חייב איניש לבסומא: הרב יעקב הרצברג שליט"א בליקוט ווארטים ומילי דבדיחותא לקראת ימי הפורים

בפורים צריך אדם להיות בשמחה כל כך, עד שמגודל השמחה יעלה למדריגה גבוהה כל כך, שיאיר בו אור פורים, שהוא אורו של מרדכי היהודי בשרשו העליון ששם אין שום קליפה ורע לגמרי, וממילא לא שייך שם לומר "ארור המן" ו"ברוך מרדכי", כי בשורש הקדושה העליונה, ששם מבוטלים הקליפות והמדמה לחלוטין אין שייך כלל לומר שם "ארור המן" ו"ברוך מרדכי", כי שם כולו קודש, כולו טוב (שער ברסלב – אור הפורים)

בסיעתא דשמיא

הרב יעקב הרצברג שליט"א – עם ליקוט ווארטים ומילי דבדיחותא לקראת ימי הפורים:

משנכנס אדר מרבין בשמחה – כידוע בחודש אדר אנו זוכים להכניע ולבטל את קליפת עמלק מן העולם, ועמלק גימטריה "ספק", ואמר החכם שאין שמחה כהתרת הספיקות, אם בדבר הלכה שמתבררת לו על בוריה, ואם בכל מיני דברים שלא ברורים לאדם ויש לו בלבולים, אזי כשמגיע לישוב הדעת ומוצא פתרון, אין שמחה יותר מזה, ממילא כשמבטלים את ה"ספק" – עמלק, מתגלה השמחה.
והתרת הספקות היא על ידי התורה, כמו שאמרו חז"ל לעניין המגילה "ליהודים היתה אורה ושמחה'" – אורה זו תורה ומיד אחרי כן "ושמחה".
כי התורה נותנת ודאות ומבררת את דרך האמת, וזה מביא שמחה לאדם שיודע שהולך בדרך הנכונה והאמתית, כי "אמת" היא צורך חיים כמו אויר לנשימה, שלכן "אמת" הוא כנגד חלק ה"רוח" שבאדם, היינו רוח חיים, וכן אמת היא מדתו של יעקב שעליו נאמר שלא מת.
אמת היא עצם החיים והיא חותמו של ה' יתברך שהוא חי החיים. כאשר אדם לומד תורה לאמיתה ומתגלה לו האמת מיד מתבטל הספק וחוסר האמון והחשדנות ואז יש לו שמחה שלמה, ולכן בפורים נאמר שקבלו את התורה מחדש, שאחרי שהיו בסכנת מיתה, מחמת שהיה חסר ב"אמת" של קיום התורה מרצון, על כן כשנכנעה קליפת עמלק ונתבטל הספק והשקר, הדר קבלוה מאהבה וזכו לחיים, כן נזכה כולנו אמן.

בום טראח – אמא אחת הלכה לנוח בראש חודש אדר ופתאום התעוררה לקול רעש גדול מהסלון כמו מלחמה גרעינית. היא קמה בבהלה ויצאה לסלון ומצאה את בנה הקטן שהחליט לתופף עם מצקות מתכת על כל הסירים והמחבתות שבבית. תפסיק עם זה מיד! צעקה – מה איתך?
משנכנס אדר מרבין בשמחה! ענה לה הקטן והמשיך לתופף במרץ. האם קיבלה את הגזירה באהבה ונכנסה לחדרה לנסות לנוח עוד קצת למרות הרעש, אבל התיפוף המשיך והמשיך, עד שפתאום הוא הפסיק! זה בעצמו קצת הבהיל אותה והיא יצאה לראות אם קרה משהו, אבל היא רק ראתה את בנה יושב ליד השולחן והבחינה בבעלה שחזר הביתה.
קרה משהו? היא שאלה את הבן. לא – ענה הקטן. אז למה הפסקת? פשוט מאוד – אמר – משנכנס אב ממעטין בשמחה…

משנכנס אדר מרבין בשמחה – כי אדר הוא החודש האחרון בשנה במניין שמונים לניסן, ואמרו חז"ל: הכל הולך אחר החיתום, שהעיקר הוא איך חותמים ומסיימים את השנה. גם אם כל השנה, מניסן שעבר ועד עכשיו לא הלך לנו טוב, אם נתחזק עכשיו לשמוח ולסיים את השנה בשמחה אז נתחיל את השנה החדשה בחודש ניסן על רגל ימין. וזה מרמז קצת על מה שאמר רבינו שפורים הוא הכנה והילוך לפסח,
כי על ידי השמחה של חודש אדר ופורים אנו יכולים כבר להתחיל את החודש החדש שהוא הראשון בחודשים וגם את החג הראשון שקבלנו כעם ביציאת מצרים, בצורה טובה וחיובית.

ראיתי בספר שהסבה לשמחה של אדר היא משום שמתקרבים לימי ניסן שבהם גאולת ישראל וגם הם מלאים במצוות, כי בניסן היתה חנוכת המזבח ולכן מזכירים בו את קרבנות הנשיאים ואחר כך פסח המלא מצוות עוד בזמן ההכנות הרבות, ומיד בחולו של מועד מתחילים לספור ספירת העומר וכך הימים ממשיכים בקדושה עד חג שבועות זמן מתן תורתנו, וכל זה בודאי סבה לשמוח שמחה גדולה
מאוד.

ילד אחד "נדנד" לאביו הקמצן שהוא רוצה להתחפש לשוטר בפורים. האב הקמצן לא ידע איך לצאת מזה, הוא חישב את העלות של תלבושת שוטר, כובע, אזיקים ואקדח וקיבל סחרחורת. בסוף כשהגיע פורים הוא הביא לבנו אקדח קטן. הבן שאל – מה? זהו? איפה כל התלבושת? מה אומר לחברים? אמר לו האב: תגיד להם שהתחפשת לשוטר סמוי…

הסיפור הכי משעשע ששמעתי בחיי הוא סיפור מפלתו של הרשע הזה המן. הטיפש הזה בא לאחשוורוש נפוח מגאווה ואחשוורוש שאל אותו מה לעשות לאיש שהמלך חפץ ביקרו? מיד חשב המן בלבו שבודאי המלך רוצה לכבד אותו, אלא את מי? ואמר רשימה של דברים שמגלים את כבודו של המלך אליו – סוס, לבוש מלכות וכו'.
דרך אגב, מכאן רצו חכמים ללמוד שמגילת אסתר נאמרה ברוח הקודש אחרת איך ידע הכותב מה חשב המן בלבו? אבל במסקנה החליטו שזו לא ראיה, אלא זו סברה שכזה גאוותן יחשוב כך בלבו. [והביאו ראיה אחרת, עיינו במגילה עמוד ז', כבר אמרתי לכם פעם (בפרשת בשלח)שאני לא מתכוון לעבוד בשבילכם…] בקיצור, פתאום הוא שומע שבכלל לא מדובר בו אלא במישהו אחר, ושהוא זה שצריך לעשות לשני את כל הכבוד הזה. טוב, מילא סתם איזה שר אחר, אבל מה מתברר? שהוא צריך לעשות את זה לשנוא נפשו – מרדכי היהודי! טוב, מה לעשות, המלך גזר בוא נגמור עם זה.
הולך המן המושפל אל מרדכי לבית המדרש עם הסוס והבגדים היפים ועומד לפני כל היהודים והילדים שלומדים עם מרדכי ולוחש למרדכי שהוא צריך ללבוש את הבגדים ולעלות על הסוס. לא שומע – אומר מרדכי, והמן מוכרח לומר בקול שכולם ישמעו.
אה, טוב – אומר מרדכי – אבל איך אלבש את בגדי המלכות אחרי שאני בתענית ולבוש שק כבר כמה ימים? אני מוכרח להתרחץ קודם.
מיד שלחה אסתר המלכה להודיע בכל בתי המרחץ יום חופש לבלנים והמן נאלץ בעצמו לספר את מרדכי ולרחוץ אותו. בינתיים הזמן עובר והמלך מחכה לראות שפקודתו מתקיימת, נלחץ המן ואמר למרדכי – טוב יאללה, תעלה על הסוס בבקשה. איך אעלה על הסוס? שואל מרדכי, אני כה חלש מתענית. טוב, אין ברירה, מתכופף המן בכדי שמרדכי יעלה על גבו אל הסוס, מרדכי עולה ותוך כדי זה נותן
בעיטה הגונה להמן.
איי! צועק המן – מה? לא כתוב אצלכם "בנפול אויבך אל תשמח"? כן כתוב – עונה מרדכי – אבל מדובר באויב מישראל, על אויבים כמוך נאמר "ואתה על במותימו תדרוך". מתחיל המן ללכת עם מרדכי על הסוס ולקרוא בקול גדול (כמו של אלטע זאכען) "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". שמעה זאת בתו של המן שהיתה גרה בקומה עליונה, והיתה בטוחה
שמרדכי הוא המוביל את אביה על הסוס, מה עשתה, לקחה את הדלי שבו כל השופכין מבית הכסא, ושפכה על זה שמוביל את הסוס – פתאום היא הבינה שזה אבא שלה! מה עשתה? קפצה מהחלון ומתה, כן יאבדו כל אויביך ה'! וזה מה שכתוב "והמן נדחף לביתו אבל וחפוי ראש".
ישב המן המושפל והאבל בביתו והתבכיין לאשתו ואוהביו על הצרות שיש לו. מה עשו? במקום לעודד אותו, "ירדו" עליו – אם מזרע היהודים מרדכי וכו' נפל תפול לפניו! איזה אוהבים! עם כאלה אוהבים לא צריך אויבים. בקיצור מכאן והילך זה התגלגל במהירות עד שתלו את הנבל הזה על העץ שהוא הכין למרדכי ועל זה נאמר "צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו". כן יאבדו כל אויביך ה' ימח שמם וזכרם! (ע"פ מגילה ט"ז).

"משל שועלים – זה מזכיר לי סיפור יפה, "משל שועלים" אמיתי מרבותינו ז"ל (מוזכר בסנהדרין ל"ט, רש"י, יד רמה). משל בשועל שרימה את הזאב שהיה רעב, ויעץ לו ללכת לחצר של יהודים בערב שבת ולעזור להם בהכנת צרכי סעודה ובשכר זה יניחו לו לאכול עמהם בשבת.
האמין לו הזאב והלך לחצר היהודים, אבל כשעמד בפתח ורצה להכנס לשם, נשמעו צעקות "זאב! זאב!" מיד עמדו כולם עם מקלות והכו אותו.
ברח הזאב ובא בכעס להרוג את השועל שכך עשו לו בגללו, היתמם השועל ואמר לו: מה באמת? ככה עשו לך? כנראה זה בגלל אביך שפעם אחת התחיל לעזור להם בהכנת צרכי הסעודה אבל אכל כל נתח טוב. אמר לו הזאב: בגלל אבא שלי אני צריך לקבל מכות? אמר לו השועל: כן, זה פסוק מפורש: אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה, אבל בא עמי ואראה מקום לאכל ולשבוע.
הלך השועל הערום ועמו הזאב הפתי עד שהגיעו לבאר מים שעל שפתה היה מונח עץ וחבל מושכב עליו ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים, נכנס השועל בדלי העליון ומהכובד שלו ירד הדלי למטה אל תוך הבאר והדלי התחתון עלה, אמר לו הזאב: למה אתה נכנס לשם? אמר לו השועל: כי יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע, והראה לו את דמות הלבנה שנשקפה במים ונראתה כמין גבינה עגולה, אמר לו הזאב: הכל טוב ויפה, אבל בינתיים אתה אוכל ונהנה, איך אני גם ארד ואוכל? אמר לו: הכנס אתה בדלי העליון. נכנס הזאב לדלי העליון, וירד הדלי למטה, והדלי שהשועל בתוכו עלה. שאל הזאב את השועל: איך אני עולה בחזרה? ענה לו השועל בלשון הפסוק: צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו…

אחד הלך לגן חיות, ונעמד מול הכלוב של ההיפופוטם למשך כמה שעות, כשהוא מביט בחוסר אמון בהיפופוטם, עד שבסוף בקושי התנתק משם והלך כשהוא מפטיר: אה! לא יכול להיות! אין דבר כזה…
הוא המשיך ונעמד מול הכלוב של הנשר, גם שם עמד כלא מאמין כמה שעות עד שהגיע שעת הסגירה. ניגש אליו השומר וביקש ממנו לסיים כי רוצים לנעול את גן החיות. אמר לו חברינו: לא אכפת לי שתנעל עלי, אני לא זז מכאן עד שאני רואה מהיכן יוצאת הבירה…

סיפור אמיתי! ראש ישיבה אחד ראה שקשה לבחורים להתרכז בלימוד, עמד באמצע הבית מדרש והכריז: אם תלמדו עד סוף הערב בלי הפסקה, אני מבטיח לכם מחר להגיע עם "פראק" (מעיל עליון חשוב) בצבע זית. התלמידים שמאוד רצו לראות את ראש הישיבה הרציני בבגד כזה מצחיק התאמצו ולמדו בהתמדה גדולה עד סוף הערב.
למחרת הגיע ראש הישיבה עם הפראק הרגיל השחור. התאכזבו התלמידים וטענו: אבל הבטחת! אמר להם ראש הישיבה: מה, לא ראיתם אף פעם זית שחור?
בפורים נהגו חסידי ברסלב לקיים את ההלכה של "חייב איניש לבסומי" במובן הפשוט שלה, וכפשוטו להשתכר, ובשעת שכרותם היו נפתחים כל המחסומים בבחינת "נכנס יין יצא סוד" והיו מדברים דיבורי אמונה וגעגועים לה' יתברך לתורה ולצדיקים. אפילו הצדיק ר' שמואל שפירא שבימים רגילים היה שתקן ונחבא על הכלים, היה פותח אז את פיו ומדבר דברי כיסופים וגעגועים לרבי.
הם סמכו על דברי רבינו ורבי נתן על רוממות הקדושה המתגלה בפורים שאז אפילו השכרות ואיבוד הדעת נכללים בבחינה של "למעלה מן הדעת" ולא כמו בשאר ימים שבהם אסור בתכלית האיסור להשתכר, כי אז אין את ההארה הזו שעל ידה נכללים למעלה מן הדעת ואז אבדן הדעת הוא בבחינת "למטה מן הדעת" דהיינו שנופלים לבחינת בהמה חסרת דעת.
אולי זה הזמן והמקום להתריע ולהודיע שמה שרואים בעתים הללו ב"ניו-ברסלב", שיש ששותים לשכרה ואף מעשנים תערובות למיניהם, אין זו כלל הדרך של ברסלב האמתית שכל כולה יראה עילאה דעילאה, שיראה זו מתגלה בפורים ורק אז מותרת השכרות ואף מצווה היא, ואף זאת רק על ידי משקה המשכר יין גפן ויין שרף, אבל שאר ימות השנה אסור בשום פנים ואופן להשתכר וכל שכן להסתמם, כי בזה מאבדין הדעת ומבלבלים את המדמה שזה כל ההפך ממה שרבינו רוצה להוביל אותנו לברור המדמה ולדעת צלולה וזכה.
ואדרבה, עניין זה של שכרות היווה תמיד חלק ממה שמבדיל בין חסידות ברסלב לשאר חסידויות שהיו בזמן רבינו ורבי נתן שבחלקן נהגו לשתות הרבה לשכרה.
פעם אחת הוציאו הללו לעז על רבי נתן שהוא שותה משקה משכר לפני התפילה משום שפניו היו תמיד אדומות ונלהבות. שחק מזה רבי נתן ואמר: "ּתֹודָה לָאֵל, שֶׁמִּמַּשְׁקֵה הַּתַּם, (המובא בסיפורי מעשיות מעשה מחכם ותם) אִּי אֶׁפְׁשָר לְׁהִּשְׁתַּכֵר…" (שיש"ק ב-ב-תרלב) וכן רמז על זה במכתב שבו התייחס להאשמות אלו (מכתב קע).

ונסיים בצרור בדיחות על שיכורים:
שני חברים חוזרים שיכורים לדירתם, לוקח האחד את הסיגריה מפיו ומנסה לפתוח עמה את המנעול. אומר לו חברו: אתה מנסה לפתוח עם הסיגריה! עונה הראשון: אוי! נראה לי שעישנתי את המפתח!
אותם שני חברים שיכורים טעו בדרכם הביתה מהמסבאה, והגיעו לפסי הרכבת והתחילו ללכת על אדני הרכבת. אחרי זמן מה אומר האחד: פשששש! איזה מדרגות ארוכות! מוסיף השני: נכון, חבל שעשו את המעקה נמוך כל כך…

שיכור אחד היה מגיע כל לילה מאוחר מאוד לביתו וכשהיה פותח את הדלת, מרוב שכרותו היה נשען עליה וזו היתה נפתחת אל תוך הבית בחבטה עזה ומעירה את בני הבית הנמים את שנתם. יום אחד סיפרה אשתו לאחיה את הצער שנגרם לה משכרותו של בעלה.
אמר לה האח שהיה נגר: תראי, עד שנטפל בו בגמילה, בואי לפחות נפתור את הבעיה עם הדלת. אני אבוא ואחליף את כיוון הצירים כך שהדלת תפתח כלפי בחוץ וכך תמנע אותה חבטה המעירה אתכם. אמר ועשה. רק שכחו להודיע לשיכור…
למחרת באישון לילה מגיע השיכור לביתו, מנסה לפתוח את הדלת, דוחף ודוחף והדלת לא נפתחת! ממשיך השיכור ונלחם בשכרותו עם הדלת כחצי שעה עד שאשתו התעוררה מקולות הגניחות וטלטול ידית הדלת והבינה מה קרה. היא קמה ופתחה את הדלת כלפי חוץ.
השיכור עמד המום, הסתכל עליה, על השעון ושוב עליה ואמר בכאב מהול בכעס: בשעה כזו את חוזרת הביתה?!

שיכור יושב במסבאה ומזמין כוס בירה. הבר-מן נותן לו כוס בירה ושם תחתיה "תחתית" מקרטון עבה. אחרי כמה רגעים מבחין הבר- מן שהתחתית נעלמה, הוא לא רוצה שיפגם העץ של הבר וממהר להביא תחתית חדשה – "אולי זה נפל" הוא חושב. אחרי כמה רגעים, שוב נעלמת התחתית, ושוב הבר-מן מביא חדשה. אחרי עוד כמה פעמים כאלה נמאס לבר-מן והוא לא מביא תחתית חדשה. שואל אותו
השיכור: מה, נגמרו הביסקוויטים?

חודש טוב ופורים שמח! רק שמחה ורק שמחה ובכל זאת רק שמחה! ובלשון הונגריה "טשאק טשאק"! פורים מגיע!
פורים מגיע! (ע"פ מכתבי רבי נתן)