י"ב ניסן חל יום הילולת הגה"ח רבי דוד שכטער זצ"ל מיקירי אנשי שלומינו חסידי ברסלב מדור הקודם, לפניכם סיפור התקרבותו לרבינו הקדוש מסופר ע"י בני הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטער שליט"א – החומר פורסם בעלוני 'קרני אור'
חלק א' פורסם בעלון 'קרני אור' לפרשת מצורע דשנת תשפ"ב | למעבר לגיליון הקש כאן:
אבי מורי הרב החסיד רבי דוד ב"ר יעקב גדליה שכטער זצ"ל (נלב"ע י"ב ניסן תשל"ד), לא נולד כחסיד ברסלב. משפחת בית אביו דבוקים היו בצדיקי החסידות הקדמונים. סבו של רבי יעקב גדליה, רבי ישראל מאוסטראה זצ"ל, היה מקושר להרה"ק רבי אברהם יהושע העשיל בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא זי"ע, ועלה להתגורר בעיה"ק טבריא ת"ו.
בטבריא שימש רבי ישראל בחברא קדישא, ועליו מסופר הסיפור המפורסם מלפני כמאתיים שנה: ביום ה' ניסן תקפ"ה, הגיע לבית-הכנסת, וסיפר שראה בחזיון הלילה כיצד מעלים ארצה את מיטתו של הרה"ק הרב מאפטא זי"ע, ומטמינים אותו בחלקת תלמידי הבעש"ט אשר בבית החיים העתיק בטבריא.
לאחר מכן אסף מנין והראה להם את המקום המדויק בו נטמן הצדיק. ולמרבה הפלא הגיעו כעבור שבועות ספורים ידיעות מחו"ל שאכן נסתלק ונטמן הצדיק בדיוק ביום ובשעה שנתגלה הדבר לרבי ישראל בטבריא.
בנו של רבי ישראל היה איש מורם מעם, ושמו רבי דוד זצ"ל. כל היום היה דבוק בבורא יתברך, והיה שגור על לשונו כל עת לומר את המילים הקדושות: 'ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה'. וכך גם היה רגיל להמליץ טוב על עם ישראל לפני הקב"ה, והיה מפרש שיחתו על משקל הפייט: 'אנו מלאי עוון ואתה מלא רחמים' – יותר מאשר אנו מלאי עוון אתה מלא רחמים, כי למעשי בני אדם ועוונותיו יש גבול, אבל לרחמיך אין סוף ואין תכלית, שכן לגדולתך אין חקר, על כן יכבשו נא רחמיך את כעסך מעלינו…
סבי רבי יעקב גדליה היה תלמיד חכם גדול ובקי נפלא בהלכה ובקבלה. שמעתי מאבי שהיו אומרים על אביו שבהיותו ילד נחלה, ובשכבו על מיטת חוליו סיים את כל מסכת בבא בתרא! וכבן עשרים כבר ידע את כל ארבעת חלקי השולחן ערוך בעל פה. בילדותו הסתופף רבי יעקב גדליה אצל הרבי מרוזי'ן ואח"כ התקשר לבנו הרבי מטשורטקוב. ברבות השנים זכה רבי יעקב גדליה לעלות ולהתיישב בעיה"ק ירושלים.
לידתו של אבי זצ"ל הייתה כאן בירושלים, ומילדותו שאף לשאוב מבארם של צדיקי ירושלים מכל העדות והחוגים, ספרדים, אשכנזים, פרושים וחסידים, והיכן שהרגיש ריח של קדושה ניסה ללקט ממנו ולספוג לתוכו.
גם לאחר נישואיו ניסה אבי מורי ללא הרף לבקש ולחפש בכל חצרות החסידים שבירושלים דרך שתקרבהו אל הבורא יתברך, וליבו אמר לו שבברסלב יש משהו מיוחד, אבל עם כל זה עדיין לא החליט שזהו מקומו הראוי לו. בימים ההם נעשה לסופרו ולאיש אמונו של הגאון האדיר רבי אליהו קלאצקין זצ"ל רבה של לובלין, שעלה בערוב ימיו להשתקע בירושלים. פעם, תוך כדי שיחה עם הגאון, הגיעו לדבר אודות רבינו הקדוש הננמ"ח, ואבי התבטא: "ר' נחמן איז געווען א קלוגער יונגערמאן" [- רבי נחמן היה אברך פיקח]. אך שמע הגאון את המילים, נאחז בטלטלה וחרדה עמוקה, וגער באבי בחומרה: אדם קדוש ובעל השגה כזה אתה מכנה 'אברך פיקח'?! וכמעט שציוה עליו לישב על הארץ ולקבל 'נזיפה' על דיבור זה.
המכה בפטיש שהביא את אבי להתקרב לרבינו, היה בהיפגשו בחסיד המופלא רבי ישראל בער אודסער זצ"ל, שעבר הרבה הרפתקאות מצערות מאד בחייו, אך עם כל זה חזקה עליו אמונתו האיתנה, ובטחונו בהשי"ת היה מוחשי. כשהיה מתפלל היה משיח לפני השי"ת כדבר איש אל רעהו, ועל כולנה התפעל אבי זצ"ל כיצד שורה על רבי ישראל בער שמחת חיים מובהקת, וראה בו איש אמת, עד שהרהר בליבו שבוודאי שותה איש זה ממעיין טהור. ואז בשלה בליבו ההחלטה: 'פה אשב כי איוויתיה' – זה המקום שלי להצליח בעבודת ה'.
אבי התחבר בשעתו לרבי ישראל-בער, וכה גדולה היתה הידידות ביניהם עד כי רבי ישראל-בער עבר לטבריא כדי לתת לאבי את דירתו בבתי מחסה אשר ברובע היהודי בעיר העתיקה. זאת לאחר שהוכרחה משפחתנו לנטוש את דירתנו, אשר בה התגורר מלפנים הגה"ק המהרי"ל דיסקין זי"ע ברחוב חברון אשר ברובע המוסלמי, בעקבות הפוגרומים האכזריים שערכו שם הפורעים הערביים בשנת תרצ"ו, והתושבים נאלצו לברוח מן המקום.
לאחר הבריחה מרחוב חברון פינו את חדרי התלמוד תורה 'עץ חיים' שבחורבת רבי יהודה החסיד, למגורי הפליטים. כל משפחה קיבלה כיתת לימודים למגורי ארעי. משם עברה משפחת אבי למשכן ארעי נוסף בחצרו של החסיד רבי נפתלי כהן, חמיו של רבי אברהם ב"ר נחמן זי"ע, אשר על פני ה'אידישע גאס' (-רחוב היהודים). ורק בדירתו של רבי ישראל-בער מצאנו מנוח, למעלה מעשור, עד לגירוש היהודים מהעיר העתיקה בשנת תש"ח.
מאז התקרבותו ועד יומו האחרון היה אבי דבוק בכל נימי נפשו בקדושת רבינו. פעם, ראיתיו בוכה בכי הנובע מעומקא דליבא ומתוך התרגשות יתירה. לשאלתי ענה לי שזה לו שנים שהולך ומטייל בתורותיו של רבינו, אבל עכשיו זכה לסיים לראשונה את כל הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן על סדרו מרישא ועד גמירא.
חלק ב' פורסם בעלון 'קרני אור' מספ' 263 – ל'חג הפסח' דהאי שתא (תשפ"ב) | למעבר לגילון הקש כאן:
בית כנסת המרכזי שבעיר העתיקה, שנקרא על שמו של המייסד רבי ניסן בק, היה מקודש ברחבי העולם, בהיותו בית הכנסת החסידי והמפואר שנבנה בתוככי חומות ירושלים. ומכל תפוצות ישראל ראו זכות נשגבה לשלוח ירושלימה עוד ועוד ספרים, חדשים גם ישנים, ומהם נדירים ביותר, כדי שישכנו כבוד בהיכל "אוצר הספרים" שהוקם בבית הכנסת. היכל אוצר הספרים היה נתון תחת שמירה, ובדרך כלל היה צריך מפתח מיוחד להיכנס אליו.
אבי מורי זצ"ל היה אוהב תורה המתלהט אחר דברי תורה, וכל ידיעה במשפטי התורה היתה חשובה לו כהצלחת הנפש, ואשר על כן השיג מפתח להיכל אוצר הספרים נכבד זה, והיה יושב שם לילות שלמים! וגומע בשקיקה את תוכן הספרים היקרים מפז, שהרוו את צמאונו והשׂביעו את רעבונו בידיעות התורה. וכל מי שהתבונן בו וידע מקצות דרכיו – הרגיש בעליל ובמוחש ששהייתו בהיכל האוצר הזה הינו לו התענוג והגן-עדן הגדול ביותר. ומתוך חביבותו לחידושי התורה, לא היו נשכחים מליבו עד לעולם. לא פלא היה לשמוע אותו אומר: את התוס' הזה זוכר אני מלפני ארבעים שנה!
ולא עוד, אלא שאם רק שמע הזכרה מסוגיא כלשהיא, היה מיד משלים את כל השקלא וטריא של אותה סוגיא.
נפשו לא ידעה שָׂבְעָה, ומעולם לא התעצל מלחדש ולמלאות אסמיו בדברי תורה, וככל שהגה בהן מצא טעם. כל אימת שהגיע לידיו ספר חדש היה מעיין בו ומרווה את צמאונו בדברי תורתו, דף אחר דף, ולאחר שסיים, תמיד היה לו לומר מהו החידוש המיוחד שיש בספר הנוכחי על פני יתר הספרים.
בעודני נער צעיר היה בירושלים מוכר ספרים, שהיה עורך מעת לעת הגרלה על ספרים שהיו מונחים ברשותו זמן רב ואיש
לא התעניין לקנותם. פעם שילמתי לו כמה פרוטות להשתתף בהגרלה, ושמי אכן עלה בגורל, וקיבלתי ממנו "ספר רב אלפס", שהיה מודפס אז כספר בפני עצמו. לא אשכח עד היום את הנהרה שנשפכה על פני אבי, ונדמה היה בחוש שהבית כולו נתמלא באורה של תורה, בהיכנס ספר חדש הביתה.
אמי מורתי ע"ה היתה אומרת לי שבכל פעם שאני מביא לו ספר חדש, נהפך הוא לאיש אחר למשך כמה ימים, שבהם הוא שקוע בספר עד כלותו לקראו כליל, ובינתיים אין לו בעולמו אלא את החידושי תורה שמגלה לו כעת מחבר הספר החדש…
לימודו היה בעמקות חדה ונוקבת, ומידי פעם כאשר התעמק בהגיגיו היה קם וצועד בחדר בו שהה הלוך ושוב כששרעפיו התפוסים הולכים ונהדקים בחזקה, כך הסתובב עד שנעצר לפתע, פניו התבהרו וקמטי מצחו הרם התיישרו, וניכר היה עליו שלאחר מאמצים מרובים עלה בידו למצוא פתרון ומענה לקושיא ולספק שהסעירו את מוחו. הוא לא הרים את קולו בלימודו, אם כי אותי כן היה מדריך ללמוד בקול.
אגב, פעם ראיתיו במערת הרשב"י באתרא קדישא מירון, כשהוא מהלך אנה ואנה וכל כולו נתון בריכוז מופלא, ולפתע
פרץ בבכי מסעיר.
גדולי הרבנים עימם בא במשא ומתן של הלכה, הפצירו בו לעטרו בעיטור רבנים. בעל ה'גידולי ציון', רבי יחיאל מיכל זאב
הורביץ זצ"ל, הנקרא בפי כל "ר' מיכל דיין", אמר לאבי שהיה מסכים לתת לו סמיכה הגונה בלי שום מבחן, כי כל מן דין סמוכו לנא.
הראב"ד דבד"ץ חסידים בירושלים, רבי אברהם צבי שור זצ"ל, הפציר באבי מורי זצ"ל להצטרף ולשמש כדיין בבית דינו, באומרו לאבי: הלא כל רז לא אניס לך, ואפי' דברי הפוסקים בהלכות תולעים או בענינים העמוקים שבחושן משפט, וגם כאלו שהרבה דיינים ומורי הוראה אינם זוכרים – אתה תמיד זוכר ויודע!
ואולם, למרות ידיעתו וגאונותו לא ניאות אבי מימיו להתמנות בתפקיד רבני כלשהו, כי עניו ושפל ברך היה ולא החזיק טיבותא לנפשיה. כשהקים הגאון החסיד רבי אליהו חיים רויזין זצ"ל את הישיבה דחסידי ברסלב בבית המדרש הגדול שהקים במאה- שערים, ביקש מאבי זצ"ל למסור שיעורים בישיבה, אך לא ארכו לו שם הימים וכעבור שלשה שבועות בלבד פסק מלשמש במשרה זו, וחזר לתלמודו בהצנע.
כשהיה משתתף מפעם לפעם בשיעורי הלכה, היה תמיד רוח החיה בשיעור. בבית הכנסת החסידי של העיר העתיקה, שנקרא על שמו של רבי ניסן בק, התקיים שיעור ב'הלכות שבת' מדי יום בין מנחה לערבית, על ידי הגאון החסיד רבי אריה מרדכי רבינוביץ זצ"ל. לא אחת, כשפגש בי ר' אריה מרדכי היה שואלני אימתי יגיע אבי לשיעור, כי כאשר היה אבי מגיע קיבל השיעור פנים חדשות, וריתחא דאורייתא הייתה מתלהטת, והמסקנה למעשה התחדדה.
בימים שבין כסא לעשור שהה אבי יחד עם רבים מאנשי שלומנו באתרא קדישא מירון, עמנו בצוותא נכח גם גאון וחסיד מפורסם, ושמו רבי יואל צבי נייהויז זצ"ל, שכונה: ר' אשי. הלה היה מנעוריו ועד ימי זקנותו מתמיד גדול ומופלא, והגה גם
בספה"ק ליקוטי מוהר"ן. הזדמנות פז היתה השהייה במירון לאבי ולר' אשי נייהויז ללבן סוגיות בהלכה, וחקוק בעצמותיי כיצד מתווכחים ומתנצחים הני תרי רעים במלחמתה של תורה בדיני הטמנה בלהט רב שהלך וגבר.
זכיתי להשתתף בשיעוריו הקבועים של ר' אשי נייהויז, וכשהגענו ללימוד 'משנת סופרים' מסר לי את אמירת השיעור, היות ועסקתי אז במלאכת הקודש של כתיבת סת"ם.
דקדוקי הלכה נדירים היו נראים אצל אבי מורי זצ"ל כסדר, והיה נוהג בגדרים וסייגים רחוקים לבל יכשל בדבר הלכה. מיראתו מפני אכילת חרקים נמנע מלאכול אורז, ובחששו שמא יש חשש של שעטנז בשטריימל שלו לא חס על הידורו ויופיו, וקרע את חלקו הפנימי לבדקו ולהסיר ממנו כל פקפוק.
לעת זקנותו נראה אומר ברכת 'אשר יצר' כשהוא כופל את הברכה. לפליאת רואהו הסביר שלפני כן נזקק לברך אך נבצר ממנו לומר הברכה, וכשנתחייב שוב כפל הברכה, על פי הנפסק בשו"ע (או"ח סי' ז ס"ג) שיש לברך פעמיים. [ואולם המשנה ברורה (שם סק"ו) הכריע כהרבה מהפוסקים שנחלקו על דעת המחבר ופסקו שלא לברך כי אם פעם אחת].
ועל כולנה נראו דקדוקי ההלכה שלו בהלכות שבת, ובפרט בימי ערבי השבת, שאז היה טורח עד למאד להכין את כל צרכי שבת לפי ההלכה, בכדי למנוע מכשול במהלך השבת.
רוב ימיו היה עני מרוד, אבל בוטח נפלא בהשגחתו הפרטית של הבורא, ובהיותו בטוח במאמר חז"ל: 'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאות שבתות', היה קונה מלפני שבת בשפע גדול עד שהיו מתפרנסים מזה כל המשפחה במשך השבוע הבא.
בערבי שבתות היה עסוק לְעַשֵּׂר הפירות, לבדוק סימני הטהרה בדגים, לערב עירובין, ולהטמין החמין כהלכה. בנוסף הרתיח את החלב לפני שבת, שלא יעברו על איסור מבשל בשבת. וכן היה מנקה מאכלים מן הפסולת, כדי שלא יכשלו בשבת באיסור בורר, והניח מיני מאכל בכלים שמשתמשים בהם בשבת לקליפות וכיוצא בזה, על מנת למנוע איסורי טלטול מוקצה וביטול כלי מהיכנו וכו'. וכך הוסיף הידור על הידור וזהירות על זהירות, לסקל מביתו כל תקלה העתידה להיווצר ביום השבת.
וכל זאת כאשר בימים ההם עדיין לא הייתה השגחה קפדנית כהיום, ואף לא היו אמצעים נאותים להכשרת המאכלים, והמכשלה הייתה מצויה אצל המון העם, אך אבי מאז ומקדם היה מתבונן מבעוד יום לתקן את כל הדרוש תיקון.
וזאת יש להדגיש, שכל הגישה של אבי מורי זצ"ל לדקדוקיו בהלכה, הייתה מתוך חרדת קודש לקיים רצון הבורא יתברך, ולכן התבונן בטרם כל עשייה דקדושה; אם זו עשיית טובה ליהודי, או לקנות דבר כלשהו, או להשיא בן וכל כיוצא בזה – בכל פעם היה חושב תחילה: מה אני הולך לעשות כעת? היכן כתוב בתורה שצריך לעשותו? האם הוא מדאורייתא או דרבנן, או מנהג ישראל? ובאשר היה למדן וזכרן, קישר את עצמו תמיד עם לשון חז"ל אשר משם יוצאת הלכה זו.
בעיר העתיקה היו קונים דגים גם אצל הערבים, אבל למעשה הם מכרו גם דגים טמאים. זכורני, שלפני שהיה נכנס לחנות הדגים, היה אומר שהולך בזה לקיים מצות 'לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל', ורק אח"כ היה נכנס לחנות ובדק את סימני הטהרה, את הסנפיר והקשקשת, כמצות התורה. וכן נהג בכל ענין שעשה.
בחייו עסק במלאכת השידוכים, ובפרט לאלו שלא היה מציאות על פי הדעת שימצאו שידוך, והשקיע למענם כוחות עצומים ומרץ רב מאד ימים ולילות, ותמיד היה משנן שעושה זאת כדי לקיים מצות הבורא של 'ואהבת לרעך כמוך'. וכיון שעשה את המצוה לשם שמים לא נטל כסף אם הבחין שאין למחותנים מנין לשלם לו. וגם בזאת כיון לקיים את הנפסק בשו"ע בהלכות צדקה (יו"ד סי' רנ ס"א): "כמה נותנין לעני, די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד וכו', אין לו אשה ובא לישא, משיאין לו". פירושה של הנהגה זו הוא: לחיות עם ההלכה, לחיות עם התורה. לפעמים אין עולה על הדעת היכן העשיה הזו כתובה בתורה, ואבי היה חוקר תמיד בגאונותו היכן מקור הדבר בתורה, והיה מכוין תמיד לקיים את ציווי התורה שציוותה עלינו עובדא זו שאני עושה כעת.
והנה, כל עבודתנו בעולם הוא לקיים מה שהקב"ה מצווינו, ועלינו להתבונן בפעולה אשר אנו עושים ברגע הנוכחי, היכן ציונו עליה השי"ת בתורתו, האם חיוב הפעולה הזו הינו מדאורייתא או מדרבנן, או שהוא מנהג, ובכך אנו מקשרים את
עצמנו בכל פעולה עם השי"ת ועם דיבוריו.
וזה יש לנו ללמוד מאורחותיו של אבא מארי זצ"ל ולהשריש בקרבנו, שכאשר אנו לומדים ומקיימים הלכה – מקיימים אנו
את רצון השי"ת.
לימוד ההלכה הוא חכמה נפלאה, אשר על ידה אנו יודעים מהו רצון השי"ת, ובפרט בימים אלו שהעולם כולו מבולבל עד למאד, וברוך השם שנתן לנו ספרי הלכה ופסק שבזכותם אנו יודעים בכל עשיה אם רצון השי"ת שנעשנה או לא. ובחסד השי"ת יש לנו 'הלכה', לדעת מה מותר ואסור, אם זו מצוה או לא. לפעמים הקב"ה אומר לנו: "לא"! וכשמקיימים ההלכה, עובדים את השי"ת בכל דבר, באכילה ובשתיה, ובכל דבר. כי אין שום דבר שאין עליו דין תורה אם מותר הוא או אסור, אם
חייבים או לא.
ודבר זה כדאי להיזכר בו תמיד, וכאשר לומדים, יודעים כל דבר היכן זה כתוב, ומנין ילפינן ליה, ומי יליף ליה, מדאורייתא או מדרבנן, ואזי חיים עם התורה. וזה הוא הלימוד הנכון, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. השי"ת יעזרנו ויכניס בנו דעת אמת, ובתורה נהגה וממנה נחיה.
ובחסד ה' יש בזמננו הרבה ספרי הלכה, ואלו שלא לומדים את האריכות שבהלכה יכולים כיום להשתמש עם ספרי קיצורי ההלכות והביאורים הנפלאים שהתחדשו בימינו. ועל ריבוי הספרים שבדורנו, ניתן לומר בדרך צחות: 'לא המעשה עיקר אלא המדרש' – עלינו לזכור שאין העיקר ההדפסה, אלא לישב וללמוד. וכשנלמד ודאי נעשה נחת רוח לבורא יתברך, כי לשם כך נוצרנו, כמו שכתב רש"י בתחילת התורה 'בראשית ברא' – 'בשביל התורה' – ללמדה ולקיימה. לזה נברא העולם, ולא לדבר אחר.
חלק ג' פורסם בעלון 'קרני אור' מספ' 264 – לפרשת קדושים דשנת תשפ"ב | למעבר לגיליון הקש כאן:
דעותיו של אבי מורי זצ"ל היו מקוריות מאד; לפעמים היו דבריו נראים כדברי נביאות ממש, ואנשים ממוצעים התקשו להאמין שכדבריו כן יהיה, אך הוא בחזונו ראה את הנולד הרבה לפני התרחשותו בפועל.
לפני עשרות בשנים התבטא ואמר: "אתה עוד תראה בחייך כיצד הטכנולוגיה תתפתח, ודברים ייעשו באופן אוטומטי כזה שאף המדומיין וההוזה הכי גדול לא העלה אותם מעולם בחלומו הרחוק ביותר".
ולכשנשאל: מאין אתה יודע זאת? ענה אבי: "הנה, האנשים המתקדמים אינם יותר חכמים מהאנשים של הדורות הקודמים. אדרבה, חכמת אנוש הולכת ואוזלת. אלא שהקב"ה הצופה ומביט בכל דור החליט לפתוח בשנים המאוחרות דרך חדשה – טכנולוגית, ובהיות שהקב"ה הוא אין סוף, גם לפעולותיו אין סוף, והטכנולוגיה שייצר והביא לעולם, גם לה אין סוף"…
אף בנוגע לקיום המצוות היה עושה הכל בהידור, ולא נבהל מלעשות מעשים שאחרים היו מסתכלים עליו כמשתגע, וכאשר היה סבור שזו האמת וכן מורה ההלכה הצרופה היה מקיימה כפשוטה. פעם היה נוכח בבית כנסת בשבת שקוראין פרשת התוכחה, ובהיווכחו שפחד של שְוא אוחז בקהל ואף אחד מן המתפללים אינו מוכן לעלות לתורה, חש לכבוד התורה המזולזל, ובלי להתבלבל ביקש שיקראו לו לעלות לתורה, ביודעו שכבוד התורה יגן עליו ולא יאונה לו חלילה שום רע.
תמיד חיבב את המצוות. זוכרני, כאשר החל הגה"צ רבי מנדל גפנר זצ"ל לייסד את מעמד 'ברכת כהנים ההמונית' בכותל המערבי בימי חול המועד, נהנה אאמו"ר מאד מהרעיון המקורי, והפליג בשבח הדבר.
אבי היה אומר על מאמר רביה"ק (שיחות הר"ן סי' יט): "נכספתי מאד להמשיך את העולם אל עשיה", שהפירוש שלא נהיה שקועים במחשבות גרידא, אלא שתמיד נפעל פעולות 'לעובדא ולמעשה', ללמוד תורה ולקיים את המצוות בפשיטות ובפועל.
דאגתו למען הזולת לא ידעה שום התרשלות. מעשה ושכנו בשכונת קטמון, הרב החסיד רבי נחמן שותק (הלמן) זצ"ל (נסתלק ביום ב' אייר תשל"ח) נזקק לעבור ניתוח לרפאות שבר במעיו. ולאחר מכן הורו לו לשמור באדיקות ובזהירות גדולה שחס וחלילה לא ינתקו חוטי התפירה בחזרה. אבי זצ"ל התמסר אז לבריאותו של ר' נחמן, ולקח שני ספסלים בבית המדרש בקטמון, והניח עליהם מצעות וכלי מיטה, והשכיב את ר' נחמן עליהם, ובמשך שלשה שבועות רצופים הגיש לפניו כל מיני אוכל ומטעמים, ערב ובוקר וצהרים, ולא עזב אותו לירד מ'משכבו' עד שראה ששב לאיתנו, ובני מעיו נתדבקו ונתחזקו ושב לאיתנו…
יש לציין כי לר' נחמן שותק לא היה בנים עד אז, ותיכף אחר זה, לפקודת השנה ילד בן זכר. ותיכף כשנולד הבן הראשון כשבישר את הבשורה לחמיו הגה"צ רבי משה אהרן הורביץ זצ"ל, הלך הלה מיד לאבי לבשר לו לראשונה, כי הרגיש שבגלל הטיפול המסור והנכון של אבי עמו בעת חוליו נפקד ר' נחמן בזרע של קיימא.
בבית מדרשנו התפלל מר נפש אחד שעבר משברים קשים בחייו עד שנותר ערירי וכמעט שדעתו נשתבשה עליו. בצעירותו היה הלה עילוי נפלא ועד לזקנותו זכר בעל פה פרקים שלמים, וכך היה מסתובב ברחוב העיר ואומר משניות בעל פה! דא עקא, שנערי בית המדרש לא ידעו במי מדובר, והיו מבזים אותו ושוחקים עליו. אבי הבחין במעשיהם ונסער: "הפינה היחידה שהוא עדיין מוצא מנוח הינה כאן בבית המדרש, ועכשיו גם פה מפריעים לו?!"…
פרק זמן לפני פטירתו ציוה אבי שיביאוני אליו, כי בכוונתו למסור לי סוד. כשהגעתי אמר לי: "דע לך שהחיים חולפים מהר. לא כמו שכולם חושבים! הרבה יותר מהר מזה". והוסיף והתבטא: "ערשט בין איך געווען א אינגל" [-זה עתה עוד הייתי ילד]…
לאחר פטירתו התבטא עליו איש הדעת והספר, ה"ה רבי בצלאל לנדא זצ"ל: "ר' דוד שכטער היה חידוש, והחידוש הכי מחודש הינו שלאחר פטירתו לא כתבו את תולדותיו המאלפות בספר".
כל חדשות השבוע בחצרות ברסלב: כותרות השבוע ב'ברסלב נייעס' • עלוני ברסלב המובילים • לוח…
זיכרונם לברכה • הערב כ"א חשון חל יום היארצייט של הגה"ח רבי משה אריה הערשאנאוו…
שיחת חברים • המשפיע הנודע פה מפיק מרגליות הרה"ח ר' יעקב נתן אנשין שליט"א: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בְּךָ אֶתְפָּאָר"…
חדשות ברסלב • בחודשים האחרונים נפתח בית חינוך ברסלב לבנות על טהרת הקודש - ע"ש…
קיבוץ "שבת חנוכה" תשפ"ה באומן • 'איחוד ברסלב באומן' מפרסמים את זמני סגירת עזרת הנשים…
עולם הנגינה • שיר השבוע מעולם הנגינה הברסלבי: והשבוע השיר הסוחף "בְּבְּרֶסְלֶב בּוֹעֵר אֵשׁ הַבְעֵר…