חנוכה • "שִׂיחַ שַׂרְפֵי קוֹדֶשׁ" לחג החנוכה |↓

חגים ומועדים • קונטרס מיוחד מהספרים "שִׂיחַ שַׂרְפֵי קוֹדֶשׁ" לחג החנוכה מבית היוצר 'משך הנחל' עם מנהגי אנ"ש חסידי ברסלב ועם הסיפור הנפלא 'אורח בעל הכנפיים' שסיפר רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א בחנוכה | לקריאה להורדה ולהדפסה:

• כתבות קשורות:
  הנח והזך • מחלקים 'הדלקת נר חנוכה ברסלב' |↓

לקראת חג החנוכה הוציאו הוצאת הספרים 'משך הנחל' הוצאה מיוחדת של השיחות המובאים בספר הקדוש "שִׂיחַ שַׂרְפֵי קוֹדֶשׁ" – מאוצרותיו של הגה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל שיחות הנוגעים לימי חג החנוכה, ובתחילה מובא מעשה שסיפר רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א "מאורח ובעל-הבית" שנהגו אנשי שלומינו חסידי ברסלב ללמדו ולספרו בימי חג החנוכה.

בהוצאת 'משך הנחל' ממשיכים את מעשיו של מייסד המפעל הקדוש, ה"ה הגה"ח הבלתי נשכח רבי אברהם שמחה ווייצהנדלר זצ"ל, ומוציאים לאור ומפיצים קונטרסים משיחות אנ"ש, להשקות עם רב מאורו של רביה"ק בהם מלוקטים עניני החגים בהיכלו של רבינו, מספרי רביה"ק זיע"א ותלמידו הגדול מוהרנ"ת זיע"א, ערוך ביופי והדר, מתובל בשיחות מאנשי שלומנו, ועוד.

לפניכם הקונטרס בקובץ 'פידיאף' להורדה ולהדפסה, ולאחריו מוגש ערוך לקריאה ולימוד – טעמו וראו כי טוב

לנוחותכם נצרף קובץ של 'סדר הדלקת נר חנוכה ברסלב' לקריאה להורדה ולהדפסה • ☜ הקש כאן

'מעשה מאורח' לקריאה להורדה ולהדפסה • ☜ הקש כאן

מַעֲשֶׂה מֵאוֹרֵחַ – וקצת שיחות מעניני חנוכה מלוקט מתוך סדרת הספרים "שיח שרפי קודש"

הַשִּׂיחָה שֶׁבְּחַיֵּי מוֹהֲרַ"ן סִימָן פ"ה[א] "אוֹרֵחַ נִכְנַס לְבַעַל הַבַּיִת" נֶאֶמְרָה עַל יְדֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בְּלֵיל יוֹם רְבִיעִי א' דַּחֲנֻכָּה תקס"ט אַחֲרֵי הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה, וּבַשַּׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ גִּלָּה רַבֵּנוּ אֶת הַתּוֹרָה 'יְמֵי חֲנֻכָּה' שֶׁבְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ב'.

וְהָיוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ רְגִילִים לִלְמֹד שִׂיחָה זוֹ בִּימֵי הַחֲנֻכָּה; וּבִפְרָט בֵּין בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְשׁוֹן בַּארְסְקִי הָיוּ לוֹמְדִים שִׂיחָה זוֹ אָז בְּצַוְתָּא וּבְהִתְעוֹרְרוּת עֲצוּמָה[ב]:

[חלק ג' סימן תתס"ג]

תקס"ט[ג], א' דַּחֲנֻכָּה, אַחַר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה[ד] בַּלַּיְלָה[ה]: אוֹרֵחַ נִכְנַס לְבַעַל הַבַּיִת,

הָ'אוֹרֵחַ' הוּא הַצַּדִּיק^[ו] שֶׁבָּא וְ'נִכְנָס' אֶל הָאָדָם:

וְשָׁאַל לְבַעַל הַבַּיִת: מֵאַיִן פַּרְנָסָתְךָ? וְהֵשִׁיב לוֹ: אֵין לִי פַּרְנָסָה קְבוּעָה בְּבֵיתִי, רַק מִחְיָתִי מִן הָעוֹלָם. וְשָׁאַל לוֹ (הַיְנוּ שֶׁהָאוֹרֵחַ שָׁאַל אֶת הַבַּעַל הַבַּיִת): מָה אַתָּה לוֹמֵד? וְהֵשִׁיב לוֹ. וְהָיוּ מְשִׂיחִים יַחַד, עַד שֶׁנִּכְנְסוּ בְּתוֹךְ שִׂיחַת דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב.

אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הָיוּ לוֹמְדִים מִזֶּה גַּם לְעִנְיַן הַהִתְבּוֹדְדוּת וְהַשִּׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, שֶׁלִּפְעָמִים מְדַבְּרִים דִּבּוּרִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּכְשֶׁמַּתְחִילִים לְדַבֵּר אֵלֶּה הֵם רַק דִּבּוּרִים 'מִלְמַעְלָה' וְלֹא מֵעֹמֶק הַלֵּב, אֲבָל כְּשֶׁמַּמְשִׁיכִים וּמְדַבְּרִים אֲזַי 'יוֹצְאִים דְּבָרִים' שֶׁהֵם 'מִן הַלֵּב', וְכַמְבֹאָר כָּאן שֶׁתְּחִלָּה "הָיוּ מְשִׂיחִים יַחַד", שֶׁשּׂוֹחֲחוּ בִּסְתָם, וְאַחַר כָּךְ כְּבָר "נִכְנְסוּ בְּתוֹךְ שִׂיחַת דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב"; כִּי אַף עַל פִּי שֶׁבַּתְּחִלָּה לֹא הָיוּ כָּל כָּךְ 'דִּבּוּרִים' כָּרָאוּי, אֲבָל כְּשֶׁמַּרְבִּים לְדַבֵּר אֲזַי יֵשׁ בְּתוֹךְ הַדִּבּוּרִים גַּם דִּבּוּרִים טוֹבִים, וְכָל כָּךְ הִרְבּוּ בְּדִבּוּרִים עַד שֶׁהִגִּיעוּ לִ"דְבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב"! – "זֵיי הָאבְּן אָנְגֶעהוֹיבְּן רֶעדְן, אוּן אַז מֶען רֶעדְט אוּן רֶעדְט גֵייט שׁוֹין אַרוֹיס גוּטֶע דִּבּוּרִים אוֹיךְ, בִּיז סְ'אִיז אַרַיינְגֶעגַאנְגֶען אִין 'דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב'!"[ז]:

וְהִתְחִיל הַבַּעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתּוֹקֵק וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד: אֵיךְ מַשִּׂיגִים וּמַגִּיעִים לְאֵיזֶה דְּבַר מַעֲלָה שֶׁבִּקְדֻשָּׁה?!

זֶהוּ הָעִקָּר וְזוֹהִי הַתַּכְלִית, כִּי כְּשֶׁדִּבְּרוּ יַחַד וְהִגִּיעוּ לִדְבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב, אוֹ אָז הֵחֵל בַּעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתּוֹקֵק וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ: אֵיךְ מַשִּׂיגִים 'דְּבַר מַעֲלָה שֶׁבִּקְדֻשָּׁה'?!"^[ח]; אָמְנָם בַּעַל הַבַּיִת לֹא הוֹצִיא עֲדַיִן אֶת הִשְׁתּוֹקְקוּתוֹ וְאֶת גַעְגּוּעָיו אֵלֶּה בְּפִיו, אֶלָּא הָיָה זֶה רַק בְּדַעְתּוֹ וּבְמַחֲשַׁבְתּוֹ, וּכְפִי שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ.

וְיֵשׁ לָנוּ לְהוֹצִיא לִמּוּד מוּסַר הַשְׂכֵּל מִדָּבָר זֶה, שֶׁאַף שֶׁהָאָדָם מְסֹבָב בִּשְׁטוּיוֹת וּבַהֲבָלִים, מִכָּל מָקוֹם בְּעֵת שֶׁבָּאִים לְדַבֵּר יַחְדָּיו בַּעֲבוֹדַת ה' צְרִיכִים הַדִּבּוּרִים לִהְיוֹת מְכֻוָּנִים רַק לִדְבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, כִּי כְּשֶׁמְּדַבְּרִים בְּיַחַד כָּרָאוּי וְכַנָּכוֹן בָּאִים לִדְבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב, וְלִזְכּוֹת לְהִשְׁתּוֹקְקוּת וּלְגַעְגּוּעִים: "אֵיךְ מַשִּׂיגִים וּמַגִּיעִים לְאֵיזֶה דְּבַר מַעֲלָה שֶׁבִּקְדֻשָּׁה?!":

אָמַר לוֹ הָאוֹרֵחַ: אֲנִי אֶלְמֹד עִמְּךָ.

וְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ זַ"ל הָיוּ אוֹמְרִים שֶׁהַצַּדִּיק, שֶׁהוּא הָאוֹרֵחַ כָּאָמוּר לְעֵיל, בָּא אֶל הָאָדָם וּמְלַמְּדֵהוּ הַכֹּל, אַךְ זֹאת דַּוְקָא אַחֲרֵי שֶׁהָאָדָם הִתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא, וְהוּא מִשְׁתּוֹקֵק וּמִתְגַּעְגֵּעַ, וּמְחַפֵּשׂ אַחַר הַמְלַמֵּד בְּחִפּוּשׂ אַחַר חִפּוּשׂ; וְאַף שֶׁגַּם זוֹ הַהִתְעוֹרְרוּת בָּאָה לוֹ לָאָדָם מִדִּבּוּרֵי הַצַּדִּיק עַצְמוֹ, הֲלֹא הוּא הָאוֹרֵחַ שֶׁבָּא אֵלָיו בְּהֶעְלֵם, אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁעוֹרְרוֹ הָאוֹרֵחַ, אִם אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ 'בַּעַל הַבַּיִת' וּמִשְׁתּוֹקֵק אַחֲרָיו שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ – לֹא יִלְמַד עִמּוֹ וְלֹא יַעַזְרֶנּוּ, וְעַל כֵּן דַוְקָא אַחֲרֵי שֶׁרוֹאֶה אֶת הִתְעוֹרְרוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם, וְכִי הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַשִּׂיג וּלְהַגִּיעַ לִדְבַר מַעֲלָה שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אוֹ אָז פֹּנֶה אֵלָיו הַצַּדִּיק וְאוֹמֵר לוֹ: "אֲנִי אֶלְמֹד עִמְּךָ".

וְזֶהוּ הַמְבֹאָר כָּאן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁזָּכָה בַּעַל הַבַּיִת לִכְסֹף וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ לְהַגִּיעַ לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֲזַי אַף שֶׁלֹּא דִּבֶּר כְּלָל אֶל הָאוֹרֵחַ בְּפֵרוּשׁ, כְּבָר יָדַע הָאוֹרֵחַ אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו וְאֶת גֹּדֶל כִּסּוּפָיו, וְעַל כֵּן נַעֲנָה וְאָמַר לוֹ: "אֲנִי אֶלְמֹד עִמְּךָ!" – "דֶער אוֹרַח הָאט שׁוֹין גֶעוְואוּסְט וָואס עֶר טְרַאכְט, וָואסְפַארַא כִּסּוּפִין עֶר הָאט, הָאט עֶר זִיךְ אָנְגֶערוּפְן: 'אִיךְ וֶועל מִיט דִיר לֶערְנֶען'!":

וְתָמַהּ הַבַּעַל הַבַּיִת, וְהִתְחִיל לַחְשֹׁב: אוּלַי אֵינוֹ בֶּן אָדָם כְּלָל?!

סִבַּת תְּמִיהָתוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת הָיְתָה מֵחֲמַת שֶׁהֵחֵל לַחְשֹׁב בְּעַצְמוֹ: הֲלוֹא אִם יֵשׁ לִי הִשְׁתּוֹקְקוּת רַק בְּלִבִּי וּבְמַחְשַׁבְתִּי לַה' יִתְבָּרַךְ, וְתֵכֶף כְּבָר רוֹצֶה הָאוֹרֵחַ לִלְמֹד עִמִּי – אִם כֵּן מוּכָח מִזֶּה שֶׁיּוֹדֵעַ הוּא אֶת מַחְשְׁבוֹתַי! וְעַל כֵּן אוּלַי אֵין זֶה הָאוֹרֵחַ בֶּן אָדָם כְּלָל, וּמִי יוֹדֵעַ מִי וּמַה הוּא?!:

אַךְ חָזַר וְרָאָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם; אַךְ תֵּכֶף נִתְחַזֵּק הָאֱמוּנָה אֶצְלוֹ לְהַאֲמִין בּוֹ, וְהִתְחִיל תֵּכֶף לְקָרְאוֹ 'רַבִּי'. וְאָמַר לוֹ: קֹדֶם כֹּל אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִלְמֹד מִכֶּם אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בִּכְבוֹדְכֶם; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֶפְגֹּם מַמָּשׁ בִּכְבוֹדְכֶם חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַף עַל פִּי כֵן, בֶּן אָדָם קָשֶׁה לוֹ לְהִזָּהֵר לְגַמְרֵי כָּרָאוּי, עַל כֵּן אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּלַמְּדוּנִי אֵיךְ לִנְהֹג בִּכְבוֹדְכֶם.

כִּי אַחֲרֵי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת הִכִּיר כָּאָמוּר בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל הָאוֹרֵחַ, וְהֶאֱמִין בּוֹ וְקָרָא לוֹ 'רַבִּי' – אִם כֵּן עַתָּה צָרִיךְ כְּבָר לְ'מוֹרָא רַבָּךְ' וּלְ'דֶרֶךְ אֶרֶץ' כְּלַפָּיו. וְיֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד מִזֶּה, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁרוֹצֶה הָאָדָם לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ 'רַבִּי', אֲזַי מִלְּבַד הַזְּהִירוּת לִבְלִי לִפְגֹם חַס וְשָׁלוֹם בִּכְבוֹד רַבּוֹ, הוּא צָרִיךְ גַּם לָדַעַת הֵיאַךְ לְהִתְנַהֵג בִּכְבוֹד רַבּוֹ, וְלִהְיוֹת יָרֵא מִפָּנָיו!^[ט]:

וְהֵשִׁיב לוֹ: כָּעֵת אֵין לִי פְּנַאי, בְּעֵת אַחֵר אָבוֹא אֶצְלְךָ וַאֲלַמֶּדְךָ זֹאת, וְכָעֵת אֲנִי צָרִיךְ לֵילֵךְ מִכָּאן.

הָיוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ מְדַיְּקִים בָּזֶה וְשׁוֹאֲלִים, מַדּוּעַ דָּחָה אוֹתוֹ הָאוֹרֵחַ לְעֵת אַחֵר וְלֹא לִמְּדוֹ לְאַלְתָּר? וְכֵן בְּדוֹמֶה לָזֶה בַּמַּעֲשֶׂה מִשִּׁבְעָה בֶּעטְלֶערְס^[י], מַדּוּעַ בִּתְחִלָּה בֵּרְכוּ הַבֶּעטְלֶערְס אֶת הַבָּנִים שֶׁיִּהְיוּ כְּמוֹתָם, וְרַק אַחַר כָּךְ נָתְנוּ לָהֶם זֹאת בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה?

וְהָיוּ מְבָאֲרִים שֶׁזֶּה עַל מְנַת לְהַגְבִּיר אֶת הָרָצוֹן, כִּי כְּשֶׁזּוֹכֶה הָאָדָם לְהִשְׁתּוֹקְקוּת וּלְכִסּוּפִין, וּמְבַקֵּשׁ לְקַבֵּל וְלִלְמֹד מֵהַצַּדִּיק דֶּרֶךְ בַּעֲבוֹדַת ה', לֹא מְלַמְּדוֹ הַצַּדִּיק תֵּכֶף, אֶלָּא דּוֹחֶה אוֹתוֹ לְעֵת אַחֵר^[יא], וְכַוָּנַת הַצַּדִּיק שֶׁיִּתְחַזֵּק הָאָדָם עוֹד בִּרְצוֹנוֹת קְדוֹשִׁים, וְיוֹסִיף לֵילֵךְ כְּסֵדֶר עוֹד וָעוֹד בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת לְדָבָר זֶה, מָתַי יָבוֹא כְּבָר הָעֵת שֶׁהַצַּדִּיק יְלַמְּדֵנִי – וְאָז יִהְיֶה רָאוּי וּמוּכָן לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ^[יב]:

וְאָמַר לוֹ: גַּם עַל זֶה אֲנִי צָרִיךְ לִלְמֹד מִכֶּם, כַּמָּה אֲנִי צָרִיךְ לְלַוּוֹת אֶתְכֶם.

הַיְנוּ מִצְוַת לְוָיָה שֶׁצְּרִיכִים לְלַוּוֹת אֶת הָאוֹרֵחַ, אֲשֶׁר יֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה דַּרְגּוֹת כַּיָּדוּעַ, אֵצֶל אִישׁ פָּשׁוּט וְאֵצֶל גְּדוֹלִים וְכַיּוֹצֵא לְפִי כָּל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא^[יג], וְעַל כֵּן שָׁאַל אֶת הָאוֹרֵחַ עַד כַּמָּה צָרִיךְ הוּא לְלַוּוֹת אוֹתוֹ:

וְאָמַר לוֹ: עַד אַחַר הַפֶּתַח.

רַבִּי שִׁמְשׁוֹן בַּארְסְקִי הָיָה מַרְבֶּה בְּדִבּוּרִים עַל כָּךְ, שֶׁכָּל זֶה מְרַמֵּז עַל עִנְיַן הַהִתְקָרְבוּת לְהַצַּדִּיק, שֶׁיֵּשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁהֵם מְקֹרָבִים לַצַּדִּיק אֲבָל רַק 'בְּתוֹךְ הַבַּיִת', וְאִלּוּ לָצֵאת מֵהַבַּיִת עֲבוּר הַצַּדִּיק הֵם אֵינָם מוּכָנִים – "סְ'אִיז דָא אַזֶעלְכֶע וָואס זֵיי זֶענֶען מְקֹרָב, אָבֶּער נָאר אִין שְׁטוּבּ, אַרוֹיסְגֵיין פוּן דִי שְׁטוּבּ נִישְׁט", כִּי אֵין לָהֶם כָּל כָּךְ בִּטּוּל לַצַּדִּיק; אַךְ רְצוֹן הַצַּדִּיק מֵעִמָּנוּ הוּא שֶׁתִּהְיֶה הִתְקָרְבוּתֵנוּ אֵלָיו בְּדַוְקָא גַּם "אַחַר הַפֶּתַח", לֵיצֵא וּלְלַוּוֹת אֶת הַצַּדִּיק מִחוּץ לַבַּיִת וּמִחוּץ לַיִּשּׁוּב[יד].

כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ לָאָדָם דַּרְגָּא כָּזוֹ שֶׁל בִּטּוּל שֶׁהוּא אַף 'מְלַוֶּה' אֶת רַבֵּנוּ וּפוֹעֵל לְטוֹבַת עִנְיָנוֹ, אֲבָל עֲדַיִן נִשְׁאָר הוּא בְּתוֹךְ הַ'יִּשּׁוּב' וּבְתוֹךְ הַ'בַּיִת', שֶׁעוֹסֵק בְּאֹפֶן מְיֻשָּׁב בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה, בַּאֲכִילָה וְשֵׁנָה, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בְּסִדְרֵי הַבַּיִת הָרְגִילִים; אֲבָל בֶּאֱמֶת מְלַמְּדֵנוּ הַצַּדִּיק שֶׁצָּרִיךְ דַּרְגָּא כָּזוֹ שֶׁל בִּטּוּל אֵלָיו, לִהְיוֹת עִמּוֹ וּלְלַוּוֹתוֹ "עַד אַחַר הַפֶּתַח", לִבְלִי לַחְשֹׁב כָּל כָּךְ מֵעִנְיְנֵי וְצָרְכֵי הַ'בַּיִת'[טו] – "רֶבִּי שִׁמְשׁוֹן פְלֶעגְט תָּמִיד אַסַאךְ רֶעדְן: בַּאגְלֵייטְן דֶעם צַדִּיק בִּיז נָאךְ דִי טִיר אוּן בִּיז נָאךְ דִי שְׁטוּבּ, הָאבְּן אַזַא מִין בִּטּוּל, אוּן נִישְׁט טְרַאכְטְן אַזוֹי פוּן דִי שְׁטוּבּ"; וּפְעָמִים שֶׁאַף יֵשׁ בָּזֶה דַּרְגָּא כָּזוֹ שֶׁל מְסִירוּת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, שֶׁמַּסְכִּים לְהַפְקִיר הַכֹּל עֲבוּר הִתְקָרְבוּתוֹ לַצַּדִּיק!

וְהִנֵּה כְּשֶׁנִּכְנַס וּבָא הָאוֹרֵחַ אֶל בַּעַל הַבַּיִת וְדִבֶּר עִמּוֹ קְצָת, מִסְּתָמָא תֵּכֶף רָאָה וְהִכִּיר שֶׁבַּעַל הַבַּיִת הִנּוֹ 'כְּלִי' נִפְלָא, וְעַל כֵּן דָּרַשׁ מִמֶּנּוּ דַּוְקָא הִתְקָרְבוּת כָּזוֹ שֶׁל "עַד אַחַר הַפֶּתַח"[טז]:

וְהִתְחִיל לַחְשֹׁב: אֵיךְ אֵצֵא עִמּוֹ? כִּי כָּעֵת אֲנִי עִמּוֹ בֵּין הַבְּרִיּוֹת, וְאִם אֵצֵא עִמּוֹ לְבַדּוֹ – מִי יוֹדֵעַ מִי הוּא?

וְשָׁאַל לוֹ, וְאָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי פַּחַד לָצֵאת עִמָּכֶם.

כִּי הִנֵּה אַף שֶׁכְּבָר הִכִּיר בְּמַעֲלַת זֶה הָאוֹרֵחַ וְרָאָה אֶצְלוֹ גְּדוֹלוֹת, וּכְבָר קָרָא לוֹ 'רַבִּי', אַף עַל פִּי כֵן פָּחַד בַּעַל הַבַּיִת לָצֵאת עִמּוֹ הַחוּצָה, כִּי נֶחְשַׁב הַדָּבָר אֶצְלוֹ לִמְסִירוּת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, לְהַפְקִיר אֶת הַכֹּל וְלָלֶכֶת עִם אָדָם כָּזֶה; וְעַל כֵּן פָּנָה וְאָמַר לוֹ: "יֵשׁ לִי פַּחַד לָצֵאת עִמָּכֶם".

"יֶשְׁנָם כָּאֵלֶּה הַמְקֹרָבִים לַצַּדִּיק אֲשֶׁר אוֹמְרִים: זוֹהִי דֶּרֶךְ קָשָׁה וַ'חֲרִיפָה' מִדַּי עֲבוּרִי, 'יֵשׁ לִי פַּחַד לָצֵאת עִמָּכֶם'!" – "סְ'אִיז דָּא אַזֶעלְכֶע מְקֹרָבִים צוּם צַדִּיק וָואס זָאגְן: סְ'אִיז צוּ אַ שַׁארְפֶער וֶועג פַאר מִיר, 'אִיךְ הָאבּ מוֹרָא אַרוֹיסְצוּגֵיין מִיט אַייךְ'!":

הֵשִׁיב לוֹ: אִם אֲנִי יָכוֹל כָּזֹאת, לִלְמֹד עִמְּךָ, גַּם עַתָּה אִם אֶרְצֶה לַעֲשׂוֹת לְךָ אֵיזֶה דָּבָר – מִי יִמְחֶה בְּיָדִי?

הַיְנוּ כְּאוֹמֵר לוֹ: הֲחוֹשֵׁשׁ אַתָּה לִמְסֹר נַפְשְׁךָ, שֶׁמָּא תַּפְסִיד אֶת מַעֲמַד פַּרְנָסָתְךָ אוֹ דָּבָר אַחֵר מֵחֲמַת הַהִתְקָרְבוּת אֵלַי^[יז]? וְכִי כְּשֶׁתִּהְיֶה 'בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ' וּבְתוֹךְ רְגִילוּתְךָ אֲזַי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת בְּךָ כִּרְצוֹנִי, וְאֵין לְךָ פַּחַד מִמֶּנִּי?!

וְכֵן הִיא הָאֱמֶת, שֶׁאִם הָיָה לָאָדָם יִשּׁוּב הַדַּעַת, הָיָה אוֹמֵר לְעַצְמוֹ: וְכִי מָה יֵשׁ לִי לַחְשֹׁשׁ לָצֵאת מִגִּדְרִי 'אַחַר הַפֶּתַח' בִּשְׁבִיל הַהִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיק? הֲרֵי כְּשֵׁם שֶׁהַצַּדִּיק יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִמִּי אֵיזֶה דָּבָר 'בַּחוּץ', בִּיכָלְתּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן גַּם אִם אֶשָּׁאֵר בְּתוֹךְ בֵּיתִי וְלֹא אֲשַׁנֶּה מֵרְגִילוּתִי:

וְיָצָא עִמּוֹ מִן הַפֶּתַח.

אַל יִהְיֶה קַל בְּעֵינֵינוּ דָּבָר זֶה, שֶׁיָּצָא עִמּוֹ מֵהַפֶּתַח, כִּי צְרִיכִים לְהִתְיַגֵּעַ הַרְבֵּה מְאֹד, יָמִים וְשָׁנִים הַרְבֵּה, עַד שֶׁזּוֹכִים לְדָבָר גָּדוֹל כָּזֶה, לָצֵאת מִפֶּתַח הַבַּיִת עֲבוּר הַהִתְקָרְבוּת לְזֶה הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל.

וְדָבָר נוֹסָף יֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד מִכָּל זֶה, שֶׁהַצַּדִּיק אֵינוֹ לוֹקֵחַ בְּשׁוּם פַּעַם אֶת הַבְּחִירָה מֵהָאָדָם, רַק מַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ עַל הַבְּחִירָה^[יח], כִּי הָאוֹרֵחַ לֹא צִוָּה עָלָיו לָצֵאת עִמּוֹ עַד אַחַר הַפֶּתַח, אֶלָּא שֶׁבַּעַל הַבַּיִת אֲשֶׁר הִכִּיר בִּגְדֻלַּת הָאוֹרֵחַ, הוּא שֶׁבָּחַר מֵעַצְמוֹ בַּחַיִּים, וְיָצָא עִם הָאוֹרֵחַ מִפֶּתַח הַבָּיִת:

וַאֲזַי תֵּכֶף חָטַף אוֹתוֹ וְהִתְחִיל לִפְרֹחַ עִמּוֹ.

הִנֵּה תֵּכֶף כְּשֶׁרַק יָצָא עִמּוֹ מֵהַפֶּתַח, הַיְנוּ שֶׁכְּבָר הִפְקִיר אֶת הַכֹּל וּמָסַר אֶת נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת ה', אֲזַי תֵּכֶף חָטַף אוֹתוֹ הָאוֹרֵחַ וְהִתְחִיל לִפְרֹחַ עִמּוֹ. וּמְבֹאָר מִזֶּה שֶׁלִּפְנֵי כֵן עֲדַיִן לֹא אָחַז בַּעַל הַבַּיִת בְּכָזוֹ דַּרְגָּא, שֶׁיָּכוֹל הָאוֹרֵחַ לְהָאִיר בּוֹ הַשָּׂגוֹת גְּבוֹהוֹת כָּאֵלּוּ, וְאַף שֶׁכְּבָר כִּנָּה אֶת הָאוֹרֵחַ בְּשֵׁם 'רַבִּי' וְעוֹד כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, רַק אַחֲרֵי שֶׁמָּסַר אֶת נַפְשׁוֹ וְיָצָא עִמּוֹ מֵהַפֶּתַח, שֶׁזֶּה מְרַמֵּז עַל עֲבוֹדָה וִיגִיעָה רַבָּה שֶׁל כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים בִּשְׁבִיל כְּבוֹד הַצַּדִּיק, וְלָצֵאת מֵהָרְגִילוּת שֶׁבַּבַּיִת וְכוּ' כַּנַּ"ל – אֲזַי חָטַף אוֹתוֹ וְהִתְחִיל לָעוּף וְלִפְרֹחַ עִמּוֹ לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר, כִּי רָאָה שֶׁזָּכָה בַּעַל הַבַּיִת לֶאֱמוּנָה כָּזוֹ, עַד שֶׁיָּצָא עִם הָאוֹרֵחַ הַחוּצָה![יט]:

וְהָיָה קַר לוֹ, וְלָקַח מַלְבּוּשׁ וְנָתַן לוֹ,

'מַלְבּוּשׁ' הוּא עִנְיַן הַצִּמְצוּם כַּיָּדוּעַ[כ], וּבְשָׁעָה שֶׁהָאוֹרֵחַ פּוֹרֵחַ עִמּוֹ לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר, אֲזַי נִמְצָא בַּעַל הַבַּיִת בְּסַכָּנָה, כִּי אֵין לוֹ לְבוּשִׁין וְצִמְצוּמִים הָרְאוּיִים לְדַרְגָּא גְּבוֹהָה כָּזוֹ שֶׁהִגִּיעַ אֵלֶיהָ כָּעֵת עַל יְדֵי הִתְקָרְבוּתוֹ לְזֶה הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל, וְעַל כֵּן לוֹקֵחַ הַצַּדִּיק אֵיזֶה מַלְבּוּשׁ וְנוֹתֵן לוֹ[כא]:

וְאָמַר לוֹ: קַח זֶה הַמַּלְבּוּשׁ וְיִיטַב לְךָ,

כָּךְ פֹּנֶה הַצַּדִּיק לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵעִמָּנוּ וְאוֹמֵר לוֹ: "קַח זֶה הַמַּלְבּוּשׁ" שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, וְאָז "יִיטַב לְךָ"; וְאָכֵן כָּךְ הֵם פְּנֵי הַדְּבָרִים, שֶׁהַמְקֹרָבִים לַצַּדִּיק מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ מַלְבּוּשִׁים וְכֵלִים נִפְלָאִים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ[כב].

וְיִהְיֶה לְךָ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכָל טוּב, וְתָשׁוּב לְבֵיתְךָ (נ"א: וְתֵשֵׁב בְּבֵיתְךָ),

אַחֲרֵי שֶׁנָּתַן הָאוֹרֵחַ לְבַעַל הַבַּיִת מַלְבּוּשׁ, הַיְנוּ צִמְצוּם וְכֵלִים, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל כָּאָמוּר לְקַבֵּל אֶת הַהַשָּׂגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁהֵן לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתוֹ, הוּא מוֹסִיף וְאוֹמֵר לוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכָל טוּב; הַיְנוּ שֶׁהַצַּדִּיק בִּמְסִירוּת נַפְשׁוֹ לְקָרֵב אֶת הָאָדָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מְנַחֵם אוֹתוֹ לְבַל יַחְשֹׁשׁ שֶׁמָּא תֶחְסַר לוֹ הַהֶכְרֵחִיּוּת הַנִּצְרֶכֶת לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה.

וְיֵשׁ לְרַמֵּז בָּזֶה עוֹד, שֶׁהִנֵּה עַד בּוֹאוֹ שֶׁל הָאוֹרֵחַ לֹא הָיְתָה לוֹ לְבַעַל הַבַּיִת פַּרְנָסָה קְבוּעָה בַּבַּיִת, רַק מִחְיָתוֹ הָיְתָה מִן הָעוֹלָם וְכַנַּ"ל, וְכָעֵת עַל יְדֵי הַהִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיק יִזְכֶּה לְשֶׁפַע פַּרְנָסָה, כִּי יַעֲנִיק לוֹ הַצַּדִּיק דַּרְגָּא גְּבוֹהָה יוֹתֵר, שֶׁיּוּכַל לֵישֵׁב בְּבֵיתוֹ וְיִהְיֶה לוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכָל טוּב:

וּפָרַח עִמּוֹ.

כִּי אַחֲרֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת הַמַּלְבּוּשׁ וְאֶת הַצִּמְצוּם הָרָאוּי, אֲזַי יָכוֹל כְּבָר לִפְרֹחַ וְלָעוּף לְמַעְלָה לְמַעְלָה, לְדַרְגּוֹת עֶלְיוֹנוֹת וּגְבוֹהוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְכַנַּ"ל:

בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל, וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ!

מַה שֶּׁבַּעַל הַבַּיִת פָּרַח עִם הָאוֹרֵחַ, אֵין זֹאת מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּבָר אֹחֵז בְּאוֹתָן מַדְרֵגוֹת גְּבוֹהוֹת, רַק בִּזְכוּת אֱמוּנָתוֹ כָּאָמוּר נָתַן לוֹ הַצַּדִּיק 'בְּמַתָּנָה' הֶאָרָה מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ, אֲבָל בְּתוֹךְ כָּךְ הֱשִׁיבוֹ לְבֵיתוֹ, וּכְאוֹמֵר לוֹ: דַּע שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָאתָ לְגַמְרֵי מִמְּקוֹמְךָ וּמִמַּדְרֵגָתְךָ. הָיוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ אוֹמְרִים: בְּכֹחַ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת יָכוֹל אַתָּה לִפְרֹחַ מַעְלָה מַעְלָה, אַךְ אַל תִּטְעֶה לַחְשֹׁב שֶׁמִּצַּד עַצְמְךָ אַתָּה כְּבָר אֹחֵז בָּזֶה, בֶּאֱמֶת הִנְּךָ עֲדַיִן בְּבֵיתְךָ, "וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ!"^[כג] – "הָאבְּן אוּנְזֶערֶע לַייט גֶעזָאגְט: מִיט דֶער כֹּחַ הַצַּדִּיק קֶען עֶר גֶעבְּן אַ פְלִיה, אָבֶּער עֶר זָאל נִישְׁט מֵיינֶען אַז עֶר הַאלְט שׁוֹין דֶערְבַּיי, אִיךְ בִּין טַאקֶע נָאךְ אִין שְׁטוּבּ – 'בְּתוֹךְ כָּךְ אִיז עֶר צוּרִיק אִין שְׁטוּבּ'!".

וְלֹא הָיָה מַאֲמִין בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ,

הַיְנוּ מֵאַחַר שֶׁזָּכָה וְהִשִּׂיג הַשָּׂגוֹת אֱלֹקוּת כָּאֵלּוּ בְּעֵת שֶׁחֲטָפוֹ הָאוֹרֵחַ וּפָרַח עִמּוֹ בָּאֲוִיר, אִם כֵּן אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁהוּא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ? וְכִי כְּשֶׁרוֹאִים דְּבָרִים כָּאֵלּוּ יֵשׁ עֲדַיִן 'בַּיִת' בִּכְלָל?![כד] – "מִיט אַזֶעלְכֶע הַשָּׂגוֹת אֱלֹקוּת וָואס עֶר הָאט מַשִּׂיג גֶעוֶוען דֶעמָאלְטְס, וֶוען עֶר אִיז גֶעפְלוֹיגְן אִין דֶער לוּפְטְן, אִיז וִוי קֶען זַיין אַז עֶר אִיז אִין שְׁטוּבּ? אַז מֶען זֶעהְט אַזֶעלְכֶע זַאכְן אִיז דֶען דָא אַ שְׁטוּבּ?!":

אַךְ הִסְתַּכֵּל, וְהִנֵּה הוּא מְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם. בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר וְהִסְתַּכֵּל, וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ כְּבַתְּחִלָּה. חָזַר וְהִסְתַּכֵּל, וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ. חָזַר וְהִסְתַּכֵּל, וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ!

כָּךְ הוּא כֹּחַ הַצַּדִּיק, לְרוֹמֵם אֶת הָאָדָם – וּבְתוֹךְ כָּךְ לְהַרְאוֹת לוֹ: "וְהִנֵּה הוּא מְדַבֵּר וְכוּ' וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה"; הוּא זוֹכֶה לְאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים, "פּוֹרֵחַ כְּבַתְּחִלָּה" – וְשׁוּב: "וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ", בִּמְקוֹמוֹ הַנָּמוּךְ וְהַמְּגֻשָּׁם^[כה].

וּלְלַמְּדֵנוּ בָּא הַדָּבָר שֶׁצְּרִיכִין לָזֶה 'בְּקִיאוּת' עֲצוּמָה^[כו], לֵידַע כָּל הָעֵת שֶׁהַהַשָּׂגוֹת הַלָּלוּ שֶׁרָאִיתָ וְהִשַּׂגְתָּ עֲדַיִן אֵינָן שֶׁלְּךָ, ('סְ'אִיז נָאכְנִישְׁט דַיינְ'ס') – זֶה עוֹד לֹא שֶׁלְּךָ, אֶל תִּטְעֶה לַחְשֹׁב שֶׁאַתָּה כְּבָר 'שָׁם', פּוֹרֵחַ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁהֲרֵי "הִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ", קָשׁוּר וְצָרוּר עֲדַיִן בְּגַשְׁמִיּוּת הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה[כז]:

וְכֵן הָיָה מִתְנַהֵג זְמַן רָב.

מִלְּשׁוֹן רַבֵּנוּ "זְמַן רַב" מוּבָן שֶׁהַשִּׁנּוּיִים וְהַתַּהֲפּוּכוֹת הַלָּלוּ עוֹבְרִים עַל הָאָדָם בְּמֶשֶׁךְ יָמִים וְשָׁנִים רַבּוֹת, שֶׁהִנֵּה הוּא 'פּוֹרֵחַ' – וְהִנֵּה הוּא שׁוּב 'בְּבֵיתוֹ', וְאִם אַף עַל פִּי כֵן הוּא מִתְחַזֵּק לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים וְלֹא מַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, אֲזַי זוֹכֶה לִקְבִיעוּת בָּזֶה, עַד שֶׁהוֹלֵךְ לוֹ כְּסֵדֶר לַעֲלוֹת הָלְאָה וְלִפְרֹחַ מַעְלָה מַעְלָה, 'עַד שֶׁשַּׁיָּךְ הוּא לְשָׁם' – ('בִּיז עֶר אִיז אַ דָארְטִ'יגֶער')[כח]:

אַחַר כָּךְ הוֹרִיד אוֹתוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים בַּגַּיְא[כט], וּמָצָא שָׁם סֵפֶר, וְהָיוּ בּוֹ צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת: אז"ח הוּא ד' וְכוּ'.

כָּאָמוּר, שִׂיחָה זוֹ הַמַּתְחִילָה "אוֹרֵחַ נִכְנַס לְבַעַל הַבַּיִת וְכוּ'" נֶאֶמְרָה בְּלֵיל יוֹם רְבִיעִי א' דַּחֲנֻכָּה, אֲשֶׁר לְאַחֲרָיו בְּשַׁבָּת גִּלָּה רַבֵּנוּ אֶת הַמַּאֲמָר "יְמֵי חֲנֻכָּה הֵם יְמֵי הוֹדָאָה" שֶׁבְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ב'^[ל], וְהִנֵּה בְּצֵרוּפֵי הָאוֹתִיּוֹת הַמְבֹאָרִים כָּאן יֵשׁ בְּוַדַּאי סוֹדוֹת נִסְתָּרִים וַעֲצוּמִים, וְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הָיוּ מְפָרְשִׁים שֶׁבְּצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת אֵלֶּה, א' ז' ח' וְכוּ', נִרְמְזוּ כְּמוֹ כֵן הָעִנְיָנִים הַמְבֹאָרִים בַּתּוֹרָה "יְמֵי חֲנֻכָּה" הַנַּ"ל.

כִּי 'אוֹרֵ"חַ' הוּא צֵרוּף 'אוֹ"ר ח'', הַיְנוּ 'אוֹר' של ח' יְמֵי חֲ'נֻכָּה, "א' ז' ח' הוּא ד'" – הַיְנוּ א' מְרַמֵּז עַל בְּחִינַת אוֹר הָאֱמֶת, שֶׁאֱמֶת הוּא אֶחָד[לא], וְכֵן עַל עִנְיַן הָאַ'חְדוּת הַפָּשׁוּט הַמִּתְגַּלֶּה מִתּוֹךְ פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת כַּמְבֹאָר שָׁם, ז' מְרַמֵּז עַל בְּחִינַת שַׁבָּת (יוֹם הַשְּׁבִיעִי – ז'), וְכֵן עַל ג' הַשֵּׁמוֹת "אֵל אֱלֹקִים ה'" שֶׁעַל יָדָם נִשְׁלָמִים ד' חֶלְקֵי הַדִּבּוּר כַּמְבֹאָר בִּפְנִים הַתּוֹרָה, כִּי ז' הוּא חִבּוּר שֶׁל ג' וְד' יַחְדָּיו, ח' הַיְנוּ ח' יְמֵי חֲנֻכָּה (וְנִרְמָז בְּח' דַּחֲ'נֻכָּה), וְגַם א' ז' הֵם בְּגִימַטְרִיָּא ח' הַמְרַמֵּז כָּאָמוּר עַל שְׁמוֹנַת יְמֵי הַחֲנֻכָּה, וּכְמוֹ כֵן בַּחֲנֻכָּה יֶשְׁנָם תְּחִלָּה ז' יָמִים וְאַחַר כָּךְ יוֹם אֶחָד הַשְּׁמִינִי, הוּא 'זֹאת חֲנֻכָּה'[לב], שֶׁהוּא נַעֲלָה מִשְּׁאָר הַיָּמִים[לג]. כְּמוֹ כֵן הָאוֹתִיּוֹת א' ז' מְרֻמָּזוֹת בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל בְּאֹפֶן אַחֵר, כִּי 'אָ"ז' הוּא בְּחִינַת דִּבּוּר שֶׁל מַלְכוּת, בְּחִינַת "גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ" (שמות ד י), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים צג ב) "‏נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז" כַּמְבֹאָר שָׁם. וְזֶהוּ "א' ז' ח' הוּא ד'", כִּי הָעִקָּר הוּא שְׁלֵמוּת רִבּוּעַ הַדִּבּוּר, בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁבּוֹ נִכְלָל בְּרָכָה וּקְדֻשָּׁה, וְכַמְבֹאָר בִּפְנִים:

וְהָיָה מְצֻיָּר בְּהַסֵּפֶר כֵּלִים, וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ אוֹתִיּוֹת; גַּם הָיָה בְּתוֹךְ הַכֵּלִים אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַכֵּלִים, שֶׁיְּכוֹלִין לַעֲשׂוֹת עַל יָדָם אֵלּוּ הַכֵּלִים[לד].

אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הָיוּ תָּמִיד מְדַיְּקִים בָּזֶה, דְּהִנֵּה רַבֵּנוּ מְדַבֵּר בִּסְפָרָיו פְּעָמִים רַבּוֹת מִמַּעֲלַת עִנְיָן זֶה וְעִנְיָן אַחֵר, וּצְרִיכִים לֵידַע שֶׁבִּדְבָרָיו עַצְמָם נִמְצָאוֹת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁעַל יָדָן נוּכַל לָבוֹא וְלִזְכּוֹת לְאוֹתָם עִנְיָנִים[לה], וּכְפִי שֶׁאוֹמֵר כָּאן רַבֵּנוּ שֶׁאָכֵן יֵשׁ כֵּלִים, אֶלָּא שֶׁיֶּשְׁנָן הָאוֹתִיּוֹת שֶׁעַל יְדֵי אֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת אֶפְשָׁר לָבוֹא וּלְהַגִּיעַ לַכֵּלִים, "שֶׁיְּכוֹלִין לַעֲשׂוֹת עַל יָדָם אֵלּוּ הַכֵּלִים"[לו] – "דֶער רֶבִּי רֶעדְט אַסַאךְ מָאל פוּן דִי זַאךְ אוּן פוּן דִי זַאךְ, אִיז דָארְט אַלֵיין אִין דֶעם סֵפֶר אִיז דָא דִי אוֹתִיּוֹת וָואס מֶען זָאל קֶענֶען קוּמֶען צוּ דִי זַאךְ אוּן צוּ דִי זַאךְ. אַזוֹי זָאגְט דֶער רֶבִּי: סְ'אִיז טַאקֶע דָא כֵּלִים, אָבֶּער סְ'אִיז דָא דִי אוֹתִיּוֹת וָואס דּוּרְךְ דִי אוֹתִיּוֹת קֶען מֶען צוּקוּמֶען צוּ דִי כֵּלִים, אַז סְ'זָאל וֶוערְן דִי כֵּלִים".

וְהָיָה לוֹ חֵשֶׁק מְאֹד לִלְמֹד אֶת הַסֵּפֶר.

הַסֵּפֶר שֶׁמְּצֻיָּר בּוֹ כֵּלִים וּבְתוֹכָם אוֹתִיּוֹת, זֶה מְרַמֵּז עַל שֵׂכֶל גָּדוֹל וְעַל הַשָּׂגוֹת נַעֲלוֹת, וְהָאוֹרֵחַ הֵיטִיב כָּל כָּךְ עִם בַּעַל הַבַּיִת, עַד שֶׁהֱבִיאוֹ לְדַרְגָּא גְּבוֹהָה וְנַעֲלֵית כָּזוֹ, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֵשֶׁק גָּדוֹל לִלְמֹד סֵפֶר זֶה.

וְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ לָקְחוּ מִדִּבּוּרִים אֵלּוּ הִתְעוֹרְרוּת גְּדוֹלָה, שֶׁצְּרִיכִים "חֵשֶׁק גָּדוֹל" לִלְמֹד אֶת סִפְרֵי רַבֵּנוּ; זֶהוּ עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וֶאֱמוּנָה מְיֻחֶדֶת, שֶׁצְּרִיכִים אָנוּ שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ חֵשֶׁק גָּדוֹל לִלְמֹד אֶת סִפְרֵי רַבֵּנוּ – "מֶען דַארְף הָאבְּן גְרוֹיס חֵשֶׁק צוּ לֶערְנֶען דֶעם רֶבִּינְ'ס סְפָרִים, אַ בַּאזוּנְדֶערֶע זַאךְ, אַ בַּאזוּנְדֶערֶע אֱמוּנָה הָאבְּן, מֶען זָאל הָאבְּן אַ חֵשֶׁק צוּ לֶערְנֶען דֶעם רֶבִּינְ'ס סְפָרִים".

וְהִנֵּה אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא 'בַּעַל הַבַּיִת' כְּבָר לְמַעְלָה לְמַעְלָה בְּדַרְגּוֹת גְּבוֹהוֹת וְרָמוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַלְבּוּשׁ, וְנִמְצָא בֵּין שְׁנֵי הָרִים, וְרוֹאֶה סֵפֶר נִפְלָא כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת וְצִיּוּרֵי הַכֵּלִים וְכוּ', וְיֵשׁ לוֹ כְּבָר חֵשֶׁק לִלְמֹד וְכוּ' וְכוּ' – אַף עַל פִּי כֵן:

בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל, וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ. חָזַר וְהִסְתַּכֵּל, וְהִנֵּה הוּא שָׁם.

לְלַמְּדֵנוּ שֶׁאַף שֶׁכְּבָר עָבַר זְמַן רָב, וּכְבָר הִגִּיעַ אֶל הַגַּיְא שֶׁבֵּין שְׁנֵי הָרִים, וּמָצָא אֶת הַסֵּפֶר הַנִּפְלָא עִם צֵרוּפֵי הָאוֹתִיּוֹת וְצִיּוּרֵי הַכֵּלִים – לְעוֹלָם הוּא נִזְקָק לְאוֹתָהּ 'בְּקִיאוּת בְּרָצוֹא' הַנַּ"ל, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ לְרַמּוֹת עַצְמוֹ וְלַחְשֹׁב שֶׁהוּא כְּבָר שַׁיָּךְ לְאוֹתָן הַשָּׂגוֹת גְּבוֹהוֹת וּמַדְרֵגוֹת נַעֲלוֹת, שֶׁהֲרֵי "בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ", וְעוֹד לֹא יָצָא חוּץ מִן הַחוֹל אֲפִלּוּ כִּמְלֹא רֹחַב הַחוּט[לז].

וְהִתְיַשֵּׁב עַצְמוֹ לַעֲלוֹת אֶל הָהָר, אוּלַי יִמְצָא שָׁם אֵיזֶה יִשּׁוּב. וּכְשֶׁבָּא אֶל הָהָר, רָאָה עוֹמֵד שָׁם אִילָן שֶׁל זָהָב עִם עֲנָפִים שֶׁל זָהָב, וְעַל הָעֲנָפִים תְּלוּיִים כֵּלִים כְּמוֹ אֵלּוּ הַכֵּלִים הַמְצֻיָּרִין בַּסֵּפֶר, וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ כֵּלִים שֶׁעַל יָדָם עוֹשִׂים אֵלּוּ הַכֵּלִים. וְהָיָה חָפֵץ לִקַּח מִשָּׁם הַכֵּלִים, וְלֹא הָיָה יָכוֹל, מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ נִסְבָּכִים שָׁם עַל הָעֲנָפִים ['פַארְטְשֶׁעפֶּעט אִין דִי צְוַוייגְן']שֶׁהָיוּ בְּעַקְמִימִיּוּת.

אִילָן שֶׁל זָהָב עִם עֲנָפִים שֶׁל זָהָב וְכוּ', גַּם הֵם מְרַמְּזִים עַל אוֹרוֹת וְהַשָּׂגוֹת גְּדוֹלוֹת וַעֲצוּמוֹת; וְאַף עַל פִּי כֵן:

בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל, וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ.

הַגְּמָרָא בְּמַסֶּכֶת נִדָּה דַּף ל' עַמּוּד ב' אוֹמֶרֶת: "אֲפִלּוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע", וְנִלְמָד גַּם מִזֶּה אֶת הָאָמוּר לְעֵיל, שֶׁפְּעָמִים שֶׁמַּעֲנִיקִים לָאָדָם דַּקָּה טוֹבָה אוֹ שָׁעָה טוֹבָה, וְהוּא זוֹכֶה לַעֲשׂוֹת טוֹב – אֲבָל: דַּע שֶׁעֲדַיִן אֵין זֶה 'שֶׁלְּךָ' – ('סְ'אִיז נָאכְנִישְׁט דַיינְ'ס'!), אֵין לְךָ לַחְשֹׁב שֶׁאַתָּה כְּבָר רָאוּי לָזֶה, זוֹהִי רַק מַתָּנָה מִלְמַעְלָה!

וְעִקַּר הַמְּבֻקָּשׁ מִן הָאָדָם הוּא שֶׁגַּם אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁיִּקְחוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַמַּתָּנָה הַזּוֹ, "וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ" – שֶׁיֵּדַע וְיִּזְכֹּר שֶׁיֶּשְׁנָם דְּבָרִים טוֹבִים וּקְדוֹשִׁים, הַשָּׂגוֹת נִשְׂגָּבוֹת וְנַעֲלוֹת כָּאֵלֶּה, וְיַּעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכֹחַ הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה, וּכְדִבְרֵי רַבֵּנוּ בַּתּוֹרָה "וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת" שֶׁבְּלִקּוּטֵי קַמָּא סִימָן ס"ה, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁשָּׁב הָאָדָם מִן הַבִּטּוּל שֶׁנִּתְבַּטֵּל אֶל הַתַּכְלִית, הָרְשִׁימוּ שֶׁנִּשְׁאַר מֵהַבִּטּוּל מְבִיאוֹ לְשִׂמְחָה וּלְחִדּוּשִׁין דְּאוֹרַיְתָא, עַיֵּן שָׁם^[לח].

וְיֵשׁ לָדַעַת שֶׁגַּם בְּהִתְבּוֹדְדוּת הוּא כָּךְ, שֶׁהָעִקָּר הוּא הָ'רְשִׁימוּ' שֶׁנִּשְׁאָר לָאָדָם אַחַר כָּךְ, שֶׁיִּזְכֹּר אֶת הַחַיּוּת, אֶת הַהִשְׁתּוֹקְקוּת וְאֶת הָרְצוֹנוֹת הַטּוֹבִים שֶׁהוֹצִיא בְּפִיו, וְיַמְשִׁיךְ אוֹתָם אַחַר כָּךְ, עַל פְּנֵי כָּל שְׁאָר שְׁעוֹת הַיּוֹם.

וְהָיָה לוֹ פְּלִיאָה גְּדוֹלָה, מַה זֹּאת שֶׁהוּא פַּעַם בְּכָאן וּפַעַם שָׁם? וְהָיָה חָפֵץ לְסַפֵּר זֹאת לִבְנֵי אָדָם, אַךְ אֵיךְ מְסַפְּרִין פְּלִיאָה כָּזוֹ לִבְנֵי אָדָם, מַה שֶּׁאֵין רָאוּי לְהַאֲמִין?

כָּךְ הוּא עִנְיָנוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ: הָאָדָם מַתְחִיל לְהִתְקָרֵב אֵלָיו, הוּא מַתְחִיל לִבְעֹר לַה', פְּעָמִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּקָּה טוֹבָה אוֹ שָׁעָה טוֹבָה וְהוּא טוֹעֵם טַעַם שֶׁל הַשָּׂגַת אֱלֹקוּת, פִּלְאֵי פְּלָאוֹת מַמָּשׁ! אֲבָל בְּנֵי הָעוֹלָם אֵינָם מַכִּירִים כְּלָל מֻשָּׂגִים כָּאֵלֶּה, הֵם צוֹחֲקִים מִכָּךְ וְאוֹמְרִים: 'סִפּוּרֵי בְּרַסְלֶב!' – "בְּרַסְלֶבֶ'ע מַעֲשִׂיּוֹת!"; וּמִי יִרְצֶה אֵפוֹא לְהַאֲמִין לוֹ? "אֵיךְ מְסַפְּרִין פְּלִיאָה כָּזוֹ לִבְנֵי אָדָם, מַה שֶּׁאֵין רָאוּי לְהַאֲמִין?":

בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל מִן הַחַלּוֹן, וְרָאָה אֶת הָאוֹרֵחַ הַנַּ"ל,

אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָאָדָם סָגוּר וּמְסֻגָּר בְּבֵיתוֹ, שָׁבוּי בְּגַשְׁמִיּוּתוֹ וְאָסוּר בְּאַרְצִיּוּתוֹ, אִם יִזְכֶּה לְהַבִּיט אֶל מִחוּץ לְחַלּוֹן, לְהִסְתַּכֵּל גָּבוֹהַּ וְרָחוֹק יוֹתֵר, לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה מִחוּץ לְגִדְרוֹ וּמֵעֵבֶר לְמַדְרֵגָתוֹ – אוֹ אָז יִזְכֶּה לִרְאוֹת אֶת 'הָאוֹרֵחַ', שֶׁיָּבוֹא הַצַּדִּיק וְיִתְגַּלֶּה לוֹ:

וְהִתְחִיל לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ מְאֹד שֶׁיָּבוֹא אֶצְלוֹ,

מִכָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁל הַסִּפּוּר הַנִּפְלָא הַזֶּה יֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד אֵיזֶה לִמּוּד לַעֲבוֹדַת ה', וְכָאן רוֹאִים לִמּוּד חָשׁוּב מֵאֵין כָּמוֹהוּ, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁזָּכִינוּ לִרְאוֹת וּלְהַכִּיר אֶת הַצַּדִּיק מִחוּץ לְחַלּוֹנֵנוּ, עָלֵינוּ "לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ מְאֹד שֶׁיָּבוֹא אֶצְלֵנוּ", לְעוֹרֵר אֶת רַחֲמָיו עָלֵינוּ וְלִפְעֹל אֶצְלוֹ שֶׁיְּלַמְּדֵנוּ וִיקָרְבֵנוּ לְדַרְכּוֹ וּלְעִנְיָנוֹ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים.

וְעוֹד יִתְפָּרֵשׁ, שֶׁצְּרִיכִים אָנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְהִשְׁתּוֹקֵק עַד מְאֹד שֶׁיָּבוֹא הַצַּדִּיק אֶצְלֵנוּ לְתוֹךְ בֵּיתֵנוּ, הַיְנוּ שֶׁכָּל הַנְהָגוֹת הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ תִּהְיֶינָה רַק עַל פִּי דַּרְכּוֹ וְעַל פִּי רְצוֹנוֹ:

וְאָמַר לוֹ: אֵין לִי פְּנַאי, כִּי אֲנִי הוֹלֵךְ אֶצְלְךָ.

עַל בַּקָּשָׁתוֹ שֶׁיָּבוֹא אֶצְלוֹ, מֵשִׁיב הָאוֹרֵחַ לְבַעַל הַבַּיִת בְּמִלִּים כֹּה נִפְלָאוֹת: "אֵין לִי פְּנַאי, כִּי אֲנִי הוֹלֵךְ אֶצְלְךָ!"  – "אִיךְ הָאבּ נִישְׁט קֵיין צַיְיט, וָוארוּם אִיךְ גֵיי צוּ דִיר!", וְעַל כֵּן:

אָמַר לוֹ: זֶה בְּעַצְמוֹ נִפְלָאת בְּעֵינַי! הֲרֵי אֲנִי כָּאן, וּמַה זֶּה שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים אֶצְלִי?!

הֵשִׁיב לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַצֵּית לֵילֵךְ עִמִּי לְלַוּוֹת אוֹתִי מִן הַפֶּתַח, אָז לָקַחְתִּי מִמְּךָ הַנְּשָׁמָה וְנָתַתִּי לָהּ לְבוּשׁ מִן הַגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, וְהַ'נֶּפֶשׁ רוּחַ' נִשְׁאַר אֶצְלְךָ; וְעַל כֵּן כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתְּךָ לְשָׁם – אַתָּה שָׁם, וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִמֶּנִּי (נ"א: מִמֶּנּוּ)אֵלֶיךָ, וּכְשֶׁאַתָּה חוֹזֵר לְכָאן – אַתָּה כָּאן.

יֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד מִכָּאן אֶת גֹּדֶל מַעֲלַת הָרָצוֹן, כִּי הָאוֹרֵחַ הֵשִׁיב לוֹ שֶׁבְּעֶצֶם דָּבָר זֶה, שֶׁרַק הִתְרַצָּה בַּעַל הַבַּיִת לְלַוּוֹתוֹ עַד אַחַר הַפֶּתַח – בִּזְכוּת הָרָצוֹן הַזֶּה לְבָד זָכָה שֶׁלָּקְחוּ אֶת נִשְׁמָתוֹ וְנָתְנוּ לָהּ לְבוּשׁ מִן הַגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, עַד שֶׁיָּכוֹל הוּא לְדַבֵּק בְּכָל עֵת אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וּלְהַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִן הַצַּדִּיק אֵלָיו!

"כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתְּךָ לְשָׁם אַתָּה שָׁם" – וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי קַמָּא סִימָן כ"א: "כִּי עִקַּר הָאָדָם הוּא הַשֵּׂכֶל, וְעַל כֵּן בְּמָקוֹם שֶׁחוֹשֵׁב הַשֵּׂכֶל  – שָׁם כָּל הָאָדָם"^[לט]:

וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי.

וַעֲדַיִן לֹא נִגְמַר וְלֹא נִסְתַּיֵם.

אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הָיוּ רְגִילִים לוֹמַר בָּזֶה, שֶׁעִנְיָנוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק הוּא עִנְיָן שֶׁ"לֹּא נִגְמָר וְלֹא נִסְתַּיֵם", כִּי כָּל עוֹד מַחֲזִיק הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ אֵצֶל הַצַּדִּיק, גַּם אִם יַעֲבוֹר עָלָיו מָה, יוֹבִיל אוֹתוֹ הַצַּדִּיק אֶל תַּכְלִיתוֹ וְאֶל עִנְיָנוֹ, וְעַל כֵּן בְּכָל אֹפֶן וּבְכָל מַצָּב יֵשׁ לוֹ לָדַעַת כִּי אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל^[מ], "וַעֲדַיִן לֹא נִגְמַר וְלֹא נִסְתַּיֵם!"^[מא].

"וַעֲדַיִן לֹא נִגְמַר וְלֹא נִסְתַּיֵם" – כָּךְ הִיא דַּרְכּוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ, כְּמוֹ גַּם בַּמַּעֲשֶׂה מֵאֲבֵדַת בַּת מֶלֶךְ (סיפורי מעשיות מעשה א), שָׁם מְסַיֵּם: "וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָהּ לֹא סִפֵּר, וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ", וְכֵן בַּמַּעֲשֶׂה מִזְּבוּב וְעַכָּבִישׁ' (שם מעשה ז), שֶׁמְּסַפֵּר שֶׁמֵּהָעַכָּבִישׁ לֹא נִשְׁאַר כְּלוּם, אֲבָל הַזְּבוּב: "לֹא אֲסַפֵּר לָכֶם מַה שֶּׁהָיָה בָּהּ", וּבַמַּעֲשֶׂה מִשִּׁבְעָה בֶּעטְלֶערְס, שֶׁלֹּא סִפֵּר אֶת מַה שֶּׁהָיָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְגַם אֶת סִיּוּם הַתְחָלַת הַמַּעֲשֶׂה מֵעִנְיַן הַמֶּלֶךְ שֶׁמָּסַר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו; וּבְדוֹמֶה לָזֶה הוּא בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים בִּדְבָרָיו זַ"ל, וְאֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד מָה:

לפניכם קובץ השיחות מלוקט מהספר
"שִׂיחַ שַׂרְפֵי קוֹדֶשׁ"
לחג החנוכה שיצא לאור עולם בהוצאה חדשה ומאירת עיניים ועם הערות נפלאות מבית היוצר 'משך הנחל'

ניתן להשיג בחנויות המובחרות

האותיות שבראשה של כל שיחה מסמנת את מקום השיחה – חלק-ואחריו הסימן

א-רמג: בְּכָל עֵת הַקִּבּוּץ אֵצֶל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, כְּשֶׁהָיָה רַבֵּנוּ אוֹמֵר תּוֹרָה (בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְשָׁבוּעוֹת נֶאֶמְרָה הַתּוֹרָה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁבֵּין הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַיּוֹם הַשֵּׁנִי, וּבְשַׁבַּת חֲנֻכָּה נֶאֶמְרָה בְּעֵת הַסְּעוּדָה הַשְּׁלִישִׁית), הָיָה מְצַוֶּה מִקֹּדֶם שֶׁיִּהְיֶה לְכָל אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה שֶׁקֹּדֶם לַאֲמִירַת הַתּוֹרָה^[מב]; וּבִפְרָט צִוָּה עַל הַדָּבָר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה קֹדֶם לַאֲמִירַת הַתּוֹרָה, שֶׁאָז אָכֵן הָיְתָה אֵצֶל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הִתְעוֹרְרוּת כֹּה גְּדוֹלָה לִתְשׁוּבָה, כְּדוּגְמַת הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁהָיְתָה לִפְנֵי כֵן בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה שֶׁל עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה: (רבי לוי יצחק שמעה מרבי אברהם בן רבי נחמן)

א-רמד: בְּחַיֵּי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, כְּשֶׁהָיוּ חָלוֹת בַּחֲנֻכָּה שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת[מג], הָיָה זְמַן הַקִּבּוּץ אֶצְלוֹ בַּשַּׁבָּת הַשְּׁנִיָּה, הִיא שַׁבַּת 'זֹאת חֲנֻכָּה'[מד]:

א-רמו: אַחֲרֵי שֶׁסִּפֵּר אֶת הַמַּעֲשֶׂה מֵהָרַב שֶׁהָיָה עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים בְּעוֹלַם הַתֹּהוּ, כַּמְסֻפָּר בַּשִּׂיחוֹת מִכְּתַב יַד הָרַב מִטְּשֶׁעהְרִין, הִפְטִיר וְאָמַר רַבֵּנוּ: "אָבֶּער וֶוער עֶס וֶועט זַיין בַּיי מִיר אוֹיף רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שַׁבָּת חֲנֻכָּה, אוּן שָׁבוּעוֹת – וֶועט נִצּוֹל וֶוערְן פוּן עוֹלַם הַתֹּהוּ!" -"אֲבָל מִי שֶׁיִּהְיֶה אֶצְלִי בִּימֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שַׁבַּת חֲנֻכָּה, וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת – יִנָּצֵל מֵעוֹלַם הַתֹּהוּ!":

א-שפד: אוֹמְרִים שֶׁבְּשַׁבַּת חֲנֻכָּה שְׁנַת תקס"ט הָיָה רַבִּי שִׂמְחָה אֵצֶל רַבֵּנוּ בְּעֵת אֲמִירַת הַתּוֹרָה "יְמֵי חֲנֻכָּה" שֶׁבְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא בְּסִימָן ב':

א-תרעט: בְּחַיֵּי מוֹהֲרַנַ"ת הָיוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ נוֹסְעִים וּמִתְקַבְּצִים אֵלָיו לָעִיר בְּרַסְלֶב עַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה וְשָׁבוּעוֹת, כִּי הַנְּסִיעָה אֵלָיו הָיְתָה מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁנּוֹסְעִים לְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ^[מה]; אוּלָם לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ נִפְסַק הַדָּבָר, וּמְעַט מְעַט הִתְחִילוּ לָבוֹא אָז לְאוּמַאן, וּבִזְמַן רַבִּי לֵוִי יִצְחָק כְּבָר הָיוּ שָׁנִים כָּאֵלּוּ שֶׁהָיָה מַגִּיעַ לְאוּמַאן עַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה צִבּוּר רַב כָּזֶה, עַד שֶׁהָיָה נִקְרָא בְּפִי אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ "רֹאשׁ הַשָּׁנָה קָטָן" – "אַ קְלֵיינֶעם רֹאשׁ הַשָּׁנָה":

ב-צב: וּבְחֹרֶף זֶה הָיִיתִי כַּמָּה פְּעָמִים אֵצֶל רַבֵּנוּ זַ"ל, וְקֹדֶם חֲנֻכָּה יָשַׁבְתִּי אֶצְלוֹ בְּעֵרֶךְ שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת, עַד אַחַר שַׁבַּת חֲנֻכָּה; וּבְאוֹתוֹ חֲנֻכָּה אַחַר הַתּוֹרָה רָקַד הַרְבֵּה: (ימי מוהרנ"ת ח"א סימן ב)

ב-תרעג: נֶכְדּוֹ שֶׁל רַבִּי דָּוִד צְבִי, רַבִּי נַאשְׁקֶע טוּלְטְשִׁינֶער, סִפֵּר לְרַבִּי לֵוִי יִצְחָק שֶׁזְּקֵנוֹ וְ'דוֹדוֹ זְקֵנוֹ' הַיְקָרִים, הֲלֹא הֵם רַבִּי דָּוִד צְבִי וְאָחִיו רַבִּי מִיכְלִי, הָיוּ מְשַׂחֲקִים יַחְדָּו בְּיוֹם 'זֹאת חֲנֻכָּה' בְּמִשְׂחָק הַנִּקְרָא: 'אַ שְׁטָאט מִיט אַ דָארְף' – 'עִיר וּכְפָר'.
מִשְׂחָק זֶה הָיָה מִשְׂחָק נָאֶה בִּמְיֻחָד שֶׁהָיוּ מְשַׂחֲקִים בִּזְמַנּוֹ בְּבָתֵּי חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה (בְּהֶפֶךְ מֵהָרְחוֹקִים שֶׁהָיוּ מְבַלִּים זְמַנָּם וּמְשַׂחֲקִים עִם מִשְׂחַק הַ'קַּארְטְן' – 'קְלָפִים' רַחֲמָנָא לִצְּלַן^[מו]), הָיוּ מְצֻיָּרִים בּוֹ דְּרָכִים וּמַהֲלָכִים שׁוֹנִים מֵעִיר לִכְפָר, וְהַדְּרָכִים הָיוּ מְשֻׁלָּבוֹת בְּסוּגֵי דְּרָכִים וּמַהֲלָכִים בְּיַהֲדוּת וּבַעֲבוֹדַת ה'; וְהָיָה נִצְרָךְ לָזֶה חָכְמָה וְכִשָּׁרוֹן רָב; וּמִסְתַּבֵּר שֶׁנָּהֲגוּ כָּךְ עוֹד בְּבֵית זְקֵנָם מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל, כִּי הָאַחִים הַיְקָרִים הַנַּ"ל הָיוּ נוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת וְלִנְהֹג בְּכָל דָּבָר כְּכָל אֲשֶׁר רָאוּ בְּבֵית זְקֵנָם.
כְּמוֹ כֵן בְּפוּרִים הָיוּ מְשַׂחֲקִים יַחְדָּו בְּ'אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שְׁפִּיל' וּבְ'קַבְּצָן וְעֹשֶׁר שְׁפִּיל' ('מִשְׂחַק אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' וּ'מִשְׂחַק הַקַּבְּצָן וְהֶעָשִׁיר') הַמֻּזְכָּרִים בְּמִכְתְּבֵי מוֹהֲרַנַ"ת^[מז]:

ג-קמא: בַּחֲתֻנָּה אַחַת שֶׁהָיְתָה בִּבְרַסְלֶב קֹדֶם יְמֵי הַחֲנֻכָּה וְנִמְשְׁכָה עַד אוֹר הַבֹּקֶר כְּמִנְהַג הַיָּמִים הָהֵם^[מח], וְכַנָּהוּג אָז שֶׁאַחֲרֵי הַחֲתֻנָּה הָיוּ מְלַוִּים אֶת כָּל הַמְחֻתָּנִים לְבֵיתָם בְּשִׁירָה וּבִנְגִינָה עִם כְּלֵי זֶמֶר, וּבְדֶרֶךְ כְּלָל הָיוּ כְּבָר הַ'קְּלֶעזְמֶער' (הַמְנַגְּנִים בִּכְלֵי זֶמֶר) עֲיֵפִים מִשִּׂמְחַת הַחֲתֻנָּה, וּבִפְרָט הַמְתוֹפֵף שֶׁהָיָה עָיֵף עַד מְאֹד מִקֹּשִׁי עֲבוֹדָתוֹ; וּבְאוֹתוֹ לַיְלָה שֶׁל הַחֲתֻנָּה הַנַּ"ל הָיָה הַמְתוֹפֵף שֶׁשְּׁמוֹ הָיָה יַעֲקֹב עָיֵף מְאֹד, וּמְנַהֵל הַקְּלֶעזְמֶער סָטַר לוֹ בְּפָנָיו, וְהִתְחִיל הַמְתוֹפֵף לִבְכּוֹת, וְאָמַר לוֹ מְנַהֵל הַקְּלֶעזְמֶער: "יַעְנְקְל, אַ פַּאטְשׁ גֶעכַאפְּט – אוּן שְׁפִּיל פְרֵיילַאךְ!" – "יַעֲקֹב, סְטִירָה קִבַּלְתָּ – וּתְנַגֵּן בְּשִׂמְחָה!".
   וּבְאוֹתָהּ עֵת שֶׁלִּוּוּ אֶת הַמְחֻתָּנִים שָׁהָה אָז מוֹהֲרַנַ"ת בַּעֲלִיַּת בֵּיתוֹ, וְתַלְמִידוֹ רַבִּי מֵאִיר לֵייבּ בְּלֶעכֶער עָמַד אֶצְלוֹ, וּכְשֶׁעָבְרוּ אָז הַמְלַוִּים תַּחַת בֵּית מוֹהֲרַנַ"ת נִגְּנוּ אֶת תְּנוּעַת נִגּוּן הַהִתְעוֹרְרוּת הַיָּדוּעַ אֶצְלֵנוּ; וּמוֹהֲרַנַ"ת וְרַבִּי מֵאִיר לֵייבּ שָׁמְעוּ אֶת תְּנוּעַת הַנִּגּוּן, וְרַבִּי מֵאִיר לֵייבּ שֶׁהָיָה בַּעַל מְנַגֵּן הִתְאִים תֵּכֶף אָז תְּנוּעַת נִגּוּן זֶה לַתֵּבוֹת "וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים, נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים" (בפיוט 'מעוז צור' לחנוכה), שֶׁהוּא לִמּוּד הִתְחַזְּקוּת עָצוּם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱרִיבוּ וְטִמְּאוּ הַיְּוָנִים אֶת כָּל הַשְּׁמָנִים, וְהַהִתְגַּבְּרוּת הָיְתָה חֲזָקָה כָּל כָּךְ שֶׁלֹּא הָיָה הֵיאַךְ לְהַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה, וְלֹא נִמְצָא כִּי אִם מְעַט שֶׁמֶן חָתוּם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל – אַךְ מִמְּעַט שֶׁמֶן הַנּוֹתָר נִהְיָה נֵס הַחֲנֻכָּה, וְזֶהוּ הַלִּמּוּד שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁאַף שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע וְחֵילוֹתָיו מְטַמְּאִים אֶת כָּל הַמּוֹחִין, אַךְ הַשִּׂמְחָה וְהַהִתְחַזְּקוּת הוּא אַף בִּמְעַט דִּמְעַט הַקְּדֻשָּׁה שֶׁעֲדַיִן לֹא נִטְמָא וְנִמְצָא בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְהַיְנוּ 'וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים', כִּי כָּךְ מַנְהִיג הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁבְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מֻכְרָח שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אֵיזֶה טוֹב, אֲפִלּוּ אִם הוּא מְעַט דִּמְעַט, אַךְ בְּכֹחַ מְעַט זֶה, אִם יִהְיֶה חָשׁוּב בְּעֵינָיו וְלֹא יַרְפֶּה מִמֶּנּוּ – אֲזַי יִתְגַּבֵּר בַּסּוֹף עַל כָּל הָרַע, וְיִהְיֶה 'נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים', וְיַחֲזֹר וִיתַקֵּן הַכֹּל[מט].
וּמֵהַדִּבּוּר שֶׁל הַקְּלֶעזְמֶער הַנַּ"ל נִהְיָה דִּבּוּר הַהִתְחַזְּקוּת הַשָּׁגוּר בְּפִי אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ: "אַ פַּאטְשׁ גֶעכַאפְּט – אוּן שְׁפִּיל פְרֵיילַאךְ!", הַיְנוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבְּלִים סְטִירָה, מֻכְרָחִים הָלְאָה לְהַחֲזִיק מַעֲמָד וּלְהַמְשִׁיךְ לְנַגֵּן וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲבוֹדַת ה'.
בְּסֵפֶר 'אֲבָנֶיהָ בַּרְזֶל' (שיחות וסיפורים מרבינו אות טל) מֵבִיא מַעֲשֶׂה כְּעֵין זֶה אֵצֶל רַבֵּנוּ, וְשֶׁסִּיֵּם רַבֵּנוּ וְאָמַר: "אַ פַּאטְשׁ גֶעכַאפְּט – אוּן פְרֵיילַאךְ גֶעקְלַאפְּט!" – "אַף עַל פִּי שֶׁקִּבַּלְתָּ סְטִירָה – חַיָּב הִנְּךָ לְתוֹפֵף שׁוּב בְּשִׂמְחָה!"^[נ]:

ג-רעח: מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּשָׁבוּעוֹת אוֹ בַּחֲנֻכָּה, שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ בְּעֵת שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב אֶל הַשֻּׁלְחָן עִם אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ: "וֶוער הָאט דָאס אִין זִיךְ אַזַא עַזּוּת צוּ הָאבְּן בַּיי מַיין טִישׁ אַ הִרְהוּר רַחֲמָנָא לִצְּלַן?! אִיךְ מֵיין נִיט טְשֶׁעהְרִינֶער, נִיט בְּרַסְלֶבֶער, נִיט טֶעפְּלִיקֶער" – "לְמִי יֵשׁ בְּעַצְמוֹ עַזּוּת כָּזוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בְּשֻׁלְחָנִי הִרְהוּר רַחֲמָנָא לִצְּלַן?! אֵינֶנִּי מִתְכַּוֵּן לְאַנְשֵׁי טְשֶׁעהְרִין, וְלֹא לְאַנְשֵׁי בְּרַסְלֶב, וְלֹא לְאַנְשֵׁי טֶעפְּלִיק" – וְ'טִירְהָאוִויצֶע' לֹא הִזְכִּיר; וּמִכָּךְ הֵבִינוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ מִי הוּא אוֹתוֹ הָאִישׁ, כִּי הָיָה שָׁם אֶחָד מִטִּירְהָאוִויצֶע שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ שְׁלוֹם בַּיִת כִּשְׁתֵּי שָׁנִים. וְתֵכֶף קָם רַבֵּנוּ מִן הַשֻּׁלְחָן וְנִכְנַס לְחֶדְרוֹ, וְהָאִישׁ הַנַּ"ל עָמַד עַל הַפֶּתַח וּבָכָה הַרְבֵּה מְאֹד, וְגַם אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ בִּקְשׁוּ מֵרַבֵּנוּ בַּעֲדוֹ, עַד שֶׁהִבְטִיחַ שֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ וְיַשְׁלִים מִיָּד עִם בְּנֵי בֵיתוֹ:

ג-תקה: כִּי שָׁמַעְתִּי^[נא] שֶׁשְּׁמֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הֵם כְּנֶגֶד שְׁמֹנֶה הַזָּאוֹת שֶׁל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים^[נב]: (ליקוטי הלכות חנוכה ג אות ג)

ג-תקו: הָיוּ נוֹהֲגִים גַּם הַקַּדְמוֹנִים הַצַּדִּיקִים לְשַׂחֵק בַּחֲנֻכָּה בְּמִינֵי שְׂחוֹק שֶׁל הֶתֵּר; אַךְ שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים עַכְשָׁו בָּאִין לִידֵי עֲבֵרָה, כִּי מְשַׂחֲקִין בִּשְׂחוֹק שֶׁל אִסּוּר:  (ליקוטי הלכות חנוכה א)

ג-תקז: סִפְּרוּ לִפְנֵי רַבֵּנוּ זַ"ל עַל אֶחָד מֵהַצַּדִּיקִים, שֶׁמִּגֹּדֶל הַדְּבֵקוּת שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה עָלָה הַשֶּׁמֶן עַל גְּדוֹתָיו וְנִשְׁפַּךְ – "אַז מֵרוֹב דְּבֵקוּת הָאט עֶר אִיבֶּערְגֶעגָאסְן דִי שֶׁמֶן אוּן אוֹיסְגֶעגָאסְן"; וְנַעֲנָה רַבֵּנוּ וְאָמַר: "אַז מִיר גְּרֵייטְן זִיךְ אָן פוּן פְרִיעֶר, קוּמְט דָאס נִישְׁט אַזוֹי הַאסְטִיג דִי זַאךְ" – "כְּשֶׁאָנוּ מְכִינִים עַצְמֵנוּ מִקֹּדֶם, אֲזַי לֹא בָּא הַדָּבָר בְּאֹפֶן נִסְעָר כָּל כָּךְ"^[נג]:

ג-תרפא: רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בְּאָמְרוֹ אֶת הַמַּאֲמָר הַמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ב', פָּתַח וְאָמַר: "יְמֵי חֲנֻכָּה הֵם יְמֵי הוֹדָאָה"; וּמֵאֲשֶׁר שֶׁיֵּשׁ לְדַקְדֵּק בִּדְבָרָיו אֲשֶׁר יָצְאוּ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ כְּמוֹ בְּדִבְרֵי מִקְרָא[נד], דִּקְדַּקְתִּי וְחָשַׁבְתִּי גַּם אֶת זֹאת, וּמָצָאתִי וְרָאִיתִי כִּי 'יְמֵי חֲנוּכָּה' בְּמִסְפַּר 'נַחְמָן' עִם הַכּוֹלֵל וְכוּ': (כוכבי אור, חכמה ובינה אות כו)

ג-תרפב: וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת[נה] שֶׁצְּרִיכִין לְכַוֵּן בְּכָל יוֹם לְמִלּוּי אֶחָד שֶׁל אֶהְיֶ"ה, וּלְכַוֵּן 'אֶהְיֶ"ה פְּעָמִים אֶהְיֶ"ה' – בְּגִימַטְרִיָּה 'אֱמֶת', וּבְכָל יוֹם מַמְשִׁיכִין מִלּוּי אֶחָד שֶׁל 'אֶהְיֶ"ה פְּעָמִים אֶהְיֶ"ה' שֶׁהוּא בְּגִימַטְרִיָּה 'אֱמֶת', עַיֵּן שָׁם, וְהֵם שְׁמוֹנָה תִּקּוּנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל תְּלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי, עַיֵּן שָׁם, הַיְנוּ שֶׁעִקַּר הָאוֹר הַמֵּאִיר וּמַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה הוּא אוֹר הָאֱמֶת, בְּחִינַת אֶהְיֶ"ה פְּעָמִים [אֶהְיֶ"ה] בְּגִימַטְרִיָּה 'אֱמֶת' שֶׁצְּרִיכִין לְכַוֵּן בְּכָל יוֹם מִשְּׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה; וְזֶה הָעִנְיָן שֶׁל שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים 'אֱמֶת' שָׁמַעְנוּ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּעַצְמוֹ אַחַר שֶׁאָמַר זֹאת הַתּוֹרָה 'יְמֵי חֲנֻכָּה', שֶׁדִּבֶּר מִזֶּה לְעִנְיַן זֹאת הַתּוֹרָה.

וְאֵלּוּ הַשְּׁמוֹנֶה פְּעָמִים 'אֱמֶת' הַמְּאִירִים בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה, שֶׁהֵם שְׁמוֹנָה מִלּוּאִים שֶׁל אֶהְיֶ"ה, כַּמְבֹאָר שָׁם בַּכַּוָּנוֹת הַשְּׁמוֹנָה מִלּוּאִים בְּבֵאוּר, אֵלּוּ הַשְּׁמוֹנָה מִלּוּאִים עִקָּרָם וְשָׁרְשָׁם הֵם שְׁלֹשָׁה מִלּוּאֵי אֶהְיֶ"ה כַּיָּדוּעַ שֶׁהֵם קס"א קנ"א קמ"ג, שֶׁהֵם אֶהְיֶ"ה בְּיוּדִין בְּהֵהִין בְּאַלְפִין, כַּיָּדוּעַ שֶׁעִקַּר מִלּוּאֵי אֶהְיֶ"ה הֵם שְׁלֹשָׁה הַנַּ"ל וּשְׁאָרֵי הַמִּלּוּאִים הֵם מְצֹרָפִים מֵהֶם, כַּמְבֹאָר לַמְעַיֵּן שָׁם; וְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה מִלּוּאִים אֶהְיֶ"ה שֶׁהֵם שֹׁרֶשׁ הַכֹּל, הֵם בְּחִינַת שְׁלֹשֶׁת קַוֵּי הָאֱמֶת הַנַּ"ל, כִּי 'אֱמֶת' הוּא אֶהְיֶ"ה: (ליקוטי הלכות כלאי בהמה ד אות יד)

ג-תרפג: אוֹמְרִים שֶׁבְּעֵת אֲמִירַת הַמַּאֲמָר "יְמֵי חֲנֻכָּה" בְּשַׁבַּת חֲנֻכָּה תקס"ט, הָיָה אָז הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׂמְחָה זַ"ל אֲבִי רַבֵּנוּ אֶצְלוֹ זַ"ל; וְשָׁם בַּתּוֹרָה הִזְכִּיר רַבֵּנוּ מֵעִנְיַן שִׂמְחָה, וּמֵעִנְיַן בֵּן, וּמֵעִנְיַן הַכָּתוּב "זֶה יְנַ'חֲ'מֵ'נ'וּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וְכוּ'" (בראשית ה כט), וּכְדַרְכּוֹ כֵּן בְּכָל מַאֲמָרָיו לְרַמֵּז וְלִכְלֹל בְּדִבְרֵי תּוֹרָתוֹ אֶת כָּל הַנַּעֲשָׂה אָז עִם כָּל אֶחָד מֵהַשּׁוֹמְעִים, כַּמְבֹאָר בְּסֵפֶר חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן (סי' שצ), עַיֵּן שָׁם[נו]:

---

[א]  'סיפורים חדשים' אות ה'.

[ב]  וכשהיו קוראים מעשה זה באומאן, הרגישו בזה 'אכילה ושתיה וכל טוב', כעין המבואר בהמשך מעשה זה – "אַז מֶען הָאט דָאס גֶעלֵיינְט אִיז גֶעוֶוען מַמָּשׁ 'אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אוּן כָּל טוּב'!". (רל"י). רבי הירש לייב ליפל ז"ל היה מספר שהוא זוכר כיצד גיסו רבי לוי יצחק היה לומד שיחה זו לפני הציבור עוד באומאן.

[ג]  זהו ה'חנוכה' הראשון אצל רבינו אחרי שובו מלעמבערג [רבינו היה בלעמבערג בשנת תקס"ח מאחרי סוכות עד השבוע של פרשת בלק]. (רל"י).

^[ד]  לא ידוע לנו אם היה רבינו נוהג להדליק את נרות החנוכה לפני הציבור, כפי שנהוג אצל החסידים. (רל"י).

^[ה]  איננו יודעים בבירור על מה סובבת תיבת 'בלילה', אם על הרישא כפי שנדפס ונכתב גם כאן, להורות שזמן אמירת המעשה היה בלילה – או על הסיפא, וכאומר: 'בלילה נכנס אורח לבעל הבית'. (רל"י).

[ו]  ראה בליקוטי קמא סימן ר"ט שהצדיק מכונה בשם 'אורח', בסוד הכתוב (משלי ד יח) "ואורח צדיקים כאור נוגה".

[ז]  כך הוא גם בעבודת התפילה בכלליות, וכן בכל דבר בעבודת ה'. דוגמא לכך ראה לעיל בחלק ב' סימן קצ"א: "סיפר רבי אברהם ששמע מאביו רבי נחמן טולטשינער, שפעם נזדמן לו לנסוע יחד עם מוהרנ"ת באיזו נסיעה ארוכה על הדרכים שנמשכה כמה ימים ולילות, ובתוך הנסיעה כשהגיע הבוקר התחיל מוהרנ"ת להתפלל תפילת שחרית בעגלה, ורבי נחמן טולטשינער הבחין וראה בו שמתייגע ומתאמץ מאוד מאוד בכל תיבה ותיבה שבתפילה, ואיננו מצליח להתלהב בתפילתו כדרכו – 'עֶר הָאט זִיךְ גֶעמַאטֶערְט מִיט יֶעדֶער וָוארְט, גֶעמַאטֶערְט אוּן גֶעמַאטֶערְט – אוּן סְ'דַאוְונְט זִיךְ נִישְׁט!'; אולם כשהגיע מוהרנ"ת לפסוק (תהלים ל ה) 'זמרו לה' חסידיו והודו לזכר קדשו' שבקאפיטל 'מזמור שיר חנוכת הבית' – שם התלהב עד מאוד, ומשם ולהלן התחיל להתפלל כבר בהתלהבות כהרגלו – 'דָארְטְן הָאט עֶר זִיךְ צוּדַאוְונְט'. ורבי אברהם בן רבי נחמן היה מוציא מכך עצה למעשה לכל אחד ואחד, שכאשר נעמד האדם להתפלל ומגיעים אליו כל מיני בלבולים ומניעות וכו' – אזי בל יפול ליבו לחלישות חלילה, ויחשוב בדעתו 'שמא אמתין ואדחה מעט את תפילתי, עד שתבוא ותגיע אלי ההתעוררות הנצרכת והראויה לתפילה', אלא יתעקש להתחיל תיכף להתפלל איך שהוא, איך שהוא, ויתפלל ויודה להשם יתברך אף עם מעט זכר הקדושה שיש לו עדיין, בבחינת 'והודו לזכר קדשו'; ובדרך זו בוודאי יעזרו ה' שבתוך כך כבר יפתח ליבו להתפלל בהתעוררות כדבעי (ומה גם שאם ידחה התפילה וימתין עד שיזכה להתעוררות, עלול להפסיד חלילה זמן קריאת שמע ותפילה). ועצה זו נצרכת גם בשאר ענייני עבודת ה', שצריך לידע שהשם יתברך שמח מכל יגיעה ויגיעה שמתייגע האדם בעבודתו יתברך, ועל כן בל ידחה שום עשייה ועובדה טובה לזמן אחר, אלא יעשה תיכף איך שהוא; ובתוך כך כבר יעזרו ה' להשלים הדבר כראוי". (רל"י); ראה עוד לעניין זה ב'שיחות הר"ן' סימן ע"ה: "בעניין התפילה סיפר רבינו ז"ל עימנו הרבה, והזהיר מאוד להכריח את עצמו להתפלל בכוונה גדולה, דהיינו לקשר המחשבה אל הדיבור בקשר אמיץ וחזק, שיטה אזנו היטב היטב וישמע מה שהוא מדבר בתפילה, וזה עיקר תפילה בכוונה וכו', והיה מתלוצץ מאוד מאוד מאותן האומרים שאין צריכין להכריח עצמו לתפילה, והיה מזהיר מאוד להתפלל בכוחות, להכניס כל כוחו באותיות התפילה וכו'. גם אמר רבינו ז"ל שאי אפשר להתפלל כל התפילה בכוונה כראוי, רק כל אחד ואחד אינו מתפלל כי אם קצת מהתפילה בכוונה, כנראה בחוש שאחד אומר קטורת בכוונה ואחד אומר פסוקי דזמרה בכוונה וכיוצא בזה וכו'. ואפילו אם לפעמים הוא מייגע עצמו ואינו יכול להתפלל כלל, אף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל, כי זה כלל גדול, שאסור ליפול בדעתו בשום אופן, אפילו אם יעבור עליו מה ואפילו אם אינו יכול להתפלל כלל, רק יכריח את עצמו על כל פנים לדבר דיבורי התפילה בפשיטות גמור כמו תינוק בבית הספר ממש, ויאמר כך כמה וכמה דיבורים בפשיטות גמור, ועל פי הרוב יזכה ברחמיו יתברך להתעורר מזה, עד שיחזור ויתלהב ליבו מאוד ויתחיל פתאום להתפלל בהתעוררות; רק שלא יעמיד זאת לנסיון וכו'. על כן עליו לעשות את שלו, להתחיל דיבורי התפילה בפשיטות גמור: 'אדון עולם אשר מלך' וכו', ויטה אזנו מה שהוא אומר, ויצמצם את מחשבתו מאוד שלא תתפזר מחשבתו לחוץ, רק שתהיה כל מחשבתו בתוך דיבורי התפילה, ויתפלל כך כסדר בפשיטות גמור אפילו בלי התעוררות וחיות והתלהבות, וילך כך בתפילתו כמה וכמה מילות או כמה דפין, עד שבתוך כך יעזרו ה' ברחמיו להתעוררות וכו'. הכלל שהאדם צריך להכריח עצמו בכל הכוחות לכל הדברים שבקדושה מאוד, בפרט לתפילה, ואם אף על פי כן אינו זוכה – אסור לו ליפול בדעתו כלל, ויחזק את עצמו ויחייה את עצמו בכל מה דאפשר; וכבר מבואר מזה הרבה בספרים הנדפסים. ויזהר מאוד להתפלל בשמחה ולהרגיל עצמו שתהיה התפילה בניגון של שמחה, ויראה לשמח את עצמו קודם התפילה ולהחיות את עצמו בכל מה דאפשר, ולחפש למצוא בעצמו איזה נקודה טובה כדי לזכות לשמחה, שיוכל להתפלל בשמחה" (ראה ליקוטי קמא סימן רפב).

^[ח]  לכאורה יש להבין, מה היה טיבה של אותה 'שיחת דברים היוצאים מן הלב', אשר לא כללה עדיין כאמור את דיבורי הכיסופים והגעגועים לדבר מעלה שבקדושה? והרי מתוך אותה שיחה בא בעל הבית לכיסופים ולהשתוקקות, וכן מסתבר ששיחת האורח שהיה מן העולם העליון לא היתה בעניינים שאינם שייכים לקרבת ה'. ויש לומר כי בוודאי אותם דברים היוצאים מן הלב סבבו גם הם אודות ענייני קדושה, כגון גדולת התורה והאמונה הקדושה או שאר ענייני עבודת ה', שכן ניתן לדבר מתוך הלב ולבטא הרגשים שונים באמונה ובהשגה גם מבלי שיתעורר האדם לעובדא ולמעשה, לבקש ולחפש את דרכו בהתקרבות להשי"ת וכיוצא בזה, ורק אחר כך ייפתח לבבו ויתעורר להגיע בעצמו לאיזה דבר מעלה שבקדושה, וכמובא בשם האדמו"ר מקאצק זי"ע (ראה 'שם משמואל' ואתחנן תרעז, ועוד) על הפסוק (דברים ו ו) "והיו הדברים האלה וגו' על לבבך", שכוונת הכתוב שגם אם ליבו סגור ומסוגר, יהיו דברי התורה מונחים אצלו כאבן על הלב, וכשייפתח ליבו יפלו הדברים לתוכו.

^[ט]  ראה לעיל בחלק ב' סימן נ"א אות ג', אחד משלושת הסיפורים שסיפר רבינו למוהרנ"ת בעת התקרבותו (כמובא ב'כוכבי אור' חלק 'אנשי מוהר"ן' (א) אות ג): "שבעת שנתקרב הרב הקדוש רבי מיכל מזלאטשוב להבעל שם טוב הקדוש, נפלה עליו יראה ופחד מהבעל שם טוב, ואחר כך נפל מזה רבי מיכל וחדל להתיירא; ועלה בדעתו שמשום כן נפל מיראתו את הבעל שם טוב, מפני שהוא, רבי מיכל, הינו עם הארץ, ועל דרך שאמרו חז"ל (סנהדרין נב.): 'אמר רבי אלעזר: למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ? בתחילה – דומה לקיתון של זהב, סיפר הימנו – דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו – דומה לקיתון של חרס, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה'; או אז תפסו הבעל שם טוב בידו ואמר לו: 'מִיכַלֶע! בִּיסְט אַן עַם הָאָרֶץ?!' – 'מיכל! האתה עם הארץ?!' – ושוב נפל על רבי מיכל מורא גדול מפני הבעל שם טוב, אחרי שראה שכיוון הבעל שם טוב למחשבתו. והנה באותה עת כשבא מוהרנ"ת אל רבינו ז"ל היה לו גם כן כך, שהרגיש בעצמו שיראתו מפני רבינו נחלשת, ועלה בדעתו גם כן מאמר חז"ל הנ"ל; ובתוך כך שסיפר לו רבינו מעשה זה, אחז את מוהרנ"ת בידו ואמר לו: 'מִיכַלֶע! בִּיסְט אַן עַם הָאָרֶץ?!' – ובזה כיון לו מחשבתו שחשב אז, 'ונתבהל ונשתומם מוהרנ"ת מאוד בראותו בעיניו כי לא נעלם מאיתו גם כל מחשבותיו ורעיונותיו העולים על לבבו' ('כוכבי אור' שם)"; וראה עוד להלן בערך 'רבי דוב מטשעהרין': "כשחזר רבי דב (בער) לדאשיב מהיותו אצל רבינו וכו', ראה רבי יודל יראה גדולה על פניו, והלך וביקש מאיתו שיספר לו איזה סיפורים מרבינו ז"ל, וכן עשה רבי בער, ובין דבריו אמר לרבי יודל אז בזה הלשון: 'דֶערְמִיט וָואס אִיךְ בִּין אַרַיינְגֶעגַאנְגֶען צוּ דֶעם רֶבִּי'ן דָארְטְן, הָאבּ אִיךְ בַּאקוּמֶען אַ יִרְאָה, מַמָּשׁ אַ אַנְדֶער יִרְאָה'! – 'תיכף כשנכנסתי לרבי הזה שם, קיבלתי יראה, יראה אחרת לגמרי'!"; ולהלן בערך 'רבי יודל' תלמיד רבינו ז"ל: "בבוא רבי יודל הפיל עליו אדמו"ר ז"ל אימה ופחד גדול ועצום עד מאוד, עד שנסוג אחור בבהלה גדולה, ונשאר עומד אצל הפתח, ונתיירא מגשת אליו; והתחיל אדמו"ר ז"ל להראות לו פנים שוחקות, והיקל מעליו הפחד קצת, ואמר לו: 'מה אתה מתיירא ממני? הלוא אני אדם כמותך, רק אני חכם ביותר ממך' – 'וָואס הָאסְטוּ זַאךְ אִיבֶּער גֶעשְׁרָאקְן? אִיךְ בִּין אַ מֶענְטְשׁ גְלַייךְ וִוי דִיר, נָאר אִיךְ בִּין קְלוּגֶער פוּן דִיר' וכו', והפיל עליו שנית אימה ופחד, עד שחזר ונסוג אחור עד פתח הבית כנ"ל; ושוב התחיל אדמו"ר ז"ל עוד הפעם להראות לו פנים שוחקות, להסיר מעליו הפחד והאימה, ואמר לו שנית: 'מה אתה מתיירא ממני? הלוא אני אדם כמותך, רק אני חכם ביותר ממך', עד שהמשיך אותו אצלו שנית כנ"ל, ואחר כך חזר והפיל עליו אימה ופחד וכו' כנ"ל, וכן היה איזה פעמים".

[י]  'סיפורי מעשיות' מעשה י"ג.

[יא]  ראה ב'שיחות הר"ן' סימן קמ"א: "גילה [רבינו] דעתו שרצונו לגלות בפרטיות איזו הם העשרה קפיטל תהלים שצריכים לומר וכו', והיינו עומדים ומצפים שיגלה לנו, ולא זכינו מיד וכו'. אחר כך ביום ראשון בעת שלקחתי רשות מאיתו לשוב לביתי, דיברתי עימו ושאלתי ממנו שיגלה לי עשרה קפיטל הנ"ל, כי ידעתי שכבר הם נרשמים אצלו, ולא רצה, ואמר שיהיה עת אחר לזה"; וראה גם לעיל בחלק א' סימן תרי"ג, שהאפיקורסים נמשכו כל כך אחרי רבינו עד שביקשו ממנו ז"ל שיישאר תיכף באומאן, ואמר להם רבינו: "אִיצְטֶער נִישְׁט" -"עכשיו לא" וכו'; כמו כן ראה להלן אודות רבי אברהם פייעס שנכנס ובא אל רבינו בשברון לב, וביקש ממנו שיתן לו איזה תיקון על עוונותיו, ורבינו דחה אותו קצת ואמר לו: "גֵיי, דָאס וֶועט זַיין אַ אַנְדֶערֶע צַייט" – "לך, דבר זה יהיה בזמן אחר".

[יב]  כי השגת כל דבר שבקדושה היא על ידי רצונות וכיסופים, וכגודל הדבר הנחשק – כן גודל החשק הנצרך להשיגו, ועל כן מונעים זאת תחילה מן האדם, כדי שיתגבר חשקו ורצונו, וכמבואר בדברי רבינו במאמר "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" שבליקוטי קמא סימן ס"ו: "כי על ידי המניעה שמונעין את האדם מן הדבר, על ידי זה נעשה התגברות החשק מאוד, כמו למשל כשמראין לקטן דבר הנחמד לו, ותכף ומיד חוטפין ממנו ומחביאין ממנו – אזי הוא רודף מאוד אחר האדם ומבקש וחושק מאוד לאותו הדבר, נמצא שעיקר החשק נעשה על ידי שחטפו ממנו והחביאו את הדבר; כמו כן מונעין את האדם במניעות מהדבר הצריך לו, כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק יותר וכו'", עיין שם; וזה גם עניין פסח ספירה ושבועות, שאחרי שזכו ישראל בליל פסח לאור גדול באתערותא דלעילא, מיד למחרת נלקח מהם זה האור ונצטוו לספור חמישים יום, שהוא עניין הכיסופים מדי יום ביומו לזכות לקבלת התורה ביום חג השבועות, ואכן זכו אחר כך לקבל את התורה הקדושה (עיין 'ליקוטי הלכות' דם א אות ו, הכשר כלים ד אות ל, גזילה ה אות כב). ונמצא שעבודת הצדיקים היא גם בזה, לגרום למקורב אליהם לשום מניעה, כדי להגביר אצלו את החשק והרצון והכיסופים וההשתוקקות, שכפי ריבויים כן בונה לעצמו כלים לקבל בהם את האור הגדול של הצדיק המאיר בכל העולמות (ראה ליקוטי קמא סימן יז). ועיין גם במאמר "סוד כוונת המילה" שבליקוטי קמא סימן ס"ג, על הפסוק (ישעיה נז יט) "שלום שלום לרחוק ולקרוב"; ובמאמר "ויאמר בועז אל רות" שם בסימן ס"ה: "כי לפעמים צריך להראות למקורב גדול הרחקה גדולה", עיין שם.

[יג]  ראה סוטה מ"ו ע"ב, רמב"ם הלכות אבל פרק י"ד הלכה ג'.

[יד]  זו היתה דרכו של ה'בעל תפילה', כמבואר ב'סיפורי מעשיות' (מעשה יב): "מעשה, פעם אחד היה בעל תפילה, שהיה עוסק תמיד בתפילות ושירות ותשבחות להשם יתברך, והיה יושב חוץ ליישוב, והיה רגיל ליכנס ליישוב, והיה נכנס אצל איזה אדם וכו' והיה מדבר על ליבו מהתכלית של כל העולם, היות שבאמת אין שום תכלית כי אם לעסוק בעבודת ה' כל ימי חייו ולבלות ימיו בתפילה להשם יתברך ושירות ותשבחות וכו', והיה מרבה לדבר עימו דברי התעוררות כאלו, עד שנכנסו דבריו באזניו, עד שנתרצה אותו האדם להתחבר עימו, ותיכף כשנתרצה עימו היה לוקחו ומוליכו למקומו שהיה לו חוץ ליישוב, כי אותו הבעל תפילה הנ"ל בחר לו מקום חוץ ליישוב וכו' והיה רגיל תמיד ליכנס ליישוב ולפתות ולרצות בני אדם לעבודת השם יתברך, לילך בדרכו לעסוק בתפילות וכו', וכל מי שהיה מרוצה עימו היה לוקחו ומוליכו למקומו חוץ ליישוב וכו', עד שהיו נמצאים גם באותן האנשים שהביאם לשם, שהיו ראויים גם כן לקרב בני אדם לעבודת השם יתברך, עד שהיה נותן לאחד רשות שגם הוא יכנס ליישוב לעסוק בעניין הנ"ל, דהיינו לקרב בני אדם להשם יתברך וכו', וכן היה הבעל תפילה הנ"ל עוסק בעניין זה תמיד, והיה מקרב בכל פעם אנשים ומוציאם מן היישוב וכו'". (רל"י).

[טו]  בתורה "קרא את יהושע" שבליקוטי קמא סימן ו' מדבר רבינו מעניין כבוד עולם הזה וכבוד עולם הבא, והיו אנשי שלומנו מפרשים ש'כבוד עולם הזה' הכוונה ש'מכבד' הוא את השם יתברך – אך רק בתוך ה'עולם הזה', ואיננו מוותר עבור כבוד ה' על הנאותיו ונכסיו שבזה העולם. והנה אף הצדיקים הגדולים שיגעו וטרחו ושיברו לגמרי את יצרם הרע בזה העולם, אף על פי כן הרי העולם הזה יש לו גבול וזמן, והוא נסתיים אצל האדם בעת הסתלקותו, מה שאין כן כשזוכין לילך מדרגא לדרגא בהשגות אלוקות – אזי ההשגות הללו הן אור אין סוף ממש, בלתי גבול ובלתי זמן, עין לא ראתה. (רל"י).

[טז]  כשאחד מקורב לרבינו בבחינה זו של ליווי "עד אחר הפתח", התקרבות של "חוץ ליישוב" – זו כבר התקרבות מסוג אחר, מקבלים מהצדיק רעיונות אחרים, מוח אחר והשגות אחרות, השגות של העולם הבא ושל התכלית הנצחית. כך היה כשקירב רבינו אליו את מוהרנ"ת, שהוציאו אז לגמרי מביתו, ומוהרנ"ת הפקיר עבור התקרבותו לרבינו את כל צרכי ביתו ואת כל פרנסתו. (רל"י).

[יז]  לדוגמא, היו באנשי שלומנו כאלה שרבינו רצה מהם שיהיו 'מקבלים', והם לא חפצו בכך, וכי הדבר עזר להם? ראה את המעשה ברבי אברהם מבארדיטשוב, אשר שאל את רבינו את השאלה הידועה: "מה נאכל?", והשיב לו אדמו"ר זצ"ל: "וֶועסְטוּ זַיין אַ מְקַבֵּל"! – "תהיה מקבל" וכו', וירד רבי אברהם הנ"ל מנכסיו ואיבד את כל מעותיו עד הפרוטה האחרונה; וראה גם לעיל בחלק ג' סימן תקצ"א המעשה מרבי ליפא, שאמר לו רבינו: "אִיךְ וִויל נִישְׁט אַז דוּ זָאלְסְט הָאבְּן גֶּעלְט" – "איני רוצה שיהיה לך ממון" וכו', עיין שם. (רל"י). [וראה עוד בערכי רבי משה גיס אדמו"ר ז"ל, רבי חיים גיס אדמו"ר ז"ל, רבי לייב מכפר וואטשעק, רבי טוביה קריימר מטירהאוויצע, רבי מאיר ממעדוועדיווקע, ועוד; ובדורו של מוהרנ"ת, ראה לעיל בחלק א' סימן תכ"ט אודות רבי שמחה ברוך ורבי אפרים נכדי רבינו ז"ל].

[יח]  ראה ב'ליקוטי הלכות' שבת ו' אות י"ב: "כי הצדיק הגדול הוא רחמן גדול מאוד ומסבב בכמה סיבובים לקרב הכל אל התכלית הטוב, אך שאסור ליקח מהם הבחירה, כי כל העולמות עומדים על בחירת האדם כידוע, על כן הוא מסבב עם כל אחד בחכמתו הנפלאה באופן שיגלה לו ויעוררו אל האמת, אך אף על פי כן יהיה נשאר לו איזה נסיון ובחירה".

[יט]  וזאת יש לנו לדעת, שמוהרנ"ת הוא זה שזכה ויצא עם רבינו 'אחר הפתח', ועל כן לקחו רבינו ופרח עימו למעלה למעלה, יותר משאר התלמידים שלא זכו כל כך כמוהו – "רֶבִּי נָתָן עֶר אִיז דֶער וָואס עֶר אִיז אַרוֹיס פוּן שְׁטוּבּ, אִיז דֶער רֶבִּי פְלִיהְט מִיט אִים הוֹיךְ, וָואס קֵיינֶער הָאט דָאס נִישְׁט". (רל"י).

[כ]  עיין ליקוטי קמא סימנים ל"ג ס"ד רי"ט.

[כא]  כמה וכמה פרטים בזה המעשה מהאורח מתבארים על פי דברי רבינו בליקוטי תנינא סימן פ"ג, הבן משם כמה דברים לקשר לכאן, ואיתא שם: "ותכלית הזה הוא עיקר המקום, היינו בחינת 'מקומו של עולם' וכו', ואז פושט גופו המצורע שהוא ממשכא דחיויא, ולובש בגדי שבת, היינו גוף קדוש מגן עדן, כי המקום גורם, בבחינת 'של נעליך וכו' כי המקום וכו" (שמות ג ה), ונתלבש בגוף קדוש מגן עדן הנקרא 'בשר', בחינת 'בשר מבשרי' (בראשית ב כג), ואז נתרומם מזלו, שהיא בשר מבשרו, וזוכה לעושר וכו'". (רל"י); [וראה ב'שיחות הר"ן' סימן כ"ג: "ענה ואמר: הרחמנות של העולם הזה הכל רואין, ובשביל זה הכל רודפין אחר העולם הזה, כי רואין כשהאדם רעב וצמא וכיוצא קשה לו מאוד, ויש רחמנות גדול עליו, וכן מי שהולך ערום ויחף, יש רחמנות גדול עליו. אבל מי שיש לו עיניים ורואה גודל הרחמנות שיש על הנשמות שבעולם הבא – כי שם בעולם הבא נמצאים בני אדם שהולכים ערומים ממש, ואי אפשר לרחם עליהם כלל; כי בעולם הזה כשהאדם ערום בלא מלבוש אזי אפשר לקבץ נדבות עבורו ולעשות לו קאפטין, אבל בעולם הבא מי שהולך ערום אי אפשר לרחם עליו כלל, כי שם אין מועיל שום רחמנות, כי איזה מלבוש הוא צריך? הלא הוא רק מלבוש של תורה ומצוות! ולזה אין מועיל שם רחמנות. אבל מי שזוכה להתקרב לצדיק אמיתי, הוא יכול לרוץ להצדיק וליקח אצלו איזה מלבוש להתלבש עצמו"; וב'חיי מוהר"ן' סימן ק"ב: "בירושלים יש בית הכנסת שמביאין לשם כל המתים שבעולם וכו', ושם באותו בית הכנסת יושבין הבית דין שדנין כל אחד ואחד ונותנין לו מקומו הראוי לו וכו', וכשמביאין את המת לשם אזי מביאין אותו במלבושים, ויש אחד שחסר לו מהמלבוש שלו איזה חסרון, כגון לאחד נחסר בית יד אחד מהמלבוש שלו (שקורין 'ארביל'), ויש אחד שחסר לו חלק אחד מכנף בגדו (שקורין 'פאלע') וכיוצא בזה, הכל לפי מעשה האדם (שכן זוכה ללבושין אחר מותו) כידוע, וכפי הלבושין שלו שמביאין אותו לשם – כן דנין אותו ונותנין לו מקומו כנ"ל. פעם אחת הביאו לשם מת אחד ערום לגמרי בלי שום לבוש רחמנא ליצלן, ודנו אותו שיהיה נשלך ונאבד בכף הקלע רחמנא ליצלן, כי היה ערום לגמרי, ובא צדיק אחד, ולקח מלבוש אחד ממלבושין שלו והשליך עליו. ושאלו אותו הבית דין דשם: למה אתה נותן לו מלבוש שלך? והקפידו על זה, כי מדוע יתלבש זה המת וינצל על ידי לבוש שאינו שלו? ‏השיב הצדיק הנ"ל: אני צריך לשלוח זה האיש למחוז חפצי, ובשביל זה יש לי רשות להלבישו במלבוש שלי! וכי לא ראיתם שלפעמים שר גדול שולח את עבדו לאיזה שר אחר, ונתעכב העבד קצת מלילך בשליחותו, ושאל אותו השר: מדוע לא הלכת עדיין בשליחותי? השיב העבד: כי אין לי מלבוש הראוי לילך בו לאותו השר, כי הוא שר גדול, ואי אפשר לילך לשם במלבוש בזוי! ענה השר ואמר: קח מהרה מלבוש אחד ממלבושי, ולבוש אותו, ורוץ מהרה להשר בשליחותי; כך מחמת שאני צריך לשלוח זה המת בשליחותי, על כן אני נותן לו אחד ממלבושין שלי! והציל הצדיק את המת מעונש המר של כף הקלע. וסיפר זאת [רבינו] לעניין עוצם כוח הצדיק האמת להציל אנשיו בעלמא דקשוט"].

[כב]  כל עצותיו של רבינו, כמו קימת חצות לילה, התבודדות, תפילה בכוח, צדקה, וכן עוד על זה הדרך, הינן מלבושים מיוחדים שקיבלנו מהצדיק, רק צריכים אנו אכן ללבשם ולהשתמש בהם, ואז "ייטב לך, ויהיה לך אכילה ושתיה וכל טוב". (רל"י).

[כג]  ועיין ב'ליקוטי הלכות' שילוח הקן ה' אותיות א' – ב': "צריך לדבק ולקרב עצמו לה' יתברך כאילו ה' יתברך נגלה ומתקרב אליו, אבל כל מה שמתקרב ביותר לה' יתברך – צריך להתרחק יותר, היינו לידע כי הוא רחוק מאוד מה' יתברך, כי אם יחשוב וידמה בדעתו שכבר נתקרב לה' יתברך ויודע בידיעת ה' יתברך – זה סימן שאינו יודע כלום וכו', וזהו בחינת 'שלום שלום לרחוק ולקרוב' (ישעיה נז יט) וכו'. וזה בחינת שילוח הקן, כי זה כלל גדול, שצריכין לידע שאין יודעין כלל וכו', על כן צריכין לזכור היטב את כל הנאמר לעיל בהתורה הנ"ל (ליקוטי קמא סימן סג) על עניין 'מגלה טפח ומכסה וכו" אצל ה' יתברך ואצל הצדיק, לידע שכל מה שמתקרבין יותר – כמה וכמה רחוקים עדיין, וזה הן אצל ה' יתברך והן אצל הצדיק, כי גם הצדיק סתום ונפלא ונעלם מאיתנו מאוד, אך כמו שה' יתברך והתורה והצדיקים הם סתומים ונעלמים מאיתנו מאוד מאוד, כמו כן הם קרובים וסמוכים ונגלים אלינו מאוד, וכן להיפך, כמו שהם נגלים וסמוכים וקרובים אלינו מאוד, כמו כן הם רחוקים ונעלמים ונשגבים מאיתנו מאוד, וכן חוזר חלילה, כי שניהם אמת וכו', שזהו בחינת מה שמבואר בהתורה הנ"ל על 'שלום לרחוק ולקרוב וכו". אי לזאת צריכים לידע שלפעמים כשה' יתברך עוזר לו שמתנוצץ לו איזה התנוצצות ורואה איזה התקרבות, אף על פי שבאמת הוא התקרבות אמיתי מאיתו יתברך, והוא חסד גדול ונפלא שה' יתברך מפליא חסדו עימו, אף על פי כן אל יטעה שכבר הוא סמוך וקרוב לה' יתברך ולהתורה ולהצדיקים, כי צריך לידע כל הנ"ל, שכל מה שהוא מקורב ביותר – עדיין הוא רחוק מאוד מאוד, כי 'לגדולתו אין חקר' (תהלים קמה ג), ואי אפשר להסביר זאת היטב כמבואר בהתורה הנ"ל. אבל אף על פי כן צריך לידע שהישועה והחסד של כל התקרבות והתקרבות כל שהוא הוא חסד נפלא, כי הוא התקרבות אמיתי וישועתו לנצח, אך אף על פי כן עדיין רחוק ממנו מאוד תכלית ישועתו, וצריך עדיין להיות עומד ומצפה הרבה לישועתו יתברך, עד שיזכה להיוושע בשלימות, לצאת ממה שהוא צריך לצאת, ולהתקרב למה שהוא צריך להתקרב".

[כד]  היה פעם מעשה שהחבריא הקדושה של מרן הבעל שם טוב דיברו ביניהם מגדולת הבעל שם טוב הקדוש, עד שיצאו מכליהם מרוב גדולת מעשיו והשגתו, והוסכם הדבר ביניהם שהבעל שם טוב הקדוש לא היה ילוד אישה, כי איך יזכה ילוד אישה להגיע ולהשיג השגות ודרגות רמות כאלו? ובתוך כך נכנס רבי הערש בן הבעל שם טוב, ועל כן היו מחוייבים להבין ולקבל שהבעל שם טוב הקדוש היה ילוד אשה – "אַז סְ'אִיז דָא אַ זוּן, אִיז עֶר דָאךְ גֶעוֶוען אַ יְלוּד אִשָּׁה", ואף על פי כן זכה והגיע לכאלו מדריגות רמות. (רל"י).

[כה]  ראה ב'ליקוטי הלכות' ברכת הפירות ה' אות ז': "וזה העניין ה' יתברך ברחמיו נוהג בחסדו בכל דור על ידי גדולי מובחרי הצדיקים, שיש לפעמים שחוטפין אנשים ומוציאין אותם ממקומות מגונים ומלוכלכים מאוד מאוד, ומתחילים לטהר אותם ולקרבם לה' יתברך, אבל יש הרבה שנופלים אחר כך יותר רחמנא ליצלן, ואף על פי כן הם משתדלים לקרב בכל פעם יותר. ויש בעניין זה פלאות הרבה, פלאי פלאות, נפלאות תמים דעים וכו'", ועיין שם עוד.

[כו]  ראה בליקוטי קמא סימן ו' מעניין 'בקי ברצוא, בקי בשוב'.

[כז] וכמו שמצאנו ראינו אצל מוהרנ"ת ז"ל, שאמר בתחילת התקרבותו (ראה לעיל חלק ב סימן קכא): "ריבונו של עולם, הלוא קודם שנעשין איש כשר באמת מוכרח הדבר להתמהמה הרבה וכו'". (רל"י).

[כח] ראה ב'ליקוטי הלכות' כלאי בהמה ד' אות י': "ועל כן נקרא 'חנוכה' לשון 'חינוך', בחינת חנוכת הבית המקדש, כי לא די שלא החריבו עבודת בית המקדש, אף גם זכינו על ידי תוקף הניסים להמשיך תיקון כזה, לעשות חנוכה בכל שנה ושנה וכו', כי עיקר הגאולה ובניין בית המקדש יהיה על ידי זה, על ידי תפילותינו וצעקתנו כידוע וכו'. וכמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן, שעיקר החינוך לעבודת הבורא יתברך הוא על ידי בחינה זאת, בחינת תודה והודאה שהיא בחינת חנוכה, כי לפי מה שעובר על כל אחד ואחד, כפי מה שיודע בנפשו ריבוי הייסורים והצרות מתאוות היצר הרע ומהפרנסה וכו' וכו', רחמנא ליצלן מעתה, בוודאי היה קשה להתקיים עד שיזכה לגאולה שלימה, דהיינו שיהיה איש כשר כראוי, שזהו בחינת גאולה שלימה, ועל כן באמת כמה וכמה התחילו ונפלו, ויש שהאריכו בעבודתם ימים ושנים אבל אחר כך לא יכלו לסבול מרירות הכבידות של הבעל דבר, ונפלו כל אחד כמו שנפלו רחמנא ליצלן, אבל מי שחפץ באמת לאמיתו, לחוס על חייו – עיקר קיומו על ידי בחינה הנ"ל, שבכל מה שעובר עליו, יהיה איך שיהיה, אפילו אם רואה שהוא בעצמו החייב מאוד במעשיו שאינם טובים וכו', אף על פי כן אין אדם אפילו הגרוע שבגרועים שאין הקדוש ברוך הוא גומל עימו חסדים נפלאים בכל יום, כמו שתיקנו לנו לומר בכל יום 'נודה לך וכו' על ניסיך שבכל יום וכו' ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת וכו", ובוודאי דברי רבותינו זכרונם לברכה כנים ואמיתיים וכו'".

[כט]  ראה לעיל בחלק א' סימן ע"ג: "מקום התבודדות זה [של רבינו מחוץ לעיר ברסלב] היה בין שני הרים בגיא ורחוק מהעיר כשלושה או ארבעה קילומטרים, היתה זו בקעה עמוקה וצרה מאוד וסביבה הרים משופעים קמעא, וכאמור לשם היה הולך רבינו הקדוש להתבודד בהיותו בברסלב, ואשר על כן היו מכנים מקום זה 'דֶעם רֶבִּינְ'ס הֵייל' – ('מערת רבינו')". (רל"י).

[ל]  ואיתא שם באמצע אות ד': "עיקר קיום ושלימות הדיבור הוא על ידי האמת, שהוא מאיר בהדיבור על ידי שלושה שמות, בבחינת 'אל אלקים ה' דיבר' (תהלים נ א), כי אלו שלושה שמות הם מקור האמת, ועל ידם מאיר האמת בהדיבור, דהיינו בריבוע הדיבור, היינו בחינת ארבעה חלקי הדיבור", עיין שם.

[לא] ראה ליקוטי קמא סימנים נ"א ורנ"א.

[לב]  גם א' ז' ח' הוא נוטריקון "ז'א'ת ח'נוכה". (רנ"י בורשטיין).

[לג]  ועיין ב'ליקוטי הלכות' כלאי בהמה הלכה ד' אות י': "וזה בחינת שמונת ימי חנוכה, כי מבואר שם בהתורה ['ימי חנוכה' הנ"ל] שנר חנוכה הוא בחינת אור האמת שמאיר בריבוע הדיבור, היינו שעל ידי תודה והודאה, בחינת הלכות, זוכין שיאירו שלושת קווי האמת בארבעה חלקי הדיבור, שזהו בחינת לשון הקודש שמקושר לשבת שעל ידי זה ממשיכין הקדושה והשמחה של שבת לששת ימי החול וכו', שעל ידי זה נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות וכו', עיין שם היטב. וזה בחינת שמונת ימי חנוכה, כי שבעה ימים הם כנגד שלושה קווי האמת שמאירין בארבעה חלקי הדיבור, ואז זוכין להמשיך השמחה של שבת לימי החול, שזה עיקר בחינת חנוכה כמבואר שם בהתורה הנ"ל, וזה בחינת יום השמיני שנקרא 'זאת חנוכה', כי אז דייקא ביום השמיני נשלם התיקון של חנוכה על ידי שהמשכנו הארת שלושה קווי האמת בארבעה חלקי הדיבור בשבעה ימים הראשונים, שעל ידי זה זכינו להמשיך השמחה של שבת לימי החול, שזהו בחינת יום השמיני, בחינת 'זאת חנוכה'", ועיין שם עוד בארוכה; וראה עוד שם בהלכות חנוכה ג' אות ג': "וזה בחינת ההזאות של הכהן גדול ביום הכיפורים לפני ולפנים ובהיכל, שהיו 'אחת למעלה ושבע למטה' (יומא נג:), כדי שיאיר אור האהבה שבדעת, שהוא בחינת 'אחת למעלה', ב'שבע שלמטה', שהם בחינת שבע מידות, שבעה ימים, שהוא בחינת אהבה שבמידות וזמן (עיין בפנים ליקוטי קמא סימן לג), כי שמעתי ששמונת ימי חנוכה הם כנגד שמונה הזאות של הכהן גדול ביום הכיפורים, היינו כנ"ל, ועל כן היה מונה ההזאה הראשונה שלמעלה עם כל השבע שלמטה, כמו שכתוב 'אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו", כדי שיאיר אור דלעילא, בחינת האהבה שבדעת, בחינת 'אחת למעלה', ב'שבע שלמטה', בבחינת שבעה ימים ומידות" (רל"י); [וראה שם עוד בהלכות חנוכה הלכה ב' אות ד' מעניין שמונה ימי מילה, וזהו בחינת א'חת למעלה בז' שלמטה וח' ימי מילה, עיין שם בארוכה קשר הדברים].

[לד]  שייך לכאן מה דאיתא בזוהר הקדוש (תרומה קסא.): "כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, אסתכל בה באורייתא וברא עלמא, ובאורייתא אתברי עלמא". (רנ"י בורשטיין); וראה את דברי מו"ה רבי אברהם ב"ר נחמן בהקדמתו לספר 'ביאור הליקוטים', בכלל הרביעי: "בדבר הכלים הנזכרים בחיי מוהר"ן [סימן פ"ה, 'סיפורים חדשים' אות ה'], אשר בהם בעצמם נמצאים כלי המלאכה שנפעלים על ידם, כי עיקר כל השגה מהשגותיו תתפעל ותהיה בהתיקונים להמשכת ותועלת השגות התורה שנמצאים בה בעצמה, כעין המבואר לקמן סימן וא"ו וסימן ס' ליקוטי א', וסימן ז' ליקוטי תניינא, ועוד בכמה מאמרים, וכעין המבואר ונודע באזהרות הכתוב (דברים ו ח) 'וקשרתם לאות על ידך וגו", שאף על פי שכוונת הכתוב הוא על כלליות התורה, [וגם נראה מלשונו כאינו מזהיר רק על דברי התורה אשר זולתו, לקשרם לאות וכו'], ובכל זאת הודיעונו חז"ל באמיתת כוונת הכתוב ועניינו על עצמו (ראה מנחות לד: מכילתא בא מסכתא דפסחא יח), [ואדרבא, זולת עצמו ועניינו אין צריך כלל לקשרם על היד וכו'], שאם יחסר בכתיבת התפילין אפילו אות אחת מהכתוב הזה 'וקשרתם וגו", אין עוד בקשירתם שום תועלת, עד שגם כשמקשרים אותם עוברים על אזהרת הכתוב, וכן באזהרת הכתוב 'וכתבתם וגו" (דברים שם פסוק ט) ובאזהרת הכתוב 'ולמדתם וגו' בשכבך ובקומך' (שם יא יט), אשר [לדעת כמה פוסקים] גם הדברים האלה עצמם בכלל החיוב ואזהרת הכתוב, שאם אין אומרים אותם בזמן שכיבה וקימה עוברים על המצוה הזאת, וחכמי הקבלה מפליגים ברוממות כל אות ואות שבפרשיות האלה, אשר הן הן האורות והמוחין המוכרחין לכל איש ואיש, וממילא מבואר שגם דברי האזהרה שעל זה בכלל האורות והתיקונים האלה, וכן לעניין קריאת שמע הנ"ל"; ועיין בדברי המשנה (אבות פ"ה מ"ו) "צבת בצבת עשויה", והבן.

[לה]  "דָארְט אִין דֶעם רֶבִּינְ'ס סְפָרִים אִיז דָא אַזֶעלְכֶע אוֹתִיּוֹת וָואס מֶען קֶען מַאכְן דִי כֵּלִים" – "שם בספרי רבינו נמצאות כאלה אותיות שאפשר לעשות על ידן את הכלים הללו". (רל"י).

[לו] ראה ב'חיי מוהר"ן' סימן שי"א: "אמר: אני יכול לעשות כלים נפלאים מאוד; רק החסרון – שאני בעצמי מוכרח לעשות בעצמי את הכלי אומנות שקורין 'געצייג'" – ["דֶעם גֶעצַייג גִיבּ אִיךְ אוֹיךְ"]. (רל"י); ראה עוד לעניין הנ"ל שם בסימנים צ"ה ור"מ; וראה ב'ליקוטי הלכות' ערבית ד' אות ל"ד (המועתק לעיל בחלק א סימן קלט): "אנחנו צריכין עכשיו שיבוא משיח צדקנו, שיהיה גאולה שלימה שאין אחריה גלות, וצריכין להקים בניין הקדושה, בניין שלם בדרך נפלא שלא ייהרס לעולם וכו', על כן צריכין לבניין זה כלים רבים לאין מספר, וצריכין להם כלי אומנות הרבה בלי שיעור, וכמו ששמעתי פעם אחת מפי רבינו הקדוש ז"ל שאמר בזה הלשון: 'אני יכול לעשות כלים נפלאים; אבל החסרון – שאני צריך לעשות גם את הכלי אומנות שקורין 'געצייג'".

[לז]  ראה ליקוטי קמא סימן י"ג.

[לח]  באות ד'.

[לט]  וראה ב'דגל מחנה אפרים' שמות ב' כ"ג בשם הבעש"ט: "במקום שמחשבתו של אדם שם – שם הוא כולו"; ובספר 'מגיד דבריו ליעקב' (מהרב המגיד) אות קמ"ב: "ובאמת במה שהמחשבה של האדם מחשב – שם הוא האדם עצמו".

[מ]  ראה ליקוטי תניינא סימן ע"ח; 'ליקוטי הלכות' תפילין ה'; ועוד.

[מא] גם העיקר הוא לידע כלל זה, שאחד שנמצא ברפש וטיט חייב להתחזק ולהמשיך הלאה והלאה, כי אם יישאר לעמוד שם הרי שייכנס עמוק יותר, על כן מוכרח הוא להוציא בכל פעם על כל פנים אחת מרגליו מן הבוץ, וכמובא לעיל בחלק ג' סימן קכ"ב: "רבינו הקדוש אמר: 'אַז מֶען פַאלְט אִין בְּלָאטֶע, טָאר מֶען דָארְט נִישְׁט בְּלַייבְּן, נָאר אַ פוּס אַרַיין – אַ פוּס אַרוֹיס, אַ פוּס אַרַיין – אַ פוּס אַרוֹיס; אוּן דֶער לֶעצְטֶער פוּס וֶועט שׁוֹין זַיין אִינְדְרוֹיסְן' – 'כשאדם נופל ושוקע לתוך רפש וטיט, אסור לו להתמהמה ולשהות שם, רק רגל בפנים – רגל בחוץ, רגל בפנים – רגל בחוץ; והרגל האחרונה כבר תהיה בחוץ". ואנשי שלומנו היו מסמיכים ומבארים על פי זה את הפסוק (תהלים סט ג) "טבעתי ביוון מצולה ואין מעמד": "טבעתי ביוון מצולה" – היינו שהוא במצב של נפילה, שקוע בטיט היוון חס ושלום, ואף על פי כן הוא משבח את עצמו באמרו "ואין מעמד", היינו שיש לי את ההתחזקות הזאת לכל הפחות, לבלי לעצור ולהישאר עומד בזה היוון מצולה, כי אם אתגבר שלא לעמוד שם על עמדי, רק 'רגל בפנים רגל בחוץ' כנ"ל – אזי אצא מהרפש! – "דָאס אִיז גָאר אַ שֶׁבַח, אִיךְ שְׁטֶעל זִיךְ נִישְׁט אָפּ, אִיךְ בִּין אִין אַ 'יְוֵן מְצוּלָה', אָבֶּער אִיךְ שְׁטֶעל זִיךְ נִישְׁט אָפּ, אִיךְ שְׁטֵיי נִישְׁט, כָאטְש 'וְאֵין מָעֳמָד', אוּן אַז אִיךְ שְׁטֵיי נִישְׁט – וֶועל אִיךְ דָאךְ אַרוֹיס!". גם פירשו אנשי שלומנו בזה, שהרגל האחרונה אשר תהיה כאמור 'בחוץ', היא מרמזת על צאתו של האדם מן העולם, על יום הפטירה וההסתלקות, כי כל ימי חיי האדם רצופים נסיונות קשים ומרים, עד נשימתו האחרונה, והעיקר שיצליח לאחוז עצמו תמיד במלחמה הגדולה והארוכה, והרגל האחרונה תהיה מחוץ לרפש – ובזה ייצא מנצח במלחמה קשה זו (רל"י); [ראה ב'ליקוטי הלכות' ברכת השחר הלכה ה' אות מ"ב: "וגם דעת לנבון נקל שזה הפסוק (ויקרא כב ז) 'ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים', מרמז על ביאת שמשו ביומו האחרון, בעת פטירתו שהוא בחינת ביאת השמש של כל ימי חייו, שיש שעיקר גמר טהרתו יזכה רק אחר ביאת שמשו לגמרי, וכעין שאמרו רבותינו ז"ל (יומא פו.) שיש כמה וכמה שאף על פי שעשו תשובה והיה להם ייסורים, עדיין תשובה ויום הכיפורים וייסורין תולין, עד יום המיתה שמכפר. ועל כן כל מי שהוא בבחינה זאת, אם ייפול חס ושלום בדעתו מחמת זה שעובר עליו, לא יזכה גם אחר יום המיתה, שהוא אחר ביאת שמשו, לאכול מן הקדשים, כי בוודאי הטמא לגמרי ולא טבל עדיין אין מועיל לו הערב שמש, רק זה שהתייגע כל ימיו בכל מה שעבר עליו, והתחזק ברצון הנ"ל וטבל במקווה והתחיל בכל יום להיטהר עצמו וכו', אף על פי שלא עלתה בידו להיטהר בשלימות, אף על פי כן 'לית רעותא טבא דאתאביד' (זוהר תרומה קנ:), מכל שכן דיבור טוב ומעשה טוב, עד שיזכה שיושלם טהרתו אחר ביאת שמשו, ביומו האחרון, בבחינת 'ובא השמש וטהר', 'ואחר יאכל מן הקדשים' שהוא חלקו הטוב לעולם הבא, שיזכה אליו תיכף אחר ביאת שמשו ולא יצטרך להתגלגל ולסבול מה שצריך לסבול מי שלא הכין את עצמו כלל בימי חייו. כי אז ביום האחרון מתקבצים כל מה שחטף טוב בזה העולם בכל יום ויום, וכל רצון ורצון טוב שהיה לו בכל יום ויום כל ימי חייו, ורק זה הוא תקוותו והשארתו לנצח, ואז יידע ויבין כל אחד ואחד החילוק שבין מי שהשתדל ורדף אחר התכלית ברצונות חזקים בכל יום, אף על פי שלא זכה אליו בשלימות, ובין מי שלא השתדל כלל, וכמו שכתוב (מלאכי ג יח) 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וכו", שיהיה חילוק אפילו בין מי ששנה פרקו מאה פעמים למי ששנה פרקו מאה פעמים ואחד (חגיגה ט:), מכל שכן וכל שכן בין המשתדל לאינו משתדל, והעיקר כפי התקרבותו לצדיקי אמת הנכללים בזקנים דקדושה, העוסקים להעלות כל הנופלים והרחוקים מאוד מאוד ממקומם שהם לרצון עליון וכנ"ל, אשרי שיאחז בהם"].

[מב] כי מבואר בליקוטי קמא סימן כ' שלכל אחד ואחד יש חלק באמירת התורה של הצדיק, עיין שם בסעיף ד' בפירוש הפסוק "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל" (תהלים כב ד), שעל ידי תהילות ישראל נתווסף קדושתו, ומתבאר לפי זה שככל שיש יותר ויותר 'תהילות ישראל' – כן נתווסף גם בקדושתו יתברך, ועל כן לא רצה רבינו שיסמכו לגמרי עליו בלי שום עשייה כלל, אלא כל אחד יעשה באופן פרטי כל שבכוחו על מנת שיתרבו תהילות ישראל, ועל ידי זה יוכל להמשיך יותר תורה וקדושה מלמעלה. (רל"י). וראה גם 'ליקוטי הלכות' אבידה ומציאה ג' אות י"א, עיין שם.

[מג] בשלוש השנים האלו חלו בחנוכה שתי שבתות: תקס"ד תקס"ז תקס"ח; וראה גם לקמן סימן רע"א.

[מד] ואין ידוע אצלנו אם רבינו היה נוהג להדליק את נרות החנוכה לפני הציבור, כנהוג אצל חסידים. (רל"י).

[מה] ודו"ק מלשון מוהרנ"ת במכתבו מיום ד' פרשת שמות שנת תקצ"ב: "בעניין הייסורים שיש לך, מה שמונעת אותך לנסוע לפה – מה לעשות, לעת עתה תחייה עצמך מה שעל כל פנים אתה יכול להיות אצלנו שלוש פעמים בשנה לפחות, וכבר היית בחסדי ה' על ראש השנה ועל שבת חנוכה, ובעזרת השם יתברך על חג השבועות תהיה גם כן, ומהסתם תהיה עוד פעם אחת או יותר מקודם בעזרת השם יתברך וכו'".

[מו] ראה ב'ליקוטי הלכות' חנוכה א': "היו נוהגים גם הקדמונים הצדיקים לשחק בחנוכה במיני שחוק של היתר, אך שבעוונותינו הרבים עכשיו באין לידי עבירה, כי משחקין בשחוק של איסור"; וראה גם ב'דרך חסידים' ערך 'חנוכה' אות ו': "מהראוי לכל אחד אשר בשם ישראל יכונה להתמיד בתורתו יתברך, כי הם ימים ראויים לכך וכו', ולא לילך בקול משחקים כלל חס ושלום, בפרט בשחוק ה'קארטין', שבכל 'קארט' יש בוודאי קליפה גמורה אשר אין ראוי להזכירם בפה, מלבד שבעת השחוק בוודאי נשכח ממנו יראת ה', וגם הממון הוא ממון גזל"; וראה גם ב'קדושת לוי' על חנוכה בגנות וחומרת הדבר של משחק ה'קארטן'.

[מז] ראה 'עלים לתרופה' במכתב מיום א' תרומה שנת תקצ"ג: "ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצווה אותך, ותשמח עצמך בכל מה דאפשר, בפרט כי ימי אדר נכנסין, שצריכין להרבות בשמחה, ותתחיל מעתה לעשות 'אחשוורוש שפיל' ו'קבצן ועושר שפיל' ו'קיץ וחורף שפיל', ושאר מיני שפיל וצחוק".

[מח] כי החופה היתה נערכת בשעה מאוחרת. (רל"י).

[מט] ועיין ב'ליקוטי הלכות' שבת ו' אות ט"ו: "וזהו בחינת 'ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים' וכו', שכל זמן שיש בו איזה נקודה טובה מהאמונה הקדושה – יש לו תקווה גדולה לחזור ולתקן הכל וכו'". (רל"י).

[נ] כי כל עניינו של הבעל דבר הוא ליתן להאדם מכות וסטירות שעל ידי זה יפסיק האדם מלעשות עוד ועוד בעבודת ה', אבל אם האדם אינו מתפעל ממנו ואחר שקיבל סטירה אזי הוא ממשיך לתופף בשמחה, לעסוק הלאה והלאה בעבודת ה', בתורה ותפילה ומצוות ומעשים טובים כפי יכולתו, בזה הוא סוטר להבעל דבר. גם אם תיכף אחר שהבעל דבר סטר לו, שהפילו והכשילו רחמנא ליצלן, אזי מפרש מיד שיחתו לפני השם יתברך בדברי פיוס ותחנונים: ריבונו של עולם, רחם עלי, ראה מה הבעל דבר עושה ממני, ואני עדיין רצוני רק לעבוד אותך באמת ובלב שלם וכיוצ"ב – אזי בדיבורים אלו הוא מנצח ומכניע את הבעל דבר; רק שבזה העולם, שנמצאים בגוף גשמי, אי אפשר להשיג כלל גודל החשיבות של התבודדות. (רל"י).

[נא] נראה קצת שכוונתו לומר ששמע מרבינו הקדוש.

[נב] עיין שם מה שביאר בזה; וראה גם ב'ליקוטי הלכות' ראש חודש ז' אות ל"ב: "בית הלל סברי מעלין בקודש ולא מורידין, כי שמונה ימי חנוכה הם בבחינת שמונה ההזאות של הכהן הגדול ביום הכיפורים בקדשי קדשים, שהתחיל תחילה מ'אחת' ואחר כך 'אחת ואחת' וכו' וכו', אבל חנוכה עיקר נפלאות הנס שגם בתוקף ממשלתם, ואפילו באורך הגלות, נתגבר בעצות טובות עמוקות להתקרב אליו יתברך ממקום שנפל כל אחד, על כן מאז צריכין להתחיל מכל מה שיוכל, מאיזה נקודה טובה ותיקון כל שהוא, שזהו בחינת מעלין בקודש ולא מורידין", עיין שם ותראה נפלאות.

[נג] והיו אומרים אנשי שלומנו שזהו מה שנרמז בשבחו של אהרן הכהן הנאמר במעשה המנורה (במדבר ח ג): "ויעש כן אהרן" ופירש"י שם: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה", והיינו שזהו שבחו, שהיו לו כלים לקבל במידה את תבערת לבבו ותשוקת נפשו, ולא היה נשפך השמן או נופלת המנורה לרוב התלהבותו. (ר' הירש לייב ליפל).

[נד] ראה ב'חיי מוהר"ן' סימן שס"ב: "התורות שנכתבו בלשונו הקדושה בעצמו, אמר שיכולים לדקדק בהם כמו במקרא, כי יש שם כוונות הרבה; כי לפעמים הוא חוזר וכופל הדברים שנדמה שהוא ללא צורך, ובאמת יש שם לדקדק בזה, כי יש שם כוונה גדולה. גם אמר שהתורות שנכתבו בלשונו הקדושה, הלשון בעצמו הוא מסוגל, כי הוא כלליות; ועיקר הוא המוסר וההנהגות טובות ועצות טובות היוצא מהם מכל מאמר ומאמר, מלבד הנסתרות שיש בהם וכו' וכו' כנ"ל. ואי אפשר לבאר יותר בכתב, כי אם כל חד כפום מה דמשער בליביה".

[נה] ראה 'שער הכוונות' קריאת שמע דרוש ח'; 'פרי עץ חיים' שער חנוכה ופורים פרק ד'.

[נו] ראה מכתב רבי נתן ב"ר שמשון בארסקי (כת"י): "מקובל אצלנו שזה התורה אמר זקנינו הקדוש אחר בואו מלעמברג ונתן בזה תודה הודאה להשם יתברך על החסד של בואו וכלל בהתורה הנ"ל שמו הקדוש: 'זה ינחמנו' – יש אותיות 'נחמן' 'ויולד בן' שמובא שם זה 'בן', ולסוף בסעיף הנ"ל מובא מספר 'שמחה', זה 'נחמן בן שמחה', כך יש לנו מקובל, עיין שם ותראה פלאי פלאות".