לכבוד יום הילולת הגאון החסיד המופלא רבי שמואל הורביץ זצ"ל, אנו מעלים לפניכם כתבה נרחבת כוללת, וכן ראיון מיוחד שערכו בטאון "אבקשה" עם הגה"צ רבי משה קרמר שליט"א, משנים עברו לקראת יום פטירתו – הכתבה מוגשת לפניכם ככתבה וכלשונה של הביטאון הברסלבאי הנפלא "אבקשה":
חן חן להם – וכל הזכויות שמורות להם
ז' באדר בשיח חברים בקדושת משה רבינו רעיא מהימנא ומחיית עמלק בשבת-זכור, תשובה מאהבה בתענית-אסתר, התעוררות השינה בקריאת המגילה, יראה ושמחה, דיבוק חברים, כיסופים לציון רבינו הקדוש וריקודים עד כלות הנפש, תיאור ימי הפורים הקדושים וחודש אדר במחיצת החסיד הנלהב • רבי שמואל הורביץ זצ"ל • ויקירי אנשי שלומנו בירושלים של מעלה, כפי שהעלה על הכתב וכפי שתיארו בני משפחתו ואנ"ש שזכרוהו בימי שבתו במירון ובירושלים • מוגש לקראת יום הסתלקותו בי"ב באדר
אור ימי הפורים הקדושים החל להתנוצץ מרחוק במוחו ולבו הגדול של ר' שמואל, כמו במוחם ולבם של שאר אנשי שלומנו, כבר שלושים יום לפני הפורים, כשהחלו זועקים ממעמקים "הצילני מקליפת המן עמלק", אותה קליפה נוראה אשר נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זכרה מן העולם, עמלק – הוא המקרר, המצנן, המטיל ספק, המייאש ומרפה ידיים, האויב האכזר אשר רק בכוחו של משה ויהושע, הרב והתלמיד, ניתן להינצל מידיו. בשדות, ביערות, בקברי הצדיקים, ואפילו בלחישת שפתיים בלכתם ברחוב, התחננו אנשי הבעל תפילה להינצל מידו של אותו מלך אכזר.
ומשם, מהזעקה בוקעת הרקיעים, החלו להתנוצץ ולזרוח הששון והשמחה והחדווה בה' ובתורתו, כי על כן כשזה קם זה נופל, ו"הדור קבלוה" מחדש בימים האלו הנזכרים ונעשים, בגיל ובשמחה שאין לה גבול.
כיוון שהגיעה פרשת 'שקלים' כבר חשו בני החבורה בהתעוררות עילאית, ונזכרו בדברי מוהרנ"ת בשגב קדושת שקלי הקודש והצדקה, הגוונים עילאין, המכניעים את קליפת המדמה המאחזת עיני הבריות. והלבבות כבר מצפים ונכספים ליום הגדול והקדוש שבו תתגלה עטרת תפארת מלכות דקדושה.
המבוגר שבחבורה, החסיד רבי אלטר בנציון מלודז' שבפולין, למד בפני החבריא תורות מרבינו המדברים מפורים, והכל עסקו באמירת תפילותיו הקדושות של מוהרנ"ת על פורים, בלב הומה ומייחל לקדושת היום.
לרבי יעקב פילמער מברדיטשוב יש עבודה מיוחדת, בהיותו 'בעל מנגן' הביא עמו מברדיטשוב ומאומן ניגוני קודש של פורים, קולו מתרונן בחלל בית המדרש "להודיע… להודיע…" "ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך…" ואחריו מחרים מחזיקים אנשי שלומנו בלהב וברגש ובהתרוממות המוחין. ביני לביני, פוסק ר' יענקל מניגונו, ומספר לחבריו כיצד עברו עליו ימי הפורים במחיצת אנשי שלומנו, בהפטירו: "וכבר הבחינו בזמנים האלו שלפני פורים, בשמחה המונחת על כל פנים…"
והנה מגיע יום ז' באדר, יומא דהילולא רבה דמשה רבינו עליו השלום, ר' שמואל מחליט להקדיש את היום הזה כולו לעבודת ה', הוא נשאר ספון בבית המדרש, לפניו מונח ליקוטי מוהר"ן והוא הוגה בו בכמיהה וגעגועים, במיוחד התעמק בתורה ז' בליקוטי תנינא "כי מרחמם ינהגם", וקולו הדהד בחלל בית המדרש בניגון מלא ערגה: "…וְרַחֲמָן כָּזֶה הוּא רַק משֶׁה רַבֵּנוּ כִּי הוּא הָיָה מַנְהִיג יִשְׂרָאֵל וְהוּא יִהְיֶה הַמַּנְהִיג לֶעָתִיד כִּי "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה"… כִּי הוּא הָיָה רַחֲמָן וּמַנְהִיג אֲמִתִּי וְהָיָה עוֹסֵק בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם… שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב וּמְמֻלָּא מִבְּנֵי אָדָם הַיְנוּ בְּנֵי דֵּעָה…".
ר' שמואל נזכר, כיצד נוהג היה לבלות יום קדוש זה בהיכלא דרשב"י במירון, בלימוד ותפילות, התבודדות וריקודים, ובכן ינהג גם כאן בדומה. התייחד לבדו בבית המדרש ולאחר מכן התבודד בכותל המערבי בעבודת ה'.
והנה, נכנס רבי שלמה ווקסלער לבית המדרש, הוא מצטרף לרבי אלטר בנציון ולבני החבורה, והשיחה נסובה על משה רבינו עליו השלום, אדון כל הנביאים, ועל רבינו הקדוש וכל הצדיקים.
ר' שמואל, שלבו התעורר מאוד משיחת החברים, אמר את כל התפילות מליקוטי תפילות המדברות ממשה רבינו, ואת כל ספר התהלים, כך עבר עליו יום זה מתוך חיות והתעוררות לעבודת השם, והזכרת זכותו של משה רבינו רעיא מהימנא.
וכאשר קרבה ובאה שבת פרשת זכור, הכינו עצמם בני החבורה לעבודת מחיית עמלק, כלום באויב גשמי גרידא מדובר? הלא מדובר כאן בראש כל צוררי הנפש, וכשנשמע קולו של בעל הקורא בעת קריאת הפרשה "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים…", כיוון כל אחד ואחד על עמלק האורב במסתרי ופתחי הלב, וכל מגמתו להחליש ולרפות ידיים, וכבר בעצם ידיעת קיומו ודרכי רמאויותיו, טמונה התקווה הגדולה להינצל מידיו.
"והנה אנחנו" מספר ר' שמואל, "עשינו בעבודת ה׳ בימים שלפני פורים, בתשובה והתבודדות והכנה לפורים, ובפרט בתענית אסתר הייתי אצל כותל המערבי הרבה זמן, בתשובה ותפלה והתבודדות, וכן הלכתי אצל ציון שמעון הצדיק זיע"א וביליתי שם כמה זמן באמירת תיקון הכללי ותפילות של פורים ותהלים, ותשובה והכנה על קדושת פורים הבא עלינו לטובה, כמובא שצריכים לעשות תשובה שלמה ביום תענית אסתר מעומקא דלבא, ולהתחרט באמת בחרטה גדולה על מעשיו שאינם כראוי, ולהתוודות הרבה על עוונותיו, ולקבל עליו קבלה חזקה לעבוד השם יתברך מעתה, ולהתבייש בעצמו על ריחוקו מהשם יתברך.
"וכמו שמביא מוהרנ"ת ז"ל בליקוטי הלכות, ענין התענית שמתבייש לאכול מחמת הכרת גדולת השם יתברך, והכרת שפלותו של עצמו וריחוקו מהשם יתברך, עד שמתבייש להושיט הכף לפיו, וכן צריך להתבונן ולהתבייש בתענית אסתר, עד שבפורים מבקש השם יתברך 'איכלו רעים ושכרו דודים' וכו', כלומר די להתבייש, איכלו ואל תתביישו עוד, ומגלה אהבתו לישראל.
"וכן מוהרנ"ת מבקש בליקוטי תפילות, שיזכה בתענית אסתר לעשות תשובה שלמה, וירגיש גודל כאב עוונותיו, ולצעוק עליהם זעקה גדולה ומרה, וכמו שפסקו בשולחן ערוך, שצריך לקיים קודם פורים 'דברי הצומות וזעקתם' המובא במגילה, וצריך להכין את עצמו לקבל הפורים הקדוש והנורא, שאז מתגלה יראה עילאה דעילאה, שהאדם מרגיש אהבת השם יתברך ומתבייש ממנו, ומקבל האדם יראת ה', יראת הרוממות, בחיות והתקרבות נפלא, בחינת הארת מרדכי ואסתר, שאין דוגמתה בכל ימות השנה, ועל כן הקדשנו יום תענית אסתר לעבודה ותשובה וקבלת עול מלכות שמים ועבודת ה' והכנת טהרת הלב, ואמרתי כל התפילות של התורות המדברים מפורים, ולמדנו כל הזמן התורות מליקוטי מוהר"ן המדברים מפורים, והתפללנו מנחה בחיות והתעוררות, ואחר כך בתפילת מעריב, כבר היינו בשמחה רבה שמחת פורים".
לרבי שלמה ווקסלער ורבי נתן בייטלמכער יש חברותא קבועה ללמוד בכל לילה ספרי רבינו, וחברותא אין מבטלים גם בפורים. גם הלילה באו יחדיו לבית המדרש. לאחר הלימוד החלו לנגן ולשיר "שושנת יעקב" בשמחה וריקודים, כששאר אנ"ש מצטרפים אליהם, ור' יעקב פילמער מפליא לעשות בריקודיו, ובניגוני פורים בשמחה וצהלה, כשיתר החבריא מרקדים אף הם בחדוותא דלבא.
וזאת לדעת, כי כבר משבת הקודמת, בה קוראים את פרשת זכור, החלו להגביר ביתר שאת את הריקודים, שהלא בכל השנה מצווים אנו מרבינו על עבודה קדושה זו, על אחת כמה וכמה בימי הפורים, וכלום יש דבר שבכוחו למחות את עמלק כמו השמחה והריקודים? וכבר החלו להתאמן בניגוני פורים ובעשייית 'קאזאליק' "היינו שמהפכים את עצמם", כלשון ר' שמואל.
ביום תענית אסתר אחר הצהרים, שמו אנשי שלומנו פניהם אל המקוה, לטהר עצמם לקראת התקדש היום, ומשם אל הכותל המערבי לתפילת מנחה, ולאחר מכן התאספו כולם בבית המדרש לבושים בבגדי יום טוב. "ברכו את ה' המבורך…" נשמע ברמה קולו של החזן שהחל בתפילת ערבית וכולם החרו החזיקו עמו בקול גדול בשמחה והתעוררות.
הסתיימה התפילה. רבי נפתלי כהן החל קורא את המגילה, בהתעוררות, בהטעמה מיוחדת שהעניקה למילות המגילה משמעות עמוקה, הרי על מעשה זה כותב מורנו רבי נתן שהוא בבחינת סיפורי מעשיות משנים קדמוניות המעוררות מהשינה…
"ואני הסתכלתי יחד עם רבי אלטר בנציון במגילה אחת" מתאר רבי שמואל ברגשי קודש, "והיה לי התעוררות גדול בקריאת המגילה, והרגשתי את כל הפסוקים שמדבר מהם רבינו ז"ל, למשל פסוק "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך וגו', לדעת מה יעשה בה" המובא בתורה נ״ו, וכן פרשתי ותרגמתי כל המגילה עלי בעצמי, להתקרבות לשם יתברך, כמו שמביא רבינו ז"ל לענין אמירת תהלים, שימצא את עצמו בכל מזמורי תהלים שאומר, ועל כל מה שעובר עלי והתקרבותי לרבינו ז"ל, וגעגועי ואהבתי לשם יתברך והצדיק האמת, והתקווה על הישועה, ובפרט בפסוקים שיש בהם התעוררות ממש, כגון ותוסף אסתר וגו', ותבך ותתחנן לו וגו', הרגשתי התעוררות גדול.
"וכמו שאנו לומדים סיפורי מעשיות מרבינו ז"ל, שהוא סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, אני מוצא את עצמי בכל מעשה ומתרגם עלי שאני צריך לזכות לזה וכו'. והכלל שהרגשתי חיות גדול והתעוררות רב בקריאת המגילה ובפרט שהיא סיפורי מעשיות משנים קדמוניות שלמעלה מכל השבעים פנים של התורה, ומעוררת מהשינה שלא נישן ימינו ושנותינו, ואדרבא להרגיש חיות גדול ודבקות בשם יתברך, כמובא בליקוטי הלכות, כמו כן מקרא מגילה הוא סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, ולכן אין שום מצוה דוחה מקרא מגילה, וכן המגילה היא ראית פני הצדיק, כי פני מרדכי הצדיק ודעתו טמונים במגילה, ואומרים אנשי שלומנו שצריך במגילה לראות פני מרדכי, ובראיית פני הצדיק זוכים לדבקות ובושה, כמובא בתורה "חיים נצחיים" בליקוטי תנינא סימן ע״ב.
"והכלל שאין לשער ולהעריך את גודל שמחת הלב וההתעוררות, שיכולים לזכות בעת קריאת המגילה, והכלל שהיה לי התעוררות גדול והרגשת אהבה והתקרבות לה' יתברך אז, ואחרי קריאת המגילה וסיום תפילת מעריב עשינו ביחד ריקוד גדול במעגל בשמחה גדולה והתנוצצות וחירות המוחין, וניגנו ושרו כמה מיני ניגונים, וגם התהפכו כנ"ל, וגם היו שהתחפשו עצמם בלבושים שונים (שקורין פאר שטעלין), ושימחו את עצמם בכל מיני שמחות, וכן בלינו הרבה זמן, ואחר כך הלכו כל אחד לביתם, ואני נשארתי עם רבי יעקב והיינו בשמחה רבה.
"ובבוקר הלכנו למקוה והתפללנו כל אנשי שלומנו ביחד בהתעוררות, ועליתי לתורה בפרשה ויבוא עמלק, וקראנו את המגילה כדאתמול בהתעוררות רב ויראה זו בושה ושמחה והרגשנו התנוצצות במוח, ואחר גמר קריאת המגילה התחיל תכף השמחה ביתר שאת ויתר עוז, ותיכף עשינו ריקוד גדול בשמחה וניגונים בכל מיני זמר וריקוד.
"ורבי מאיר אנשין כבר גמר את התפילה, בכל מיני בדיחותא, שהתחפש עצמו בכמה מיני לבושים, ובתוך הלבושים תחתיהם, תחב על גבו את החתיכות מזרונים שלי (שהם הכרים והכסתות שלי שעליהם אני ישן כנ"ל), והיה נפלא ומשמח לראות הדבר, וכן כמו שהוא לבוש במלבושים הנ"ל התפלל לפני העמוד, ואחד לקח אותו באמצע מלפני התיבה על גבו, ורקד עמו כך כשהוא מונח על גבו, והכלל שכבר היו כל מיני בדיחותא, והיה נפלא מאד לראות הדבר.
"ורבי מאיר אנשין בעת שהיה לבוש לבושו הנ"ל, בלעפע על ראשו ומעוטף כמו חכם ספרדי, והמזרונים תחת מלבושיו על גבו כנ"ל, לקח קורה אחת שהיה מונח שם, והחזיק אותה בשתי ידיו כמו שמחזיקים רובה לירות בו, והיה הוא אוחז בראש, ואחריו החזיק רבי שלמה וקסלער, ואחריו שאר אנשי שלומנו, והיו עושים עצמם כמו שיורים ברובה, ואומרים שיורים בעמלק, וכן בשאר שונאי ישראל, וכן ארך איזה זמן שעשו כל מיני בדחנותא וצחוק ומלאי שמחה.
"ואחר כך ישבנו כך בלבושים הנ"ל, לאכול מיני מזוני ומתיקה ולשתות יין שרף, וגם קיימנו תכף מצוות משלוח מנות איש לרעהו, שאחד שלח לחברו שני מיני מזונות, והתחלפו זה עם זה, וחוזר חלילה, עד שכולם שלחו לכולם, וכן שתה יין שרף הסבל אברהם הנ"ל, שהיה לן בבית מדרשנו, ונעשה שיכור וגלגל את עצמו ובכה ושחק וכו', וכן היה מונח כמה שעות עד הערב עד שהפיג יינו, והנה אחר שגמרנו את כל זאת שהאריך זמן הרבה, והיה לי חיות גדול והכרת אהבה והתקרבות לכל אחד מאנשי שלומנו, והלכנו כך בכל הרחוב חברון ששם היה בית מדרשנו, והלכנו כך לבית אנשי שלומנו, ועל כל הדרך היו משוררים ורוקדים.
"ורבי מאיר אנשין הרב של פורים, היה מצווה ופוקד כמו רב גדול, והיה הולך בלבושיו כך כנ"ל, ומכריז כל מיני הכרזות בשם חסידי ברסלב, ואת כל מי שהיה פוגש ברחוב היה לוקחו לרקוד עמו, וכן הלכנו כולנו בניגון וריקוד כל הדרך, ונכנסנו לרבי בן ציון השמש והגבאי מבית מדרשנו, ואכלנו אצלו מיני תרגימא ומתיקה ושתיית יין ויין שרף, ומשם לבתי מחסה ועשינו על המגרש בחצר ריקוד גדול (וגם קאזאליק), ונכנסנו לבית רבי שלמה ואכלנו שם כנ"ל, ושתיית יין ויין שרף בראש, ורקדנו וזימרנו, ובמיני בדיחותא כנ"ל ובילינו שם מעט, והלכנו משם עד שבאנו לבית רבי נתן, ושם טעמנו כמה מיני מתיקה וגם פשטידא מתוקה והשתיה כדת, וכן נכנסנו לבית רבי נפתלי הכהן, ומשם הלכו לביתם. והסכימו להתקבץ ולהתאסף אחר הצהרים בעת הסעודה, ואני הלכתי חזרה לבית מדרשנו.
"ונכספתי ונשתוקקתי לראות כבר אנשי שלומנו, ובפרט חבריי רבי אלטר בנציון ויעקב זאב, שהלכו לביתם למאה שערים, וקיימתי מצוות מתנות לאביונים, ועסקתי כך בעבודה עד שחזרו רבי אלטר בנציון ויעקב זאב מביתם במוקדם, כי הזדרזו והביאו את סעודתם אתם לסעוד עמי ביחד בבית מדרשנו, והנה הם זרזו אותי, כי עכשיו עיקר הזמן לשמחה ומשתה, וישבנו לאכול הסעודה ביחד באהבה וחיבה יתירה, וגם שתינו הרבה משקה ויין שרף, וקנינו אצל רבי אפרים השכן יין ושתינו, ושימחנו את עצמנו ביחד.
"ודיברנו מפורים ומרדכי הצדיק ומרבינו ז"ל, וגם התחלנו לכסוף ולהשתוקק ולהתגעגע לנסיעת מירון על ל״ג בעומר לציון רשב"י זיע"א, כי פ'ל'ג' ראשי תבות פורים ל״ג בעומר, ומפורים ואילך כבר היה מונח במוחנו היטב הל״ג בעומר, והחיות הגדול שהיינו זוכים שמה, וכבר היינו נכספים ומשתוקקים בכל לבנו ונפשנו לזה, וכל חושינו ואיברינו היו מלאים מזה, וכבר היינו מדברים הרבה כל יום ויום מל״ג בעומר, ובפרט בפורים ובפסח בעת השמחה, והריקודים והניגונים מל״ג בעומר כבר מלאו שפתינו, ועל כן כבר דיברנו אז בסעודתנו הרבה מזה. וכן בילינו הזמן היקר הזה בשעשוע חברים באהבת לב ונפש, וגם נתבסמנו הרבה בשתיית יין שרף ויין.
"והכלל כי עשינו כולנו ריקוד גדול, ובפרט אנכי ויעקב זאב (כיון שנכנס יין יצא סוד), לקחנו את עצמנו ביחד, ורקדנו זה עם זה בפני כל קהל ועדה בעיניים זולגות דמעות, וגם לקחנו את רבי אלטר בנציון יחד אתנו, ואף על פי שהוא השמיט עצמו מפני היראה, ואני ויעקב זאב התחבקנו זה עם זה, והקהל אמרו בצחוק הלא אינכם מדברים יחד זה עם זה (=מחמת ההתנגדות). ויעקב זאב צעק "הלא רוצים לגזול ממני חיותי, כי הלא הוא חברי אהוב כנפשי, וממש נפשי קשורה בנפשו והוא כל חיותי", וכן היינו מרקדים ביחד באהבה רבה וחיבה יתירה.
"ובין כך, ניגן רבי נתן בן רבי פנחס יהושע את ניגונו ״אצונד זאל מען פריילאך זיין, אצונד זאל מען טרינקען וויין", (עכשיו חייבים בשמחה להיות, עכשיו חייבים יין לשתות) וניגן שיר חרוזי על פי א״ב, ובכל אות ניגנו כולם כנ"ל החרוז ״אצונד זאל מען פרילאך זיין, אצונד זאל מען טריינקען וויין", וכן רבי יעקב ניגן כמה מיני ניגונים ושירים על פי חרוזים, ושיר על פי חרוז המתחיל ״אז יעקב אבינו האט גיפאסעט בייא לבן דיא שאף״ (כשיעקב אבינו היה רועה את הצאן אל לבן), וניגן את זה בניגון של התעוררות, וכן אמרו דברי בדיחותא מהמגילה, ועשו ריקודים הרבה, וכן בילו בערב עד קרוב לחצי הלילה, וברכו ברכת המזון בצבור, והתפללו מעריב וסיימו גם כן בשיר וריקוד והלכו לביתם.
"וברוך השם שעבר עלינו הפורים בשמחה וחדווה רבה, וזהו הכנה אמתית לפסח כמובא בדברי רבינו ז"ל, כי פורים הכנה לפסח, וכפי גודל השמחה וקיום המצות של פורים בשמחה כן זוכים להינצל ממשהו חמץ בפסח, ה' יזכנו להרגיש גודל ענין פורים שגדול מכל המועדים, והוא התחלת ההתקרבות לשם יתברך". (ימי שמואל, פרק קע"ו)
זה חודשים ארוכים שר' שמואל שוהה בפולין, כשכל מגמתו להמשיך מכאן לאומן, להשתטח על ציון רבינו הקדוש. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאוהב הוא את רבינו הקדוש – בוז יבוזו לו, ואהבה זו מקלקלת את השורה, וכך, למרות שמסך של ברזל חוצץ בפני הצאן והרועה – לבו נושא את רגליו לציון המצוינת.
מוורשה מסיע עצמו רבי שמואל ללובלין, שם לן על גבי ספסל בבית המדרש, עד שגמלה בלבו ההחלטה לצאת לדרך. היה זה בליל-ששי, הוא צרר את תרמילו ויצא אל תחנת הרכבת, שם קנה כרטיס נסיעה לעיר רובנה הנמצאת קרוב לגבול הרוסי, כל הנוסעים שסביבו היו שאינם בני-ברית, כמה מהם פנו אליו בדברים, אך כיוון שלא ידע פולנית, לא ענה להם ועשה עצמו כישן.
בשעת לילה מאוחרת ירד מהרכבת בעיר 'רובנה' בלב מלא פחד, שכן לזרים שאינם תושבי העיר אסור לשהות כאן, בעיר-גבול זו.
כפי שהוגד לו, רבה של העיר, הרב ר' משה-אליעזר רוטנברג הוא מאנ"ש, והוא שם פעמיו אל ביתו. רבי משה-אליעזר הורה לרבי שמואל את הדרך אל בית המלון המקומי, ובשבת שהה ר' שמואל בבית מדרשו של המגיד ממזריטש זי"ע.
אחרי שבת עשה דרכו לעיר קוריץ הנמצאת לא הרחק. הוא נכנס לבית המדרש על שם רבי אשר, ושם שהה במשך כשבועיים. הוא חיפש אחרי מבריח הגבול אולם הלה דרש שישים דולר ובידו היו רק חמשה-עשר. בכל יום נטל ר' שמואל לידיו את ספר התהילים ובכה לפני ה' יתברך שיעמוד לעזרתו כי באו מים עד נפש.
כדי להשיג את הכסף החסר, נאלץ לשוב לרובנה. הוא הגיע לשם לשבת קודש בשלח ט"ו בשבט תרפ"ט, במוצאי שבת נודעו לו חדשות מפתיעות; כי אחד מאנ"ש מבני עיר זו, ר' משה שמואל לוין, נסע לאומן זה מכבר ומחוסר יכולת לחזור, נשאר שם. אשת ר' משה שמואל, ששמעה כי הנה הגיע לעיר חסיד ברסלב שבכוונתו לחצות את הגבול, אמרה לו כי ידוע לה על מבריח גבול מנוסה, ואמנם קראה את האיש והפגישה בינו ובין ר' שמואל וביקשה כי לאחר שיעביר אותו לצד הרוסי, יבקש מבעלה לשוב הביתה.
לבו של ר' שמואל עולץ בקרבו כי הנה מתחילה צמיחת ישועתו. סוכם עם מורה-הדרך כי תמורת שישים דולר יעביר את ר' שמואל את הגבול, ויחזיר את ר' משה שמואל לפולין.
לפני פורים, יוצא ר' שמואל בלוויית המבריח אל הגבול העובר בעובי היערות, הם עושים את דרכם כשהם משתדלים להיבלע בסבך הצמחייה העבותה, אך באמצע הדרך נתפשו על ידי שומרי הגבול, וכאן היו צריכים להשתמש בתכסיס הישן – שוחד; את כל כספו אשר אסף בעמל רב הוכרח ר' שמואל להוריק לידי השומרים הפולנים החמדנים, שהחזירוהו אחר כבוד לקראת פורים ללובלין, שלם בגופו, אך לא בממונו. היה זה לו נס פורים פרטי, שלא נגעו בו שומרי הגבול לרעה ואפילו לא שמוהו במאסר.
כעבור שבוע הצטרף ר' שמואל לאנשי שלומנו בנסיעתם בכ"א אדר לליז'ענסק לציון הרה"ק רבי אלימלך זי"ע, שם השתטח בתפילה לפני ה' כי בזכותו של אותו צדיק יזכה להוציא מכוח אל הפועל את חפצו.
חלפו עוד מספר חודשי תפילות וכיסופין, עד שבאורח נס הצליחו ר' שמואל והחסיד ר' בעריש לינשיצר לעבור לצד הרוסי. וכך, מתוך תלאות אין ספור ומניעות עצומות, הגיעו לאומן ביום חמישי ז' באלול תרפ"ט, ומי יוכל לתאר את רגשי לבבו שעה שעמדו רגליו באוהל ציון רבינו הקדוש תקוות הדורות – – –
ביתו של החסיד הישיש רבי אברהם'לה שטרנהארץ בשכונת קטמון בירושלים המה חסידים ביום הפורים. עוד מימי מגוריו של רבי אברהם באומן, עשו להם חסידי ברסלב מנהג, להתאסף בביתו ביומא דפוריא, בעיקר לקראת סיומו של יום. חלקם הגיעו עם משלוח-מנות ודורון לתלמיד-חכם, מקצתם הגיעו כדי לברך ולהתברך, ואף היו כאלו שקבעו את סעודת היום ומצוות 'לבסומי' בביתו.
היה זה בראשית שנות התש"י, בפינת החדר הגדול עומדים שני החסידים המופלגים רבי שמואל הורביץ ורבי שמואל שפירא, שניהם שרויים בגילופין והנה מתפתח ויכוח ביניהם, ניכר היה שרבי שמואל שפירא מנסה לשכנע את רבי שמואל הורביץ במשהו – והדבר אינו עולה בידו.
ובכן, כבר למעלה מעשרים שנה חלפו מאז נסיעתו של רבי שמואל הורביץ מארץ ישראל לאוקראינה, כדי להשתטח על ציון רבינו הקדוש באומן. הוא כמעט שילם בחייו על כך, כאשר נחשד על ידי הקומוניסטים בריגול למען הממלכה הבריטית ששלטה אז בארץ הקודש. בניסי ניסים נחלץ ושוחרר ממאסרו.
כעת בפורים, עומד מולו רבי שמואל שפירא ומתחנן על נפשו; בקשה אחת ויחידה בפיו, שרבי שמואל הורביץ ימכור לו זכות של אמירת עשרת המזמורים פעם אחת על הציון הקדוש באומן – – –
ומהי התמורה שרבי שמואל שפירא מוכן לשלם? את כל חלקו בעולם הבא!!!
עולם הבא דרבי שמואל שפירא, זאת מבין כל מי שמוח לו בקדקדו, לאו מילתא זוטרתא היא, אך למרבה הפלא, רבי שמואל הורביץ אינו קופץ על המציאה כלל ועיקר; לדעתו אין אלו חליפין שווים; תיקון הכללי כזה, שכמעט עלה בחייו, וסבל בשבילו כל כך – כל חפציך לא ישוו בה. אין הוא מוכן אפילו לשמוע על כך.
"אקח אפוא את כל עוונותיך עלי ועל צווארי!" מנסה חברו שוב, אך הוא עומד בסירובו.
לאחר דין ודברים ארוך, ורק לאחר שרבי שמואל שפירא הסכים להסתפק באמירת תיקון הכללי 'הפשוט ביותר' – הסכים רבי שמואל הורביץ לגשת למכירה.
אותות שמחה וצהלה עלו על פני רבי שמואל שפירא כאשר פרטי ההסכם החלו לעלות על הכתב. עוד רגע קט – והוא יזכה להגשים את משאלת נפשו מזה שנים על גבי שנים: אמירת עשרת פרקי ה'תיקון הכללי' על ציון רבינו הקדוש – – –
רבי שמואל הורביץ עובר על סעיפי ההסכם ופניו מרצינות: "הנוסח אינו מקובל עלי! צריך לכתוב בפירוש שלא מדובר על תיקון הכללי של ערב ראש השנה"…
רבי שמואל שפירא החושש שמא עסקת חייו עומדת להתבטל, מסכים להוסיף סעיף מפורש שאין מדובר על ערב ראש השנה.
מתוך שמחה וחדווה חותם רבי שמואל שפירא ראשון על הכתב, ואילו רבי שמואל הורביץ נוטל את פיסת הנייר, מנפנף בה אחת הנה ואחת הנה, ניכר כי כלל אינו שש לקראת חתימת ההסכם, "חשוב היטב איזו עסקה טובה אתה עושה, עולם הבא שלך הרי הוא 'דבר שלא בא לעולם', כי מי האיש אשר בטוח בחלקו לעולם הבא?! 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך' – אמרו חז״ל. אבל אני נותן לכם בתמורה דבר בטוח, גנוז וצפון לעולם הבא, דבר שיגעתי עבורו במסירות נפש – איה הצדק והיושר?! …הבה לי זמן להתיישב בדבר"
רבי שמואל שפירא כמעט נופל מתעלף, פלצות אוחזתו למחשבה כי הנחשק היותר מכל עלי אדמות עומד להישמט מבין ידיו, הוא מתקרב לרבי שמואל הורביץ מתוך בכיה עצומה ודמעות זולגות על לחייו: ״רחם עלי! את כל טובי מעניק אני לכם, העיקר שתחתום!)" וכאן הוא פורץ בבכי מזעזע כל לב – – –
רבי שמואל הורביץ שוב אינו מסוגל לעמוד בפני תחנוניו. ביד רועדת חתם על הכתב, כשהוא חוזר ומזהיר את שני העדים שחתמו על השטר: ״אתם עדי שאין מדובר כלל על ערב ראש השנה״…
ויהי אחר הדברים האלה, למחרת בבוקר, ורבי שמואל הורביץ זכר את אשר עשה לו רבי שמואל שפירא, אשר מכר ואשר חתם עליו… וברעש גדול הגיע לביתו בזעקה גדולה ומרה: ״מקח טעות! מקח טעות! העיסקה נעשתה מתוך שיכרות, 'מעשה שיכור אינו כלום' ואף יש כאן הונאה יותר משתות… אינני מוכר שום 'תיקון הכללי', גם הפשוט ביותר, אפילו בעד כל הון דעלמא הדין ודעלמא דאתי!…"
הוא לא נח ולא שקט עד שרבי שמואל שפירא נאלץ להחזיר לו את הפתק, אותו קרע רבי שמואל הורביץ על אתר לגזרי גזרים, שלא יישאר שום זכר ושארית לעיסקה בלתי כדאית זו…
ראה הקדוש ברוך הוא את מסירות נפשו של רבי שמואל שפירא, עד היכן מוכן הוא להקריב ולו בשביל לזכות בהבטחת רבינו הקדוש, וזיכהו בערוב ימיו להשתטח על ציון רבינו הקדוש, ולומר שם בעצמו ולא על ידי שליח, את עשרת המזמורים שציין רבינו, ובערב ראש השנה תשמ"ט, האחרון לחייו בעלמא הדין, זכה שוב להשתטח בחלקת מחוקק ספון ולומר שם את התיקון הכללי.
ובאותה שנה, קרס בקול דממה דקה 'מסך הברזל' שחצץ בין הצאן לרועה שבעים שנה – – –
ה' יתברך חנן את ר' שמואל בדירה בכפר מירון, למרגלות ציון התנא האלוקי רשב"י, כך זכה בערוב ימיו להסתופף רבות בצילו של העיר וקדיש, המקום אליו היה קשור בעבותות אהבה.
וכך היה מעשהו ביום הפורים, לאחר שקיים את מצוות היום בביתו אשר בכפר מירון, ולאחר ששתה כדת עד שהיה אפשר לומר שהגיע לכלל שיכרות – וכשמדובר בבעל מוח כר' שמואל לא היתה עבודה זו קלה כלל – "ער פלעגט טרינקען צו באטלס" מספרת בתו, הוא נוהג היה לשתות בקבוקים בני שלש ליטר כל אחד, אשר באחד מהם לא היה די כדי לטשטש את מוחו הזך.
כיון שזכה להשביע את נפשו באור הפורים של מירון, מיד נארזו החבילות ובני ביתו מצאו את עצמם מיטלטלים בתחבורה הציבורית ממירון לחיפה בצוותא עם עוד שרפי מעלה שנהגו כמותו כרבי שמואל שפירא ורבי שמואל צ'צ'יק בני ירושלים, אשר עשו את פורים דפרזים במירון. כל אותה הדרך נתון היה עדיין ר' שמואל תחת השפעת היין, הדיבורים שקלחו מפיו היה בהם כדי לפרוט על נימים הנסתרים שבלב: "דער רבי! דער רבי! נאר בענקען און בעטן!!!"(הרבי! הרבי! רק להתגעגע ולבקש")
בחיפה נפרד משאר בני החבורה שהמשיכו לירושלים והועיד את פניו לתחנת ביניים במרום הר הכרמל – מקום מעונו של אביו הרב ר' ישעיה זצ"ל שזכה לאריכות ימים מופלגת ובערוב ימיו התגורר בחיפה בסמוך לבתו – על מנת לקיים מצוות כיבוד אב. אף שם היה עדיין נתון בסערת משתה היין, כשהוא מחליף עם אביו דברים בגודל קדושת היום, הלכותיו וענייניו, ובודק עצמו בארור המן וברוך מרדכי.
רק בהמשך הדרך שמחיפה לירושלים היה על פי רוב פג יינו, וקודם התקדש ליל שושן פורים היה כבר ישוב בביתי הכנסת שבמאה שערים עם מגילתו בידו, כאילו לא טעם טעם פורים מדאשתקד.
וכי תאמר, פורים שני לאו שמיה פורים – אין הדברים אמורים ביהודי בר השגה כמותו. וכך שח לנו ר' מנחם רוזנפלד שליט"א, שאחיו ר' אלעזר מרדכי זצ"ל היה חתנו של ר' שמואל: "יושב הייתי בבית הכנסת ממולו. בשעת קריאת המגילה של ליל פורים אני רואה מולי את ר' שמואל, כשהוא דרוך כולו, מאזין בשקיקה לכל מילה היוצאת מפי בעל הקריאה ופניו משולהבות. ולפתע, כשמגיעים ל'איש יהודי', או לפסוק 'כי מרדכי היהודי', והנה הפך כולו אש אדמומית שפשטה בכולו והגיעה עד קצות אצבעותיו! כמוה לא ראיתי מימי בפניו של בן אנוש!".
אף בירושלים לא טמן ידו מעסק השתיה של יום, וכי לחינם טרח ובא לכאן מן הגליל העליון?! אף יינה של ירושלים יין הוא, וניתן לזכות על ידו לאותם תיקונים נשגבים המוזכרים בליקוטי מוהר"ן! ושוב ליטר ושניים ושלוש ותולדותיהם, ועדיין לא בא אותו חסיד אל מבוקשו. הנה היה הבקבוק מלא לפניו, יגע ובא עד תחתיתו, וכעבור רגע קט ודעתו שבה להיות צלולה, ואזהרת רבינו הקדוש מה יהא עליה? אין ר' שמואל מאותם המייאשים עצמם מעבודתם, לא לשם כך שהה באומן שנים מספר, עוד בקבוק ועוד בקבוק עד שנתבסם כל צרכו ושוב: "דער רבי!!! דער רבי!!!"
מה עושים והיצר מציק? – זועק אליו ר' שמואל צ׳ציק, "ער מיטשעט? ער מיטשעט? קלאפט מען עם און מקלאפט!!!" – עונה ר' שמואל הורביץ לעומתו. (הוא מציק? הוא מציק? מכים בו ומכים!!!) – – –
*
ז' באדר תשל"ב, חמשה ימים לפני הסתלקותו של רבי שמואל הורביץ למרומים, זקן הוא ותשוש מחמת חוליו, אך לבו היוקד והבוער אינו יודע זקנה. "הבה ניסע מירונה" – מאיץ הוא בבנו ר' שבתי שקם באותו יום מן השבעה על פטירת זוגתו ע"ה. ר' שבתי מכיר את אביו, משחפץ הוא בדבר שבקדושה שום מניעה אינו רואה לפניו. הם יוצאים לדרך הקשה בתנאי הימים ההם ומגיעים למירון המקבלת את פניהם כשהיא מכוסה בשמיכת שלג לבנה למלוא רוחב העין.
הקור המקפיא חודר לעצמות, גם לאדם בריא וצעיר קשה לשהות זמן ממושך כך, קל וחומר לישיש הסובל זה תקופה ארוכה ממחלה קשה, ר' שבתי מנסה לשכנע את אביו לנוח מעט מן הדרך בדירתם שבכפר, "בקור כזה לא כדאי ללכת לציון, הבה נמתין מעט". אך ר' שמואל – לבו עורג בכלות הנפש לרשב"י, כמו חש הוא כי חבל על כל רגע, וכל עוד רוחו באפו הרי שעליו לשהות כמה שיותר בצילו של העיר וקדיש.
נכנס ר' שמואל למקום שנכנס, השתטח על הציון בדחילו ורחימו, שפך את לבבו, ולאחר אותה נסיעה שבו ירושלימה.
כעבור חמשה ימים בלבד, ביום י"ב באדר תשל"ב, ערב תענית אסתר, מתוך הכנה דרבה לקדושת פורים – עלה ונתעלה למרומים להיכלל בשורשו ולהתעדן בעדן עילאה – – –
מאמר זה הינו מתוך ספר על תולדות החסיד הנלהב רבי שמואל הורביץ זצ"ל הנמצא בשלבי עריכה, באדיבות המשפחה. מקורות: ימי שמואל, 'ירחון ברסלב' אדר תשס"ב, אוצרות ברסלב, גיליון 'אבקשה' אדר תשע"ז.
♦ ♦ ♦
התפרסם ב'אבקשה' דחודש אדר לקראת היארצייט אשתקד:
ניצוצי אור ושביבי דרך מהחסיד הנלבב רבי שמואל הורביץ זצ"ל, מפי הגה"צ רבי שמואל משה קרמר שליט"א אשר ראה וקיבל במחיצתו משחר ימי התקרבותו לדרכי רביה"ק בשיח המעורר ניחוח הוד קדומים עם נכדיו הר"ר נחמן והר"ר עמרם רוזנפלד שליט"א לקראת יום היארצייט של הרה"ח ר' שמואל הורביץ זצ"ל שחל בי"ב אדר תשל"ב – תש"פ
כאשר זכיתי להביט לראשונה בעבודותיו הנפלאות של ר' שמואל – פותח ר' משה את שיחתו רוויית הגעגועים – עמדתי בתחילת התקרבותי והיכרותי עם דרך רבינו הק' ועצותיו הנפלאות. ביישן הייתי מטבעי, לא אזרתי אומץ להתקרב יתר על המידה אל ר' שמואל, אליו התייחסו כל חסידי ברסלב בחרדת קודש ובדרך ארץ מופלג. רק מרחוק עמדתי, הקשבתי לשיעוריו שנאמרו בלבת אש וביקוד בוער, וספגתי אל כלי ככל אשר ידי משגת.
כל מי שקורא מעט בספר 'ימי שמואל' מיד הריהו נדבק בשלהבת הגדולה שיקדה בלבו של ר' שמואל – אותו חזון גדול וקדוש להפיץ את עניינו של רבינו (דעם רבינ'ס זאך), לפרסם את הבשורה הגדולה של רבינו בקרב עוד ועוד נפשות ישראל אשר בצל כנפיו יחסיון ויקבלו את תיקונם הנצחי.
בכך היה עיקר עיסוקו ועבודתו – להנחיל את תורת רבינו הק'. הלוא הוא זה אשר השלים את הדפסת ה'ביאור הליקוטים'. אשר העלה וחידש בכל פעם רעיונות ודרכים מחודשים כיצד ניתן להדפיס את תורת רבינו הק' – כידוע וכמפורסם.
השארת דעת רבינו – זו היתה שאיפתו הגדולה. כך רואים גם בהקדמתו לספר 'יעלת חן', שם כותב שמקווה לפעול דברים גדולים בעניין זה. שעות ארוכות השקיע מזמניו המקודשים כדי להפיץ את עניינו של רבינו ולקרב עוד ועוד בחורים ואברכים. בשכונת 'שערי חסד' של אותם ימים, היה ר' שמואל המקרב, בה"א הידיעה. הוא קירב את כל הגדולים, ביניהם ר' וועלוועל חשין זצ"ל, בעיקר באמצעות שיעוריו שהיו מלאי רגש ומתיקות מחד ובעלי עמקות נדירה מאידך.
מפליא היה ביותר, כאשר עלינו אל ביתו בעודנו בחורים, איך פתחה הרבנית את הדלת ובראותה אותנו, עוד בטרם פצינו פה לשטוח את מבוקשנו, שברצוננו לדבר עמו – כבר קראה אל חלל הבית: "שמואל, באו הנה בחורים המבקשים לשוחח עמך בעניינו של רבינו". עד כדי כך הצליח להנחיל את ההתלהבות והיקוד אל בני ביתו, אשר כידוע בתחילה התקשו לקבל את התקרבותו לרבינו הק'.
העניין של ה'צדיק' היה נשמת חייו של ר' שמואל. מרבית דיבוריו הלוהטים בשיעורים שמסר סבבו והלכו סביב הנושא הזה – הצדיק. כל מי שהיטה אוזן לשיעוריו, שמע תמיד בין הדיבורים את המילים "דער צדיק", "דער צדיק", יוצאות מפיו בהשתוקקות עצומה ובמתיקות נפלאה. רבינו הק' היה אפוי בלבו.
אינני יכול לשכוח את ה'שיעורים' של ר' שמואל… בשעה שהיה מוסר את שיעוריו ומדבר מעניין רבינו היה מסב את פניו כלפי ציונו הקדוש של רשב"י ולא העתיק מבטו מן הציון, כביכול מביט הוא עכשיו על רבינו. ללא אומר ודברים עבר המסר לשומעים, כי רשב"י ורבינו – חד! הכול סובב והולך סביב נשמת הצדיק! ממבט עיניו העורגות ניתן היה להרגיש כי כאשר הוא מדבר מרבינו הוא בעצם מדבר מרשב"י, וכן להיפך.
בראש השנה ושבת חנוכה הנני זוכר שדיבר על התורה "כי מרחמם ינהגם" מתוך השתוקקות וכיסופים, בקול רווי דביקות… "כי מרחמם ינהגם… כי מרחמם ינהגם…" – בהזכירות הרבה מכתבי אר"י… את זאת עוד הנני זוכר, שכן הייתי אז בתחילת התקרבותי והרי 'אין חוזק כחסידות בתחילתו'… דיבוריו היו משהו מיוחד…
בהילולת רביה"ק בקטמון שמעתי ממנו סיפור נפלא – שהבעש"ט הק' התבטא פעם לאחד מתלמידיו "אמנם אני אינני יכול לעזור לבעל בחירה, אולם אחד מנכדי יוכל לעזור לבעל בחירה", והסביר ר' שמואל במתק לשונו: היתכן לומר כי הבעש"ט הקדוש לא יכול היה לעזור לבעל בחירה. אלא בוודאי שאין כוונת הדברים כפשוטם, והפירוש האמיתי הוא שדרכו של הבעש"ט הק' היתה לרומם את האדם מדרגת הבחירה שלו ולהעלותו לדרגה יותר עליונה, לבחירה יותר קלה, להגביהו מכל מה שעובר עליו – אבל השלימות היא שהאדם יתקן את הטעון תיקון במקום בו הוא עומד, וזהו כוחו של רבינו המסייע לבעל-בחירה להתמודד בנסיונותיו. המשיך ר' שמואל וסיפר, כי לאחר הסתלקות הבעש"ט הלך אותו יהודי לחפש ולתור אחר אותו נכד עליו דיבר הבעש"ט, עד שמצא את רבינו הק', ומיד כששמע אותו מדבר אודות ה"בעל בחירה" הסיק כי עליו נתכוון זקינו הגדול.
אפשר לומר – כך עלה בדעתי – שדרכו של רבינו לעזור לשני בבחירה היא על ידי עניין הנקודות טובות שמגלה רבינו בתורה רפ"ב 'אזמרה לאלוקי בעודי': שעל ידי שרואים את הטוב בזולת נעשים ניגונים שרק הצדיק הגדול הוא יכול לעשותם – וכך מתעוררת הנקודה טובה בזולת ומתסייע בידו לבחור בטוב.
רושם רב נותר בלבי משיעוריו ומהמתיקות שאפפה את לימודו. ראו כי הדברים היוצאים מפיו – בוקעים מתוך תוכו, נחצבים מהיכלותיו הפנימיים ביותר. ניכר היה כי הוא 'חי' את אמרי פיו. זכור אזכור את אותה סעודה שלישית בשול הישן במאה שערים למעלה (ברח' עונג שבת – לשם היה מגיע מעת לעת) איך הציפה אותי הרגשת הנועם והמתיקות. הרגשתי כזה מתיקות עריבה, כזה נועם ('אזא מין גישמאק', 'אזא מין זיסקייט') עד שלא יכולתו לכלוא בתוכי את המחשבה – היכן הם חבריי וידידיי, כיצד מפסידים המה דיבורים נלבבים שכאלה.
הייחודיות של שיעוריו הייתה בכך שהיה מיטיב להפשיט עניינים נשגבים ('ער האט אלעס אזוי אראפ געלייגט'). הלוא בקיא נפלא היה בכתבי האר"י ז"ל, עד שאמרו כי אפילו ר' אשר זעליג מרגליות מידי שומעו את דיבוריו במירון היה יוצא מרוב התפעלות מבקיאותו הרבה בכתבי האר"י ז"ל. דיבוריו היו עמוקים וגבוהים – ועם זאת אומנות היתה לו, להסביר הכל בטוב טעם ודעת, באופן שיהא מובן ומתיישב על לבו של כל שומע – ולקשר ולחבר ולשזור את כל רעיונותיו בתוככי דברי רבינו.
נועם דיבוריו חלחלו אל תוכי ומשכוני בעבותות, וכמדומני שזה היה ה'מכה בפטיש' של התקרבותי לאורו של רבינו הק'.
במיוחד בער בו ענין הדפסת ספרי רבינו. פעם כשדיבר ברבים, שמעתי מפיו כי כבר בשנות התר"צ עסק בהדפסת הספרים. זכורני שפעם ראיתי בשעה שירד מציון הרשב"י במירון יחד עם ר' שמואל טוקצינסקי ושוחח על חשיבות ההדפבה באש של התלהבות (ב'ברען' וב'קאך').
כשעוד היה באומן, כך מספרים בשם בנו, לא נח ולא שקט, ליקט ואסף כתבים רבים – אשר לימים העבירם לר' נתן צבי קעניג ז"ל שהיה לו עמו קשר חזק. זכורני שפעם בעשרת ימי תשובה במירון הביא ר' נתן צבי הביא כתב יד של ה'חכמה ותבונה' מאוצרו של ר' שמואל, זה היה על 'מעשה מבן המלך והשפחה שנתחלפו' – ומיד ישבתי והעתקתי את זה. בעבר זה מעולם לא נדפס אך אחר כך הוסיפו את זה בכל הספרים.
גם ראיתי אז את הכתב יד מרבינו שהיה אצל ר' שמואל, הפותח במילים: 'אגלה לכם סוד', שם מביא רבינו שיש סבא דסבין דקדושה ויש זה לעומת זה ושעשה לו נעסט של הצדקה וכו' – ב'ליקוטי הלכות' על פרשת שקלים יש 'שטיקל' העוסק בענין זה. אכן מעניין לדעת היכן מצוי כיום כתב היד הזה, ככל הנראה גם הוא עבר לאחר מכן לר' נתן צבי…
עוד סיפר בנו – כי בכדי להבריח את האוצרות שהיו לו, אז עם כל מכתב ששלח לאר"י היה שולח גם מכִּתְבֵי רבינו ומכתבי ר' אברהם ב"ר נחמן ועוד כל מיני כתבים, ואחר כך כשהגיע לארץ ביקש את זה בחזרה מכל מי ששלח אליו. גם את ה'ביאור הליקוטים' העביר באופן זה. ואמנם שמעתי שבעיר העתיקה נותרו כתבים מר' אברהם ב"ר נחמן שהושארו שם אז, כשכולם ברחו…
מחמי הרה"ח ר' גדליה קעניג זצ"ל שמעתי, שר' אברהם ב"ר נחמן נתן לר' אברהם שטערנהארץ להגיה את ה'ביאור הליקוטים', ומה שהוא הגיה – זה נדפס. זה היה רק על חלק מהתורות. ר' שמואל עצמו היה מזכיר בלימודו עניינים המובאים ב'ביאור הליקוטים'.
מידי דברנו, נזכר אני איך שהיינו אני ור' אברהם הרשלר הולכים כל שבוע ביום שלישי לר' אברהם שטרנהארץ כשלמדנו בישיבת 'פני משה' של ר' אליקים שלזינגר. ר' אברהם היה לומד וקורא בעל פה, והיה מבקש: "אם אני טועה תתקנו אותי", וכך היה לומד את תורות רבינו בעל פה…
מידי דברינו אודות מירון וציונו של רשב"י – ממשיך ר' משה קרמר שליט"א בהעלאת הזכרונות הלבבית והסוחפת – צף ועולה בזכרוני סיפור הממחיש את אישיותו המופלאה והנדירה, אשר כמעט אין בנמצא כמותה והיא סמל ודוגמא להתנהגותם של חסידי ברסלב האמיתיים.
למרות גדלותו והיותו נחשב בקרב חסידי ברסלב לאחד הגדולים, לא היה מחזיק מעצמו מאומה. בעיניו, לא היה אלא אדם פשוט הממלא את חובתו בעולמו. יהודי העושה את המוטל עליו. כל מי שזכה להתהלך מעט בסביבתו ידע והכיר כי השפלות שלו אינה 'עוד' עבודה, אלא היא ענין פנימי. באמת היה משוכנע בכך. ראו כי ענוות רוחו היא מציאותו ומהותו הפנימית.
בדידי הוה עובדא, בעת ששהיתי בדירתו במירון בל"ג בעומר, לפתע נכנס אל הבית יהודי וחיפש אחר חבילה שנתן למישהו מן הנוכחים. הלה הביט סביבו ולא מצאה. מרוב המהומה נעלמה הימנו. הכול החלו מחפשים ותרים אחר אותה חבילה. והנה לפתע השתאיתי לראות את ר' שמואל, בכבודו ובעצמו, רוכן מלוא קומתו על הרצפה ומשתחל מתחת למיטה לבדוק שמא ואולי לשם נדחפה החבילה האבודה.
כבר עמד אז בשנותיו המבוגרות – ולמרות זאת היה זה כדבר פשוט בעיניו שהינו שווה בין שווים ואם יש צורך לחפש – אף הוא בכלל. לא העלה אפילו על דל דעתו לבקש מאחרים, צעירים בהרבה ממנו, שיבצעו במקומו את החיפוש מתחת למיטה.
אותה שפלות ברך והתנהגות כשווה בין שווים היתה ניכרת אצלו בעת שהיה מגיע לכותל המערבי, בטרם הובאו הכיסאות. בפשטות היה מוצא לעצמו קרן זווית ומתיישב על הארץ כאחד העם. כך היה גם בציון הרשב"י, לאחר שהסירו את אצטבאות האבן שהיו קבועים שם. כאילו זה היה מקומו הטבעי – על הרצפה.
איש של דביקות היה ר' שמואל. חייו מסכת של דביקות נפלאה ב'רבונו של עולם'. בעת התפילה היו עיניו עצומות וראו עליו שהוא דבק בקונו בכזו מין 'דביקות'… זכורני שבשטיבל'ך בבית ישראל היה בנוי קיר, שנבנה עוד בימי הירדים כדי להתגונן מפני רסיסי הפגזים, בסמוך לו היה ר' שמואל עומד ומתפלל בדביקות ותחנונים, עד שנדמה היה כאילו מתרפק על אבני הקיר…
אולם דביקותו לא הסתכמה רק בעידנא דצלותא. כל ימיו, בשבתו ובקומו ובלכתו בדרך היה ממלמל. מדבר עם השי"ת. למרות שהיה עמקן היה מרבה באמירות ("זאגער") וחיבב ביותר פסוקי תהילים – והכול מתוך דביקות ושמחה. היה חי מתוך התקשרות תמידית לבורא עולם.
עבודתו לא היתה רק בתורה ובתפילה, כי אם בכל פרט ופרט מחייו. כל כולו אמר דביקות. שמעתי מר' הערשל ויאסולסקי כי כאשר הגיע מחו"ל לשהות אצל ר' שמואל בשבת, מצאהו בעת שהכין את הדגים לכבוד שבת יוצא אל חצירו ותולש צמחי תבלין ומכניסם אל הקדירה. גם בשבת חנוכה במירון דאג להביא מאכלים לרווחת אנ"ש, היה לו בזה עבודה והורגש תמיד במאכליו מעין 'טעם גן עדן'…
פעם בדרך חזור מן הכותל, אחרי שוך מלחמת 'ששת הימים', אמר ר' שמואל הורביץ דבר מה. ר' שמואל צ'צ'יק שהיה בעל מוח חריף נענה לעומתו: "ר' שמואל, היה לכם התבודדות על כך?" נענה לעומתו ר' שמואל: 'כשהשי"ת עוזר, יש לי תמיד התבודדות' ("אז דער אייבישטער העלפט האב איך תמיד התבודדות").
אף היה ר' שמואל משגיב בדיבוריו במעלת ההימצאות לבד, באומרו שכאשר מצויים לבד ניתן להספיק יותר, בלי טרדות. מתוך הדברים הבינו כי רכש לעצמו את קנין זה בעת שישב בכלא הסובייטי.
כי אכן היה ר' שמואל מתבודד במהותו – ובמשך כל יומו היה דבוק להשי"ת בדביקות נפלאה.
אני זוכר שבשמחות שלו היה מספר מרוסיה, מעת שבתו ב'תפיסה' שם… שמעתי אז ממנו שסיפר שבכלא שם כל אחד חייב לנקות צרכיו, והוא היה מקפיד שלא להשתאות כמו כולם כי אם לעשות זאת תכף ומיד, אפילו שזה היה קשה מאד, זאת בכדי שלא יפריע לו לעבודת ה' בתא
הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר נהג בו בדרך ארץ גדול. מעת לעת כשהגיע לבית המדרש הגדול – ה'שול' – בסעודה שלישית, נתן לו את כל הכיבודים, הלימוד והזימון על הכוס. ר' לוי יצחק היה לו ביטול לר' שמואל.
ר' לוי יצחק היה אומר בשם ר' אברהם ב"ר נחמן שאמר פעם באומן: "ריקודים עם התעוררות רואה אני, אבל ריקודים עם שמחה איני רואה כאן".
בראשית התקרבותי נתקבל אצלי הרושם כי תבנית צורתו של ברסלב'ר חסיד היא מתוך "יגון ואנחה". הרושם המוטעה היה שהאנחה היא עיקר המכוון, וכדרך שהיה מקובל בקרב חסידי ברסלב לשאול איש רעהו: "האם כבר נתת היום אנחה (א קרעכץ) להשי"ת".
אולם דרכו של ר' שמואל היתה שונה משהו: השמחה והנקודות טובות הם המה עיקר העיקרים ויסוד היסודות במשנת רבינו הק'. על יהודי להיות שרוי בשמחה של מצוה, בשמחה של דביקות, באוירה מרוממת של שמחה ועליצות.
מי שהאיר מאוד את עיני בענין זה היה בנו של ר' שמואל, ששוחח עמי ארוכות אודות ענין זה כפי שקיבלו מאביו. כמובן שהבנה זו חוללה אצלי שינוי. באותה תקופה התכתבתי עם ר' נתן צבי קעניג זצ"ל, והוא כתב לי כי בין שיטי דברי ניכר שיש אצלי שינוי גדול. כל הלך הרוח והמחשבה שלי השתנו מן הקצה אל הקצה כאשר הבנתי כי עיקר עניינו של רבינו הוא לדבר ולעסוק בהתחזקות ובשמחה.
פעם בשבת חנוכה במירון דיבר ר' שמואל ואמר רעיון שניתן לומר שהוא בבחינת "הוא – היה אומר", שאת עצמו ביטא במאמרו – וכך אמר: יהודי מתפלל ומבקש צרכיו מהשי"ת, אולם לא בכל פעם הינו מקבל את הישועה. זימנין דשמע, זימנין דלא שמע. לפעמים יש למעלה מקטרגים ח"ו המקטרגים שאיננו ראוי שיתנו לו את מבוקשו. אך כאשר יהודי בא להודות להשי"ת על רוב חסדיו וטובו – אין מי שיכול למנוע את דיבוריו מלעלות למעלה. הרי הוא מודה להשי"ת, אינו מבקש מאומה, ואזי נפתחים כל השערים – ואז, בתוך השבח וההודיה שאומרים, בינתיים משליכים פנימה דיבור של 'שאלת צרכיו'.
על רעיון זה חשבתי שניתן להמליץ את הפסוק "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י'ה" – אם רוצים שהשערים של מעלה יפתחו לרווחה, ניתן לפעול זאת מתוך הודאה.
* * *
בסיום השיחה המאלפת והמעוררת שח ר' משה בתהרגשות: יש שיחה מרבינו שיש אצלו שלוש כיתות, והשלישית אותה מאחל רבינו לר' נתן היא 'מ'זאל זיין איינגיבאקן און הארצן' – שנהיה אפויים בלב.
הדרך המקובלת היא לפרש שהינם אפויים בלב רבינו, אולם חושבני שזו טעות – ואכן כך שמעתי פעם, שהגירסא הנכונה היא שאני אפוי בליבם. רבינו הרי דיבר כאן על מדרגות שהאדם זוכה להם.
זכורני שר' שמואל דיבר מזה ואף נדפס במאמר, והוא פירש כי אלו שבאים לשמוע תורה, זה לא סתם, זה דרגה… דרגא גבוהה… אבל עדיין שרבינו יהיה אפוי בלב זוהי המדרגה העליונה.
ואכן ראו אצלו שרבינו אפוי בליבו. הדיבור והתנועות שלו כשדיבר מרבינו, באיזה דביקות… באיזה התקשרות… באיזה כלות הנפש…
יהי רצון שנזכה לחיות את עניינו של רבינו הק' בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידנו, להיות דבקים בהקב"ה מתוך שמחה – וכמו שכבר גילה רבינו הק' שהשיג את מה שהשיג על ידי ששמע סיפורי צדיקים.
♦ ♦ ♦
מתוך הספר 'ימי שמואל' פרי עטו של הגה"צ רבי שמואל הלוי הוריץ זצ"ל
פורים תר"צ, אומן
ביום חמישי שבוע שלמחרת היה ערב ראש חודש אדר, לא יכולתי להתפלל בקלויז עבור הרעש, ונכנסתי לבית רבי שמשון לנוח מעט וספרתי לו, ואמר שאניח את עצמי מעט על המיטה.
ונשארתי אצל רבי שמשון, ושמשו אותי בכל כוחם, וגם היה לי הכסף חמישים רובל כסף שהלוו לי אנשי שלומנו לנסוע להגבול, והכריח אותי רבי שמשון להוציא על בריאותי לרפאני מחוליי.
…ויסורים שלי בלי שעור, ואנשי שלומנו ביקשו עלי על הציון הקדוש, ונשארתי אצל רבי שמשון בביתו בערך שני חדשים מעת לעת (היינו מחצי שבט עד חצי ניסן).
והביאו ספר תורה לביתו והיה כל אנשי רבי שמשון מתפללים אצלו בביתו בכל השבתות ובפורים, והיגיעה והטרחה והעמל של רבי שמשון ובני ביתו בשבילי אין לשער, והתפילות והבכיות שנתנו בשבילי, גם כן אין לשער.
ובאמת היה לי חיות אז מרבי שמשון והקיבוץ שלו, אבל היסורים והכאבים שלי אין לשער, וגם אז היה תוקף המצוקות והצרות ממלכות הרשעה, שכחוט השערה היו עוקרים כל היהדות בשרשו שאין לשער כלל, והקלויז היה בסכנה. ואז נפסק כל מלי דמזונא, וגם אז רצו לעקור מן העולם מי שיש לו ריח יהדות, ורצו להחריב כל הבתי כנסיות, וכל מי שהיה לו ספר ירא שלא ירגישו שהוא מאמין בה' והצניע ספריו בבית המדרש, מה יכולים לספר, עד פורים לא היה נשאר שריד ופליט חס וחלילה מכל היהדות, וחס וחלילה היה נמחה שם ישראל.
והלכו ביחד כל יום שני וחמישי מנין מאנשי שלומנו לציון הקדוש והתפללו בבכיות, ואני גם כן נשתתפתי עמהם שתי פעמים.
ועזר השם יתברך שנעשה שנוי, שהפופס וכל הרבנים וכל המלוכות שבעולם רצו ללחום עמהם, ואז הניחו מעט לנשום, ועל פורים היתה התשועה הזאת, ויכלו אחר כך לאפות מצה אך במס גדול מאד, אך היתה הרווחה.
ועבר עלינו הפורים שהיה ביום שישי בשמחה וריקודין, והתפללנו בבית רבי שמשון וקראנו המגילה, ואחר כך השבת קודש בשמחה, ואחר פורים העתקתי ברוב עמל ומסירות נפש הכוכבי אור כל החלקים
('ימי שמואל' – פרק רו)
* * *
התמונות באדיבות: אבקשה, בעולמה, גנזי ברסלב נייעס, ג.נ. | עיבוד: ברסלב נייעס
נדגיש כי כל הזכויות שמורות!
כתבות קשורות:
מנהגי ברסלב • הקונטרס המפואר 'סדר הדלקת נר חנוכה ברסלב' הכולל בתוכו; שיחות, ליקוטי הלכות,…
עולם הנגינה • לקראת ימי החנוכה: השיר של אנ"ש החודר לתוככי הלב על הצילים "וּמִנּוֹתַר…
שיעורי המועדים • לפניכם שיעור מפי הגה"ח רבי אפרים קעניג שליט"א הכנה לימי החנוכה: איך…
חדשות קיבוץ שבת חנוכה תשפ"ה באומן • לרווחת ציבור הנוסעים לאומן 'איחוד ברסלב' עם מידע הנחוץ…
חדשות ברסלב • מרכז השיעורים 'היכלא' ערכו כינוס הכנה לימי החנוכה ב'שוהל' שבירושלים עם שיעור…
עולם ההפצה • הקונטרס הנפלא 'המפתח' של מכון 'אור האורות' עם עניינים מנהגים הלכות והנהגות…