זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה • הערב כ"ב טבת חל יומא דהילולא ה-39 של הגאון החסיד רבי אלחנן ספקטור זצ"ל • לקראת ההילולא ראיון מרתק עם מקורבו ואיש אמונו הרה"ח רבי יוסף שמעון ברזעסקי שליט"א ||| גלריית תמונות:
ביום כ"ב בטבת תשמ"ה נסתלק לגנזי מרומים הגאון החסיד רבי אברהם אלחנן בן רבי דוד שלמה זצ"ל מגדולי אנשי שלומינו חסידי ברסלב והובא למנוחות בעיה"ק ירושלים תו"ת.
לקראת יום הילולת הגאון החסיד רבי אלחנן זצ"ל, אנו מעלים לפניכם ראיון מיוחד על ימי חיו המאירים, שערכו בטאון "אבקשה" אשתקד לקראת יום היארצייט – הכתבה מוגשת לפניכם ככתבה וכלשונה בביטאון הברסלבאי הנפלא "אבקשה":
חן חן להם – וכל הזכויות שמורות להם
*
החסיד המופלא והמופלג שמרן הגאון בעל ה'חזון איש' כתב לו באגרת: "אין כל עצב בעולם למי שמכיר את אור האורות של האמת" כלומר למי שהתוודע לאורו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א
גאונות וחסידות במסתרים
כתבי היד שהועלו באש; הבריחה מה'עליה' המכובדת; בקשת הסליחה מילד בן שבע; וגם: עדותו של הגאון ממונטריאול תלמיד ישיבת חכמי לובלין על חבריו חסידי ברסלב בחירי הישיבה, וגילוי לב על סכר הדמעות שפרץ ונשפך בציון הקדוש • במלאות 35 שנים להסתלקותו של החסיד הגדול רבי אלחנן ספקטור זצ"ל, כ"ב טבת תשמ"ה, מעלה איש אמונו מקרובו הרה"ח ר' יוסף שמעון ברזעסקי ממונטריאול שבקנדה, בנועם שיח מיוחד ל'אבקשה' זכרונות ענוגים וקווים מאירים מתואר דמותו והליכות חייו הנאדרים בקודש, משולבים בסיפורים מופלאים מענוותנותו ובריחתו עד קצה האחרון מכל מה שריח כבוד נודף הימנו
כל הבורח מן הכבוד, אמרו חז"ל, הכבוד רודף אחריו. מכאן שמעטים הם הזוכים להצליח בפועל לחמוק מן הכבוד המטריד. אך מקום אחד נשתייר לפליטה שבו יכול החפץ בכך באמת להיפטר לגמרי מסכנת הכבוד, וזהו בית מדרשו של רבינו הק', המלמדנו אורחות חיים איך להחזיר הכבוד לשורשו ואיך להינצל מהפרסום המזיק.
היה זה החסיד המופלא ומופלג ר' אברהם אלחנן ספקטור זצ"ל, מהגדולים והמיוחדים שבקרב אנ"ש בדור הקודם, שניצל כדבעי את מחסה הפשטות של ברסלב כדי להשיל מעצמו כל שמץ של כבוד שבלי ספק היה 'נדבק' אליו בכל מקום אחר נגד רצונו.
ר' אלחנן, כפי שנקרא בפשטות, היה גאון אדיר בכל מכמני תורה בנן של קדושים ואיש מורם מעם שבכל קהילה אחרת ועם גבאי הולם (ומעט שיתוף פעולה…) כבר היה הופך למנהיג לאלפים, מצא בברסלב את שאהבה נפשו: פשטות גמורה, דממה בלתי מופרעת וחיים אמתיים של דבקות ועבודת ה' מזוקקת בלימוד ותפילה כרצונו ית'.
לקראת יום השנה לפטירתו, קיים 'אבקשה' שיחה מיוחדת עם הרה"ח ר' יוסף שמעון ברזסקי שיחי' ממונטריאול, אשר נאות לשתף את קוראי הגיליון בסיפורים נפלאים מכלי ראשון אודות ר' אלחנן ז"ל להם היה עד ונוכח.
ספרו לנו על הקשר שלכם עם ר' אלחנן
תחילת ההיכרות שלי עם ר' אלחנן היתה ב'שול', בבית מדרשנו במאה שערים. זכיתי לקרבה אצלו, מאחר וסבי ר' יצחק גרשון בזשעסקי זצ"ל מוורשה, היה ידידו. בהמשך זכיתי להיות מקורב אליו שנים רבות בהיותי גבאי בית הכנסת "פאר הנחל" שפתחנו בשכונת 'עזרת תורה', שם התפלל הרבה שנים. מאז הייתי עמו בידידות רבה.
ר' אלחנן היה אדם מאד שקט ונחבא אל הכלים. לא היה שייך לכבד אותו. עבורו, כבוד היה גיהינום בעולם הזה. ככה הוא הרגיש. ראו שזה בנפשו.
פעם קנו לו עליה בחג שבועות. הוא עלה ובירך ואחר כך פנה לאותו אדם שקנה עבורו את העלייה ואמר לו: "אילולא הספר תורה עומד פתוח לא הייתי ניגש. אני מבקש שלא יקנו לי יותר עליות מעכשיו, כדי שלא תכשילו אותי ח"ו בביזוי הס"ת. אם זה יקרה שוב, אזי הביזיון ס"ת ח"ו יהיה על חשבון זה שקנה…"
הענווה שלו הייתה אמיתית. לא מעושה. זה היה אצלו מאד אמיתי. וכך כולם הרגישו.
האם הוא דיבר בציבור?
ב'שול' ברחוב סלנט הוא רק ישב ולמד ומעולם לא התערב ולא פצה פה. אבל ב'פאר הנחל' הוא הרגיש שכן צריך לומר מדי פעם משהו, כיוון שהקהל ברובו היה מורכב מאברכים צעירים שהיו צריכים קצת הכוונה ולהכיר את הדברים, ועל כן כשהוא ישב ולמד שם הוא היה זורק איזה חידוש, ווארט טוב, כל פעם משהו שהאיר את מה שלמדו.
החידושים שהועלו באש
במשך חייו הוא כתב הרבה מאוד חידושי תורה. כשנתיים לפני פטירתו התעוררו כמה אנשים ורצו להדפיס את זה. בענוותנותו הגדולה הוא לא הסכים לכך בשום אופן. מחשש שמא לא יצייתו לו, הוא נתן את הכתבים לאברך מסוים – לא אגיד את שמו – וביקש ממנו לשרוף הכל.
אותו אברך היה אדם נאמן וממושמע ואכן שרף את הכתבים מבלי להשאיר שריד… אילו היה מוסר בידי את המלאכה מובן שהייתי דואג להשאיר העתקים לפני כן. ביקשו ממך לשרוף, נו, תשרוף, אבל למה לא לדאוג להעתיק קודם…
למעשה חבל על דאבדין. אילו היה נותן את זה לי, הייתי עושה עותקים ושורף את המקור. אגב היה לו כתב יד מיוחד.
רצון יראיו יעשה…
אכן.
פעם עמדתי לידו אחרי תפילת מוסף של שבת ושמתי לב שבשעת אמירת 'אנעים זמירות' הוא אומר לא רק את הקטעים שאומרים הקהל, אלא אומר עם החזן גם את הקטעים שלו… שאלתי אותו אחר כך: "ר' אלחנן, מדוע אתם נוהגים כך? האם ראית זאת היכן שהוא?" הייתי קצת 'היימיש' (=ביתי) איתו… הוא אמר לי: "לא, לא ראיתי זאת בשום מקום. אבל זה הרי כזה שבח יפה לריבונו של עולם, למה שאני אפסיד חצי? אז אני אומר הכל…"
זהירות מ'קפידא' של ילד
היה פעם סיפור מיוחד שהייתי עד לו. שבת אחת, בזמן סעודה שלישית ב'שול', היו מונחים על השולחן טחינה וחריף ועוד מאכלים ירושלמים, כנהוג בסעודה שלישית. התרוצצו שם ילדים ירושלמים שובבים ושיחקו ומדי פעם חטפו משהו לאכול. היה ילד שובב שמשך את צלחת הטחינה ושפך הכל בדיוק היכן שישב ר' אלחנן. צריך להבין שר' אלחנן היה אדם מאד נקי ומסודר. הוא פנה אל הילד, לקח את ידו ואמר לו בעדינות: "מדוע אתה חוטף כך בחיפזון, האם אינך יכול לקחת לאט? בפעם הבאה תיקח אבל לאט". הוא אמר זאת בשקט וברוגע כדרכו. לא צעק. לא העליב.
בליל שבת הבאה הוא הגיע לבית הכנסת ושאל עלי. כמובן שהגעתי מיד. הוא אמר לי: "תשמע, בשבוע שעבר ביישתי ילד ברבים (אינני זוכר בדיוק בן כמה היה הילד הזה, כמדומני כבן 7) ואני רוצה לפייס אותו, אבל אינני יודע מיהו". הוא ביקש שאחפש אותו ואקרא לו.
יצאתי החוצה ומצאתי את הילד. אמרתי לו: "ר' אלחנן רוצה לומר לך משהו", והבאתי אותו אליו. ר' אלחנן שוב לקח את ידו ואמר לו: "בשבוע שעבר ביישתי אותך ברבים ואני רוצה לפייס אותך. הבאתי לך פקאלע עם דברים טובים ואני מבקש שתסלח לי…" הוא הוציא מכיסו שקית עם ממתקים ואמר לו: "זה בשבילך, רק תגיד שלוש פעמים: אני מוחל לך". הילד אמר במהירות "מוחל מוחל מוחל", חטף את הפקאלע ורץ החוצה בשמחה…
יהודי בן שמונים מרגיש שבייש ילד בן שבע ברבים והוא צריך לפייס אותו.
זה כבר ממש לא בנמצא, אדם מבוגר עם רגישות כזאת, זה מראה על מעלה פנימית
כן. המידות שלו היו משהו מופלא.
בברסלב היה ידוע שר' אלחנן הוא צאצא של החוזה מלובלין
כן. אמרו שתואר דמותו דמתה לו. סבתו הזקנה עוד הכירה את החוזה. הייתה לה אריכות ימים והיא עוד זכתה לראותו. והיא אמרה של'חונטשע' יש את אותו מראה פנים כמו של החוזה. וזה היה עוד בילדותו.
אגב, אני נזכר באירוע משעשע: היה לי אוטו בזמנו ונהגתי לקחת את ר' אלחנן ממקום למקום – לבית הכנסת, לבית, לתפילת ערבית וכדו' – וזה היה מקל עליו. פעם הבאתי אותו לכותל בחול המועד. הוא רצה לעלות לרגל. ר' אלחנן היה יהודי של צורה, בפרט במועד הוא נראה כמו אדם חשוב עם ה'ספודיק' וה'בקיטשע' המהודר והדרת הפנים שהייתה לו. כשהגענו לכותל אני שומע שאנשים סביבי מתלחשים "מי זה הרב'ה הזה"…
חברותא ללימוד זוהר
היתה לנו קביעות יחד עם ר' מרדכי טורץ ז"ל ללמוד איתו בספר הזוהר הקדוש בכל יום, שעה לפני התפילה. כל שבוע למדנו את הפרשה של אותו שבוע. ר' מרדכי קרא ור' אלחנן היה מבאר את הפשט. בזמן מסוים הוא אמר שנלמד גם את הספר 'שערי אורה' לרבי יוסף גיקטיליא, שבו יש יסודות נחוצים להבנת הזוהר הקדוש.
בזקנותו הוא עבר להתגורר אצל בתו בגבעת שאול, ואז התלבטנו מה לעשות. ר' מרדכי היה עסוק עם הת"ת 'תורה תמימה' שאותו ניהל, ואני המשכתי ללכת לר' אלחנן לגבעת שאול אחת לשבוע למשך תקופה מסוימת. בשלב מסוים פניתי לר' מיכל דורפמן ושאלתי אותו מה לעשות, כיון שאני צריך לצאת מהכולל פעם בשבוע וללכת ללמוד עם ר' אלחנן. ר' מיכל הציע שאלך לדון בכך עם ר' לוי יצחק.
ר' לוי יצחק אמר לי: "תגיד לר' מיכל שיחשיב לך גם את היום שבו אתה הולך לר' אלחנן. שבאותו יום ה'כולל' שלך יהיה בגבעת שאול".
ואכן הלכתי אליו לגבעת שאול פעם בשבוע ולמדנו והיה לי חיות ו'גישמאק' נפלא בלימוד עמו. בכל פעם שהגעתי הוא היה מכין תה לשנינו.
במאמר המוסגר: היה להם הערכה עמוקה אליו. בפני ר' אלחנן היתה לכולם הכנעה ויראת הרוממות. מילה שלו הייתה נחשבת. כשהיתה מתעוררת שאלה בענייני בית המדרש, כיצד לנהוג, כולם אמרו לשאול את ר' אלחנן, הן מצד ידיעתו בהלכה והן מצד חשיבותו בקרב אנ"ש.
האם הוא אכן נהג לענות על שאלות בהלכה? בפולין הוא היה הרי רב
כשהיו שואלים בהלכה הוא השיב. אבל מעצמו לא נהג לומר 'דעות' איך ומה לעשות. אבל היכן ששאלת אותו הוא ידע. גם בספרי רבינו כמובן. ב'גנזי אבא' יש חידושים נפלאים שלו בדברי רבינו. בפולין הוא היה רב בכמה עיירות, אבל כשהגיע לארץ ישראל, לא רצה שום כבוד משום דבר.
*
בראש השנה האחרון לחייו (תשמ"ה), ר' אלחנן כבר היה שרוי בחולשה עצומה והיה קשה לו ללכת ל'שול' להתפלל עם אנשי שלומנו. דיברתי איתו וניסיתי לשכנע אותו, אבל הוא חשש. הלכתי לר' לוי יצחק וסיפרתי לו שר' אלחנן מאוד חלש ולא מתכוון להגיע לתפילות בשול. "מה עושים? אולי לכם יש עצה…"
ר' לוי יצחק אמר לי: "תגיד לו שאם הוא משתתף ב'קיבוץ' זה יהיה כבוד מופלג לרבי, וגם כבוד גדול לציבור. מספיק שהוא יושב עם הציבור ורואים את פניו, זו חשיבות רבה לקיבוץ של הרבי".
במשך השנים היה לר' אלחנן חדר מיוחד ב'שול' לימי ראש השנה, עם מיטה וכו' וכל מה שצריך. ר' געצל גלבך היה מארגן זאת מדי שנה וגם היה אוכל אתו שם את הסעודות ושימש אותו, וגם אני הייתי מצטרף.
ר' לוי יצחק הציע שר' אלחנן יתפלל שחרית במניין ותיקין ב'בתי נייטין', שם היה מנין נץ בראש השנה, ושאתפלל אתו שם ואחר כך נחזור לחדר, נעשה קידוש עם קצת מזונות וקפה, ועד לחזרת הש"ץ בבית מדרשנו הוא כבר יוכל להצטרף.
חזרתי לר' אלחנן ואמרתי לו שר' לוי יצחק מאוד רוצה שהוא ישתתף ושתהיה עגמת נפש רבה ח"ו אם לא. כמובן שלא יכולתי לומר לו שנוכחותו תהיה כבוד ל'קיבוץ' כי הוא לא היה סובל לשמוע זאת. אבל אצלו לגרום צער למישהו היה נורא ואיום. הוא אמר לי: "אבל אם תתפלל אתי, לא תהיה בקיבוץ של אנ"ש, מה יהיה?" אמרתי לו שאשאל את ר' לוי יצחק. ואכן חזרתי לר' לוי יצחק ושאלתי אותו שוב, והוא אמר לי כך: "ר' יוסף שמעון, אני אומר לך – הקיבוץ שלך בראש השנה הוא שבתפילת שחרית אתה אצל הרב'ה בבתי נייטין"..
בראש השנה בבוקר, אחרי תפילת הלחש של שחרית במניין ותיקין, הוא חזר לחדרו, עשה קידוש ואפילו הספיק לנוח קצת, ואז אמר לי: "יוסף שמעון, ב'המלך' אני כבר רוצה לעלות למעלה, לקיבוץ". הוא הרגיש שזה חשוב. (כעין שאמר רבי נתן: כולם צועקים 'המלך', אבל ההכתרה היא באומן).
נראה שר' לוי יצחק באמת רצה לכבד אותו ככל האפשר
הכבוד שר' לוי יצחק חלק לו, אף פעם לא היה בפרסום. הוא כיבד אותו מאד, אבל בלי לעשות מזה עניין. אגב אני זוכר שמדי שנה בתשעה באב הוא הקפיד לתת לו עלייה. מדוע? מפני שהוא נכד של החוזה וזה יום היארצייט של ה'זיידע' הקדוש.
אגב, ידוע הסיפור שהיה עם ר' לוי יצחק ור' אלחנן באומן, בשנות הרעב. ר' לוי יצחק היה בעל תפילה בראש השנה והיה מאד חלש, וכיבדו אותו בצלחת מרק שהייתה יקרת המציאות. ורק אחר כך הוא שם לב שגם ר' אלחנן שהיה שם, כמעט גווע ברעב. וכאב לו מאד מדוע לא התחלק איתו במנה שלו. ומאז עד סוף ימיו הוא הקפיד מדי שנה בראש השנה לכבד את ר' אלחנן בכוס תה עם מזונות והקפיד לפייס אותו – יובל שנים אחר כך. אני זוכר שר' לוי יצחק היה מגיש לו את התה ור' אלחנן היה אומר "גענוג שוין, גענוג" מספיק, כל כך הרבה שנים…
בית הכנסת 'פאר הנחל'
ר' לוי יצחק היה בדרך כלל חזק וברור בדעתו, אבל מאידך כאשר ר' אלחנן או ר' שמואל שפירא היו אומרים מילה, אז הוא היה אומר: "מעכשיו אני שותק…" הוא היה ממש נכנע לדעתם.
היה לי סיפור מעניין בהקשר לכך. כשפתחנו את בית הכנסת "פאר הנחל" בעזרת תורה, בתשל"ב, זה היה לפני כמעט חמישים שנה. ברסלב לא הייתה אז מה שהיא היום, והיו יחסית מעט משפחות. היינו אז שלושה אברכים שנכנסו לנושא: ר' יענקל פראנק, ר' מרדכי טורץ ז"ל ואני אבלחט"א. בתחילה כשרצינו לפתוח את בית הכנסת דיברנו עם ר' לוי יצחק בעניין. הוא התנגד וחשש שזה יחליש את המנין ב'שול' וגם יפריד את הציבור מאנ"ש שב'שול'. לעומת זאת טענתי שיש באזור כארבעים משפחות של חסידי ברסלב, שילדיהם מתפללים בכל מיני בתי כנסיות באזור ולא מגיעים כמעט לבית המדרש במא"ש.
לברסלב לא היה אז תלמוד תורה נפרד. והיא גם לא ארגנה אירועים כמו חסידויות אחרות: 'מלווה מלכה' ויארצייטים עם סעודות מכובדות וכל השאר… אלה שלא היו ב'שול' התפזרו בכל מיני מקומות. ראיתי שאותם ארבעים אברכים זה ארבעים דורות שצריך לדאוג שיהיה להם מניין של אנשי שלומנו.
ר' אלחנן התגורר בעזרת תורה. פניתי אליו ושוחחתי איתו בנושא והוא הסכים שיש צורך לפתוח בית כנסת באזור. התייעצנו עם הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א והוא הציע לערוך אסיפה שבה ישתתף ר' לוי יצחק וכל הנוגעים בדבר, ובה יוחלט יחד על הענין.
החלטתי לנצל את הקשרים הטובים שהיו לי עם ר' אלחנן… הלכתי אליו ואמרתי לו: "עומדים לעשות אסיפה היום בלילה ואני מאד מבקש שתהיה שם". ידעתי שנוכחותו שם תכריע את הכף.
באתי עם רכב ואספתי אותו מהבית עד לשם. כשהגענו אמרתי לו: "תמחל לי שאינני נכנס אתך, אינני רוצה שיידעו שאני הוא זה שהביא אותך… אני אחכה באוטו".
ר' יענקל פראנק סיפר לי אחר כך, שישבו שם באסיפה הרה"ח ר' יעקב מאיר והרה"ח ר' משה קרמר וכן הוא עצמו ור' מרדכי טורץ. ואז לפתע נכנס ר' אלחנן בלעדיי – הרי הייתי המלווה הקבוע שלו – וכולם תהו היכן אני ומדוע איני מופיע ושיערו שמסתמא אגיע תיכף.
והנה נפתחת הדלת ור' לוי יצחק נכנס. ואז הוא רואה פתאום שר' אלחנן נמצא… הוא ספק כף: אוי, ר' אלחנן פה… הוא הבין מיד שזה משנה את כל התמונה.
ר' לוי יצחק פתח את האסיפה ואמר: "דעתי היא שמניין נוסף יפריע למניין הראשי בבית מדרשנו. מה אומר ר' אלחנן…" ר' אלחנן ענה: "ה'שול' יישאר מלא. אבל ארבעים המשפחות שיש פה בשכונה עלולים להישאר מחוץ לברסלב חס וחלילה. זה חבל, וצריך לפתוח בית כנסת".
ר' לוי יצחק אמר מיד: "ר' אלחנן פסק וככה יהיה". למעשה, ר' לוי יצחק ראת את הנחישות שלנו וכבר לא התנגד בהחלטיות ורק הוסיף שהוא מסכים למניין החדש בשני תנאים. א' – שיתפללו שם בזמן קריאת-שמע הראשון כשיטת המגן אברהם, וב' – שבראש השנה לא יעשו מניין נפרד אלא יתפללו כולם יחד במניין הראשי בבית מדרשנו.
כשהאסיפה נגמרה, ר' אלחנן ירד לאוטו ואמר לי: "יוסף שמעון, אל תדאג, יש בית כנסת ויהיה בסדר. ר' לוי יצחק הבין את הצורך שבדבר והסכים…" ר' אלחנן הוסיף שבשנה הראשונה לא נעשה מניין גם ביום הכיפורים, כדי לא לפגוע במניין הגדול, אבל בשנה הבאה כבר אפשר…
עד היום, כשאני מגיע לירושלים לבקר, באים אליי אברכים ואומרים לי: "ר' יוסף שמעון, אני ברסלבר היום בזכות פאר הנחל. אלמלא המניין הזה, לא יודע איפה הייתי היום".
זה היה מניין יקר ומיוחד. ר' יעקב מאיר ליווה את התנהלות ביהכנ"ס ביעוץ והכוונה, יש לי מכתבים ממנו שבהם הוא מציין שהחשיבות המיוחדת של בית הכנסת הזה היא שבו עוסקים רק בדיבורים של הרבי.
*
היה לי באופן אישי סיפור מיוחד עם ר' אלחנן. יש לי בן שנקרא על שמו, אברהם אלחנן. היה בזה סיפור פלאי. עוד לפני שנולד כבר ידעתי. כיצד? לילה אחד, אחרי כמה שנים טובות שלא היתה אצלנו שמחת ברית מילה, חלמתי שאני עושה ברית פה בבית הכנסת במונטריאול והרב נותן שם לרך הנימול ואומר לי: "וייקרא שמו בישראל…" ואני עונה 'אברהם אלחנן'. בבוקר התעוררתי ואמרתי לבני הבית: "מזל טוב, יהיה לנו בן ואני גם יודע כבר איך יקראו לו".
כולם התפלאו אבל אני כבר ידעתי. ואכן זמן מה לאחר מכן נולד בן ונקרא שמו בישראל אברהם אלחנן.
הגהת ספרי ה'חזון איש'
ידוע הקשר שהיה לר' אלחנן עם ה'חזון איש' זצ"ל
ר' אלחנן היה המגיה של ספרי החזון איש. הייתה פעם בעיה שלא היה מספיק נייר וההדפסה התעכבה והחזון איש שלח מכתב לר' אלחנן בעניין זה, ושם הוא כותב לו את הציטוט הידוע "אין כל עצב בעולם למי שמכיר את אור האורות של האמת".
אגב, היה סיפור נוסף עם החזון איש בקשר לברסלב שקרה עם ר' נחום יצחק פראנק. שמעתי זאת ישירות מפיו. הוא סיפר זאת "כלאחר יד". יש מסתמא אפילו כאלה שזוכרים זאת. ר' נחום יצחק סיפר כך: "נולדתי עם 'נשמה חסידית'. המשפחה שלי הייתה ליטאית, אני אחיינו של רבי הערש פסח פראנק וכו', אבל בפנים במעמקי לבי הרגשתי משיכה לחסידות, אז התחלתי לחפש. הייתי בקרלין, אצל רבי אהרן ראטה מ'שומרי אמונים', אצל רבי אהרן מבעלזא, אצל הרבי מביאלה, וגם בברסלב. אבל עדיין לא ידעתי איפה המקום האמיתי שלי.
למי הלכתי להתייעץ? לחזון איש… אמרתי לו בפשיטות: "רב'ה, אני צריך עצה. גדלתי במשפחה ליטאית אבל אני מרגיש שיש לי נשמה חסידית. הסתובבתי בחמשה ששה מקומות ואיני יודע היכן להישאר".
החזון איש ענה לי מיד: "אם אתה רוצה להיות חסיד, תהיה חסיד ברסלב, כי שם תהיה לך חסידות – עם השולחן ערוך…"
אגב, ר' נחום יצחק פראנק אמר לי פעם בשם ר' אלחנן אימרה יפה שעוד לא נדפסה. חסידי ברסלב בפולין נהגו לומר ש'יום שבתון אין לשכוח' הם סופי תיבות נחמן, שהרי הצדיק הוא בחינת שבת, כמו שאמרו בזוהר על רבי שמעון בר יוחאי וכמו שהרב'ה מביא. אז אמרו על דרך זה גם על רבינו, שצריך לזכור את הצדיק שהוא בחינת שבת. רמז נאה. אבל ר' אלחנן הוסיף שראשי התיבות של אותן המלים הם 'יש א-ל' – והרי זה כל עניינו של הצדיק, לפרסם את מציאות ה'!
ווארט מה'חוזה'
מר' אלחנן בעצמו שמעתי פעם וורט לא ידוע של ה'חוזה' שלא נדפס בשום מקום. סיפרתי זאת גם לר' יעקב מאיר שליט"א ונהנה מאד. בפרשת תרומה כתוב בהתחלה 'ויקחו לי תרומה' בלשון נסתר, ואילו אחר כך 'תקחו את תרומתי' בלשון נוכח. מה הפשט?
הסביר החוזה כך: ויקחו לי – מאת כל איש. מכל איש רגיל בעם ישראל כל אחד יכול לאסוף תרומה למשכן, לא משנה מי המתרים. אבל 'אשר ידבנו לבו', מלשון 'דאבה', או 'דווי' – אדם שכואב לו הלב לתת אגורה למשכן, ואי אפשר להוציא ממנו כלום – תקחו אתם, דהיינו משה רבנו עצמו יילך אליו, וכשמשה יבקש ממנו הוא ייתן… (דהיינו הכוח של הצדיק יכול לפעול התגברות כזאת ושבירת הטבע אצל מי שהוא הולך אליו).
*
מי שהיה קרוב לר' אלחנן, יכל לראות שהוא איש מורם מעם. היו אתו עניינים מופלאים.
היה יהודי שר' אלחנן ניגש אליו פעם ואמר לו: "אחד הילדים שלך, ילד פלוני, אתה צריך להשגיח עליו מאד שלא ירד מהדרך ח"ו. עם הילד הזה אתה צריך סייעתא דשמיא גדולה שלא ינשור ח"ו". הילד היה בן 6 בסך הכל באותו זמן, למרבה הצער הילד הזה באמת יצא לתרבות רעה רח"ל בבחרותו. כזו הבטה היתה לו.
היה יהודי שלא היו לו ילדים הרבה שנים, שנה אחת בפורים הוא נשכב ב'פאר הנחל' והתעקש שיברך אותו שיהיו לו ילדים. ר' אלחנן בתחילה לא רצה, אבל היהודי התעקש ולחץ ולבסוף ר' אלחנן אמר לו "השנה יהיה לך ילד". ובאותה שנה באמת נולד לו ילד, שנים רבות אחרי החתונה.
עדות הרב הירשפרונג זצ"ל
התגורר כאן במונטריאול רב מפורסם בשם הרב הירשפרונג זצ"ל. גיסי חיבר ספר בהלכות סת"ם וביקש ממני לתת עותק לרב הירשפרונג. כשבאתי אליו, זה היה ממש בתחילת מגוריי כאן, בדרך כלל היה פחד לדבר אתו, מי שהיה ניגש אליו הוא מיד היה מתחיל לשאול אותו "איפה אתה אוחז בגמרא? איזו מסכת אתה לומד? מה אומר שם תוספות? מה אומר המהרש"א?"… מי שהיה לא מוכן לכך, היה נשאר עם פה סגור. הוא היה גאון ובקי עצום. כשבאתי אליו הוא התעניין בי קצת וכששמע שאני חסיד ברסלב מיד אמר: "הו, ברסלב!".
ואז הוא סיפר לי כך: "למדתי בישיבת חכמי לובלין אצל רבי מאיר שפירא ושם היו בחורים חסידי ברסלב, ואני מוכרח לספר לך דבר אחד, הבחורים הכי יראי שמים בישיבה היו הברסלבר בחורים. ועוד דבר, הם הקפידו לקום בחצות לילה וללכת לשדה (הוא חייך כשסיפר זאת), ובכל זאת הם היו הראשונים לקום לתפילת שחרית וסדר הבוקר ומעולם לא איחרו. הם הקפידו על כל סדרי הישיבה ביום ובלילה, למרות שהיו קמים חצות והולכים לשדה".
הוא אמר לי: "היה לי חשק עצום ללכת פעם בחיים לקברו של רבי נחמן, שהיה אדם גדול כזה והבטיח הבטחה כזאת. אבל אין לי עם מי לנסוע". באותו זמן באמת היה קשה לנסוע, ועד היום אני מצטער שלא התאמצתי לארגן נסיעה כזו.
מקום שערי הדמעות
מדי דברו בזקני אנ"ש וגדולת רביה"ק נזכר בן שיחנו ר' יוסף שמעון הי"ו בסיפור מפעים על כוחו המופלא של הציון הקדוש
היה בירושלים יהודי גאון עולם בשם ר' אברהם אלי' מייזעס, הוא היה בעל מסירות נפש עצומה להשם יתברך ותורתו הקדושה, הוא עמד בראשות ישיבת "תורה ויראה" והיה מאנשי חבורתו של רבי עמרם בלוי. יש תמונה מעניינת שבה רואים אותו משמש בסנדקאות בבית מדרשנו במא"ש, ולצדו עומדים ר' אלחנן ור' שמואל הורביץ זצ"ל. הייתי שם בשעת מעשה ושמעתי ממנו סיפור נורא. אחרי הסנדקאות, לפני הסעודה, הוא פנה לנוכחים ואמר להם: "אני רוצה לספר לכם סיפור:
"נולדתי בלי דמעות. אינני בעל בכי. בזמן השואה כשהוריי ואני הסתתרנו מהגרמנים וברחנו ממקום למקום, הם תפסו אותנו פעם אחת ובאכזריות נוראה החליטו לרצוח את הוריי לנגד עיניי והכריחו אותי להסתכל. אחר כך ציוו עליי לקבור אותם במו ידיי.
"אפילו אז לא בכיתי. לא נפתחו מקור דמעותיי. אחר כך במהלך המלחמה, כשברחתי ממקום למקום, התגלגלתי לאומן. ושם נזכרתי ששמעתי על ההבטחה של רבי נחמן למי שיבוא על קברו. אמרתי לעצמי: נו, אני כבר פה, אעשה זאת. התחלתי להגיד תיקון הכללי, אמרתי את המלים 'מכתם לדוד'… והתחלתי לבכות כמו ילד קטן.
"אמירת התיקון הכללי ארכה לי שעתיים תמימות. אמרתי מילה ובכיתי, עוד מילה ובכייה… אמרתי לעצמי: תראה מה זה, אברהם אלי', אתה בוכה! לא בכית עד עכשיו, גם כשקברת את ההורים שלך, אחר כך הייתי גם בסיביר שנים, עם כל הצרות, קיבלתי מכות רצח, ומעולם לא בכיתי.
"בציון של רבי נחמן בכיתי. יותר משעתיים. כמו ילד קטן. ואני חייב לומר לכם, חסידי ברסלב, שאצל הרבי שלכם בציון, שם הם שערי דמעות"…
למעבר לכתבת הערכה לזכרו בשער ברסלב הקש כאן ||| למעבר לסיפור על רבי אלחנן ספקטור הקש כאן
קרדיט תמונות: הרב שמואל יצחק רוזנפלד, מערכת אבקשה
