייו.
כשגזרו הרופאים שיש לכרות את כף רגלו של אבא, ואמרו שהיא כמעט ללא חיות כלל וסכנת נפשות להשאירה, היה חובש בשם יחיאל שהתקרב לאבי בבית החולים והחל לשוב בתשובה, והוא הכריז ואמר: מי שרוצה לכרות את רגלו של הרב חשין ייאלץ לעשות זאת על גופתי המתה. הוא היה מגיע שלוש פעמים ביום לטפל ברגל זו, שטף אותה היטב וחבשה, עד שאחרי תקופה קצרה החלה הרגל לרקום עור וגידים ולהתרפא בדרך נס, והרופאים נאלצו לסגת מעמדתם מלכרות אותה.
אני נזכר שכשהרופא במחלקה כעס למה מחזירים בתשובה את החובש, אחי ר' צבי שליט"א אמר לאותו רופא: ההבדל בינך לבין אבינו הוא שאתה מנתח ומרפא את רגליהם של בני האדם, ואילו אבא מראה להם להיכן עליהם ללכת ברגליהם…
בתוך תוקף חליו היה קשה עליו לאכול, וכדי שיהיה לו תיאבון היינו יושבים ומספרים לו על עוד יהודי שחזר בתשובה על ידי מקורביו. השמחה שלו בשמעו כדברים האלה היתה ללא גבול, וידענו כי רק על ידי שמחה זו ישוב תאבונו ויוכל לאכול.
עיקר צערו בזמנים הקשים ביותר של מחלתו לא נבע מהסבל הפיזי העצום, ואפילו לא מכך שנמנע ממנו באופן אישי לעסוק בעבודת ה' ובלימוד התורה שהיו משוש נפשו, רק מכך שאיננו מסוגל למסור שיעורים ולקרב נשמות נוספות. על זה לבד היתה תלונתו, וזו לבדה היתה בקשתו, שנתפלל עליו שיוכל לשוב לשיעוריו תמידים כסדרם.
אבינו ציווה שלא לכתוב אודותיו שום שבח או תואר של כבוד במצבתו, ואחי ר' צבי התווכח עימו שעל כל פנים יהיה כתוב שהיה מזכה הרבים, שהרי זה איננו שבח בעלמא, כי אם מציאות אשר אין להכחישה. לאחר פטירתו התייעצנו עם ר' לוי יצחק בנדר, והוחלט לכתוב על מצבתו נוסח קצר מן הקצר: 'מחסידי ברסלב, זיכה רבים במסירות נפש, ורבים השיב מעוון'.
בימי השבעה בא אחד מגדולי רבני ספרד זצ"ל לנחם אותנו. הוא סיפר כיצד הוא סובב בעצרות המונים אשר בסופן מכריזים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", ואנשים ללא כיפה לראשם מזילים דמעות. כל זה, אמר, הוא בזכות תנועת התשובה שחולל אביכם, ובכך עסק כל ימיו. הוא סיים בבקשה שנמשיך גם אנו ללכת בדרכי אבינו, תוך כדי שהוא מציין כשדמעות בעיניו כי ישנם בארץ עדיין מיליון ילדים שאינם יודעים קריאת שמע מהי.
גם כל העוסקים בהחזרה בתשובה שבאו לנחמנו ציינו שהם פועלים במסגרת קיימת של ארגונים וישיבות לבעלי תשובה, אך מי שהחל בכל זה וקדח כביכול חורים בחומות הבצורות שעמדו כנגד עניין התשובה היה אבינו, והוא זה שבזכותו נוסדו וקיימים כהיום כל אותם ארגונים מבורכים.
ר' לוי יצחק בנדר אמר לנו ב'שבעה': אביכם היה פועל נאמן מאין כמוהו בשירות הקדוש ברוך הוא, וכאשר פועל שכזה הולך – מי יודע כמה פועלים חדשים נזקקים למלא את מקומו. הוא סיפר לנו שכשאבא התחיל עם השיעורים היה זה טיפין טיפין, הוא ישב לעתים עם שנים או שלושה אנשים בלבד, אך היה מדבר כפי שמדברים למאה איש. הוא לא וויתר ולו על נשמה אחת, ובסופו של דבר זכה להשיב רבים מספור אל יוצרם ובוראם.
מי יתן ונזכה ללכת בדרכיו ולמלא את צוואתו של אבינו רוענו, אשר דומה כי עבורו ממש נכתבו דברי הנביא ועליו הם סובבים: "בריתי היתה איתו החיים והשלום, ואתן לו מורא וייראני, ומפני שמי ניחת הוא. תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון".
לפניכם גלריית תמונות בלעדית ויחודית:
חדשות ברסלב • הקפות עם ד' המינים ביום 'הושענא רבה' ב'קהילת נחל נובע' שבראשות הגה"ח…
הוּא רַבֵּינוּ מְקוֹר חָכְמָה • הילולת רבינו הקדוש זיע"א ושמחת בית השואבה בבית הכנסת ר'…
התורה הזמנית • הופיע ויצא לאור עולם הקובץ המיוחד 'ימי חנוכה' על התורה הזמנית תורה ב'…
זיכרונם לברכה • לפניכם רשימת היארצייטן של גדולי אנ"ש חסידי ברסלב לצד כלל יקירי אנשי…
דקה של חכמה • המשפיע הרה"ח ר' מרדכי שלום רוזנפלד שליט"א: האם לחפש קורס להתגברות…
חדשות קיבוץ ראש השנה תשפ"ה באומן • לפניכם גלריית ענק מדהימה מההווי הברסלבי בעיר הגעגועים…