ברסלב נייעס מגיש לפניכם כתבה מרתקת שערכו מערכת "אבקשה" הנכבדה עם הבעל חסד הנודע הרה"ח רבי אהרן דוד ברזסקי שליט"א מבית שמש שזכה לשהות רבות בקרבת הגה"ח רבי הירש לייב ליפל זצ"ל לשמשו ללמוד ממנו וליהנות על-ידו מאש הצדיק ה"ה רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, השיקדה בקרבו, הראיון התפרסם בביטאונם המיוחד "אבקשה"
– וזכויות הכתבה שמורות להם:
קול ה' בכוח: ריאיון מיוחד על החסיד הגדול רבי הירש לייב ליפל זצ"ל מגדולי חבורת ה"עובדים" לקראת יום פטירתו כ"ג חשון תש"מ, עם הרה"ח ר' אהרן דוד הכהן ברזסקי, שזכה לשמשו בשנותיו האחרונות
תוכן הכתבה: הנסיעות למירון באוטובוסים המקרטעים, התיקוני חצות הנלבבים במערת רשב"י, הזעקות שבקעו מלב יוקד ובוער בכלות הנפש והדהדו בהרים הנישאים | שיחה נלבבת לקראת יום השנה לפטירתו של החסיד הגדול רבי הירש לייב ליפל זצ"ל בכ"ג חשוון תש"מ, עם הרה"ח ר' אהרן דוד הכהן ברזסקי, שזכה לשמשו בשנותיו האחרונות | מתרפק על זכרונות מאביו החסיד רבי יעקב זאב הכהן ברזסקי זצ"ל ושאר זקני אנשי שלומינו | זכור אהבת קדומים
ארבעים שנה ימלאו בימים אלו לפטירתו של החסיד רבי הירש לייב ליפל זצ"ל, עובד ה' מופלא מהאריות שבחבורה באומן, אשר בנסי נסים זכה לעלות לארץ הקודש מבעוד מועד, כדי להבעיר בה – בשלהבת עבודתו את בוראו שיקדה כתנור בוער – את בני העלייה המקורבים החדשים, עולי הימים, שראו את האש הגדולה ונמשכו אחריו לשדות וליערות לילות ארוכים, שם שאגו ונהמו כחיות ביער מרוב תשוקה וגעגועים, להתקרב אליו יתברך ולהתדבק בנועם העליון של אור האורות.
גיבור ואיש מלחמה היה רבי הירש לייב, ועקשן גדול בעבודת ה' יתברך בכל מהותו. כל ימיו כפף והכניע את כל מאוויו אל מול רצונו יתברך, והלך והתעצם בגדרי וגינוני קדושה וטהרה מופלאים עד הקצה האחרון.
לבדו נותר כאוד מוצל מאש גיא ההריגה. מסבב כל הסיבות הותיר אותו לפליטה ולמחיה גדולה מחבורת עובדי ה' הנודעת, להראות לבני הדור האחרון דוגמא חיה ומאירה מעבודת התפילה בקולות וכוחות עצומים, במתיקות וערבות כפי שזכו לה אנשי הבעל תפילה במשך הדורות.
אור הרשימו של תוקף עבודתם, והתלהבותם שגאתה ונסקה עד לב השמים, הותירו במתבוננים רושם עז בל ימחה. בעניין זה תיאר גיסו הגדול החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל:
"אין שום אפשרות להבין בשכל אנושי, איך יכלו בני תמותה קרוצי חומר לעשות עבודות קשות כאלו… אין זאת כי אם נס ופלא למעלה מדרך הטבע, כוחו הגדול של רבינו הקדוש, שאורו הנפלא האיר עליהם וזרם בעורקיהם"…
לקראת יום הזיכרון להסתלקותו שוחחנו עם איש אמונו בשנותיו האחרונות, הרה"ח ר' אהרן דוד ברזעסקי שליט"א, שהטעימנו מעט דמעט ממה שחזו עיניו מיקוד האש שעדיין להטה בערוב ימיו והעידה על התבערה הגדולה שבערה בו משחר ימיו הקדושים.
הכרתיו לראשונה בשנות בחרותי המאוחרות. קודם לכן אמנם ידעתי כי יש עובד ה' מופלא בשם ר' הירש לייב ליפל, אך טרם זכיתי להכירו, מאחר והוא התגורר בשכונת 'קטמון' ואני ומשפחתי ב'בתי אונגרין'.
כבר באו בכתובים קורות חייו, כל מה שעבר בשנותיו הצעירות באומן ולאחר מכן כאשר עלה להשתקע בארץ הקודש. שעות על גבי שעות היה מתהלך בשדות וביערות-העד באוקראינה ומבלה בהתבודדות ובעבודת ה'. על אף שחי בעניות ודחקות נוראה, הדבר לא הפריע לו כלל בעבודת ה'. אפילו מעיל להתחמם בקור הנורא לא היה לו. הוא היה מתעטף בסחבות ויוצא לעבודתו בשדה כשרגליו מבוססות בשלג, ושם עובד את ה' שעות על גבי שעות כאילו ישן על מיטה חמה עם פוך… מי שהכיר אותו הרגיש בחינה של 'קול ה' בכוח'.
בשנים מאוחרות יותר הגיע לגור במאה שערים והיה רגיל להתפלל בבית מדרשנו תפילת שחרית כוותיקין.
באותן שנים התחלתי להכירו יותר ולהתבונן בעבודתו בכלות הנפש, אך הזכות לשמשו התגלגלה לידי בעקבות מעשה שהיה. ר' הירש לייב רצה מאוד שמלבד נר התמיד הדולק בקביעות בבית מדרשנו, יהיה דולק גם 'נר תמיד' משלו – שהשמן והפתילות יהיו מכספו והוא ידליק אותו. הוא תיקן לעצמו מקום להעלות נר תמיד בהיכל ה'כולל' [שבבית הכנסת הגדול בירושלים 'השול'] , שם היה קובע מקום לתפילתו. כיון שכבר לא היה צעיר, ולא תמיד היה בכוחו לבוא ולהשגיח שהנר ידלק כראוי, ביקש מהרה"ח ר' שמואל שפירא זצ"ל שיהיה אחראי לבדוק שהנר אכן דולק בכל עת. הוא בחר בו לתפקיד זה כיוון שר' שמואל היה נמצא בבית המדרש בקביעות – הוא היה בא כל יום להתפלל עם בניו, וכמו כן בצהריים היה יושב ולומד עמהם בספר ליקוטי מוהר"ן ולפני הבר מצוה הכין אותם בלימוד משנה-ברורה הלכות תפילין ועוד. ר' הירש לייב סמך על ר' שמואל שיזכור לטפל בנר התמיד, והיה לו ארון מיוחד בו היו מונחים השמן והפתילות שרכש מכספו כאמור.
מאחר ולפעמים אירע שלא היה ביכולתו של ר' שמואל לטפל בנר התמיד, ביקש ממני ר' הירש לייב שאהיה ה'גבאי משנה' לשים לב להסתכל על הנר, ואם נכבה – כאשר הפתילה הייתה עבה מדי וכדומה – לדאוג להדליקו. הייתי בא כל יום מהישיבה בצהריים ב'בין הסדרים' לבית מדרשנו [השול] ללמוד בספרי רבינו, ובאותה הזדמנות הייתי בודק שהנר אכן דולק כתקנו.
עם הזמן, כשר' הירש לייב נוכח לראות שניתן לסמוך עליי בהיותי מטבעי מסודר בזמנים, הוא החל לקחת אותי כמלווה בנסיעותיו למירון. רבים מאנ"ש נהגו לנסוע מדי ערב ראש חודש למירון להשתטח על קברי הצדיקים, וכידוע היו נוסעים אז באוטובוס של חברת 'אגד' מירושלים לתל אביב ומשם לחיפה וכו', כך שהנסיעה עד למירון ארכה כחמש-שש שעות. היות שר' הירש לייב כבר היה אז בא בימים, הוא נזקק לבן-לוויה שיעזור לו בדרך הארוכה. היו לו חבילות עם ספרים שהוא לא היה יכול לשאתן לבדו מתחנה לתחנה והיה צריך מישהו שיהיה לו לעזר, ולשם כך ביקש ממני שאבוא ללוותו בנסיעה הארוכה מדי ערב ראש חודש, מירושלים לגליל העליון.
מובן שהתרגשתי ושמחתי מאד לשמע ההצעה לזכות להיות אתו ולשמשו, אולם נאלצתי לסרב, שכן הייתי משועבד לסדרי הישיבה בה למדתי באותה עת ולא יכולתי לנסוע בלי אישור המשגיח. כשר' הירש לייב שמע כי זה הדבר העומד בדרכי, נענה כי יבוא בעצמו לישיבה וישוחח עם ראש הישיבה. הרעיון גרם לי אי-נעימות מסוימת, אבל סיפרתי לו היכן אני לומד. לא האמנתי שאכן יבוא לדבר עם ראש הישיבה.
למרבה הפתעתי, בבוקרו של אחד הימים הופיע פתאום ר' הירש לייב בשערי הישיבה. הוא ניגש אל המשגיח והסביר לו שהוא צריך לנסוע כל ערב ראש חודש למירון והוא מבקש שהבחור ברזסקי יהיה לו לעזר. המשגיח היה מופתע והגיב: "הרי אפילו באופן חד פעמי צריך לחשוב אם ניתן לאשר זאת, ואילו הנכם מבקשים בקביעות מדי חודש?". מה גם שאז ארכה נסיעה כזו יומיים, כי ר' הירש לייב היה נשאר לישון במירון, קם חצות וכו' וחוזר רק למחרת. המשגיח הביע אפוא את התנגדותו לרעיון, כשהוא מוסיף שכפי הנראה גם ביום שאחרי הנסיעה לא אוכל לבוא בזמן וממילא ישתבשו לי כל סדרי הישיבה. אולם ר' הירש לייב היה עקשן, והוא הפציר שוב במשגיח באומרו: "הנני אומר לך שהוא בחור מסודר והוא יגיע בזמן. הבה ננסה חודש אחד ונראה".
ואכן, בערב ראש חודש שלאחר מכן נסעתי עם ר' הירש לייב למירון, ולאחר מכן חזרתי לישיבה – בזמן! כשראה זאת המשגיח הסכים שאסע באופן קבוע מדי חודש. הייתי אז בערך בן שבע עשרה.
בערב ראש חודש הייתי בא לביתו ולוקח את החבילות. היינו נוסעים באוטובוס עירוני עד לתחנה המרכזית ומשם באוטובוסים. אגב, ר' הירש לייב היה משלם עבורי את דמי הנסיעה, כתמורה לסיוע שהענקתי לו. כיוון שידעתי שהדרך תארך שעות רבות הייתי לוקח אתי צידה לדרך לשנינו, בדרך כלל פיתות של 'קרישבסקי'.
מטעמי יראת שמים וקדושה, שלא לישב אחורי אשה, היה מנהגו של ר' הירש לייב לשבת תמיד במושב מאחורי הנהג, כך גם היה יכול ללמוד ולומר תהלים בלי הפרעות. הוא היה משתדל לבוא מוקדם ולעלות ראשון על האוטובוס כדי לתפוס את מקומו הקבוע, אולם גם אם היה מאחר ובמקום זה כבר ישב מישהו, הוא היה עושה כל טצדקי כדי לקבלו. היו מקרים שהייתי ממש נבוך בשבילו, אך הוא עצמו לא שם לב לסובבים. העקשנות שלו בעניין זה היתה משהו מיוחד, כמו גם בכל דבר שרצה לעשות. הוא היה עקשן גדול בעבודת ה'.
כאשר היינו עוברים בדרכנו ליד 'מוצא', היה אומר כמה פסוקי תהלים כשהוא מסביר שיש שם קבר של צדיק. כיון שנסענו עם 'אגד', מובן שלא יכולנו לרדת בדרך להשתטח על קברי הצדיקים. רק בשנים מאוחרות יותר החל הרה"ח ר' מנדל שפירא שיבלחט"א, שהיה אז אברך צעיר, לארגן טנדר למירון. אז היינו יורדים לכל קבר.
בנסיעות אלו השתתפו ר' שמואל שפירא, ר' מאיר שמעון זילברמן ועוד מאנשי שלומינו. אגב, בכל פעם שהיו יורדים לקברי הצדיקים היה ר' שמואל שפירא מקפיד מאד לשמור על העיניים, מרגע שירדו מהרכב עד שעלו בחזרה.
במהלך הנסיעה היה ר' הירש לייב מלהיב את לבי בסיפורים מרבינו הקדוש ומאנשי שלומנו עובדי ה' באומן. אפשר לומר כי לשם כך בלבד כבר היתה כדאית כל הנסיעה.
בהגיענו למירון היינו מתפללים מנחה ו'יום כיפור קטן' ואחר כך טועמים משהו. לאחר מכן היו מתפללים מעריב והיינו עולים לחדר לשנת הלילה. החדר שלו היה ליד חדרו של ר' שמואל שפירא. בחצות הוא היה מעיר אותי בנעימות: "אהרן, צריך לקום חצות! חצות אצל רבי שמעון!". ידעתי שהוא לא יניח לי עד שאקום, אך גם אני עצמי רציתי לקום לחטוף חצות לילה אצל ה'עיר וקדיש'. יחד ירדנו לציון ואמרנו 'תיקון חצות'.
ר' הירש לייב היה אומר את סדר התיקון בחמימות רבה ובבכיות. בעיצומו של ליל חורף מירוני קר היה מתעטף בשמיכה ויורד להיכל רבי אלעזר, היכן שהיו מתפללים בראש השנה ויום כיפור. שם היה נעמד ליד המדרגות, לכיוון הרי מירון ומערת בית שמאי, וזועק בקול את פרקי התיקון. בראש חודש אומרים אמנם רק את 'תיקון לאה', אבל גם זה היה אצלו כמו שצריך להיות אצל ברסלב'ר חסיד… הוא היה יוצא מהכלים, בצעקות ושוועות, עד שכל ההר נרעד, בקולות כאלה, כאילו עומדים עליו עם סכין ואומרים להרגו חס ושלום… אצלו היו רואים באמת מה זה 'חצות' של ברסלב. כאשר אנו זוכים לומר תיקון חצות, הרי זו זכיה מיוחדת גם להתאנח לפעמים. אבל אצל ר' הירש לייב כל תיקון חצות היה עבודה שלימה. אמירת סדר 'תיקון לאה' הקצר ארכה לו כשעתיים.
בגמר אמירת התיקון היה ממשיך וצועק כל מיני סוגי קולות: אוי, אוי… כמו שרבינו אומר (תורה ל"ו) שצריך לצעוק שבעין קלין. אחר כך היה הולך למקווה. כך היה צועק מחצות הלילה, שבלילות החורף זה בערך בשעה אחת עשרה, עד לפנות בוקר, אז כבר התחילו אנשים לבוא לתפילת שחרית והיו ממש המומים מהקולות.
[אגב: גם שאר אנ"ש היו נוהגים לפעמים לקיים עבודה זו של שבעין קלין. את ר' שמואל מרדכי קורנבליט למשל היו שומעים ב'שול' למטה לפנות בוקר, בחדר של ר' מרדכי אלעזר (כיום "בית צבי") כשהוא בתמימות צועק וסופר: אוי, אחד… אוי, שתיים… אוי, שלוש… אוי, ארבע…]
לאחר מכן היה ר' הירש לייב מתפלל תפילת שחרית כוותיקין, בכוח, כמו לפיד אש ממש. הלב שלו היה משהו מיוחד, הוא ליבב אותו והצית אותו יפה. יש דיבור כזה מרבינו, שמי שעושה התבודדות הוא בוער תמיד להשי"ת.
היה מרבה לשבת במערת הרשב"י. בגילו נבצר ממנו לצאת לשדות שמסביב, שכן כבר התקשה לטפס על ההרים הגבעות והאבנים כדי לרדת לבית הלל או לעלות לבית שמאי, כפי שעשה בשנים מוקדמות יותר. בציון היה עורך את עבודתו בקודש.
כל העסק סביב 'הר ציון' וקבר דוד המלך, לשם היו באים אנשי שלומינו בליל שישי, היה בזכות ר' הירש לייב. ר' אלי' ברגר למשל היה בא לשם וצועק צעקות לה'. רבים זוכרים עוד את הצעקות שלו באומן על ציון רבינו הקדוש. בתקופה ההיא כל הגישה לעיר העתיקה היתה רק עד שם, כי בסמוך היה עובר הגבול עם הירדנים.
בחג השבועות, יום פטירת דוד המלך ע"ה, וכן בשביעי של פסח, ציבור גדול היה מגיע להתפלל שם יחד עם חבורת עובדי ה'. ביניהם היו ר' שמואל שפירא, ר' שמואל הורביץ ור' הירש לייב, שהיו מתפללים בתבערת אש קודש שאין לשער.
הצדקנית מרת גיטל'ה הייתה מביאה קפה לאנשי שלומינו להחיות את נפשם לאחר עבודת הלילה, ולאחר מכן היו עולים על הגג לראות את מקום המקדש ולומר: 'ומפני חטאינו' ו'מלך רחמן'.
הערבים היו אז ממש ממול, והמבוגרים היו מזהירים את הילדים לא לעשות כלום, רק להסתכל על מקום המקדש ולרדת.
בשנת תשכ"ז, כאשר נפתחו הדרכים, היו נוסעים בליל שישי גם לקבר רחל, שם היו אנ"ש עובדי ה' בוערים באמירת תהילים ותפילות. לר' הירש לייב היה המפתח לקבר רחל. זה היה מפתח גדול ועתיק. אם קרה שלא היה ביכולתו להגיע, כולם היו מוכרחים להישאר בחוץ.
גם לרבי משה מרדכי זצ"ל, האדמו"ר מלעלוב, היה מפתח לקבר רחל. ביארצייט של רחל אמנו הוא היה עושה סעודה גדולה לכבודה והיה יושב ומדבר בגדולת רחל אמנו, שפותחת את שערי הרחמים ואצלה אפשר לפעול הכל. הוא היה יהודי גדול והיה קשור גם לברסלב, כמו שכבר סופר ב'אבקשה'. בכל ליל תשעה באב אחר אמירת מגילת איכה היה מגיע לבית מדרשנו במא"ש לראות מהגג את מקום המקדש. אחר כך היה ניגש לכיסא רבינו והיה מסתכל עליו בערגה וכיסופים זמן ארוך. היה אומר שרבינו היה צדיק אמת. ר' לוי יצחק היה נהנה לקבל את פניו, ועל אף שנהג בדרך כלל להזדרז לישון כדי לקום חצות, בליל ת"ב היה נשאר במיוחד לחכות לו עד שיעלה לגג וירד לראות את הכיסא, שאז היה נעמד על ידו כשדיבר בשבח רבינו.
בשנותיו האחרונות של ר' הירש לייב הוא נחלש ולא היה בכוחותיו כמו בשנים עברו. הייתי בא אליו לביתו לבקרו. למרות מצבו הבריאותי, כשהיו מדברים לפניו דיבורים חמים מרבינו, או בימי רצון, לבו הגדול היה מתעורר פתאום, והוא היה מתלהב ובוער באש קודש כמו אברך צעיר. למשל בימי ספירת העומר, כאשר התפללו בבית מדרשנו במא"ש, הוא בער כאש והיה חוזר וצועק זמן ממושך "תתיר צרורה", "תתיר צרורה"… ראו עליו אז את האש שיקדה בקרבו בעודו אברך צעיר, זה היה מחזה פלא לראותו כך.
ר' שמואל שפירא היה משוחח אתו הרבה והתבטל אליו. הוא אמר תמיד כי העובדה שהוא חסיד ברסלב נזקפת לזכותו של ר' הירש לייב, ושממנו קיבל את החמימות וההתלהבות בעבודת ה'.
בנסיעות של ער"ח ניסן וער"ח אלול הצטרף גם הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל. פעם אחת בערב ר"ח ניסן ישנו במירון כאמור, וגם ר' לוי יצחק נשאר ללינת הלילה במירון. בבוקר אחרי תפילת מוסף של ראש חודש סח רבה של מירון הגר"מ שטרן שליט"א כי בחצר ביתו יש עצים שאפשר לברך עליהם 'ברכת האילנות'. בשמחה של מצוה ירדו אנשי שלומינו אל חצרו לברך את הברכה. מה נהדר היה המראה לראות את זקני אנשי שלומינו הולכים יחד עם הרב שטרן ופניהם מפיקים נוגה בחדוות המצוות.
גם לשבת חנוכה היה ר' לוי יצחק מגיע למירון בקביעות. אז לא היה עדיין מקום קבוע לאכול, והוא היה מביא אתו מפה לשים על השולחן, וכן מפה לשים על החלות. היה מכין לעצמו את היין, החלות, המלח והסכין ביישוב הדעת כזה, כמו שיהודי צריך להתנהג. בסעודה שלישית של שבת חנוכה היה ר' שמואל הורביץ אומר תורה, כאשר הוא עומד ומחזיק את ה'ליקוטי מוהר"ן' בידו, והיה מדבר כשעתיים, בתבערה כזו… הרגישו את הדיבור של רבינו: האש שלי תוקד עד ביאת המשיח.
אבי [רבי יעקב זאב ברזסקי זצ"ל] היה מרבה לעלות מירונה להשתטח על ציון הרשב"י ושאר קברי הצדיקים, מערת בית הלל ועוד. אני זוכר שלילה אחד הלכו כמה מבני החבורה – ר' שמואל הורביץ, אבי ועוד אדם אחד – למערת בית הלל, והחליטו שלא עוזבים את המקום עד שגומרים את הליקוטי תפילות (אינני זוכר אם החלק הראשון או השני). והם אכן לא זזו משם עד שאמרו את כולו…
אבי היה אומר בכל יום את כל ספר התהילים. זה לקח לו כשעה ורבע. בשבת קודש היה גומר שלש פעמים את כל התהלים. אני זוכר שהיו עולים אליו בשבת אחר הצהריים להתברך בברכת 'גוט שבת', והוא היה יושב בבית ואומר תהלים בחמימות. לאחר מכן היה ממשיך לומר ליקוטי תפילות בהשתפכות ואחר כך למד גמרא. לא היה לו חדר צדדי לשבת לבדו ביישוב הדעת, אז הוא ישב באותו חדר עם כל הילדים שהיו משחקים במשובת נערים, וכשפנו אליו היה עונה: אהה, אהה, וממשיך הלאה בתורתו ותפילתו. ואף על פי כן היה מספיק ללמוד ולהתפלל הרבה. היינו יושבים לידו והיה בוער כדוד רותח המבעבע ועולה מחמימות האש.
בהתקרב יום הילולת הרשב"י בל"ג בעומר, היה מזדרז לעלות למירון יום או יומיים קודם. בליל ל"ג בעומר עצמו היה ממהר לעלות על יצועו בחדר שהיה בחזקת ר' אברהם יעקב גולדרייך (חדר מספר 10) מיד אחרי תפילת מעריב, והיה מתגבר כארי לקום בחצות הלילה ואז נשאר ער עד מוצאי ל"ג בעומר. במשך כל היום לא פסק פומיה מגירסא כפשוטו, היה מרבה לומר תהלים, תיקוני זוהר ועוד. הוא היה עומד בהיכל הציון, בפינה של הדלקת הנרות, ובמוצאי ל"ג בעומר הייתה החליפה שלו 'חתיכת חֵלֶב' מרוב הנרות שהודלקו שם לכבוד התנא האלוקי ונטפו על בגדיו.
זה היה מקום קטן, מלא אנשים, שנרות רבים דלקו בו. אנו לא היינו מסוגלים לעמוד שם יותר מרבע שעה, והוא היה נשאר על עמדו שעות על גבי שעות, כשכלל אינו חש בחום הכבד… ניסיתי פעם לעמוד על ידו ולומר את התפילה של רבי נתן, אך לא יכולתי לעשות זאת בשום אופן מרוב חום, ואילו הוא לא הרגיש בכך כלל.
עבודתו הייתה בתמימות ופשיטות. למעלה מחמישים שנה שימש כשליח ציבור בתפילת המוספין של ראש השנה ויום הכיפורים, וכמו כן היה ניגש לפני העמוד גם בימים טובים, אולם מעולם לא שאל לאחר התפילה אם התפילה הייתה טובה, או האם שמעו אותו וכדומה. התפילות שלו היו בלב נשבר כזה שריגש והלהיב מאוד את המתפללים.
כן היה שוהה בקביעות במירון מערב ראש השנה עד אחר יום כיפור. דרכו היתה לעמוד מדי יום בהיכל הציון ולבלות את היום בתורה ותפילה, מאחרי תפילת ותיקין עד תפילת ערבית.
ר' הירש לייב אמר לי פעם: "כבר הייתי בציון שעתיים, והלכתי לפקח את הדעת, כמה אני יכול לומר?! אחר כך הלכתי לציון רבי יוחנן הסנדלר, ור' יעקב זאב [ברזסקי] עדיין ממשיך לעמוד ברציפות. מתי שאני בא, ר' יעקב עומד בציון בכזו התמדה…".
כן היה מנהגו ללכת מידי יום ביומו אל ה'כותל המערבי'. ר' מנדל גפנר ניהל שם כולל לתורה ותפילה, והיה אומר לאבי בהתפעלות: "אתה בא לכאן בקביעות, וכל יום אתה מתלהב כאילו אף פעם לא היית כאן!".
תמיד כאשר היה משתטח על קברי הצדיקים, וכן בכותל המערבי, היה מתקשה מאד להיפרד ממקום הקודש. כשהיינו יוצאים מהכותל היה אומר לי: חכה דקה, והיה חוזר וניגש לנשק… לא היה יכול להיפרד, הוא נישק שוב ושוב, כמו ילד שקשה לו להיפרד, נישק ונישק ונישק…
נדיר לראות מחזות מעין אלו. ברוך ה', רבים הם הזוכים להתפלל כראוי, אבל אבי ז"ל היה בוער באש כמו דוד רותח שמבעבע הרבה זמן, אף לאחר שמכבים את האש…
הלוואי ונזכה גם אנו בני הדור הזה, ללכת בדרכו של הבעל תפילה ואנשיו, ולקיים את רצון רבינו הק' בתמימות ופשיטות.
קרדיט תמונות: אבקשה, בצלמו, בעולמה, גנזי ברסלב, אהרן ברגר, ברזסקי.
חדשות אוקראינה • מומחי האנרגיה חושפים כי צפויה הקלה בחודש הקרוב, במגבלות הספקת החשמל ברחבי…
חדשות ארגון 'תמימי דרך' • כלל חבורות אנ"ש יערכו כינוסי התחדשות בימים הקרובים - שערי…
שיעורים לפרשת השבוע • צפו בשיעור מקיף מפי הגאון רבי אליהו עטייה שליט"א | שיעור…
לקראת קיבוץ ראש השנה • הכרוז היומי להתעורר ולהתחזק בעניין הראש השנה של רבינו הקדוש…
"עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ" • לאחר מחלה קשה: האברך הר"ר דוד גולדמן זצ"ל (25) מיקירי אנ"ש…
לקראת קיבוץ ראש השנה • הכרוז היומי להתעורר ולהתחזק בעניין הראש השנה של רבינו הקדוש…