כ"ג תמוז יום הילולת הגה"ח רבי גדליה קעניג זצ"ל

זכרונם לברכה • לקראת יום הילולת הגה"ח רבי גדליה קעניג זצ"ל מנהיג ומייסד קהילת ברסלב 'נחל נובע' בעיר הקודש צפת תו"ת שחל ביום שבת קודש האחרון כ"ג תמוז מוגש לפניכם כתבה נרחבת עם תיעוד מיוחד והיסטורי:

לכבוד יום הילולת הגאון החסיד רבי גדליהו אהרן קעניג זצ"ל, אנו מעלים לפניכם ראיון מיוחד שערכו בטאון "אבקשה" עם הגה"צ רבי משה קרמר שליט"א, ואתו עימו בנו בכורו הרה"ח ר' נחמן קרמר שליט"א, חתנו המשפיע הגה"ח רבי אברהם שמעון בורשטיין שליט"א, והרה"ח רבי דוד שפירא שליט"א • הכתבה פורסמה בשנים עברו לקראת יום פטירתו כ"ג תמוז, מוגשת לפניכם ככתבה וכלשונה של הביטאון הברסלבאי הנפלא "אבקשה" • חן חן להם – וכל הזכויות שמורות להם

לפאר ולרומם את שמו של הצדיק בכל העולם כולו! הרה"ח ר' שמואל משה קרמר בשיחה עתירת גילויים על חמיו הגדול הגאון החסיד ר' גדליהו אהרן קעניג זצ"ל לכבוד יום עלותו לשמי מרום ביום כ"ג תמוז תש"מ

אחד המאורות הגדולים שקמו לה לחסידות ברסלב לפני שנות דור, איש אשר רוח בו, בעל מוח אדיר ולב רחב כמלוא-עולם שפיו הפיק נהרות של חידושי תורה עמוקים מני ים, ידיו רב לו בקירוב נפשות לאביהם שבשמים והקמת מפעלי תורה וחסד לשעה ולדורות בהתמסרות ללא שיור שאין לה אח וריע, וכל כולו דוגמה חיה ומוחשית של חסיד המסור כל-כולו לקדש שם שמים ושם צדיק הדורות בכל הליכותיו – היה הגאון החסיד ר' גדליהו אהרן קעניג זצ"ל שנלקח מעמנו בחטף למגינת כל לב ביום כ"ג תמוז, שנת תש"ם, בעיצומה של נסיעה חוץ לארצנו הקדושה שכל כולה רצופה היתה מסירות גוף ונפש לפעילותו הנמרצת להחייאת היישוב הדתי והחסידי והצבת יתד נאמן לנחל נובע מקור חכמה בעיר הקודש צפת, והוא בשנת השישים לחייו בלבד, כשהתחושה ששיתפה אז את כלל אנשי שלומנו היא כי אילו זכינו והאיש המופלא הלזה היה מאריך ימים – הרי שהיה בידו לקרב המוני המונים, גדולים וקטנים זקנים עם נערים, לדרכו של רבינו הקדוש, ולהאהיב ולייקר ולרומם לעילא ולעילא את שמו של ה"צדיק האמת, הפאר והחן והיופי של כל העולם כולו" (לשון רבינו בליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ס"ז), בכל העולם כולו!

לקראת יום היארצייט שלו, סרנו, חברי מערכת אבקשה, למעונו של חתנו הגדול, הרב החסיד ר' משה קרמר שליט"א, יחד עם חתנו של ר' משה, הרב ר' אברהם שמעון בורשטיין שליט"א, ובנו בכורו הרב ר' נחמן שליט"א, כשעמנו בצוותא חדא הרב ר' דוד שפירא שליט"א, אחד ממקורביו הגדולים של ר' גדליה, להעלאת זכרונות אודות עבודת קירוב הנפשות שאותה דמות עילאית ומיוחדת שלא הניחה כמותה התייחדה בה באופן יוצא מן הכלל. מפאת אריכות הדברים נבצר מאתנו להגיש בהזדמנות זו את השיחה המרתקת במלואה ועוד חזון למועד ברצות ה'. 

מערכת אבקשה: אין זה סוד שזכיתם במשך עשרות שנים להכיר מקרוב רבים וטובים מזקני אנשי שלומנו כמו ר' שמואל הורוויץ, ר' לוי יצחק בנדר, ר' הירש לייב ליפל, ר' שמואל שפירא, ר' אלחנן ספקטור, ר' שמואל צ'צ'יק ועוד ועוד, זכרון כולם לברכה, האם ישנה נקודה מיוחדת שניתן לומר שבה נתגלתה ייחודיותו של ר' גדליה באופן מיוחד? 

ר' משה: חמי היה גאון עצום ועובד ה' ואיש קדוש משכמו ומעלה; בקיאותו בכל חלקי התורה הקדושה, נגלה ונסתר, ובפרט במאות התורות ב"ליקוטי מוהר"ן" ובאלפי ההלכות שבשמונת כרכי ה"ליקוטי הלכות" – היתה מבהילה-על-הרעיון; הבהירות והברירות של האמונה שלו ברבינו, עוצמת הביטול הגמור והמוחלט שלו לרבינו, הדבקות שלו ברבינו בכל לב ונפש שניכרה על כל צעד ושעל, המפעלים שהוא הקים לשם כך ביגיעות וטרחות שאינן ניתנות לתיאור – בכל הנקודות הללו הוא היה בגדר חידוש מופלג ממש, והדבר הקרין ללא הרף על כל סביבתו; כל דיבור של רבינו ורבי נתן, כל אות וכל תג, היה עבורו תורה מסיני ממש, והוא הקדיש את כל מוחו ולבו ואת כל כשרונותיו וסגולות נפשו בכדי לברר את מקחו של הצדיק ולהאיר את אורו בטוב טעם ודעת על פני תבל, כפי שניתן לראות, בין היתר, בספר "חיי נפש" בו הוא מנהיר את יסוד ההתקשרות לצדיק באופן יסודי ובהיר שטרם נראה כמוהו. רק על הפעילויות שלו מסביב לקיבוץ ראש השנה במירון וייסוד קריית חסידי ברסלב בצפת – ניתן לחבר חיבור שלם, כך גם על האהדה המיוחדת שרחשו לו גדולי וענקי אותו דור וכך גם אודות הקשר המיוחד עם ר' אברהם שטערנהארץ אותו הוא החשיב למורו ורבו המובהק וממנו ינק ושאב מלוא-חופניים את אור תורתו של רבינו הקדוש, וכן הלאה וכן הלאה, אך נראה לי שיהיה זה נכון לומר שהעניין של קירוב נפשות ישראל בלט אצלו באופן יוצא דופן שלא מצאנו לכך דוגמה.

היום נהוג להתבטאות כלפי כל מאמץ קל של מאן-דהו בביטוי המופלג "מסירות נפש", ביטוי שכבר הפך להיות מטבע שחוק מרוב שימוש, אבל לגבי חמי ניתן לומר בפה מלא שהוא אכן מסר את נפשו לעניין זה פשוטו כמשמעו, הוא הפקיר את עצמו לחלוטין כהפקר ממש, כאילו אין לו שום בעלות על עצמו ושום פרטיות. כאשר היה מדובר במישהו שיש לקרב אותו – לא היה קיים לגביו לא בית ולא זמן ולא שום דבר. הוא ממש התמסר לחלוטין ונתן את כל כולו לאותו אדם.

חשוב להדגיש שהאופן בו הוא קירב יהודי לא היה רק בכך שהוא דיבר איתו דיבורי אמונה ויראת שמים גרידא אלא שבראש ובראשונה הוא פתח בפניו את לבו לגמרי עד שההוא הרגיש שר' גדליה הוא האיש הקרוב אליו ביותר שדואג לו יותר ממה שאב רגיל דואג לבנו. הוא היה מבלה שעות כדי להאזין למצוקותיו של הזולת, לכאוב את כאבו ולהרעיף עליו דיבורי התחזקות שהיו מכוונים במיוחד למצבו האישי של אותו אדם וכך מקרב אותו אט אט לעבודת ה' ולדרכו של רבינו הקדוש. לא פעם קרה שהוא היה פשוט פורץ בבכי-תמרורים כאשר ישב מולו יהודי והשיח בפניו את לבו. בצעירותי היה סיפור בבחור שיצא לתרבות רעה וכל משפחתו וסובביו ריחקו אותו ודחו אותו בשתי ידיים, חמי היה היחיד שהראה לו פנים, הוא היה משגר לו מכתבי חיזוק רבים, באחד מהם הוא כותב לו שהוא הוריד הרבה דמעות מרוב צערו על מצבו. הקשר הזה עם חמי גרם לבסוף שהבחור חזר ליהדותו ביתר שאת, והסיפור הזה הוא כמובן אחד מתוך מאות של סיפורים כאלו.

סוג כזה של קשר ושל שיחה זהו הרי לא משהו שאפשר להתחיל ולסיים אותו תוך דקות ספורות או לייחד לו זמן קבוע ומוגבל. אני זוכר שבשמחת הבר-מצווה של בני בכורי הוא הופיע בשעה מאוחרת מאד באופן מוגזם, התברר שכאשר הוא התכונן לצאת לאולם בו נערכה השמחה הגיע אליו בדיוק יהודי שבור-לב וחמי ר' גדליה התיישב לשוחח עמו ולחזק אותו ולא נתקררה דעתו עד שהרגיש שאותו איש כבר מעודד ומחוזק ומרוצה על כל גדותיו ואינו דורש יותר כעת שום דבר-חיזוק נוסף, רק אז נפנה להשתתף בשמחת הבר-מצווה של נכדו הראשון…

סיפר לי בעל האכסניא שר' גדליה התאסכן בביתו בנסיעתו הראשונה לארצות-הברית שכאשר הגיעו רבים לאותה אכסניא בכדי לראות את ר' גדליה ולדבר עמו – החל בעל הבית לנעול את הדלת בשעות מסויימות כשהוא מודיע לאנשים שבשעה זו ר' גדליה אוכל או נח או לומד וניתן לבוא רק בשעות מיוחדות שהלה קבע לשם כך. הדבר רק נודע לר' גדליה והוא הביע מיד את התנגדותו לכך בכל תוקף. "בשום אופן לא תעכב חלילה יהודי מלהיכנס אליי בכל עת ובכל שעה" – פסק נחרצות.

חמותי שניסתה כמובן לדאוג לבריאותו היתה לפעמים אומרת לו: "תאכל קודם, ואחר כך תדבר עם אנשים כאוות נפשך", פעם השיב לה: "האוכל לא נבלע לי (באידיש: ס'שלינגט זיך נישט אראפ די עסן)  – כשאני יודע שבפתח עומד יהודי שמחכה לי…".

ר' נחמן: ר' גדליה לא היה קם באמצע הארוחה לשום דבר ועניין. זה היה חלק מה"עבודה" המיוחדת שהיתה לו בצורת האכילה בקדושה ובמתינות, אבל כאשר הוא הבחין ביהודי שהגיע לדבר איתו – הוא הפסיק, שלא כדרכו, אף באמצע הארוחה.

ר' משה: באופן כללי היה רגיל על פיו של ר' גדליה פתגם חד וחלק בנוגע לעבודת קירוב הרחוקים שלו: "אם היהודי הזה הגיע אליי, הרי זה אות וסימן מן השמים שעליי לחזק אותו, ואם כן הרי אני חייב לו את כל כולי!".

ר' אברהם שמעון: ראיתי פעם מכתב בו מישהו שואל אותו מתי אפשר לבוא אליו? ר' גדליה ענה לו: "עשרים וארבע שעות ביממה"…

ר' משה: העובדה שכל שעות היום והלילה היו מופקרים לזולת – היא רק פן אחד ממסירות נפשו לעניין זה, הפן הכמותי. אך לא פחות מכך התגלתה אותה מסירות בפן האיכותי. לא רק כמה הוא היה מוכן לתת מעצמו לשני אלא בעיקר: מה הוא היה מוכן לעשות כדי לחזק מישהו. גם כאן אפשר לומר ללא כל גוזמה: הכל! הוא היה מוכן תמיד להפקיר את כל מעמדו ואת כל כבודו – אם יהיה בכך כדי להעלות חיוך של שמחה על פניו של איזשהו קשה-יום ומר-נפש. קרה פעם שבהיותו בבית הכנסת ה"שטיבלאך" נטפל אליו אדם אחד שדעתו נטרפה עליו לא-עלינו וחיבק אותו לעיני כולם באופן מזלזל ביותר. מתפללי בית הכנסת קפצו מיד להרחיק את אותו אדם מר' גדליה שהיה מוכר לכל כאיש נכבד ומורם-מעם, אך ר' גדליה הפציר בהם להניחו לנפשו. "הוא הרי יהודי שבור", לחש באזניהם, "והדבר מביא מעט נוחם לנפשו המיוסרת". 

הגיע אליו פעם יהודי שסבל מרורות בחייו ושטח על שולחנו את סאת יגונו. ר' גדליה הרעיף עליו כדרכו שפע של דברי התחזקות אך כאשר חלפה שעה ארוכה וטרם ניכר היה שהדברים הצליחו לשנות את הלך רוחו, קם ר' גדליה כשהוא תופס בשתי ידיו של האיש ויצא איתו בריקוד במשך זמן רב, וכשגם בכך לא היה די החל ר' גדליה לבדח את דעתו של הלה ב"מילתא דשטותא" כשהוא משתקע בכך ראשו ורובו משל היה רב-של-פורים או בדחן-חתונות… 

הסבלנות שלו כלפי כל אחד ואחד, יהיה מי שיהיה ומתי שיהיה – זוהי תופעה שבאמת לא ניתן כלל לתאר אותו למי שלא נפגש איתה פנים אל פנים. אני לא מכיר לכך דוגמה. זה היה מבהיל. הצורה היחידה להביע במילים את אותה סבלנות זה פשוט לומר כפי שאמרתי קודם: הוא הפקיר את עצמו לגמרי עבור הזולת, הוא היה הפקר ממש לכל אחד ואחד.

מן הראוי לציין שהיה פעם שאחד מאנשי שלומנו לא יכל לעצור ברוחו והביע בפניו את התפעלותו נוכח סבלנותו נעדרת הגבולות בשאלה: "ר' גדליה, מהיכן לוקחים סבלנות שכזו?", אך ר' גדליה צינן את התלהבותו כשהוא מתבטא כי עדיין אין הסבלנות הזו מגיעה לאפס קצה של אותה סבלנות שראה תמידין כסדרן אצל מורו ורבו ר' אברהם שטערנהארץ, שגם היא אינה אלא כטיפה מן הים ביחס למידת הסבלנות שנראתה אצל המיוחדים שבגדולי תלמידי תלמידיו של רבינו הקדוש בדורות שקדמו לר' אברהם ולמעלה למעלה בקודש עד לסבלנות לאין קץ שנהג בה רבינו הקדוש עצמו, סבלנות שאין לנו בה שום תפיסה והשגה כלל וכלל…     

ר' אברהם שמעון: ראיתי מכתב שכתב אחד מבעלי התשובה לבני המשפחה בעיצומם של ימי השבעה. "הייתי מגיע לביתו של אביכם ללא הרף עד שכמה מהילדים הקטנים בבית כבר הדביקו לי את הכינוי 'נודניק'… מה שאותם ילדים לא ידעו הוא שגם לכולל בו למד אביכם – הייתי מגיע בכדי להמשיך ולדבר איתו את מה שלא הספקתי לדבר איתו בבית… ותמיד, תמיד, הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות, כיבד אותי כל כך ושמע את כל מה שהיה על לבי בכזו מסירות, בכזו סבלנות!".

ר' משה: בד בבד, הוא גם היה מרבה במתן צדקה ומחלק לנזקקים סכומי כסף עצומים ביד רחבה. כשחיתנתי את בתי עם ר' אברהם שמעון, הוא הגיע לביתי והניח על השולחן סכום עצום מאוד במושגים של אותם ימים.

ר' דוד: בהקשר להתמסרותו לעידוד נשברי לב, שמעתי מבנו הגה"ח ר' אלעזר מרדכי שליט"א שבימי השבעה מצאו במגירה שלו פתק שעליו היה רשום בכתב-ידו: "יתום ואלמנה יעודד" – ראשי התיבות הם בגימטריא שם הוי"ה, ויהי לפלא.

ר' משה: למרות שר' גדליה היה האיש המתאים ביותר למסירת שיעורים לציבור, בכל זאת לא זכור לי שהוא היה דורש ברבים. לא בבית מדרשינו הגדול במאה-שערים ולא במקומות וכינוסים ציבוריים אחרים. ההשפעה הכבירה שלו על בני אדם עברה בעיקר דרך שיחות עם יחידים או לימוד חברותא כשהקשר נשמר ומתמיד בעיקר על-ידי מכתבים. ניתן לומר שהצורה המיוחדת של קירוב באמצעות התמסרות מוחלטת לאותו אדם, כפי שניסינו לתאר מעט לעיל, מתאימה הרבה יותר לשיחות אישיות ופרטיות מאשר לדרשות שבהם משתתף ציבור גדול. כיוצא מן הכלל זכורה לי שיחה אחת שלו אותה נשא לרבים באסיפת התעוררות של חסידי ברסלב להתחדשות בדרכי רבינו הקדוש שהתקיימה באולמי "בנות ירושלים", שיחה שהשאירה על כל המשתתפים רושם בל יימחה ושהדיבורים הלוהטים שנאמרו בה מהדהדים בזכרוני עד עצם הזה. הנושא שר' גדליה בחר לדבר עליו, היה, כמובן, נושא קירוב הרחוקים. הוא פתח במשל, אותו תיאר בצבעים חיים ומוחשיים, על אחים שנסעו יחד ובאמצע הדרך ירד אחד מהם מהעגלה והרחיק בשולי הדרך עד שתעה אל תוך ביצה טובענית והחל לשקוע בה מטה מטה. האחים שהבחינו שהאח האומלל אינו מנסה לעשות שום מאמץ בכדי להיחלץ מהבוץ, רצו לכיוונו, נעמדו על שפת הביצה והחלו לצעוק אליו קול גדול: "ברודער! ברודער!" (=אח! אח!)… (אני לא מסוגל לשכוח איך ר' גדליה צעק אז בקול עמוק ומרגש: ברודער! ברודער!…), אך האח, ששוקע בכל רגע עמוק ועמוק יותר ועוד מעט כבר אין עם מי לדבר, לא מתייחס אליהם כלל ואפילו לא חונן אותם במבט. מה קורה לו לאח הזה? שואל ר' גדליה ומשיב להפתעת המקשיבים: הוא פשוט חרש… וכך המשיך ר' גדליה וביאר את הנמשל: כל אלו מסביבנו שנפלו למקום שנפלו הם אחים שלנו, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, עלינו לחוש כלפיהם רחמים ממעמקי הלב כעל אחים! אנחנו צריכים להשקיע את כל כוחותינו להרים אותם, לפעמים אנחנו מבלים זמן רב כדי לקרב אדם כלשהו שנפל לדיוטה התחתונה, אנחנו מדברים ומדברים ונדמה לנו שהדברים לא פועלים כלל, ייתכן, הסביר ר' גדליה, שלגבי אותו סוג של דיבורים נחשב אותו אדם לחרש, הוא בכלל לא שומע אותך… אבל, הרעים ר' גדליה בקולו, בכוחו של רבינו הקדוש יש לנו עבור כל אחד מישראל את כל סוגי הדיבורים, צריכים אם כן לנסות לדבר באופן כזה ובאופן אחר, פעם כך ופעם כך, עד שסוף סוף ייכנסו הדברים לעומק לבו של האדם ויפעלו את פעולתם. 

זה היה ממש תמצית חייו: רחמנות על הרחוקים והשקעת כל כוחות הגוף והנפש כדי להאיר להם את אור התורה והאמונה בדרכו של רבינו הקדוש.

*        

חברי מערכת אבקשה: אדם שמפקיר את עצמו עד כדי כך עבור קירוב נפשות הוא אכן חזון בלתי מצוי, אך כאשר מישהו באמת חי בסגנון כזה הדבר בא בדרך כלל על חשבון הסדר בבית וחינוך הילדים כדבעי וכיוצא בכך, כאן אנחנו רואים שילוב מיוחד שבו ההפקרות המוחלטת עבור הזולת לא פוגעת כהוא-זה בתפקוד התקין של הבית שכידוע יצאו ממנו בנים יראים ושלמים לשם ולתפארת.

ר' משה: הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל אכן שאל אותי פעם בהתפעלות: איך זכה חמיך ר' גדליה לכאלו 'ערליכע קינדער' עם כזה ישוב הדעת?

אני נזכר בשולחן השבת שלו. זה היה מעמד נורא! מחזה נורא! מוראדי'ג! לא ראיתי כזאת. לפני אמירת הקידוש הוא היה אוחז את הכוס בידו, באופן המובא בדברי האר"י הקדוש, ועמד כך בשתיקה מספר דקות, לאחר מכן הוא התחיל באמירת הקידוש, מילה במילה, עם נעימות ודבקות שכזו… לאחר מכן נטלו ידיים, הוא אכל כזית ומיד התחיל לזמר את הניגון "אזמר בשבחין". ההנהגות הללו היו ללא ספק בהתאם להנהגת רבינו כמובא בספר חיי מוהר"ן אך מה שבלט בעיקר היה הדרך-ארץ ויראת-הכבוד ששררה שם בין כולם באופן מיוחד במינו. הוא עצמו לא הוריד את השטריימל מראשו במשך כל הסעודה וישב כך, כל הזמן, בדרך-ארץ נפלא. כאשר כבר הוגשו המאכלים לשולחן הרי שמפאת כבודה של הרבנית הוא לא היה מגיש את האוכל לפיו עד שהרבנית סיימה את עיסוקיה במטבח והתיישבה בשולחן. הילדים, בכל הגילאים, היו ישובים בסדר מופתי מסביב לשולחן ולא קמו ממנו עד סוף הסעודה. ר' גדליה היה מקפיד שהילדים יצטרפו לשירת הזמירות, זמר אחר זמר, והמקהלה היתה כל כך מרנינה ומשובבת לב שלא פעם היו נעמדים כמה מן השכנים ותושבי השכונה ליד חלונות הבית להקשיב… כך בכל שבת וכך גם בכל מוצאי שבת, המשפחה כולה הסבה לסעודת מלווה-מלכה, הילדים כולם שרו את כל הזמירות כשהאב הגדול מנצח בראש ומתופף תוך כדי על גבי תוף קטן. מעניין שבזמר "אמר ה' ליעקב" הוא היה מוסיף בכל קטע וקטע, מתחילתו של הזמר ועד סופו, את המילים: "יא טאטע יא" (="כן אבא כן") בסיומה של כל רישא, ו"ניין טאטע ניין" (="לא אבא לא") בסיומה של כל סיפא, כפי שנהוג אצל אנשי שלומנו להוסיף רק בשני הקטעים האחרונים של אותו זמר.

יום השבת היה עבורו גם יום שבו הוא השקיע המון כוחות ושימת לב בחינוך הילדים בדרך רבינו הקדוש. במשך תקופה ארוכה של מספר שנים היו מגיעים כל בניו לביתו מדי שבת בשבתו בשעות אחר הצהריים, הם היו אומרים איתו יחד את כל ספר התהילים ולאחר מכן למדו יחד בספר ליקוטי הלכות כשכל אחד בתורו קורא דף שלם בפני כולם. בשבתות הקיץ למדו בצורה כזו דפים רבים מאד, דף אחר דף. בתור בן משפחה הייתי גם אני משתתף בלימוד המיוחד הזה, זה היה מעין עולם הבא. באחד ממכתביי אליו בשהותו בחוץ-לארץ אני כותב לו שאני מתגעגע מאד לשבתות הללו… 

ר' דוד: פעמים רבות הייתי גם אני משתתף באותו לימוד של צהרי שבת והשתתפו בו גם אחרים. באחת הפעמים הללו נכנס פתאום איזה אדם בעל מראה פנים של אברך עדין וירא-שמים, הניח בבית חבילה כלשהי ומיד יצא מהבית. הנוכחים שאלו את ר' גדליה מיהו האיש הזה ור' גדליה הואיל לספר שמדובר במישהו שנולד גוי והיה שקוע עד למעלה מראשו בטומאת הכישוף, בשלב מסויים בלימודי הכישוף שלו הוא החליט שבכדי להצליח במעשה כישוף כלשהו עליו לעבור תהליך של התגיירות וכך יהיה בידו להתחבר ולינוק "איכותיות" ייחודיות שקיימות רק בעם היהודי שיגבירו כביכול את יכולותיו. האיש עבר גרות רפורמית ובתור שכזה הגיע באחד השנים ל"קיבוץ" ראש השנה במירון כדי לנסות ולהפעיל שם את כוחות הכישוף אותם תירגל. היו שם כמה מתלמידיו של ר' גדליה, בעלי תשובה שבעברם התעסקו אף הם בטומאה זו, שהרגישו במעשיו של אותו איש והביאו אותו לר' גדליה, ר' גדליה נכנס איתו לשיחה עמוקה ביותר בכל נושא הכוחות הרוחניים והסגוליים שבורא העולם הטביע בבריאתו ומהי הדרך הנכונה להתייחס אליהם והדברים התגלגלו לוויכוח נוקב שהותיר בסופו של דבר את אותו אדם פעור פה עד שהתעוררו בו הרהורי תשובה מפלחי לב וכליות. בהשפעתו של ר' גדליה נטל האיש תיכף את כל כליו וחפציו שאותם הביא למירון בכדי להסתייע איתם בעשיית הכישוף ושרף אותם. בהמשך הוא התגייר כדת וכדין ושמר על קשר רציף עם ר' גדליה וכך, כל אימת שהיה בירושלים, היה נכנס לר' גדליה ומשוחח איתו ארוכות.  

ר' משה: דיברנו עד עכשיו בעיקר על נשמות שהידרדרו למצבים קשים ביותר וידו הרחומה של ר' גדליה הגיע אליהם וחילצה אותם משם לחיי עולם, אך מאידך, ניתן למנות רשימה ארוכה עד מאוד של בני עלייה רבים שר' גדליה היה זה שהצליח למצוא מסילות ללבם ולקרב אותם לאורו של רבינו הקדוש. את אלה אפשר לחלק לשתי קבוצות:

האחת, זו שר' גדליה הצליח להפוך אותם לחסידי ברסלב בכל לב ונפש, אם היה זה הוא שהדליק אצלם את הניצוץ הראשון או שלחילופין הבעיר את הניצוץ שכבר ניצת בקרבם ללהבה אדירה. הגאון החסיד ר' נתן צבי קעניג זצ"ל והגאון החסיד הרב מנדל דייטש זצ"ל – הם מן המייצגים המובהקים של קבוצה זו מאלה שמנוחתם עדן, ושייבדלו לחיים טובים ארוכים, חשובי חסידי ברסלב החיים עמנו היום, שהאש שר' גדליה הבעיר בקרבם מבעירה רבים אחרים, איש איש בסגנונו אך חותמו המיוחד של ר' גדליה הטבוע בכל אחד מהם הוא הצד השווה שבהם, כמו הרה"ח ר' אלימלך זילביגער שליט"א, הרה"ח ר' שלמה אהרן גוטליב שליט"א, הרה"ח ר' שמואל טוקצינסקי שליט"א, הרה"ח ר' ישראל חיים דויטש שליט"א, הרה"ח ר' מרדכי טורץ שליט"א, ועוד רבים וטובים אחרים. שלא לדבר על מקורביו הגדולים שהקריבו את כל חייהם להגשמת אחד מחזונותיו הגדולים וייסדו תחת הנהגתו של בנו בכורו הגה"ח ר' אלעזר מרדכי שליט"א יחד עם האחים הרה"ח ר' אפרים שליט"א והרה"ח ר' יצחק שליט"א את הקהילה החשובה בעיר הקודש צפת כשהם משמשים ללא הפוגה מגדל אור של הפצת דעת רבינו הקדוש שמאירה הרבה מעבר לגבולותיה הגשמיים של הקריה בעיר העתיקה.

הקבוצה האחרת מונה כאלו, ביניהם יחידי סגולה שהתפרסמו לאחר מכן כאנשי צורה ועובדי ה' מופלגים ומורמים-מעם ומהם שהעמידו תלמידים הרבה, ששלא כקבוצה הראשונה, לא הפכו רשמית לחסידי ברסלב באופן מוחלט, אך הודות לצורת קירובו הסבלני והמבט ארוך-הטווח של ר' גדליה, ספגו בהשפעתו המון יסודות מתורתו של רבינו הקדוש ששינו את חייהם מן הקצה אל הקצה והיוו את הבסיס לדרך המיוחדת שהנחילו לתלמידיהם שלהם.

הדמות היותר מפורסמת מבין אלה הוא ללא ספק הרה"צ ר' אשר פריינד. ר' גדליה סיפר לי פעם כיצד קירב את ר' אשר לאורו של רבינו הקדוש. במקורו הוא השתייך לחסידות קרלין, פעם אחת פגש אותו ר' גדליה ואמר לו: "יש לך את הספר 'בית אהרן' בארון הספרים בבית, מותר שיהיה לך באותו ארון גם את ה'ליקוטי מוהר"ן'"… הדברים פעלו את פעולתם ור' אשר רכש את הספר והחל להגות בו באופן קבוע. ר' גדליה לא הירפה ממנו ועורר אותו לבוא עמו יחד להקביל את פניו של מורו ורבו ר' אברהם שטערנהארץ זצ"ל שהיה עוד בין החיים ולקבל ממנו לקח. ר' אשר אכן החל לבקר תכופות את ר' אברהם יחד עם ר' גדליה, בהמשך הוא היה מופיע גם בלי ליוויו של ר' גדליה. זכורה לי פעם אחת שבה פגשתי אותו אצל ר' אברהם וכיצד התייחס כלפיו ר' אברהם בדברי הערכה לאחר צאתו.

אחרי הסתלקותו של ר' אברהם עמד ר' אשר בקשר רציף עם ר' גדליה והמשיך לקבל ממנו תורה ודעת. כאמור, הוא לא הפך לחסיד ברסלב ממש אך הוא קיבל והעביר הלאה לתלמידיו יסודות רבים מדרכו ועצותיו של רבינו הקדוש. כך למשל היה ר' אשר נוהג במשך שנים רבות לצאת עם תלמידיו לשדות וליערות בשעות הלילה כשהוא מלמד אותם לשפוך לפני השם יתברך את כל מצוקותיהם ולצעוק אליו ממעמקי הלב, מנהג אותו מקיימים רבים מהם עד היום. אין ספק שמקור מנהגו והוראתו לתלמידיו להתקבץ בימי ראש השנה בקבר הרשב"י הוא בהשפעתו הישירה של ר' גדליה, כמו גם עצם הקשר המיוחד למירון והעליות התכופות, שלו ושל תלמידיו, לשבות בקבר הרשב"י. מנהג שהתמסד במשך השנים לעלייה קבועה למירון מדי שבת-מברכין והפך לאחד מסימני ההיכר של מקורביו הרבים. 

ברשימה זו קונה לו מקום מכובד גם אחד ממקורביו הגדולים של ר' אשר, ר' גדליה סגל זצ"ל, מחשובי תלמידי החכמים ויראי ה' בירושלים של אז, מחבר הפירוש המפורסם על ספר תהילים ומי שהתפרסם בין היתר גם בזכות תפקידו כעורכו הראשי של הבטאון "דער אידישער שטראל" במשך עשרות שנים, עיתון בשפת האידיש שמהווה שופר נאמן לביסוס יסודות האמונה וחיזוק חומות הדת ברוח ישראל סבא. ר' גדליה סגל היה מקורב במשך שנים רבות לר' גדליה שהשפיע עליו רבות והחדיר בו יסודות רבים מדעת רבינו הקדוש.

כך גם ר' זונדל קרויזר (חיבר ספר על הלכות עירובין. לא בעל "אור החמה"), אחד מגאוני ירושלים שהיה יוצא ובא בביתו של ר' גדליה. בהשפעתו הוא התקרב לר' אברהם שטערנהארץ והתקרב מאד לדרך רבינו הקדוש. גם לאחר הסתלקותו של ר' אברהם המשיך את הקשר עם ר' גדליה, ולמרות שלא ראה את עצמו חסיד ברסלב קרא לאחד מבניו בשם "נחמן" על שם רבינו הקדוש, במשך הזמן זכה להיות מחותנו של ר' גדליה כאשר השיא את בתו לבנו הרה"ח ר' אפרים, והיה משתתף עד סוף ימיו בקיבוץ בראש השנה בבית הכנסת הגדול בירושלים.

סיפור דומה הוא סיפורו של הגאון הגדול ר' שמואל יעקב איידליס שבמשך תקופה ארוכה היו באים, הוא ור' אשר, ללמוד עם ר' גדליה בספר "ליקוטי מוהר"ן" לימוד שארך שעות ארוכות כשלאחר מכן היה מזכה אותם לצאת אתו יחד להתבודדות ביער ירושלים. גם הוא לא הפך לחסיד ברסלב רשמי אך הושפע רבות מר' גדליה והשתית חלק גדול מאורחות חייו על יסודותיו של רבינו הקדוש אותם קיבל מר' גדליה.

ניתן גם להוסיף ולהבחין ב"קבוצה" נוספת, גדולה הרבה יותר, שנזכיר אותה כאן ללא אריכות הדברים הראויה לה, והיא כל אותם אלה שבהשפעתו של ר' גדליה נחלשה, או אפילו התבטלה אצלם לחלוטין, ההתנגדות לברסלב. לכאן קשורה הפעילות העצומה שלו בהסברת יסודות תורתו של רבינו לשואלים רבים שהעבירו את הדברים הלאה והלאה, פעילות שהולידה את הספר המפורסם "חיי נפש" שזכה להסכמות נלהבות מגדולי אותו דור, ובאופן מיוחד מראב"ד העדה החרדית, הגאון האדיר ר' פנחס עפשטיין, מי שנמנה ביסודו על עדת הליטאים ה"מתנגדים" והעיון העמוק בדברים אלה של ר' גדליה, המלאים וגדושים בשבחיו של רבינו הקדוש עד אין קץ כשהם מציגים אותו להדיא כראש יחידי הדורות ותיקון כל העולמות והדורות וכו' וכו', לא רק שלא הרתיעו אותו, כפי שניתן היה לחשוש, אלא אדרבה ואדרבה: הדברים שנכתבו ביסודיות ובבהירות שכזו כשהם נתמכים ומגובים משלל יסודות איתנים מתורת הנגלה והנסתר וברוח דקדושה כה כבירה וכובשת, השפיעו עליו באופן יוצא מן הכלל והנפיקו מעטו מכתב הסכמה כל כך נלהב שבו הוא לא רק מאשר את הדברים, דבר שגם היה נחשב חידוש בלתי מובן ובלתי מצוי בפני-עצמו, אלא שהוא עוד מורה ומכריז כי "מצווה גדולה לקרות הקונטרס" כשהוא מוסיף וממריץ את ציבור היראים "לעיין בהם ולקרותם תמיד"!

אין ספק שהסתלקותו הפתאומית של ר' גדליה הותירה חלל עצום. פגשתי פעם יהודי חשוב באנטוורפן שאמר לי: איי, אילו חמיך היה חי – בטח הייתי היום חסיד ברסלב! זו לא רק מידת הרחמנות והסבלנות שהיו בו, או חידושי התורה וכשרון ההסברה המיוחד והנדיר שלו. כל מי שהכיר אותו הרגיש כיצד מפעמת ומקשקשת בקרבו רוח אדירה של התקשרות ואמונה בגדולתו של רבינו הקדוש, בנצחיותו, בהיותו המתקן הגדול של כל הבריאה כולה, כשרוח זו מניעה אותו לכל פעולה מפעולותיו וקורנת מפניו המאירות ומלאות ההוד החוצה כשהיא עושה רושם בלתי רגיל על כל מי שרק ראה אותו ולו פעם אחת ובראייה בעלמא.

אני זוכר שהוא הגיע פעם לבקר את ידידי הגדול ר' נתן צבי קעניג זצ"ל בישיבת מיר בה למדנו. הוא רק חצה את מפתן ההיכל והופעתו עשתה על הבחורים רושם כל כך חזק שכולם התלחשו זה לזה: מי הוא האיש הזה?…

חמי היה דוגמה של אדם שממרחק של למעלה ממאה וחמישים שנה היה דבוק בכל נימי נפשו ברבינו הקדוש כאילו הוא חי עמנו ונמצא ומהלך בינינו בפועל ממש. כל דיבור ודיבור מדברי רבינו הקדוש ותלמידו רבי נתן היה עבורו עולם מלא ותורת חיים ממש כשכל משאת נפשו היא להאיר את האור הזה לכל מי שהוא רק יכל להגיע אליו ובכל צורה ודרך. כמה חשוב היום להעמיד דמויות כאלו מול עינינו ולנסות, כל אחד ואחד כפי כוחו, לצעוד בעקבותיהם עד שאכן יימלאו משאלות נפשם של אלו ויימלא כבוד ה' את כל הארץ.

קרדיט תמונות: מערכת אבקשה, שער ברסלב, גנזי ברסלב נייעס, רא"ש בורשטיין, ג.נ. | עיבוד: ברסלב נייעס.