כ"ב תמוז • יום הילולת רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל

תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ • היום כ"ב תמוז חל יום הילולת פאר עדתינו הגה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל | כתבה נרחבת לזכרו:

כתבות קשורות:
סיפור מרטיט • תיאורו המרגש של רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל על הקיבוץ הנורא באומן בשנת תר"פ
תיעוד נדיר ומיוחד במינו מחייו של פאר חבורתנו הגאון החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל
הילולת רבינו הקדוש • האזינו לדברי גדולי אנ"ש זצ"ל שנאמרו בהילולא לפני שנים • נוסטלגיה
נוסטלגיה • צפו בתיעוד היסטורי מגדולי זקני אנ"ש בסעודת הילולת רבינו הקדוש זיע"א

כ"ב תמוז תשמ"ט – תשפ"ד – שלושים וארבע שנים לפטירת הגאון החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ”ל פאר עדת חסידות ברסלב ושומר גחלתה כנתינתה, מקים עולה של חסידות ברסלב בארץ ישראל לאחר שנות השואה האיומה. שריד לדור דעה של חסידי ברסלב בעיר אומן שבאוקראינה | לקראת יום ההילולא מוגש לפניכם קווים אחדים לדמותו הגדולה:

מאת הר"ר נתן אנשין שליט"א /
התפרסם לקראת ראש השנה תשנ"ג המודיע

כל עצמותיו, אבריו וגידיו, כמו חוצבו מסערות הנפש של ראש השנה; כאילו עוצבו מאבני בנינה של אומן, העיר הכל כך ראש השנה'אית, אשר עיניו חזו בה כל יקר.

מאז דרכה רגלו על אדמת אומן, בערב ראש השנה של שנת תרע"ה, כבחור צעיר מפולין, וראה בה את עוצם ההתעוררות לעבודת השם, את הבכיות הנוראות על הציון הקדוש, את הריקודים עד כלות הנפש, הצעקות עד לב השמים, הצדקות מלוא החפנים, הדרך-ארץ המופלאה והאהבה הגדולה בין חסיד לרעהו, את שרפי העליון, שכל הגדול בהם, עני יותר ואביון – שאל את עצמו ברוב תמהון: "האם אמנם אומן היא בעולם הזה, או בעולם הבא?!" – – –

ואת השאלה הזאת הוסיף לשאול שוב ושוב במשך שבע עשרות השנים הבאות; מני אז והלאה, לא פסק לספר ולתאר את ראשי השנה הנפלאים הללו, את אומן ואת גיבוריה בתורה ובתפילה, בכל שיחה שבועית, בכל שיעור "ליקוטי מוהר"ן" בין מנחה למעריב, בכל נסיעה למקומות הקדושים, בכל הליכה מבית המדרש הביתה…

מחזות אומן זרמו בעורקיו ובסעיפי מחשבותיו, אף בחלום הלילה ראה אותם. תדיר השווה את נזיריה-קדושיה לנגד עיניו: את תפילתו החשאית, מלאת-הדמעות, של ר' שמשון ברסקי, לצד זעקותיו פולחות האויר של ר' געצ'ע ליובאוונא; את ההתמדה וגודל העיון בתורה של ר' מת'ס ברזסקי, לצד עבודת ה', מתוך שמחה עצומה ועוני מצמרר, של ר' אהרן מקיבליטש (שוורץ), חותנו. ועל כולם – רבו המובהק "ר' אברהם ר' נחמן'ס" המתבודד הגדול ביערות, בעל השגות רמות ועניו באמת, שאת כל משנתו, קב ונקי, קיבל ר' לוי יצחק מעמו והורישה לדורות הבאים, במשך יובל שנים, בירושלים.

"הם נהמו לריבון כל העולמים כמו אריות ביערות" – היה מתבטא תכופות במין כיסוף שלא מעלמא הדין – "הם כה השתוקקו להשי"ת – א גיוואלד א גיוואלד" – היה מוסיף, כשהוא משרבב שתי כפות ידים לצדדין המתנענעות מרוב ערגה.

"היה היתה אומן" – היה מפטיר ברוב געגוע, לאחר תיאורים דרמטיים מעבודות החסידים שם. עתים היה עוצם לרגע את עיניו בחזקה וכאילו מהנהן בראשו: "כ'האב געקענט אידן וואס האבן גיט געמאכט" (הכרתי יהודים שמעשיהם עלו יפה).

ומאז ראש השנה תר"פ, כאשר נשלח כאברך צעיר, אל התיבה באומן, עד לראש השנה תשמ"ט, כאשר עדיין התפלל לפני התיבה בירושלים, באותה דביקות ובאותה נעימות, היה ר' לוי יצחק בעיני אלפי חסידי ברסלב, להתגלמות הראש השנה, אומן, על כל הוויותיה המרטיטות, על כל מסירות הנפש, הדם והיזע שנשפכו סביבה למען עוד השגה בעבודת ה', עוד ידיעה בתורה, עוד "עצה" לתפילה בכוונה, או תושיה נגד היצר הצורר.

"זוכרני ירחי קדם, ראש השנה הראשון לבואי לאומן" – מספר ר' לוי יצחק בקלטת מועתקת בספר "החסיד רבי לוי יצחק" העומד לצאת לאור – "ראש השנה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ימי הדין של שנת תרע"ה. היה זה בשבת שלפני ראש השנה (שחל אז, כמו השנה, בימי ב' וג' – נ.ב.א.) – מה אומר, מה אדבר… מה שחזיתי באומן, לא חזיתי מעודי…

"בימים הסמוכים לראש השנה כבר מלאו רחובותיה של אומן בעגלות וכלי רכב שונים, מהם בקעו מאות רבות של חסידים שהגיעו כאיש אחד, בלב אחד, לקיים את צווי הרבי להיות עמו בראש השנה. כשפני הכל קורנים מאושר על שהנה זוכים הם לקיים את ציווי הרבי… אותן סמטאות ורחובות, שבכל ימות השנה ספוגים היו רוח של קדושה מעבודותיהם הנוראות של עובדי השם, מלאו עתה בעוד מאות רבות של חסידים, שבאו בלב גדוש כיסופים לעבדו וליראה אותו. התעוררות של תשובה והתעלות, שררה באויר באופן נעלה, למעלה מכל דמיון – – –

"…והאחדות והאהבה ששררו בין אחים לדעה הבאים ומתקבצים מערים וארצות סמוכות ורחוקות – אלו לא ניתנות כלל לתיאור וציור בפה. ברכת 'שהחיינו' של אחים ורעים שלא התראו מאז השנה שעברה, נשמעה מכל צד ופינה. הנה חוזות עיני בגאון הנודע, מאריות פולין, רבי מרדכי אב"ד סוקולוב, שיצא ממרכבתו ומיד נפל על צווארי החסידים ובירך שהחיינו ברוב התרגשות קודש… באותם רגעים נעלים, לא ידעתי באיזה עולם נמצא אני – אהבה כנה ואמיתית כזו של איש לרעהו, לא הכרתי עד כה. ממש כאותה אהבה עזה המתפרצת מלבו של אב לבנו יקירו שלא ראהו עידן ועידנים. דמעות התרגשות זולגות ללא הרף מהעיניים… היתה זו אהבה קדושה, אהבה עילאה, אהבה אלוקית – א געטליכע אהבה…
"והנה מגיע הלילה האחרון של השנה, ליל 'זכור ברית'. שוב מגיעים מאות חסידים מכל הערים והעיירות הקרובות והרחוקות, טשעהרין, ברסלב, טפליק ועוד…

"ובחצר הקודש של הציון הקדוש – מי יוכל לתאר ומי יוכל לשער את הנעשה שם בשיאה של השנה, כשאוירת ראש השנה כבר מנשבת בחלל! כבר מתחילת הלילה שקק המקום הקדוש הלזה, שלשמו חרדו האנשיםוהגיעו במסירות נפש מכל קצווי ארץ וים רחוקים גם בימי הרת עולם אלה (מלחמת העולם הראשונה – נ.ב.א.). שלהבת אש קודש הילכה שם והתפרצה מלבות האנשים הבוערים לאביהם שבשמים… המקום, דומה, רתח ובער… 'עס האט געקאכט און געברענט' (רתח ובער)… אנשים עמדו שעות על גבי שעות בעינים נפוחות מדמע והשיחו לבם ליד הציון הקדוש, כשבליל קולות של אנחות עמוקות, זעקות ובכיות, ממלא את חלל האויר. הוסרו המחיצות בין עניים ועשירים, נגידים וסתם עמך, כולם עמדו ניצבים שפופים, כאיש אחד בלב אחד, ושופכים את לבם בתפילה חמה וערה אשר אין לתארה ולשערה.

"ואודות הנעשה שם בשעת 'חצות' – לא תוכל עט אנושית לחרוט… אפשר היה למשש בידים ולראות בעינים את ההתעוררות והקירבה של בנים המתרפקים לאביהם שבשמים, שמעודי לא זכיתי להרגיש כמוה…

"וכשהגיעה שעת השיא – השעה שלפני אמירת הסליחות של ערב ראש השנה, סליחות 'זכור ברית', היתה חצר הציון מלאה וגדושה ועולה על גדותיה מרוב אדם. באותה שעה כבר מלא המון אדם את ה'קלויז' (בית הכנסת) הגדול… אותו היכל – שנבנה בקדושה מיוחדת על ידי נאמן בית הרבי, מוהרנ"ת זי"ע, במיוחד לצורך ה'קיבוץ' של ראש השנה – המתנוסס על הגבעה שממול לציון. שם התאספו עתה אנשים רבים. הללו כבר החלו מתכוננים ברטט ובדומית קודש לאמירת הסליחות של ערב ראש השנה…

"'אשרי יושבי ביתך' – נשמע בברור קולו האדיר של החזן… וכל הקהל מחרה-מחזיק אחריו… והקולות מבית הכנסת הגיעו לאזני השופכים לבם על הציון… 'ורמיא גלא קלא לחברתה' – קול אחד נפגש בעמיתו – בבית הכנסת נשמעו הדי הקול מהציון, ועל הציון נשמעו זעקות הסליחות מבית הכנסת, והיה כל ההר לחרדת אלקים – – –

"תפילת שחרית אחרונה של השנה, שנת תרע"ד. היתה זו תפילה בהשתפכות הנפש, במתיקות שאין למעלה ממנה…

"ונתינת הצדקה – היתה זו עבודה בפני עצמה; 'עבודה' של נתינת צדקה" – מדגיש ר' לוי יצחק – "מי שמע כזאת, מי ראה כאלה… נתינה של סכומים גדולים, בשתי הידיים ובכל הלב… ואין המדובר בבעלי ממון ועשירות, היו אלה יהודים עניים מרודים, שספק רב אם יש בידם מעות כדי נסיעה הביתה, הללו התהלכו בפנים מאירות וחילקו צדקה לאין נכון לו…

"לאחר כל זאת, יצא העם יחדיו לציון הקדוש. איה העט ואיה הסופר שיתאר את שהתרחש בשעות אלו שם: 'עס האט זיך געקאכט א קעסל' (יורה רתחה). מקום הציון היה מצומצם במימדיו; כל היקפו לא היה יותר ממידת שני קברים. והאנשים נדחסו ונדחקו לשטח המצומצם הזה כבדרך נס ממש. מקום פנוי לראש סיכה לא נותר, אך המון רב נדחק לשם, והכל נתנו פיהם בקול תפילה, בלול ומעורב באנחות כבדות היוצאות מעומק הלב. האויר היה חם… דוד רותח ממש…

"והמנחה… טעם מיוחד במינו שלא ניתן לתארו היה לאותה מנחה אחרונה של השנה, שבשבילי היתה זו הראשונה בחיי. שליח הציבור באותה תפילה היה החזן הנפלא, ר' נחמן מנעמרוב, מתלמידיו המובהקים של ר' אברהם (רבו המובהק של ר' לוי יצחק). והנה, תוך שאני עומד פעור פה ממתיקות תפילתו של ר' נחמן זה – לחש אחד המתפללים על אזני: הרי אתה 'מקורב' טרי, הטה נא אזנך היטב וראה כיצד החזן של רבינו נפרד מן השנה היוצאת…

"הרגשתי אז" – משתפך ר' לוי יצחק – "שאני נמצא בשמי מרום, וכל העת תהיתי לעצמי: האם אמנם נמצאת אומן בעולם הזה?… אה, אה" – מסיים ר' לוי יצחק – "הנה לאחר תיאור מעט מזעיר של אותו 'ערב ראש השנה', בא ועולה לנגד עיני זכר ראש השנה ממש, ראש השנה הראשון באומן… ועדיין לא תיארתי כלום מהם, מעצם ימי ראש השנה הקדושים שם, כי מה שחשתי באותן שתי יממות, אי אפשר לתאר, לא בעט וגם לא בפה, וכל דיבור בזה רק יגרע מהוד רוממותם של אותם ימים קדושים, כפי שהם נחוגים בסמוך לציון רבינו באומן" – – –

ר' לוי יצחק, יהודי שכל כולו "ישוב הדעת", תחום בתחומים של סדר וקוי מחשבה איתנים כצור ברזל. הזמן יקר לו מכל יקר. תדיר, תדיר מדבר הוא על "האוצר היקר" הזה שניתן בידינו, שחלילה לנו לאבדו. זוכרני כיצד המחיש זאת פעם בסיפור על אלכסנדר מוקדון, שבמסעותיו הגדולים עבר ביער עבות. מצא שם זקן אחד, היושב בין העצים, שקוע כל כולו בספרים ולומד. השתומם על המחזה הנהדר: כיצד איש זה פנה מכל עניני העולם, כדי לרכוש דעת. נפנה אליו ואמר לו בהתרגשות: "מה אתה רוצה ואתן לך"… ענה האיש הזקן: אחת שאלתי: אל תקח ממני את זמני – – –

הלכתי אליו, אני כותב הטורים, ביום החופה. היה יום חם מאד והוא כבר המתין לי בשעה היעודה. ביקשתי הדרכה כלשהי, אך הוא: "היטן אויף די צייט" (לשמור על הזמן), ולא מילה אחת נוספת. שאלתי שוב ושוב, מה יש לו לומר לי לקראת החיים החדשים העומדים לפני, איכה ארעה איכה ארביץ. אך הוא רק זאת: "היטן אויף די צייט". ומשדחקתי בו – "וועסט אפהיטן די צייט, וועט שוין אלעס זיין אפגעהיט" (תשמור על הזמן, וכבר הכל יהיה שמור מאליו) – – –

כחייל ממושמע ביותר הוא ניצב, לעת זקנה מופלגת, כמו בימי בחרות, לכל שיעור, לכל תפילה עם שחר, לכל סדר קבוע עם חברותא. ודבר לא היה קשה בעיניו; לא אחת ביטא את פליאתו על מי שאינם קמים בחצות הלילה – "אין אזא עת רצון" (בעת רצון כזה) – לתיקון חצות: "וואס איז דאס אזוי שווער? – מ'הייבט זיך אויף" (מה זה כל כך קשה? – מתרוממים)…
"שעון מהלך" – כך הוא מוגדר בהצלחה בספר תולדותיו החדש. גופו בן התשעים ומעלה, שכמה וכמה הרפתקאות גדולות עברו עליו, רדיפות הנ.ק.ו.ד. על הפצת יהדות במשך שנים, מאסר ממושך בכלא הסובייטי וכמעט הליכה לגרדום, שיכול ילדים, טיפוס, עוני נורא – כפי שהם מתוארים ברתק רב בספר "החסיד רבי לוי יצחק" – גוף מעונה זה, הורגל עד כדי "טבע שני", לקום בחצות, להתפלל כותיקין, ולדחוס ביום אחד כל כך הרבה שיעורים קבועים, שספק אם אדם צעיר של היום יכול היה ליטול על עצמו את כל אלה.

"הוא איננו יהודי בן תשעים" – אמר פרופ' דורסט שטיפל בו – "הוא שלש פעמים אברך בן שלושים"…

כי על כן, פעילותו לא נסתימה בסדריו האישיים; כל יזמה בקרב החסידים, כל אירוע בבית המדרש הגדול במאה שערים, כל מעות צדקה בארץ ובחוץ לארץ, עוברים ונחתכים על ידו. והוא, בגודל ישוב דעתו, מוביל את הכל בקו המאוזן ביותר, הקו החכם והמתקבל ביותר על כל הקצוות.

מספר ר' מיכאל דורפמן שליט"א מזקני חסידי ברסלב – איש אמונו של ר' לוי יצחק – "שאלתיו אם מותר לשתות משהו ב'חצות', או שמא דינה כלפני התפילה שאסור לטעום אז דבר-מה. ענה לי: 'דאס פערדל (סוסון זה, הגוף), איך שמרגילים אותו, כך הוא נוהג לעולם"…

"אמרו עליו על ר' לוי יצחק" – שח ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א – "שקל יותר להזיז קיר בן שש אמות, מלהסיט את ר' לוי יצחק זיז כלשהו מהנהגותיו בהן נהג עשרות שנים, מיום עמדו על דעתו, ללא שינוי כלשהו, עד כדי מסירות נפש".

כמה תיעב כל יפוי ושיפוץ של דבר-הלכה או של דבר-הרבי. בעיקר דיבר כנגד המכניסים בדרישות הרבי, אפשרויות לקולא: "אם אינך יכול לקיים הוראה כלשהי, אמור איני יכול, קשה לי, אך אל תכניס שינויים בהוראה עצמה" – אמר לא אחת.

את הברק החיצוני – "באפוצן א שיחה" (להבריק אימרה או סיפור) – שנא בתכלית. גם אם ה"שיחה" תהפוך ליותר נאה ומתקבלת.

לצורך כך סיפר עובדה מעניינת מימי ילדותו:
פעם ביקר הגוברנטור (המושל האיזורי), גוי נכבד וזקן, בגרודזיסק, עיירת מולדתו של ר' לוי יצחק. ביקר בבית הכנסת. הרב נשא דרשה לכבודו, אך בהיותו יושב תמיד באהלה של תורה ועני מרוד, לא ידע כל גינון ונימוס חיצוני. אף את שפת המדינה דיבר כמגמגם…

בעוד הרב מתאמץ לסיים את "נאומו", אחז לפתע בכנף מעילו וניגב, בנוכחות האורח והקהל הרב, את פניו וחוטמו

אי נעימות השתררה בקרב הנוכחים, אך אלה הופתעו לראות, שכשסיים הרב את דבריו, נפרד ממנו האורח בחמימות יתירה.

הגוברנטור שם פעמיו, להבדיל, לכיוון בית התיפלה המקומי, לשם הוזמן גם כן. בהכנסו לשם, קידם את פניו עושר ופאר רב, הכל לבוש הדר, אף הנאומים לכבודו גדושי חנופה וכבוד, בשפה צחה ומלוטשת למשעי…

בתום הביקורים, כינס המושל את התושבים וסיכם בפניהם את רשמיו: "אמנם מרשים ומצוחצח היה בית היראה הנוצרי, שם ראיתי יופי, כבוד והדר, אך בבית הכנסת היהודי חזיתי אמת וכנות"…

כשעיניו נוצצות מסיפור מאלף זה, חזר והדגיש ר' לוי יצחק: "דארט איז געווען שענער, אבער דא איז געווען אמת'ער" (שם היה יפה יותר, אך כאן היה אמיתי יותר.

כמה משקפת אמירה זו את מהותו של ר' לוי יצחק – לוותר על היותר יפה מפני היותר אמיתי! (הסיפור ולקחו, מתוך הספר "החסיד ר' לוי יצחק").

כנות, פשטות, אמת, איפיינו את שיחותיו הקדושות, בהן גילה את הרבדים היותר אורגינליים של הרעיון החסידי. כך, למשל, עמד פעם בשמחת נישואין, לצידו של רבי חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר, ודיבר בשגב קדושתה של נשמה יהודית והיאך יש לדון כל יהודי לכף זכות. וכה אמר, בין היתר: "פורטרט (תמונת דיוקן) יקר ערך, שצוייר בידי צייר אמן, גם אם התטנף בקצה כלשהו, שווה הוא הון עתק ולא נשליכו לאשפה בשל כך. נשמה יהודית, גם אם נזדהמה קמעא, נשמה טהורה וחצובה מתחת כסא הכבוד היא, ואין היא מאבדת בגין זה מעצמת זהרתה ורוב יוקרה" – – –

"כל העת ישב ר' חיים והאזין בתשומת לב מרובה לדבריו" – מספר עד ראיה, ר' יצחק גלבך – "ומשסיים שיחתו, לחץ את ידו בהתרגשות, אגב אמירה: 'כבודו גילה לי פן בתורה שלא הכרתיו עד הנה'".

רבי מרדכי צוקרמן שליט"א, שהכיר את ר' לוי יצחק בנדר, מפולין, לודז', כפליט לאחר מלחמת העולם השניה, מצא חובה לעצמו, לקראת הופעת הספר על ר' לוי יצחק, להעלות את רחשי לבו על גבי הכתב: "מבין אלפי הפליטים מרוסיה – שנזדמן לי לבוא במשא ומתן עם כל אחד ואחד מהם: בני תורה, רבנים, ראשי ישיבות, אדמו"רים, רבנים ליטאיים, חסידים מפולין, רומניה, רוסיה, הונגריה – מבין כל אלה, נשאר לי רושם מיוחד מר' לוי יצחק ז"ל… ניכר היה בעליל כי מחשבתו משוטטת בגבהים… אין הוא אדם של עולם הזה… ללא כחל ושרק… הכל בפשטות… נמנע מכל גינונים של גדלות והתנשאות, הכל מוצנע וגנוז בפנימיותו… שום חיצוניות, כמעט כולו פנימיות… לזה התכוון ר' נחמן!".

יריעת חיים ארוכה-ארוכה, בת תשעים ושלש שנים, נפרשת על ארבע מאות עמודי הספר "החסיד רבי לוי יצחק", פרקים מרתקים ביותר של חיי איש, שבאמת עבר מאורעות סוערים ביותר, בעידן של מלחמות גדולות ותהפוכות נוראות.

מונומנט מרשים ביותר של חיים מאלפים עד מאד, שלולא חתנו-כבנו ר' מרדכי לסקר, ששם נפשו בכפו על כך, בצבירת חומר אותנטי וממקור ראשון, מי יודע אם בכלל אי-פעם היה קם ויוצא לפועל.

סיפור חיים העובר מן העיירה גרודזיסק, דרך ישיבת מאקוב המהוללה והנסיעה הראשונה ממנה לאומן, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ההיתפסות הכבירה לעולמם הרוחני המיוחד במינו של עובדי ה' באומן. נשואיו בקיבליטש וצידקותו הלא-תאמן של חותנו ר' אהרן. מוראות תרע"ט-תר"פ, המעבר לטפליק תוך מיפגש תכוף עם המוות, עם ה"באנדעס" (כנופיות רוצחים מהפכנים), על כל צעד ושעל. מגיפת הטיפוס, בה חלה בעצמו אנושות, ונסיעת המסירות נפש ממש לאומן, לקראת ראש השנה תר"פ, בה מצא את מרבית החסידים מוטלים חולים בטיפוס קשה, ה"קלויז" דמה לבית חולים, ועם הסליחות קמים הכל כבריאים וזועקים כמימים ימיה – – –

רדיפות הנ.ק.ו.ד. והמאסר הנורא בכלא הסובייטי – פרק עוצר נשימה. נס ההשתחררות המחסיר פעימה בלב. הבריחה הממושכת ורבת¬התככים מעיני המשטרה החשאית. צרות הצרורות מן המלשין היהודי שעקב אחריו בכל מקום. שכול ילדיו ופלא הישרדות בנו משה שחלה אף הוא בטיפוס. ר' לוי יצחק, בעת בכי נורא על הציון הקדוש, נשמט מפיו שיוענקו לבנו לפחות חמשים שנה, וכך הוה. מסירות הנפש הגדולה לבל יתפסו בנו ובתו לבתי ספר נכריים.

גלות סמרקנד, טשקנט, והמעבר למחנה העקורים בגרמניה "באד רייכנהל" – כל מקום ופעילותו העשויה ללא-חת, לאירגון חיי תורה ויראה.

ההגעה לארץ ישראל בשנת תש"ט ושיקום חסידות ברסלב על ידו ועל ידי ר' אליהו חיים רוזין, מהמסד עד טפחות. השפעתו העצומה על הדור הצעיר וגודל התמסרותו לכלל. כהות-עיניו לעת זקנה והלימוד הרצוף שלו עם החברותות, בו גילה זרועו בתורה. מחלתו האנושה, עד ליומו האחרון, כ"ב תמוז תשמ"ט.