י"ז אדר • יום הילולת רבי שמואל צ'צ'יק זצ"ל

זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה • היום י"ז אדר חל יומא דהילולא ה-25 של הגאון המופלא רבי שמואל צציק זצ"ל מחשובי זקני אנ"ש בדור הקודם | לפניכם כתבה כוללת תמונות:

הערב (ליל שישי, כי־תשא) י"ז אדר חל יומא דהילולא ה-24 של הגאון המופלא רבי שמואל צציק זצ"ל בן הרה"ח ר' אברהם חיים צ'צ'יק זצ"ל. רבי שמואל זצ"ל היה מחשובי זקני אנ"ש בדור הקודם והסתלק לבית עולמו בשנת תשנ״ט.

מעט על רבי שמואל זצ"ל

רבי שמואל זצ"ל, היה ידיד נפשם של גדולי זקני אנ"ש הגה"צ רבי שמואל שפירא זצ"ל והגה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל הרה"ח רבי הערש לייב ליפל זצ"ל ושאר ה'חברייא קדישא' חבורת ה"עובדים" דחסידי ברסלב בדור הקודם ועוד

רבי שמואל היה בעל תפילה נפלא, ותענוג היה לשמוע את קולו הנעים העורג והמשתוקק, בעת שעבר לפני התיבה בבית הכנסת הגדול שבמאה שערים ירושלים או מדי שנה ביום כיפור במירון.

כידוע הייתה נפש רבי שמואל זצ"ל קשורה בקשר אמיץ עם התנא האלוקי רבי משמעון בר יוחאי ולציונו שבאתרא קדישא מירון, שם שהה במשך שבועות שלמים ועסק בתורה ועבודה על הספסל הסמוך לציון, או בחדרו שבקומה מעל לציון. כך היה הדבר במשך עשרות בשנים, עד ימיו האחרונים ממש, כידוע בכל עת שזממו זרים וזדים לשלוח את ידיהם ולשנות בצביון וקדושת ה'מערה' – היכל הציון הקדוש, או לפגוע בגבולות הצניעות במקום, היה זה רבי שמואל זצ"ל שלחם בעוז ותעצומות לשמור בכל כוחותיו על קדושת וטהרת המקום, על שלמותו ועל כך שלא ישלטו בו ידיים זרות.

מסתפק במועט שבמועט, כשכל חיותו מעבודת בוראו. תמיד הצטנע ולא אבה שיחלקו לו כבוד; רצה שיתייחסו אליו כאל איש מפשוטי העם, וזאת למרות היותו גאון עצום, בקי בכל מכמני התורה ודבוק בתורת רבו ברבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א.

חיבר חיבורים רבים ביניהם: "משמרת החודש" – ליקוטים מספרי רבינו על עניני ערב ראש חודש בתוספת בירורי הלכה הנוגעים לער"ח; "אור עולם"; "קדושת ירושלים"; "משך הנחל"; "עין הארץ" – בו בירר על פי ההלכה והקבלה מגדולי אנ"ש, את חשיבות הנסיעה, לאומן גם מארץ ישראל, בתוספת שיחות וסיפורים מאנ"ש; "ציון המצוינת"; "יסוד צדיק" ועוד.

השאיר אחריו צאצאים לתפארת, דורות ישרים ומברכים ההולכים בדרך רבינו הקדוש זיע"א

כאמור, שבק לן חיים ביום י"ז אדר דשנת תשנ"ט, וניטמן סמוך לאחיו הגדול רבי זאב זצ"ל בהר הזיתים שבעיר הקודש ירושלים תו"ת – ת.נ.צ.ב.ה.

* * *

לקראת יום ההילולא, אנו מעלים לפניכם ראיון מיוחד, שערכו מערכת "אבקשה" עם הרה"ח ר' בן ציון קליגר שליט"א, והרה"ח ר' מ' איש מירון לפני כמה שנים, לקראת יום ל"ג בעומר.

הכתבה מוגשת לפניכם ככתבה וכלשונה בביטאון הברסלבאי הנפלא "אבקשה" • חן חן להם – וכל הזכויות שמורות להם

עיר וקדיש • בורח מן הכבוד • לא פסיק פומיה מגירסא • הניעור בלילה • אכילה דקדושה • שונא בצע • מנגן כשר

פתיחה:

בפרוס עלינו יומא דהילולא דרשב"י, יום בו עולים מקהלות רבבות עמך בית ישראל מכל קצוות תבל לעלות וליראות באתרא קדישא מירון כשחיבה יתרה נודעת לאבוקים באור ה"נחל נובע" המתרפקים בגעגועי עולם ושמחת נצח שאין דומה לה על אור ה"עיר וקדיש" – מתכבדים אנו להביא בפני קוראי "אבקשה" שביבי אור וזהרורי קודש מהנהגותיו ואורחות חייו של אחד ומיוחד מבין החבורה, הרה"ח ר' שמואל צ'צ'יק זצ"ל שהתאבק בעפר היכל הרשב"י עשרות בשנים יחד עם החסידים המופלאים כר' שמואל שפירא זצ"ל, ר' הירש לייב ליפל זצ"ל, ר' אברהם יעקב גולדרייך זצ"ל, ועוד ועוד מאותה חבריא קדישא לה היה השריד האחרון, ושגם אחרי הסתלקותם של אחיו ורעיו אלו לגנזי מרומים – דבק במקום קדוש זה, כאילו הפך להיות אבן מאבניו ועמוד מעמודיו, עד אחרית ימיו.

עם מלאות עשרים שנה להסתלקותו ישבנו לשיחה מיוחדת עם יחידי סגולה מאלו שזכו להתלוות אליו ולשהות עמו בהאי אתרא קדישא לאורך תקופות ארוכות, הלוא המה: הר"ר בן ציון קליגר הי"ו מהעיר בית שמש שהיה גר באותה תקופה בעיר צפת וזכה לשמש את ר' שמואל ימים ושנים, והר"ר מ' איש מירון, החפץ בעילום שמו, שזכה ליצוק מים על ידיו בשנים-עשר השנים האחרונות לחייו.

שמענו על מיזוג נפלא של פשטות וחריפות, רוך ותקיפות, על עבודת ה' צרופה ורצופה בכל שעות היממה, בימות השרב הלוהטים ובלילות החורף הקפואים, יומם ולילה לא שבתה תבערת לבבו של אותו חסיד ברסלב יוקד אשר מתוך פקחות והבנה עמוקה שבעמוקות היה משים עצמו כשוטה בכל ענייני העולם כשליבו מכוון וממוקד בחד קטירא אך ורק לדבר אחד: לתכלית הנצחית.

מבין שלל הסיפורים העובדות והתיאורים מבצבצת ועולה לתפארה דמות של  גבר בגוברין שהילך במעלות נשגבות ורמות של בריחה מוחלטת מכל הבלי וקנייני העולם הזה, ממעט בשינה, ממעט באכילה, מתהלך בקדושה ובטהרה מופלגת, מתמיד ומחדש עצום בתורת הנגלה והנסתר שלא עוברת עליו חצות-לילה בשינה, כשהוא מסתתר מאחורי הכינוי התם והפשוט 'ברסלב'ר חסיד' שגם אותו נשא כל ימיו בחשש ובזהירות באומרו שמי שנושא על עצמו את שם רבינו ואינו חי כ'ברסלבר חסיד' הריהו 'מפורסם של שקר'…

אין היריעה שלפנינו מספיקה בכדי לפרוש ולתאר כדבעי את אישיותו רבת הפנים של רבי שמואל. נצביע כאן כמעין הקדמה על מספר ציוני-דרך כראשי פרקים קצרים בלבד לתולדות חייו:

אביו של ר' שמואל, ר' אברהם חיים צ'צ'יק זצ"ל, עלה לארץ ישראל מהעיר פינסק שברוסיה כשהוא מתפרנס ממכירת ספרי קודש, כך הצליח ר' שמואל הצעיר להשיג בנקל את ספרי רבינו הקדוש שהיו אז יקרי-המציאות.

את ר' שמואל שהיה מבקש ה' משחר נעוריו צירף בעל ה'שומרי אמונים' רבי אהרן ראטה זצ"ל לחבר בקבוצת בני עליה ועובדי ה' שהייתה תחת הנהגתו בירושלים דאז. אחיו ר' וועלוול צציק זצ"ל שהיה מחשובי תלמידיו של הרב מבריסק ואיש יודע ספר, שם אל ליבו את כיסופי אחיו הצעיר לאביו שבשמים והחליט להטעימו מעט מטעם הספר ליקוטי מוהר"ן, הם פתחו את אותו ספר ועיניהם צדו את מילות החרוז הראשונות שבשער: "ספר ליקוטי מוהר"ן הנכבד והנורא, מי כמוהו מורה…", ר' ועלוול החל לחזור על המילים 'מי כמוהו מורה!' פעם אחר פעם בהטעמה עמוקה באימה ויראה ורתת וזיע, ומיד פילחו הדברים את ליבו של ר' שמואל כלבת אש כשהם מהווים את הבסיס הראשון למסע התקרבותו לאותו "מורה" שאין כמוהו.

בהמשך חבר לאנשי שלומינו בירושלים שהרבו לנסוע כפעם בפעם למשך תקופות של שבועות וחודשים למירון ולעסוק שם בצוותא בעבודת ה', תוך מתן דגש מיוחד על תפילה בכוח והתבודדות בשדות וביערות שמסביב. נפשו נקשרה בנפשו של החסיד ר' שמואל שפירא זצ"ל עד לאחת וממנו שאב מלוא חופניים אש קודש של דבקות מוחלטת ברבינו הקדוש והתמסרות ללא שיור לקדושה ועבודת ה'. מירון הפך להיות לביתו השני, כשלאחר פטירת אשתו הצדקנית בילה שם את מרבית ימות השנה כשהוא משתכן באחד החדרים בקומת העלייה, חדר המשמשו ללינת חצי לילה בלבד ולפת שחרית וארוחת ערבית זעומה כשכל שעותיו ורגעיו מוקדשים כולם לתורה ולתפילה בהיכל ציון קודש הקדשים בלתי לה' לבדו.

עיר וקדיש

ר' מ' איש מירון: עצם אישיותו של ר' שמואל, גם בלי לשמוע ממנו שום דיבור ובלי לצפות בשום הנהגה מיוחדת שלו, כל המהות שלו מכף רגל ועד ראש, הקרינה ושידרה ללא הרף דחייה בשתי ידיים של כל "העולם הזה". מה שעבור רוב ככל באי עולם משמש כמושא כל חייהם ושאיפת נפשם, ממון וכבוד ושאר תאוות הגוף או הנפש, היווה עבור ר' שמואל מקור לבחילה ושאט נפש. וכאילו מתוך סלידה ובריחה מן העולם תוך כדי אילוץ והכרח להשאיר את הנשמה בגוף – מצאה נפשו מנוחה אך ורק באותם ארבע אמות נדירות שהיו עבורו כמו שגרירויות של ה"עולם הבא" שב"עולם הזה"… כזה היה עבורו קבר הרשב"י במירון: אי בטוח של קדושה בתוך ים טובעני של חולין וטומאה. רק כאן היה ר' שמואל "מרגיש בבית".

ר' בן ציון קליגר: למעשה אפשר לומר שהוא חילק את ימיו בין ירושלים עיר הקודש והמקדש, שם הוקדש לו חדר בתוככי בית מדרשינו הגדול במאה שערים, לקודש הקדשים במירון. בשנים שבהם זכיתי להכירו הוא היה מגיע למירון במחזוריות קבועה יחסית מדי שבועיים כשההגעה למירון היא בעצם סביב עבודת יום כיפור קטן בערב ראש חודש, עבודה שהיתה חביבה ויקרה עד מאד בקרב אנ"ש (ראה ליקוטי הלכות ראש חודש ו' א', כ', ועוד) וכפי שרבו ר' שמואל שפירא אכן היה מגיע עד ערוב ימיו מדי ערב חודש למירון, אלא שר' שמואל צ'צ'יק, בדומה לר' שמואל שפירא בשנותיו המוקדמות יותר, הקדים לבוא שבוע לפני והתמהמה לחזור עד חלוף שבוע אחרי…

ואכן, לאחר שבוע תמים של התקדשות צרופה בהיכל הרשב"י,  היתה התפילה שלו לפני התיבה ביום זה בוקעת רקיעים ממש. קשה לתאר עבור מי שלא שמע זאת במו אוזניו את המייתו בניגוני הפיוטים הקדושים שהיו מתפרצים מעומק לבו בשאגת ארי כשהוא מתייפח לפני קונו במתיקות ונעימות שסחפה אחריה את ציבור המתפללים כולו והעלתה אותם יחד עמו כמה וכמה פרסאות מעל פני הקרקע באופן שהטביע חותם עמוק של הרהורי תשובה וכיסופים למשך זמן כביר לאחר מכן.

לרוב חיבתו את אתרא קדישא מירון גם העלה על מזבח הדפוס מספר חיבורים המבארים בטוב טעם את חשיבות ומעלת ההשתטחות בקברי צדיקים בכלל, ובמירון, כמו גם באומן, במיוחד. גם מעלת תפילת יום כיפור קטן בערב ראש חודש – זכתה על ידו להתייחסות רחבה שהגיעה לכדי חיבור נאה ושלם בפני עצמו.

אלו ורק אלו היו מקורות החיות הבלעדיים של ר' שמואל: מקומות קדושים וזמנים קדושים, וככל שמתאפשר: חיבורם של שתי הקדושות גם יחד… אני זוכר כיצד פניתי וסיפרתי לו שעקב קושי חינוכי מסוים שהתעורר בביתי הנני מתכונן לעזוב את צפת ולהשתקע בעיר בית שמש, ר' שמואל פער זוג עיניים תמהות ולא הצליח לעכל את הדברים: 'מילא ירושלים, היכן שיש מקומות קדושים ומסוגלים, אם לא צפת ומירון… אך בית שמש? מה תעשה שם?…'. אחת האמירות עליהם היה חוזר תדיר בשם ר' שמואל שפירא היתה: 'אם הבנים שמחה, א"ם ראשי תיבות: א'ומן, מ'ירון, שם ורק שם יש לבנים, לנשמות ישראל, שמחה'…

ר' מ' איש מירון: פזמון בלתי פוסק היה נתון תמיד בפיו של ר' שמואל: 'העולם הזה מר, אין מה לחפש בו!'. פעם שאלתי אותו: 'ואם לא מרגישים שהוא מר?', והוא השיב לי על אתר מיניה וביה: 'אוי ואבוי! אם לא מרגישים – אז הרי הרבה הרבה יותר מר!'…

בורח מן הכבוד

רבים הם "הבורחים מן העולם אל העולם" ולפעמים גם "מן הפח אל הפחת". מעפילים מעלה מעלה במרומי מדרגות מגדל הפרישות והסגפנות ועינם לא פוסקת, ביודעין או בסתר הלב, לפזול מן הצריח אל קהל חסידים עתידי שיכיר סוף סוף ברום מעלתם וייחודיותם ויתייחס בהתאם… ר' שמואל היה ההיפך הגמור והמוחלט מכל אלו. בריחתו מן הכבוד ומן הדומה לו התבצעה באופן קיצוני ביותר ועד כדי כך שעלינו להבהיר גלויות שחור על גבי לבן כי כפי ששמענו מגדולי מוקיריו ומעריכיו מבין זקני ויקירי אנ"ש שליט"א הרי שסגנון זה כצלמו וכתבניתו הוא בגדר "דרך היחיד" הנובעת ונקבעת מ"מידתו ושורש נשמתו" (ראה ליקוטי הלכות ברכות הראיה וברכות פרטיות ה' ו', שוכר ב' י'), ואינה מהווה דרך כבושה ורחבה הפתוחה לכל מאן דבעי.

כאיש אמת עד הקצה האחרון וכמי שחש היטב עד כמה מידת הכבוד מסוכנת ומשחיתה ועד כמה היא עלולה לפתות ולהדיח – הקיף את עצמו בשריון פלדה נוקשה ומושחז שדחה והדף בכל תוקף כל שמץ דשמץ של ניסיון להרעיף עליו ולו קמצוץ דק ממנה וכמעט לא הניח לאיש להתקרב אליו לו רק זיהה בחוש הריח המחודד שלו חשד קל שבקלים כי כוונתו של הלה היא להשקות אותו בלגימה כלשהי מאותו סם ממכ וממית. מגוון צורות הביטוי של המלחמה הנועזת הזו לא תמיד היו נוחים ונעימים… רק מיעוטא דמיעוטא, כאלו שהצליחו לעבור בשלום את כל חומות ההגנה הקשוחות הללו כשר' שמואל משוכנע ללא כל ספק שרצונם בקשר עמו הינו תמים וטהור לחלוטין – זכו להנות מאורו.

ר' בן ציון קליגר: במקור הייתי ויז'ניצר חסיד, בצעירותי זכיתי בחסד עליון להתקרב לחסידות ברסלב ומאוד השתוקקתי לשתות מים זכים "ישר מן הבאר" ולהכיר את תורת רבינו ודרכו הקדושה מפי הזקנים. התגוררתי בעיר צפת והייתי פוקד את קבר הרשב"י לעיתים קרובות, וכך הכרתי את ר' שמואל. מאוד רציתי להתחמם לאורו ועשיתי ניסיונות לא מעטים למען מטרה נחשקת זו אולם מיד נאלצתי להבין כי החשש שלו מהיהפכות ל'מפורסם' גורם לו להרחיק, ללא כל הקלות והנחות, את כל מי שניסה לפנות אליו ביחס מכבד כלשהו. בתחילה, כשניגשתי לשאול אותו שאלה כלשהי בעבודת ה', היה פוטר אותי בהינף יד ומגרשני כזבוב טורדני שבא להפריע לו… הבנתי מהר מאוד שהמציאות הזו בה אני מופיע כלפיו כתלמיד לפני רב או כקטן לפני גדול – לא יכולה להתקבל על דעתו בשום פנים ואופן ועליי לנסות דרך אחרת:  החילותי להציע לו עזרה בתחומים גשמיים, לקנות עבורו מצרכים שונים בחנות המכולת הסמוכה ולכבס את בגדיו מעת לעת וכדומה,  התברר שמצב בו הוא נתפס בעיניי כחולה ונזקק שהנני בסך הכל מקיים בו "ביקור חולים", כפי שהגדיר זאת, לא עורר את התנגדותו, וכך יכולתי, זעיר פה זעיר שם, לקלוט מעט מהאור הגדול של קדושה ועבודת ה' שבער בלבו.

ר' מ' איש מירון: פעם עמדתי ודיברתי עמו מענייני רבינו ופתאום התקרב אחד מאנ"ש, הצטרף אלינו והרכין את אוזנו לשמוע את דיבוריו. ר' שמואל נרעש מיד והחל לגרשו בקפידא כמי שנאבק על חייו מול אויב חמוש בפגיון: 'אני לא מפורסם, לך לך מפה'…

אם מישהו היה חלילה מצלם אותו, הוא היה מקפיד מאוד. גיסי הגיע פעם למירון והתרשם מאד מדמותו ההדורה, הוא כיוון לעברו מצלמה וצילם. ר' שמואל ממש יצא מכליו ואמר שאינו מוחל לו אלא אם יתחייב להשמיד את סרט הצילום. כאשר היו נכנסים מבקרים לקבר הרשב"י ומנסים לצלם אותו היה מטמין את ראשו בתוך הספר שהיה פתוח לפניו באורח קבע ולא מאפשר זאת בשום אופן. ומעניין לעניין, זכורני כיצד עמדו פעם בני משפחה עם ילד חלאקה ליד חדרו כשהם מרבים לצלם את הילד מזוויות שונות, ר' שמואל לא עצר ברוחו, ניגש אל המצלם ואמר לו בתחנונים: 'הלא אתה תמות ותסתלק מן העולם, אני ימות, כולנו נמות, הרגע הזה הוא הבל, מה לכם לעמוד ולהרבות כך בצילומים?!', הוא חי את התכלית בצורה שאינה נתפסת אצל בני דורנו.

פעמים רבות כשהיה יושב במקומו הקבוע מול ציון הרשב"י היו ניגשים אליו מבקרים שונים, מעניקים לו מטבע ומבקשים להתברך ממנו, אולם הוא בשלו: 'תלך לשם', היה מצביע על הציון, 'שם תבורך, אני לא מברך'. גם אם קרה ובידו של הנותן הונח מטבע הגון לא שת ליבו כלל וכלל לבקשותיו, אחת היא לו! הוא לא יהפוך ל'מפורסם' אפילו לא קטן, אפילו לא לרגע קל… 'אני לא יהפוך להיות מאלו שיש להם כיס של פדיונות…' – אמר לי פעם.

מידי פעם הייתי נוקט יוזמה ומחפש דרך כיצד לנקות מעט את חדרו של ר' שמואל שאולי היה נכון יותר לכנות אותו: כוך מפויח… כשהיה קולט זאת הוא לא היה מניח לי בשום פנים ואופן להרבות בכך יתר על המידה. לא פעם הוא גילה במפורש את סיבת התנגדותו הנחרצת לכך: הוא חשש שחדר נקי ומטופח מדי בקרבת קבר הרשב"י ימשוך לשם אנשים שיהפכו את בעליו לאיזשהו 'באבא' ו'מפורסם'…

כשזכיתי לעסוק בפתיחתו של כולל 'אור הזוהר', עיסוק הכרוך גם בניהול עניינים ממוניים, שוחחתי עמו באיזה ענין וחיוויתי דעה. ר' שמואל, בחושיו המחודדים, פלט לעברי: 'או-הא! מרגישים עליך שאתה כבר בעל-המאה…', מיד הבנתי את הרמז והעברתי את הסמכויות לאנשים אחרים. ראיתי עד כמה בוערת בעצמותיו של ר' שמואל תחושת הגועל כלפי כל שמץ של גדלות וכבוד בזה העולם.

ר' בן ציון: חשוב להדגיש כי יחד עם החריפות והנוקשות שבה נהג כלפי עצמו וכלפי כל מי שנחשד כמי שבא לירות בו חיצי כבוד חלילה, הרי שלבו היה מלא על כל גדותיו ברגישות וטובת עין מופלגת. ניתן להיווכח בכך מתוך עיון קל בהקדמות השונות אותם כתב והציב בפתח הספרים שהוציא לאור. הרכות ומידת הכבוד, גם כלפי אלו שלא נהגו בהתאם לשיטתו, ניכרת שם היטב ומפגישה אותנו עם הצד הפחות ניכר לעין של אישיותו הגדולה.

לא פסיק פומיה מגירסא

ר' מ' איש מירון: ר' שמואל היה יושב בפתח המערה, על הספסל שלימין הכניסה הראשית לציון ושוקד על תלמודו שעות על גבי שעות בהתמדה עצומה. היו לו שיעורים וסדרים קבועים במשניות, שולחן ערוך עם משנה ברורה, גמרא, זוהר, ליקוטי מוהר"ן, ליקוטי הלכות, ושאר ספרים, וממש לא פסיק פומיה מגירסא. תמיד היה ספר פתוח בידו ולא ניתן היה למצוא אותו יושב בטל אף לא רגע אחד. פעם כשראה אותי מעיין בספר פירושים על ליקוטי מוהר"ן פרי עטו של אחד מאנ"ש בן דורינו אמר לי: 'וכי אתה כבר בקי בכל ליקוטי מוהר"ן וליקוטי הלכות?'…  גם כשהיו באים אליו אברכים צעירים לפלפל באיזושהי תורה בליקוטי מוהר"ן היה מתרעם: 'הצעירים רוצים שיחות… פשטים ברבינו… תלמד בתמימות!'. כאב לו שלא נותנים לב אל העיקר.

ר' בן ציון: לאחר שר' שמואל לא חשש יותר שאני מתכוון חלילה להפוך אותו ל'מפורסם' – נפרץ אט אט הסכר והייתי זוכה מדי פעם לשוחח עמו קצרות וארוכות בתורה ועבודת ה'. מה שגרם לי תוך זמן קצר להתפעמות מיוחדת היא בקיאותו העצומה בהלכה. לא אחת כאשר הייתי שואל אותו שאלות הלכתיות שונות היה עונה בצורה ברורה ושיטתית תוך שהוא מצטט את הדיעות השונות של הראשונים והאחרונים בבהירות מעוררת השתאות. במשך השנים הזדמן לי לשאול אותו שאלות רבות בהלכות שבת הסבוכים, בהלכות ברכות מרובי הפרטים והדקדוקים, ובשאר חלקי או"ח, והיה מצטט בעל פה את דברי השו"ע והרמ"א כמעט מילה במילה! הוא היה לומד את מסכתות הש"ס בקביעות באופן מסודר, בנקוף השנים שמתי לב שבכל תקופה נמצאת בחדרו מסכת אחרת בה היה הוגה. מלבד זאת היה מרבה מאד בלימוד ספר הזוהר ומתוך השיחות עמו היתה ניכרת בקיאות והבנה עמוקה גם בכתבי האר"י.

בקיאותו בספרי רבינו, ובמיוחד בספר ליקוטי מוהר"ן, היתה מדהימה, אך מה ששבה את לבי יותר מכל היו דווקא אותם פעמים בהם שאלתי אותו לגבי "דעת רבינו" בעניין כזה או אחר, לרוב בעניינים הנוגעים לדעות ושיטות שונות הנהוגים ומקובלים בקרב אנשי העולם, והוא היה משיב את אשר היה משיב וכשהייתי ממשיך ושואל היכן המקור והסימוכין לדברים בספרי רבינו היה עונה נחרצות: 'יש דברים שלא מתאימים לרבינו, זה לא שייך, זה לא ייתכן…", וכאומר: אל תנסה למצוא בדווקא מילים מפורשות לאשר זועק ללא הפוגה בקול רעש גדול מבין השורות!

ר' מ' איש מירון: מה שרק היית שואל אותו, הוא היה 'שולף' מיד ועונה בחדות ובשנינות, לא היה אומר: 'לא יודע, לא ראיתי, צריך לבדוק בספרים…'. בכלל, הדקדוק שלו בהלכה היה מפליא. הוא הגיע ממשפחה ליטאית חשובה ודקדוק ההלכה היה צרוב בדמו. אני זוכר שהיה מקפיד על 'כלים של שרויה', אמרתי לו: 'ר' שמואל, זה חומרות יתירות'… אבל הוא לא קיבל את דבריי, זו היתה מורשתו מבית אבא ולא זז ממנה כמלוא נימה.

דוגמה נוספת: כפי שיודעים כל באי מירון, הוא היה בעל-קורא באופן קבוע. פעם, לאחר קריאת התורה, ראיתי שרוחו בל עמו, הוא אמר לי שנדמה לו שישנה מילה אחת שקרא אותה בעל פה ולא מתוך ספר התורה והוא מסופק אם צריך לקרוא שוב… רק לאחר שהציג את השאלה בפני הגר"מ שטרן, רבה של מירון, וקיבל הוראתו שאין צריך לחזור על הקריאה, רווח לו. באופן כללי, הגר"מ שטרן היה מעריץ אותו במאוד מאוד והיה מדבר הרבה בשבחו.

ר' בן ציון: כשנכנסנו לחדרו לאחר הסתלקותו, גילינו ערמות נכבדות של חידושי תורה בכתב ידו, מדובר במחברות מלאות וגדושות, אולי מאות(!). נראה שהיו אלו טיוטות לחיבורים שרצה להספיק ולהוציא לאור בחייו. כידוע, חיבוריו הרבים מעידים על שליטה ובקיאות מקפת בכל חלקי התורה אותה היה מסתיר מעין רואים, בקיאות שהיתה מתגלית רק כאשר היה נדרש לחוות דעה בנושא כלשהו וגם זאת רק מפה לאוזן בין חברים מקשיבים. לאחד מנכדיו אמר פעם שרק כאשר אינו חש בטוב ואינו יכול ללמוד בעיון מתפנה הוא לכתיבת חידושי תורה…

הניעור בלילה

ר' בן ציון: סדר היום שלו היה מדוד ומחושב עד קוצו של רגע. הוא היה מקפיד לעלות על יצועו תיכף אחר תפילת ערבית, וגם כשהדבר לא היה עולה בידו היה מתנמנם מעט וקם בחצות כמו אריה. מידי לילה בלילה, חוק ולא יעבור, היה יורד לציון הרשב"י להתבודד למשך שעה עגולה. לפעמים, כשחולשתו גברה עליו, היה מתבודד בחדרו. מבעד לחלון היית יכול לראותו יושב על המיטה ומתנועע הנה והנה כשהוא שופך שיח לפניו יתברך בתמימות. לא שת ליבו ליתושים ולזבובים ולחום המעיק שמילא את חלל החדר בלילות הקיץ הלוהטים והלחים או לקור שהרעיד אותו בחדשי החורף. לאחר מכן היה יורד לטבול במקווה, וזאת גם בעיצומם של לילות מקפיאי דם כשמי המקווה היו קרים כקרח וכל כולו דלקות ומוגלות פצע וחבורה ומכה טריה! לאחר הטבילה היה מתיישב ללימוד משניות.

גם כאשר היה חלוש מאוד היה מתאמץ להישאר ער למשך השעתיים של זמן חצות, חוזר לישון מעט וקם כעלות השחר לתפילת ותיקין. בדרך כלל היה נח לאחר תפילת שחרית כשעה ומיד יורד שוב להיכל הרשב"י ללימוד שיעוריו הקבועים. מדי יום, כשעתיים לפני זמן תפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה היה אומר את כל ספר התהילים ואז היה ניגש לתפילת מנחה ומעריב בחיות גדולה לקראת עבודת הלילה הבא.

ר' מ' איש מירון: ההתמדה העיקשת שלו בקימת חצות, לילה לילה בקיץ ובחורף ללא כל ויתורים והתפשרויות, היוותה עבורי ועבור לא מעט אחרים את דוגמת החייל הנאמן, אך אינני יכול לשכוח מקרה אחד ומיוחד ששימש עבורי אות וסמל לא רק לחייל אלא לגיבור-חיל ואיש-מלחמה של ממש בעבודה זו שכדברי רבינו הידועים הלוא היא "עיקר עבודת איש הישראלי".

היה זה לאחר טיסה מפרכת לאומן לקראת שבת חנוכה של שנת תשנ"א. התארגנה אז, לראשונה, טיסה ישירה משדה התעופה 'עטרות' שבירושלים לאודסה. נסיעת בכורה זו היוותה חלום ויצרה כר נרחב של תקוות עבור כל חסיד ברסלב ששאף לשמור על קדושת עיניו בדרך מהכא להתם אך היא היתה כרוכה בקשיים מייגעים ומטלטלים שזמן רב לאחר מכן לא סר רישומם.

המטוס שנבחר למטרה זו היה קטן מידות להחריד כש-50 מקומות ישיבה צפופים נדחקים בין דפנותיו העגלגלות והמגושמות, הוא היה מצוייד במנועי פרופלה מיושנים שיצרו רעש מטרטר ומחריש אוזניים והרטיטו את המטוס על כל יושביו. בשונה מן הרגיל, העליה למטוס לא נעשתה על גבי כבש מדרגות מוצמדות אלא באמצעות סולם בגובה של כשני מטר עליו היה צריך לטפס יחד עם המזוודות אותם היה צריך לדחוף לתא המטען שהיה ממוקם בירכתי המטוס ולאחר מכן למצוא כסא ריק ולתפוס בו מקום ללא כל עזרה והכוונה מצוות המטוס. 

אם לא די בכך, נגזר עלינו להמתין במשך שעות בשדה תעופה קטנטן, ללא כל ארגון ותנאים מינימליים, וכשאחרי ככלות הכל כבר היינו ישובים כולנו בתוככי המטוס המחניק התברר כי נמצאים אתנו שני נוסעים למעלה מן המותר והטייסים לא מוכנים בשום פנים ואופן להגמיש את הנהלים… רק לאחר עיכובים רבים יצא המטוס סוף סוף לדרכו כשהקרטועים והרעשים במהלך הטיסה לא מאפשרים רגע של חילוץ עצמות ומנוחה ראויה לשמה.

בשעת לילה מאוחרת נחתנו לשלום באודסה כשמסתבר שהמסכת המפרכת עדיין לא תמה. סולם קבוע ויציב נחשב כנראה ברוסיה של אז בגדר מותרות ולשירות הנוסעים נתלה סולם רעוע ומתנדנד, ר' שמואל כמובן לא היה מסוגל להשתלשל מטה בעזרת סולם שכזה וקבוצת אברכים נחלצה להרים אותו על כפות ידיהם בזהירות ולהנחית אותו על גבי הקרקע המושלגת והקפואה. בכל משך אותם שעות ארוכות ומתישות לא הוציא ר' שמואל מפיו שום הגה של רטינה או תרעומת ונשא את סבלו בדומיה אך גבורת הנפש הגדולה שלו שהפעימה אותי עד עמקי נשמתי ושמשמשת עבורי עד עצם היום הזה ספר-מוסר מפלח-כליות – התגלתה שעות ספורות לאחר מכן.

אחרי נסיעה באוטובוס רוסי מיושן שגם הוא לא היה מן המשופרים בשוק הגענו בסופו של דבר לאומן כשכל עצמותינו דואבות וגם הצעירים מבינינו מייחלים לשקוע בשינה עמוקה ולהחליף כוחות. מצאנו תוך זמן קצר דירה, ר' שמואל טעם משהו, קרא קריאת שמע וסר למנוחה. היינו בטוחים שבלילה הזה לפחות, אחרי שזמן חצות עבר זה מכבר עוד בשעות בהם שהינו באודסה, יוותר ר' שמואל על קימה לפנות בוקר ושנתו תארך לפחות עד סמוך לסיום זמן קריאת שמע של שחרית לחומרא. אך ראה זה פלא: לא חלפה יותר משעה אחת בלבד ור' שמואל, הזקן והחולני בלאו-הכי, קם כלביא עוד בטרם האיר היום, ויצא בקור המקפיא לתפילה בציון כאילו לא התרחש מאומה ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ביממה האחרונה. עבור כולנו היה זה מחזה בלתי-ייאמן שקרע צוהר נרחב לסוג העבודה של חסידי ברסלב האמיתיים שרצון ה', כפי שזה התגלה על ידי בחיר צדיקיו, הוא זה שמניע ומפעיל את גופם בניגוד לכל כללי הבריאות והטבע.

אכילה דקדושה

מירון הפכה זה מזמן לתל תלפיות שכמספר ההרים שסביב לה כן מספר בתי התמחוי התבשיל והאש"ל שמקיפים אותה מכל עבר ומציעים שפע של מעדני מלכים ונהרי נחלי "ח"י ראטיל" לכל דכפין ולכל דצריך, אך בשנים עברו היתה מירון מדבר שממה או לפחות פינה נידחת בקצה הארץ שבקושי ניתן להשיג בה מצרכים בסיסיים וחיוניים שלא ניתן לחיות בלעדיהם. אנחנו שואלים את אנשי שיחנו ממה היה ר' שמואל זה חי שבועות על גבי שבועות?

ר' מ' איש מירון: כאדם שהיה צמוד אליו שנים רבות אני יכול להעיד שמאכלו של ר' שמואל דבר יום ביומו הסתכם במספר פרוסות לחם ומעט טונה או ירק כלשהו מקופסאות שימורים. לשם מצוות עונג שבת הוא היה מניח על הפלטה שני קופסאות שימורים שהכילו גרגרי חומוס, זה היה החמין שלו… בשנים מאוחרות יותר, כשרבו המבקרים בימות השבת והיו נערכים קידושים לאחר תפילת שחרית, הוא היה מעלה משם לשולחן השבת שלו גם פרוסות קוגל…

מדי בוקר, מיד אחרי תפילת שחרית כשהוא עטור בתפילין דרבינו-תם היה מבקש שאביא לו ספר משנה ברורה, זה היה לו חוק קבוע ללימוד אחרי התפילה. מפאת חולשתו, ולאחר צום שנמשך יום יום מתחילתו של הערב הקודם כשהוא לא טועם ולו כוס מים לאחר השינה במחציתה הראשונה של הלילה, היה מבקש שאכין לו כוס קפה. בתחילה הייתי שואל אותו כנהוג בקרב בני אדם מן השורה: 'כמה קפה? כמה כפיות סוכר?', והוא היה משיב בתרעומת קלה: 'קאווע, פשוט, מה השאלות הללו?'. 'ניחא', הייתי משיב אז בבדיחותא, 'אשים ארבע כפיות סוכר?', והוא היה מחייך: 'לא, לא, מספיק אחד'…

ר' בן ציון: מלבד מיעוט אכילה בתורת עבודה של שבירת תאוות הגוף, הוא היה גם מחמיר בכשרות המאכלים בצורה דקדקנית ביותר ולא הסכים להכניס לפיו שום דבר מאכל מבושל שלפעמים היו מביאים לו גם אנשים החרדים לדבר ה' ושומרים על קלה כבחמורה. רק לאחר שתהה על קנקני באופן יסודי ונוכח כי בביתי מקפידים כמוהו על השתמשות אך ורק במוצרים הזוכים לכשרות בד"ץ העדה החרדית או הרב לנדא ניאות לכך שאביא עבורו לכבוד שבת קערת מרק או דגים מבושלים.

ר' מ' איש מירון: בהקשר לעניין האכילה אצל ר' שמואל חרוט בזיכרוני מאורע מרטיט שכנראה לא יישכח ממני עד יומי האחרון כשכל פעם הוא מעורר בי צחוק והתפעמות כאחד…

במשך תקופה ארוכה הייתי דואג לו באורח קבע לפת שחרית, ביום מן הימים נזקקתי להיעדר ממירון למשך אותם שעות ומתוך אחריות לבריאותו ביקשתי מידידי היקר ר' אליהו שלוש ז"ל שיכין במקומי ארוחת בוקר עבורו. ר' אליהו היה בעל תשובה טרי מהעיר חיפה שתיכף לחזרתו לחיק היהדות קבע את מקומו במירון כשהוא עושה שם חיל בצעדיו הראשונים בעולמו החדש (לדאבון לב נהרג כעבור תקופה קצרה בתאונת דרכים, יהי זכרו ברוך!). כחילוני ואיש העולם הגדול בעברו היו לו מושגים אחרים בכל מה שקשור לעריכת ארוחה וכיבוד אישים רמי דרג, והוא החליט, עם כל הכוונות הטהורות והתמימות שבלבו, לעשות עם החומרים הדלים שעמדו לרשותו את המיטב שבאפשר: הוא נטל מגש, עטף אותו במגבת נקיה וצחה, הניח על גביו צלחת קרמיקה רחבה, את מרכזה של הצלחת פיאר עם חביתה עגולה סימטרית וריחנית מנומרת פה ושם בזיתים כשמסביב לה פרוסים בסדר מופתי חצאי עיגול של ירק מסוים, הניף את כל הכבודה על פס ידו וצעד כמלצר הדור עם כל גינוני הנימוס והיוקרה לעבר דלת החדר.

אלו שכבר למדו להכיר מעט את אופיו של ר' שמואל ודאי משערים אל נכון איזו "תאונה קטלנית" עומדת להתרחש בעוד רגע ואולי גם מבליעים חיוך נבוך מול תמימותו של מי שעושה מעשה נאצל ביותר אך לחלוטין לאדם הכי לא מתאים… ר' אליהו, לעומתכם, לא העלה על דעתו לא מיניה ולא מקצתיה איזה גפרור הוא זורק כעת ולאיזה הר געש ולבה רותחת… 'הרב צ'צ'יק', הוא קורא תוך כדי נקישה קצובה ונרגשת על הדלת, 'הבאתי לך אוכל!'… את מה שקרה ברגע פתיחת הדלת כבר כנראה לא קשה לכם לנחש: ר' שמואל, נסער ומתפלץ ממראה עיניו, מקדם את פניו במנה הגונה של שאגות אימים: 'מה אני, באבא? מה זה, סעודה-מפסקת היום? מה אתה עושה? מי ביקש זאת מידך?' וכהנה וכהנה דברים קשים כגידים, ור' אליהו, נבעת ומבוהל, נמלט על נפשו כשאין הוא מסוגל להעלות על הדעת מה חטאו ומה פשעו… "למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו"…

רק לאחר ששבתי למירון כעבור מספר שעות ושמעתי את אשר התחולל ניגשתי לר' שמואל שעדיין התהלך סר וזעף על גילוי הרצון לעטר אותו כך בכבוד-מלכים מאוס והסברתי לו כי אני הוא זה ששלחתי את ר' אליהו במקומי וכי הלה עשה את אשר עשה בתמימות גמורה וללא כל כוונה פסולה וכך הפסתי אט אט את דעתו. במקביל, התאמצתי להסביר לר' אליהו כי גם ר' שמואל עשה את אשר עשה בתמימות ומתוך כוונה טהורה והגיב בדיוק כפי שהיה מגיב כל אדם שפוי לו היו מכבדים אותו בצלוחית מלאה רעל או פורצים לחדרו עם רובה שלוף… על מנת ליישר את ההדורים הדרכתי את ר' אליהו ל"תשובת המשקל": 'מכאן ואילך', הבהרתי לו, 'תגיש לר' שמואל באופן הכי פשטני ומרושל צלחת חד-פעמית עם פרוסת לחם ומעט טונה והכל על מקומו יבוא בשלום'… ר' אליהו אכן "תיקן את דרכיו" ור' שמואל, שלא כהרגלו ומתוך שאיפה לפייס ולהכיר טובה, החל להאיר לו פנים ולקרבו באופן יוצא מן הכלל.

שונא בצע

גם מי שבוחר להתנזר לחלוטין מעולם ומלואו מוצא את עצמו חייב מהעדר כל ברירה אחרת להזדקק בצורה כלשהי לממון. גם קופסאות שימורים של טונה וגרגרי חומוס לא נופלים כגשמי ברכה היישר מן השמים כמו שנהגי האוטובוס מירושלים למירון וחזור לא מארחים נוסעים בחינם ועל אחת כמה וכמה חברות התעופה האחראיות על קו ארץ ישראל-אוקראינה, נוסיף לכך גם את הצורך ההכרחי לפרנס במידה כזו או אחרת משפחה והרי לפנינו שאלה קשה: כסף מינלן?

ר' מ' איש מירון: ר' שמואל היה יושב במשך רוב שעות היום בהיכלא דרשב"י, מקומו הקבוע היה צמוד לקיר, בפינת הספסל הרחוקה יותר מהציון באולם ציון הרשב"י שבכניסה להיכל, ועל השולחן מולו, מלבד ספר פתוח, ניצבה כוס חד-פעמית שלתוכה היו אי אלו מבאי הציון הקדוש משלשלים מטבעות כאל קבצן נדבות.

אודות נוהג קבוע זה הזדמן לי לשאול אותו כעניין ולקבל ממנו תשובה יפה כהלכה. באחד הימים למדנו יחד את דברי הגמרא במסכת ביצה: "כיוון שנצרך לבריות עולם חשך בעדו" והוא הרחיב להסביר ולפרט את החסרונות הרבים והשונים שקיימים אצל אדם הנצרך לבריות, אלא שההסבר הנאה הזה מול כוס המטבעות שעל גבי השולחן העלה בי כמובן תמיהה מובנת… הרהבתי עוז ושאלתי כיצד אם כן הוא אוסף פרוטות צדקה וחי מן הבריות? ר' שמואל, בלמדנותו האופיינית, ענה מיד תשובה שנונה: 'צורה זו של קיבוץ נדבות אינה נכנסת כלל בגדר נצרך לבריות', הסביר. 'במצב בו אנשים שאינם מכירים אותי כלל ושאף אני אינני מכיר אותם כלל, אנשים שאין ביני לבינם שום קשר, זורקים אל הכוס זה שקל אחד וההוא שניים – לא נוצרת בנפשי שום תליית-עיניים וציפייה לחסדיו של אף אדם מסוים בעולם וממילא גם לא נוצרת במקביל שום נצרכות ומחויבות מצדי לאף אדם בעולם. אילו לעומת זאת הייתי מקבל סכומים נכבדים מאדם אחד מסוים או ממספר אנשים מסוימים – או אז הייתי צריך להתחשב בדעתם, הייתי תולה את בטחוני בהם ומצפה שלא יחדלו מתרומותיהם, ובהמשך אף הייתי עלול ליפול לחנופה ולשאר מרעין בישין. זהו אכן המקרה הלא מומלץ של "נצרך לבריות" אך לא מנהגי שלי'. תשובתו המנומקת והקולעת התיישבה על לבי ללא כל פקפוק, לא רק בגלל ההיגיון שבה אלא בראש ובראשונה בגלל שהדברים אכן הלמו בכל מאת האחוזים את מי שמפיו היא יצאה…

ר' בן ציון: הנהגתו בענייני ממונות היתה מופלאה: מחד, הלא היה מקבל כמעט במשך כל היום פרוטות צדקה מהציבור, אך מאידך, הוא לא היה נוגע בו, כפשוטו וכמדרשו, מעבר לצורך ההכרחי, כשהוא מכנה את אותו מצרך בשם 'טינוף על טינוף' כלשון רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ל"ז).

הכסף שהיה מצטבר בכוס הצדקה שלו היה מתחלק באופן הבא: בחלקה הקטן היה רוכש, באמצעות שליח, את מצרכי המזון ההכרחיים לו, ככר לחם וקופסת טונה וכדומה, כשהוא מקפיד תמיד לתגמל על השליחות בסכום פעוט כלשהו, אך את מרבית תכולתה, ערבוביה מקשקשת של שקלים בודדים, חצאי שקלים ואף מטבעות של עשר אגורות, היה מעביר לידיי, בשנותיו האחרונות, ערב ערב, מבלי שהוא יקדים ויספור כלל את כמות הכסף שנאגר שם, על מנת שאפרוט את הסכום לצ'ק. כאשר היו מצטברים אצלו מספר צ'קים כאלו היה מעביר אותם לאחד ממכריו שהיה מנהל עבורו את כל ענייני הצטרכויותיו השונות כולל תמיכה קבועה בבני משפחתו.

את אחת ה"הוצאות" להם יועדו כספים אלו הזדמן לי להכיר מקרוב כשעשה אותי שליח מצווה למילוי "משאלותיו"… היה זה במהלך חודשי אחד החורפים בהם ביקש ממני להפריש בכל פעם מכספו סכום כלשהו לצורך רכישתה של 'מגילת אסתר' גדולה והדורה לאחר שהמגילה הקטנה שברשותו החלה להתיישן ולהתבלות. קשה להביא לידי ביטוי מילולי את פניו המאירות בשמחת המצווה האדירה שלו כאשר לאחר חודשים של צירוף פרוטות לפרוטות הבאתי לו לבסוף את המגילה החדשה והמהודרת.

מנגן כשר

פן נוסף ומשלים באישיותו הרב-גונית של ר' שמואל היתה רגישותו הדקה מן הדקה ברזי ונבכי הנגינה. לא פעם, בלילות החורף הארוכים בשעות שבין חצות לעלות השחר היה ניתן לשמוע אותו מנגן ברגשי קודש משתפכים ובדייקנות מופלאה שירי התעוררות שעברו במסורה בקרב חסידי ברסלב מדור לדור. ר' יחיאל (חיליק) פרנק, בעל המנגן הנודע (שכתבה על הקשר העמוק והמיוחד שלו עם ניגוני מירון מתפרסמת אף היא בירחון זה), מספר בערגה על צהרי קיץ ארוכים בימי נעוריו המוקדמים בחצר הרשב"י כאשר הוא עושה את פסיעותיו הראשונות להיכל הנגינה והקלרינט הטירוני שלו מפזר בחלל האוויר את ניסיונות הבוסר המהוססים בביצוע אותם ניגונים עתיקים שמאוחר יותר הפכו אותו לבעל שם עולמי בתחום והנה מופיע ר' שמואל מחלל המערה, הגמרא הגדולה והכבדה בידו, והוא מפקח את דעתו ומקשיב קשב רב לעליותיו ומורדותיו של הניגון בשימת לב מלאה כשהוא מעיר ומתקן על כל סטיה קלה שבקלות בכל "קנייצ'" ובכל "קוועץ'"…

חוש נגינה זה אף מצא את ביטויו בתפילותיו התדירות של ר' שמואל לפני העמוד. ר' שמואל ה"קשה כארז" התגלה באותה שעה "רך כתולעת" כשהוא מתמוגג ונמס בהשתפכות הנפש לפני קונו ומשרה על כלל הציבור נעימות שלא מעלמא הדין.

ר' מ' איש מירון: לטעמי,גולת הכותרת של תפילותיו בציבור היתה שירת האקדמות שלו. אותו פיוט קדמון ונורא שרבינו הפליג כל כך בשבחו ואף קרא לו 'שיר של חשק' (ראה שיחות הר"ן רנ"ו ועוד) היה יוצא מפיו בנעימת השתוקקות וכליון-נפש שכזה שמעולם לא שמעתי משהו דומה לכך.

ר' בן ציון: עבור כל מי שהכיר את אופיו של ר' שמואל וכפי שכבר שוחחנו אודותיו עד כה לא מעט – היתה הלהיטות לגשת לפני העמוד בגדר חידה. פעם החלטתי לשאול אותו על כך ור' שמואל חייך קלות ואמר לי כהאי לישנא: 'תראה, אני יהודי מבוגר וחלוש, רבינו הזהיר מאוד להתפלל בכוח ואני אין כוחי עוד במותני, אם אשב ואתפלל במקומי ספק רב אם אצליח להתפלל כדבעי, אולם כאשר ניגשים לפני העמוד הרי מטבע הדברים מתפללים בקול רם שמעורר את הכוונה ומזרים חיות והתלהבות'. ללמדך שגם עבודת הבריחה מן הכבוד לא היתה אצל ר' שמואל בדרך עיקש ומצוות אנשים מלומדה, וגם ערך זה, על כל חשיבותו, מצא לפי שעה את מיקומו הנכון בתוך המערכת הכללית כשערך חשוב לא פחות תבע את תפקידו.

אלא שלאמתו של דבר אני חייב לציין כי גם כאשר לא התאפשר לו לשמש כבעל התפילה במניין היתה תפילתו, במיוחד תפילת שחרית כוותיקין, מלאת חשק והתלהבות דקדושה ממש כמו נער צעיר בתחילת העבודה. כזה היה ר' שמואל מתחילתו ועד סופו: מקשה אחת של עבודת ה' בדרך רבינו בתמימות ובפשיטות, ללא כל התחכמויות וללא כל פשרות!

* * *

עוד על רבי שמואל צצ'יק זצ"ל בשער ברסלב לחץ כאן

למעבר להקלטות נדירות מפיו של הגה"ח רבי שמואל צ'צ'יק זצ"ל
הקש כאן

להזכירכם כל הזכויות שמורות!!

קרדיט תמונות וכתבות: אבקשה, בעולמה, גנזי ברסלב נייעס, י.י. , ג.נ.