"אַבְרָהָם אֹהֲבִי" • היום (שישי מקץ) כ"ט כסליו חל יומא דהילולא ה-103 של החסיד האמתי רבי אברהם בן רבי נחמן חזן (ראבר"ן) זצ"ל בעל 'ביאור הליקוטים', רבו של פאר חבורתנו הגה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, מנוחתו כבוד בבית החיים החדש באומן:
לקראת יום הילולת החסיד האמיתי רבי אברהם בן רבי נחמן זצ"ל מגדולי מנחילי חסידות ברסלב לדורות הבאים, אנו מעלים לפניכם כתבה נרחבת על ימי חיו המאירים באור יקרות, שערכו בטאון "אבקשה" לפני שלוש שנים לקראת יום הילולתו – הכתבה מוגשת לפניכם ככתבם וכלשונם של הביטאון הברסלבאי הנפלא "אבקשה" וכפי שהתפרסם ע"י לקראת ימי החנוכה דשנת תשע"ח:
חן חן להם – וכל הזכויות שמורות להם
*
תוכן הכתבה: ימי הילדות בבית אביו הגדול נאמן ביתו של מוהרנ"ת זי"ע • עבודת החיפוש והבקשה בשדות וביערים אחר רוח קדשו של צדיק הדורות • החידושים הנוראים שחידש מתוך בכיותיו העצומות בלימודו בספר הקדוש והנורא 'ליקוטי מוהר"ן' • הבריחה מפני השררה והכבוד מפני האש • דבקותו הנוראה בקדושת ארץ הקודש ופעולותיו למען עלייתם של אנ"ש אליה • השקאת האילנות וקירוב הנפשות במשך עשרות בשנים בכל עיר ועיר שבה דרכו רגליו • אחד היה אברהם
בשנת ה' תר"ט לבריאת העולם זרחה שמשו וירדה נשמתו של המאור הגדול, האור הבהיר והמופלא רבי אברהם חזן ז"ל, בעיר ברסלב, בבית אביו הגדול רבי נחמן ז"ל, משרתו ותלמידו הנאמן של מוהרנ"ת זי"ע הנודע בשם "רבי נחמן טולטשינר", ולאמו האשה הצדקת[א] מרת אסתר שיינדיל ע"ה[ב].
בעת היכנסו בבריתו של אברהם אבינו, עת מלו אותו החל שטף הדם לזרום, מבלי שהמוהל יוכל לעצרו, ואך בנס ניצל מסכנת מוות, ואמר אביו ר' נחמן: "דער בעל-דבר האט שוין דעמאלט נאך אים געלאקערט" [=הבעל דבר כבר אז לטש את עיניו עליו].
ויקרא שמו בישראל 'אברהם', על שם זקנו אבי אביו ר' אברהם[ג] בנו של רבי ישראל[ד] הלוי ז"ל שו"ב שהיה מאנשי רבינו הק' ואליו נאמרה התורה "ויענו כל העם יחדיו" בליקוטי מוהר"ן סימן ק"צ.
קדוש בקדושה של מעלה היה ר' אברהם ז"ל[ה], מנעוריו ועד זקנותו התאבק בקדושתו הנשגבת של הנחל נובע מקור חכמה. על מבועי עצותיו, תורותיו ושיחותיו של רבינו הק' גדל הילד אברהם, כשאביו הגדול ז"ל משפיע עליו מנעימות אורם הזך והבהיר של המאורות הגדולים הרב והתלמיד.
עוד בגיל רך, כשאך ידע לדבר, כבר לימדו אביו הגדול לשפוך את לבבו לפני אביו שבשמים. וכשלימדו תורה, היה מדי פעם נעצר על פסוק או מאמר חז״ל, ומבאר לו אגב כך את דרך רבינו הק'.[ו]
אביו ר' נחמן טולטשינער הכיר במעלותיו ובסגולות נפשו, פעם אחת בהיותו ילד קטן לקחו עמו להשתטח על ציון רבינו הק', בדרכם החלו המתנגדים לרגום אותם באבנים רבות והגיע הדבר לכדי סכנת נפשות, פשט ר' נחמן את מעילו וסוכך על בנו באמרו לו: "מילא מה שיהיה אתי, יהיה, אולם אותך עוד יצטרכו העולם"[ז]
אביו הדריכו בדרכי התמימות והאמונה, וכשפעם אחת בימי עלומיו כשאמר לאביו כי גם על פי שכל ניתן להבין מדוע נכון הדבר להתרחק מהרופאים ורפואותיהם, גער בו אביו ואמר לו "צריך לקיים את ציווי רבינו להתרחק מהרופאים מחמת אמונה בדבריו לבד, כי אם יתרחק מהם מחמת ההבנה בשכלו, יכול להיות שלאחר זמן יבין להיפך, ודיבורו של רבינו אינו ניתן לשינוי".[ח]
ואמנם, כל ימיו היה ר' אברהם מתרחק מהרופאים, בערוב ימיו בהיותו דר בעיה"ק ירושלים היה מזהיר את אנשי שלומנו לקנות לשבת רק דגים טריים, ופעמים שלא היה אוכל דגים בשבת קודש, שכן היו מתקלקלים מחום היום, כי עדיין לא היו מקררים, באמרו כי שאר תושבי ירושלים יכולים ללכת ביום ראשון לרופא שירשום להם תרופה, מה שאין כן אנו איננו יכולים ללכת לרופא, מחמת אזהרת רבינו להתרחק מהרופאים ורפואות, ולכן אל לנו להביא עצמינו לידי חולי ח"ו. "זיי קענען גיין צו דאקטער יולס אבער אונז קענען נישט גיין צו עם".[ט]
"אייערי קינדער זאלט איר מודיע זיין וואס דא האט זיך גיטאן" [= תודיעו ותספרו לבניכם מה שכאן קרה והתרחש] – ציווה רבינו הק' לתלמידיו.
מי שזכה לקיים זאת בשלימות היה רבי נחמן מטולטשין ז"ל, בכוח הסיפור המופלא אשר ניחון בו, להעביר את המראות הנוראים אשר ראו עיניו כבשעת נתינתם ממש[י].
הוא זה אשר נפלאות יסופר איך כשהיה פותח פיו והיה מספר סיפורים ששמע הרבה ממוהרנ"ת ז"ל ומשאר תלמידי רבינו ז"ל מרוממות קדושת אור האורות ונוראות התגלות השגתו ותורתו, היו הכל נכספים עד כלות הנפש לעבודתו יתברך שמו.
ואת כל זאת שתה בצמא בנו ותלמידו ר' אברהם ז"ל כל ימי חיי אביו ז"ל, כאשר אור הרשימו של מעשיהם ועבודתם ונפלאות קדושתם העליונה של רבינו הק' ותלמידו הק' הבעירו את לבבו ושילהבו את רוחו כבר משחר נעוריו להתדבק באל חי ולפרוש לגמרי מכל הבלי העולם הזה, ללכת בדרכי עצותיהם הקדושים, לצאת משאון העיר להתבודד בשדות יער להיכלל במחויב המציאות כי זה כל האדם.
וכך דמות דיוקנו של אביו ז"ל היתה נראית לפניו כל הזמן ושמועותיו שגורות בפיו כל היום. כל דיבור וכל שיחה ששמע מפי אביו ז"ל היו בעיניו כהלכה למשה מסיני.
*
הרבה תלמידים כשרים ויראים עובדי ה' בקדושה וטהרה כשרפי מעלה העמיד מוהרנ"ת זי"ע, ומבין כולם עלה ונתעלה משרתו ותלמידו נאמן ביתו רבי נחמן מטולטשין ז"ל, בו נתקיים במלוא מובן המימרא "גדול שימושה יותר מלימודה":
"כי אף על פי שמחמת שהיה יתום בלא אב ואם, לא עלה כל כך במעלת הלימוד, אבל גם הוא קרא ושנה הרבה מחמת שהעיקר הוא השימוש והשקידה תמיד על דלתי הרב, ולא נמצא כלל בכל אנשי מוהרנ"ת ז"ל שוקד על דלתותיו כמוהו בערך ארבעה עשר שנים.
"כי אפילו ר' משה ואחיו ר' זיינוועל כל ימי היותם בברסלב לא היו באים למוהרנ"ת ז"ל רק בשבת בסוף הסעודה שבלילה ויום השבת ובסעודה שלישית ומוצאי שבת קודש, ואחר כך נתרחקו להתישב בטשעהרין ולא זכו לעמוד לפניו רק בקצת הזמן שנתעכב בטשעהרין, שבוע או שתים בחורף, ואחר כך בקיץ שבוע או שתים ובימי ראש השנה באומין, ושתי פעמים או יותר נסע אתו יחד גם ר' משה הנ"ל ז"ל, אבל אין זה עולה כלל כנגד הדבקות והשימוש וריבוי העמידה לפניו שזכה אבי ז"ל, וה' יתברך סיבב נפלאותיו להושיבו בטולטשין, אשר לא רחוקה היא מברסלב, כערך ריחוק העיר נעמרוב מברסלב…" (כוכבי אור, שיחות וסיפורים מד).
ככל שארכו הימים כך גדלה השגתו של ר' אברהם ז"ל ברוממות אביו ז"ל:
"וגם לפי זה נתעוררתי להכיר ולהתבונן בגדולת אבי הרב ר' נחמן ז"ל מטאלטשין, כי הוא אשר אמר עליו מוהרנ"ת ז"ל (בפני רבי אהרן בן ר' אברהם חיים מאומין) בזה הלשון, אני מכין את הכל עם העט, ואחר כך יהיה יכולת גם לר' נחמן מטאלטשין להנהיג (המון אנשי שלומנו אשר כינה אותם אז בשם) הגלגל (ובלשון אשכנז בזה הלשון, איך גרייט צוא אלדינג מיט דער פען, דער נאך וועט נחמן טאלטשינר אויך קענען פירען עס רעדיל).[יא]
התמימות והפשיטות וההצנע לכת שהתלבש והתהלך בה רבי נחמן ז"ל בחיים חיותו האפילו והסתירו את גדולתו ומעלתו, גם מעיני באי ובני ביתו נעלמו עקבותיו, רק לאחר עלותו לגנזי מרומים יכתוב ויתוודה בנו ר' אברהם ז"ל בגעגועי ונהמת לב על כך, שהרבה הרפתקאות ותלאות היו נמנעות ממנו באם היה זוכה בחיי אביו ז"ל להכיר ולהשיג את מעלתו כפי שהיא באמת:
"ואם הייתי זוכה בימי חייו הקדושים להכיר ולידע כל כך מחשיבותו ומעלתו, כאשר שמתי אל לבבי זה ערך שלשה שנים, יודע אני ברור שלא היו עוברים עלי התלאות המשונות ועניות ודחקות כזה, אשר עד היום לא יצאתי מהם".[יב]
*
לאחר שמקדים ר' אברהם ז"ל לבאר את מעלת התלמיד הראשון יהושע בן נון, אשר רק אודות כך שהטה שכמו לשמש את משה רבינו רעיא מהימנא זכה להסמך על ידו ולמלא את מקומו להנהיג את עדת ישורון:
"כי הנה שמתי אל לבבי בדבר הכתובים שבענין יהושע בן נון, ואשר מאלינו נבין שגם זולת השבח שנאמר עליו "לא מש" וכו', היה עובד ה' ובורח מן החטא. ואף על פי כן, אם גם גדלה עבודתו בכפלי כפלים, ולא להדבק כל כך למשה רבנו עליו השלום, נראה מדברי חכמינו ז"ל שלא היה זוכה אחר כך למלאות את מקומו ולקבל מאתו סמיכות ידיו במעלה מופלגת כל כך. וגם עינינו הרואות שבהרבה מקומות קראה אותו התורה בשם משרת למשה רבנו עליו השלום. כי בפרשת כי תשא ובמשפטים בסופה נזכר בלשון הכתוב "ומשרתו" וכו', ובפרשת בהעלותך בהכתוב "ויען וכו' משרת משה", וגם בתחילת ספר יהושע מתחיל הכתוב "ויהי אחרי" וכו', משרת משה".
מכאן עובר ר' אברהם ז"ל ומפליג במעלת אביו ר' נחמן ז"ל בגודל שימושו את מוהרנ"ת זי"ע שלא נמצא כדוגמתו, שעל ידי זה להיכלל במהות תלמיד הדורות ולזכות לפני יהושע, שמאתו נשפעת הארת רבו לכל ישראל, והכל צריכין אליו:
"וכפי רוממות מוהרנ"ת הנ"ל אשר זכה בכח רבינו לפני משה בעצמו, הלא דבר הוא מה שהזכרתי לעיל שבכל אנשי מוהרנ"ת ז"ל לא נמצא משרת ומשמש ודבוק למוהרנ"ת כמוהו, ומקבל מאתו כל הדיבורים מפה לפה, המוכרחים להדיבורים בכתב"…[יג]
שימושו של רבי נחמן מטולטשין ז"ל את מוהרנ"ת זי"ע לא היה רק בכך שהיה נושא את כליו ויוצק מים על ידו בשבתו בביתו ובכל מסעותיו בהתמסרות מופלאה, היה זה שימוש בביטול העצמיות לגמרי בדבקות ללא שיור, והטיית שכמו להפצת המעיינות חוצה, בלא ציפייה לתשלום ותמורה. רק אודות למסירות נפשו זאת, נותרה לנצח ההשארה והתורה של התלמיד הגדול, הלא המה ספרי 'ליקוטי הלכות' הקדושים המאירים לארץ ולדריה את נעימות זיו תורת הנחל נובע מקור חכמה.
"וברוב הרגשתו את דברי מוהרנ"ת, הפקיר את עצמו מנעוריו שלא רצה לחשוב כלל בעסקי מלאכה ועבודה גשמיות, והלך אליו רגלי שני פעמים בכל חודש כדי לשמוע מפיו הקדוש דברי אלוקים חיים שקיבל מרבינו ז"ל ואשר חידש בהם בסמיכתו מידי רבינו ז"ל (כמובא ומובן מזה במקום אחר) אשר הן הן ספרי ליקוטי הלכות אשר כבר זיכו את הרבים לאין ערוך כנודע ומפורסם בכל אנשי שלומנו, ומכל שכן שאינו דומה הרואה אותם בספר להשומע אותם מפיו הקדוש (כמובא גם מזה בדברי רבינו ז"ל). וברוב הרגשת אבי ז"ל שזכה להרגיש בהם, קיבל על עצמו עניות מופלג ועצום כמה שנים, וטרח ויגע להעתיק כל הששה כרכים באופן שיהיו ראויים לִדְפֹּס מהם (כי מכתיבת מוהרנ"ת ז"ל ברוב מהירותו נדבקו הרבה מהאותיות זה לזה עד שהיה קשה לדפוס מהם). ולא קיבל על זה פרס ומעות ממורנ"ת ז"ל אפילו פרוטה אחת. ומאמר רבינו ז"ל לאנשי שלומנו על מוהרנ"ת ז"ל שיש להם להחזיק לו טובה כי לולא הוא לא היה להם אפילו דף אחד, סבב אחר כך זה המאמר גם על אבי ז"ל בשקידתו ויגיעותיו להוציא לאור ספרי מוהרנ"ת ז"ל".[יד]
ברם לא מעתיק שמועה בלבד היה רבי נחמן ז"ל, אלא חי היה את הדברים בכל לבו ונפשו והיו בוערים ומתנוצצים בקרבו כבשעת שמיעתם ממש.
"ושמעתי מאתו, שבעת גמרו את כתיבת ספרי ליקוטי הלכות שאל אותו פעם אחת מוהרנ"ת ז"ל: ההרגשת בספרי התנוצצות אלקות? ובלשון אשכנז בזה הלשון: האסט דו געפילט אין מיינע ספרים התנוצצות אלקות? והשיב לו: הן. (והיה מבואר מדבריו שכמה פעמים ברוב הרגשתו והתנוצצות אלקות שזרח עליו, מחמת זה הוכרח להניח את הקולמוס מתוך ידו ולפסוק לגמרי מהכתיבה).[טו]
את כל אותה הארה עליונה, את כל אותה תורה שבעל פה עם כל רמזיה ותנועותיה, והתנוצצות האלקות שנלוותה אליה, הנחיל ויצק רבי נחמן ז"ל בלבבות כל באי שעריו ושומעי לקחו, וביותר השפיע ברוחו על בנו יקירו אשר חסה בצלו וינק וקיבל ממנו את תמצית מידותיו וקניני רוחו ונפשו מאשר עבר במסורה מרבו הגדול מוהרנ"ת זי"ע.
זכה ר' אברהם לינוק מבארו של אביו הדגול כל חלב וכל דבש, ואף רגיל היה אצל יתר החבריא קדישא תלמידי מוהרנ"ת הקדושים ז"ל, מהם הוסיף ושמע לקח, מעשיות ושיחות יקרים אשר לא יסולאו מפז, וכל מה ששמעו אוזניו, נחקק במוחו ובלבו לעולמים ואף ראה לנכון לחוק אותם לזיכרון בספר לדורות, וכה כותב הוא ברגשי קודש:
"כל ימי גדלתי בין החכמים בחכמת התמימות והפשיטות, והן המה אנשי מוהרנ"ת ז"ל אשר הפקירו את כבודם בכל מיני הפקרות בעבור האמת, מצוה וחובה עלי להודיע לדורות הבאים את דבריהם אשר שמעתי מפיהם, כי לא נעלם ממני עוצם אמיתת דבריהם, וברור כיום וכשמש ויודע אנכי כי בצדק וביושר כל אמרי פיהם…"[טז]
ואמנם יש שכר לפעולתו ועבודתו ושמושו בקודש של רבי נחמן מטולטשין ז"ל, שעל ידם זכה להצמיח מגזעו בן נאמן ותלמיד הגון אור הבהיר שהאיר עיניהם ולבם של ישראל וסלל מסילות בים החכמה והתבונה של הנחל נובע מקור חכמה, והוא שמילא את מקומו בשימוש דעת רבינו הק' והמשיך להסיע את הגלגל הלאה, וממנו הושתתו יסודות איתנים בדרכי ההתקרבות וההתקשרות לאור הצחצחות.
"כך צעקו יהודים כשרים כשהיו בריאים ורעננים"
כמשל לדרך חינוכו בילדותו של אביו רבי נחמן ז"ל סיפר לימים ר' אברהם ז"ל: היה זה לעת אשר ישבה בתו של ר' נחמן מטולטשין, היא אחותו של ר' אברהם, על המשבר, באותה העת עמד אביו תחת חלון הבית והעתיר בתפילה שתלד בנקל, וכאשר ה'שבעין קלין' וצעקות היולדת הרעידו והחרידו את הלבבות, ענה ואמר לו אביו: "כך צעקו יהודים כשרים כשהיו בריאים ורעננים!" ("אזוי האבן ערליכע יודען גשריגן פריש און גיזונד")[יז].
(שיח שרפי קודש א-תרסג)
כבר בימי עלומיו, מבין ר' אברהם כי אם חפץ הוא לטעום מאור תורתו של בחיר הצדיקים, עליו ללכת בדרכו של מי שגילה את אלו התורות הנשגבות, לצאת את הישוב, אל השדות והיערים ושם לחפש ולבקש את שאהבה נפשו. שיחה קדושה שמע מאביו בשם מורנו רבי נתן, שלאחר שלמד פעם אחת לפני אנ"ש את התורה 'אור הגנוז' (ליק"מ סימן טו), המתחלת "מי שרוצה לטעום טעם אור הגנוז וכו' צריך לעסוק בבחי' משפט", כשסיים מוהרנ"ת את לימוד התורה ונשארו אנשי שלומנו, ענה ואמר להם: "הפירוש של התורה הוא: מי שרוצה לטעום אור רבינו הקדוש, שהוא אור הגנוז, ירבה בהתבודדות".[יח]
ר' אברהם לא הסתפק בשעת התבודדות, אלא קבע את מקומו מחוץ לעיר. כי אכן, מציאותו יתברך וכבודו מלאה הארץ ולית אתר פנוי מיניה, ובכל מקום יהיה אשר יהיה אפשר למצוא אותו יתברך, אבל כבר גילה רבינו הק' בתורת ההתבודדות "הניעור בלילה" שהמקום גורם, וככל שנתקדש המקום והוא כך בנקל יותר להתבטל אליו יתברך. דרכו של ר' אברהם שהיה לוקח שק מלא עם ספרים על כתפיו, עם כמה לחמים, והיה יוצא מדי שבוע במוצאי שבת אל היער על יד הנהר, שם ישב במקום מיוחד, עש לערב שבת קודש. כך נהג במשך שנים ארוכות. היות ונכסף תמיד לדרוך בעקבי ראש כל הצדיקים, היה מועיד פניו ל'יער גרעקוב' 'דער גרעקובער וועלדעל', בו נהג רבינו להתבודד בהיותו באומן, שם שהה רבות, ושם יצאה נפשו בדברו, בעשותו מן התורות תפילות ובגעגועיו למצוא את רוח קדשו של הצדיק הגנוזה בספרו הקדוש, שהוא בחינת הצדיק בעצמו.[יט]
את כל חידושיו הנוראים, זכה לחדש מתוך רוב בכייתו בעת עסקו בתורות הקדושות, וכששאלוהו בערוב ימיו מדוע אינו מוסיף לכתוב חידושיו על ליקוטי מוהר"ן, השיב: "כל חידושי שכתבתי, כתבתים ביערות ומתוך בכיות שבכיתי לפני כל חידוש וחידוש, וכעת בזקנותי אין בכוחי לבכות כך, משום כך פסקתי מלכתוב".[כ]
מעת לעת, נוהג היה ללכת אל המקום בו נסתלק רבינו הק' למרומים, שם היה מתבודד ומפרש שיחתו לפני ה'.
בקיום עצה ההתבודדות ראה ר' אברהם ז"ל חזות הכל, מי שזכה לה והיא לחם חוקו ורוח אפו כבר נכללו בו כל המעלות והקדושות. אם היא המעלה הגדולה והעליונה מהכל, הרי שהיא השבח הגדול ולמעלה מהכל. כזאת היתה התבטאותו לעת שהמתינו הכל בין הטהרה והקבורה של החסיד הגדול רבי דוד צבי דאשיווסקע ז"ל מגדולי עובדי ה' שבדור ומזקני החסידים, וכה אמר: "זה היה יהודי שהיה בכל יום שעה התבודדות"[כא]
את מאמר רבינו בליקוטי מוהר"ן (ח"ב סימן מח) שצריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', ביאר ר' אברהם ז"ל, שעיקר העקשנות היא כשהאדם ממשיך להתפלל ולהפציר בה' יתברך באיזו מדרגה שהוא, ואינו חדל מן השוועה והתחינה יהיה מה שיהיה.[כב]
ומרגלא בפומיה: רבינו הק' אסר לנו להביט וללמוד בספר 'מורה נבוכים' ולעסוק בחקירות, אולם אדם שאינו מקיים את עצת ההתבודדות, אזי הבעל-דבר מלמדו בעל-פה את המורה נבוכים ומכניס בלבו ספקות ובלבולי אמונה וקושיות. אך האיש הזוכה להתבודד בכל יום, אזי ההנהגה הקדושה הזאת מביאה אמונה בלבו ולבו חזק בה' אלוקיו.[כג]
וזאת לימד ר' אברהם ז"ל יסוד גדול בדרכי ההתבודדות הנחוץ לכל המבקש לאחוז תמיד בעצת הקודש, לבל ירך לבבו ולבל ירפה רוחו בראותו שאין מילה בלשונו בעת בואו לשפוך שיח לפני קונו, כי זה הדרך וזה העיר לעורר את הלב העליון, שבכדי לפתוח את הצור שיזובו ממנו מים מוכרחים להמתין ולשהות הרבה ולבלי לדחוק את השעה בדווקא, ואזי יזכה על פי רוב שיהיו נשפעים עליו משם דיבורים חמים כגחלי אש.[כד]
אף גם חזר בשם מוהרנ"ת זי"ע, כי כשנוהגים להתבודד על איזה דבר ארבעים יום ברציפות, רואים על ידי זה ישועות.[כה]
וכה משתפך ר' אברהם ז"ל: "עזרני והושיעני מעתה אבי שבשמים להתבודד בשדה בכל לילה ולילה ולצעוק לפניך מעומק הלב על כל אשר עובר עלי, ולפרש היטב את שיחתי לפניך על כל מיני מניעות המונעים אותי מלהיות כרצונך באמת. ובכל זאת אתחזק עצמי אחר כך בשמחה עצומה ונשגבה בך ובצדיקיך האמתיים, בשמחה שאין לה קץ ותכלית עד שישא לבי את ידי ורגלי להמחאת כף וריקודים הרבה כרצונך הטוב…".[כו]
על דברי חז"ל "כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת", אמר ר' אברהם ז"ל,כי העצה להינצל מפגם זה, היא על ידי עבודת התפילה, כי מלבד זאת שהתפילה בעצמה הינה עבודה, היא היא המפתח והפתח לכל המעשים הטובים, ומזה נבין ביתר שאת את ציווי רבינו לעשות מן התורות תפילות.[כז]
התבטא פעם ר' אברהם ז"ל על עצמו: "ברוך ה' עברתי על כל הליקוטי מוהר"ן כציווי רבינו", היינו להיות שקוע משך תקופה אחת עם תורה אחת, ועל פיה לעשות את כל עבודת ה', ומספרים שעם תורה ס"ו שבליקוטי מוהר"ן חלק א' הלך במשך חצי שנה ברציפות.[כח]
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אירח ר' שמואל מאיר בביתו את רבי אברהם ז"ל במשך חצי שנה. לימים סיפרה זוגתו של ר' שמואל מאיר, שלקראת השינה היה ר' אברהם מכין לעצמו דלי מלא מים, ודלי ריק, ולמרות שישן רק חצי לילה, עד חצות שמעוהו נוהם כל הזמן במיטתו בערגה וכיסופין, והיה נרדם ומתעורר לסירוגין, וכל אימת שהיה מתעורר, היה נוטל ידיו ועוסק בהתבודדות, עד שבקומו בחצות הלילה היה הדלי המלא ריק, והדלי הריק מלא.
עוד סיפרה זוגתו של ר' שמואל מאיר, שהיה ר' אברהם ז"ל יוצא מהבית בחצות הלילה וחוזר רק אחרי הצהריים, לאחר שעות רבות של עבודת ה' בהצנע.[כט]
ובפרט בבואו אל הקודש, בעת השתטחותו על ציון רבינו הק', היה ר' אברהם ז"ל שופך שיחו כמים בדברי חן ותחנונים וריצוי ופיוס. החסיד ר' משה שמואל לווין ז"ל הי"ד, ששימש הרבה את ר' אברהם בסוף שנותיו והיה מלווה אותו ומוליכו בכל המקומות שהיה צריך ללכת שמה, וגם היה מלווהו תמיד בלכתו אל הציון הק', סיפר, שפעם אחת בהשתטחו על הציון, קלטו אזניו שהיה מתחנן ואומר בדביקות: "ריבונו של עולם, האב רחמנות אויף מיר, העלף מיר אז איך זאל זיך ליבן אין דיר, איך זאל זיך פארכטין פין דיר" (רחם עלי עזור לי שאתאהב בך, שאירא ממך".[ל]
רבי וולוול הזקן, עובד ה' ותלמיד חכם מופלג שבגיל שש עשרה הוסמך להוראה. מיודד היה מאד עם רבי נתן רבי נחמנ'ס, בנו של רבי נחמן בן מוהרנ"ת, ובצוותא היו מתמידים בתורה ועבודה.
החסיד ר' זאב מאומן ז"ל, המכונה ר' וועלוול הזקן, אף הוא התלווה לעתים בצעירותו אל רבי אברהם ז"ל בלכתו אל ציון רבינו הקדוש. וכה סיפר: יוצא היה ר' אברהם בחצות לילה לעבר אוהל הציון ובידיו פחי שמן-זית להעלות נר תמיד בבית הציון, מנהג שנהג בו אביו הקדוש רבי נחמן טולטשינר, ובו ראה דבר גדול ונשגב. בדרכו, עבר על גבי הגשר שחיבר בין ההר עליו בנוי הקלויז ובין הגבעה שבראשה עומד אהל הציון הקדוש. גשר זה לא היה אלא מספר קרשים רופפים שהחלקה מהם עלולה היתה להסתיים חלילה בשיבור עצמות. (כל זאת עד שהנגיד מאנ"ש הזכור לטוב, רבי אייזיק אייזנשטיין, בנה שם גשר חזק ויציב).
ר' וועלוול צעד איפה לצדו של ר' אברהם כל הדרך, כשהוא שומר לבל ימעד חלילה. לא פעם בבואו אל אהל הציון, חם לבו ותבער אש בקרבו של ר' אברהם, הוא השתוקק לשפוך נפשו במקום קודש הקדשים כשאין איש במחיצתו, או אז, היה פוטרו לשלום.
השים ר' וולוול עצמו כמסתלק מן המקום, בעוד שלמעשה הסתתר בחסות החשכה בין המצבות הרבות שהקיפו את האוהל. ר' אברהם ממתין היה זמן מה, משקיף מבעד לפתח לוודא שאין איש בסביבה, ועיניו החלשות והכהות מרוב בכי של שנים, לא הבחינו במאומה.
בהיכנסו בחזרה אל הציון, מתרומם היה ר' וולוול ממחבואו, מתקרב לאהל, ומאזין דומם לתפילתו של ר' אברהם.
בהתפעמות-נפש סיפר לימים, כי כל התבודדותו ושיחתו של ר' אברהם מיוסדים היו על תורותיו של רבינו הקדוש, עומד היה ושופך נפשו בתפילה מלווה בבכיות גדולות ובדיבורים פשוטים מעומק הלב.[לא]
כשהיה רבי אברהם בר"ן זי"ע יושב ושח אודות גדולת מוהרנ"ת זי"ע, אשר עלה ונתעלה לרום המעלה בדבקות והתקשרות לאור האורות, והוא זה שזכה לשאוב מרבו רוח פי שניים יתר מכל התלמידים מה שלא זכה לזה איש מעולם, היה עונה ואמר שכל זה זכה מגודל ענוותנותו הגדולה ושפלות רוחו העצומה שהיה נחשב בעיניו כמין "אשטיקל בלאטע" [חתיכת בוץ] – זה גם היה סימן ההיכר שנתן רבינו הק' עליו בראשית התקרבותו אליו.
והיה מוסיף רבי אברהם ואומר: ומה שזכה אבי מורי רבי נחמן טולטשינר ז"ל לקבל מלוא חופניים אורה והשגה עצומה יחד עם הרגשת התנוצצות אלקות מפליאה ולזכות להמשיך ולהנהיג את הגלגל והעדה, היתה גם כן מחמת גודל ועוצם שפלותו והתבטלותו שהחזיק עצמו באמת "אשטיקל בלאטע".
ר' לוי יצחק ז"ל תלמידו היה ממשיך ואומר, ומדוע זכה ר' אברהם ז"ל לרוממות השגתו ולהנחיל את ההשראה של רבינו הק' לדורות עולם, הכל נבע מכך שהיה בעיני עצמו "אשטיקל בלאטע" באמת. כל מי שבא במחיצתו של ר' אברהם ז"ל והתוודע אליו, ראה לפניו איש מלא שפלות רוח, נבזה בעיניו נמאס כפשוטו, שמעולם לא נשמע מפיו התפארות עצמית ולשון מדברת גדולות.
מתרפק היה ר' לוי יצחק ז"ל בגעגועים ובכל עת מצוא על דמותו דיוקנו של ר' אברהם ז"ל: "מי שזכה להכיר את ר' אברהם ב"ר נחמן ז"ל.. גוש בוץ, גוש טיט ממש, אהה! מכף רגל ועד ראש היה מלא בעניוות ושפלות…
"יהודי קדוש וטהור, בעל מוח עצום, ויחד עם זה עניו ושפל כזה, לא ראינו ולא מצינו. אי אפשר לתאר ולהעלות על הדעת את עניוותו ושפלותו של אותו ענק המוח וקדוש עליון רבי אברהם ב"ר נחמן…" (דיבורי אמונה).
והיה מוסיף מה שהיו עליו אנשי שלומינו שהכירוהו מקרוב: אדם עמל ויגע במשך שישים שנה רצופות בתורה בהכרח שיצא למדן כראוי, וכאשר אדם עמל ויגעשישים שנה על שפלות – בהכרח שיצא ממנו עניו ושפל ברך כיאות, כמו שהיה רבי אברהם ב"ר נחמן..
אכן, לא היתה זאת ענוה לשם ענווה, שהיא בעצם תכלית הגדלות והגאוה, אלא היה זה ענווה ותשוקת אמת כדי לזכות להתדבק בהאור הנחשק, להיכלל באור הצחצחות, שככל שזוכים לענווה ושפלות זוכים להתנוצצות אורו.
*
"סכנה גדולה להיות מפורסם ולהנהיג העולם" ענה ואמר רבינו הק', ומן הסכנה הזאת ברח ר' אברהם ז"ל כמאימת מות. וכך יתאר בכיסופים ר' לוי יצחק ז"ל את הלך רוחו של ר' אברהם ז"ל בזה:
"רבי אברהם ב"ר נחמן, מי יוכל לתאר ולהעלות על מחשבתו את ענוותנותו; כאשר נתנו לו כבוד חש היה ממש כמי שדוקרים אותו במדקרות חרב, וגופו היה מתעוות מצער. הוא פחד מפני הפרסום כמפני הגהינום. כאשר חש שהולכים לתת לו מעט כבוד הרגיש כמי שמוליכים אותו לגהינום".
על חרדתו מכל רבב של כבוד ופרסום תעיד העובדה הבאה: בליל שבת אחד בעת שעמד ר' אברהם ז"ל בדביקות לפני הקידוש, ואחד מאחייניו הרעיש בחדר ובלבל את השולחן, עמד אחד מגדולי אנ"ש והיסה בו בגערת שא שא, שלא יפריע את ר' אברהם ז"ל מדביקותו, קשה היה הדבר בעיני ר' אברהם ומיהר לערוך את הקידוש. ולאחר מכן ביקש במפגיע מאותו חסיד יקר ערך ומפלא לבל יעשה זאת שוב. הכל ראו בעליל איך אפילו דבר פעוט שכזה שריח של פרסום נודף ממנו מיסב עוגמת גדולה.
*
בכל פעם שהיה ר' אברהם ז"ל לומד ומגיע למקום בו רבינו הק' מדבר מענין פגם וקלקול ה'מפורסמים של שקר', היה דורש ר' אברהם ז"ל ומבאר, שבעיקר צריך האדם להתפלל על עצמו שלא יפול חלילה לתאוה ורצון של פרסום שוא ושקר.
ואמנם כל גינוני התנשאות לא דבקו בו, והוא בחל עד לעמקי הנפש בכל הנהגת שררה והתמנות המכלים את הרוח והקדושה. מפאת כך לא אבה לחוות דעת ולעוץ עצות בעניני הפרט. אמון היה על עצתו אמונה של האיש פלא יועץ שעיקר בירור העצה הוא על ידי תפילה וצעקה.
"כי זה ידוע אצלנו", כותב תלמידו ר' לוי יצחק ז"ל, "שכל בירור הספקות הוא רק על ידי תפילה, כמובא בהתורה מ"ט ח"א 'איתתך גוצא גחין ולחש לה' – שמע עצתה, עיין שם. כמו שראינו באומאן אצל ר' אברהם ב"ר נחמן ז"ל שמעולם לא נתן עצה לחברו, רק היה מעורר לתפילה, בפרט בעניין שידוכים שהוא נעלם מאד" (תמימי דרך מכתב כ"ב).
לא זו אף זו, אפילו להורות הלכה נמנע ברבים: מעשה, ופעם ביום ראש-השנה היה צריך החסיד הגדול ר' געציל ליובבנא ז"ל לערוך ברית מילה לבנו שנולד לו למזל טוב, ורצה לערוך את הברית לפני התקיעות, כמובא בשולחן ערוך, אולם גבירי טשעהרין לא הסכימו לכך ואמרו לו שמחמת טרחא דצבורא ידחה את הברית עד אחר התפילה ומי שירצה יישאר בעת הברית, ואל יעכב את כל הצבור עבור זה. לאחר דין ודברים הוחלט שישאלו את דעתו של ר' אברהם ז"ל, כשפנו אליוהשיב בפשטות: "מה הנכם שואלים אותי? עשו כפי שכתוב בשולחן ערוך. ולא רצה לחוות דעה אפילו מה שמבואר להדיא בשולחן ערוך.
*
נחבא אל הכלים היה כל ימיו ר' אברהם ז"ל, נסתר מעיני הבריות, כל עבודתו בהצנע לכת מופלא, עין לא ראתה אלקים זולתך.
היה זה ביום הפורים בקלויז הקדוש, זה עתה נסתיימה קריאת המגילה, השמחה והריקודים החלה להתפשט בקרב המתפללים בבית המדרש, עקבתי אחריו יספר לימים תלמידו ר' לוי יצחק ז"ל והנה הוא כבר איננו… נעלמו עקבותיו בקשתיהו כל היום ולא מצאתיהו, רק לפנות ערב הופיע לפתע ר' אברהם ז"ל כשנהרה שלא מעלמא הדין נסוכה על פניו, בבואו לשמוח בצוותא חדא עם אנשי שלומינו והכל בפשיטות עצומה.
*
שפלות רוחו היתה נמוכה גם כלפי מקורביו ושומעי לקחו: בת היתה לר' אברהם ועמדה לפני פרקה ועסק במציאת זיווג עבורה, וכששאלו אחד מאנ"ש מדוע אינו לוקח את ר' לוי יצחק לחתן, ענה ר' אברהם בענוותנותו: "איני מאמין שהוא יסכים לכך"..
*
כיוצא בזה גם בערוב ימיו, כשהיה קשה לו לעשות פעולות שונות, לא נאות ר' אברהם להיעזר על ידי אחרים: סיפר החסיד ר' יעקב מלמד-קלמנוביץ ז"ל, שפעם כנער צעיר בעיר הקודש ירושלים ראה פעם איך שר' אברהם מתקשה בלבישת מעילו, ואץ רץ לסייע לו, אך ר' אברהם לא הרשה לו, ואמר לו בנימת חביבות: "האם רוצה אתה כבר לעשותני כמפורסם?"..
*
במסעותיו בארץ ישראל ובחו"ל, היה מתהלך ר' אברהם במלבושים פשוטים כאחד האדם. ומסופר, שכאשר ערך ארת מסעו לעיר ראדזין שבפולין, ונכנס לבקר את הגה"ק ר' גרשון העניך מראדזין 'בעל התכלת' לברר עמו את אמתת התכלת שנתחדשה אז, שוחחו ארוכות במשא ומתן של הלכה ובפרד"ס התורה, הרב מראדזין שהיה גאון עצום, יצא מגדרו מהתפעלות מגאונותו האדירה ועמקותו הנפלאה של איש שיחו בנגלה ובנסתר, והתקשה לראות תלמיד-חכם כמותו בלבוש פשוט כאיש מן השורה, והוא ציווה על חסידיו שיתפרו לר' אברהם בגד-משי כדרך הרבנים דאז. כשאך נודע הדבר לר' אברהם, עזב תיכף את העיר ולא נודעו עקבותיו. פחדו מפני כבוד ופרסום היה כה גדול, שלא רצה להשתהות בעיר אפילו שעה קלה.
*
בביטולו העצמי לא הטריד אותו מעולם מחשבות בני אדם אודותו ולא העסיק אותו כלל מה יאמרו עליו הבריות: סיפר החסיד הנודע ר' בן-ציון אפטר ז"ל שהיה נלווה רבות לר' אברהם ז"ל שפעם נקלע עמו לבין נכרים, והגויים צחקו וגיחכו מתנועותיהם בדיבורם, כשהעיר ר' בן ציון את אוזנו של ר' אברהם ז"ל על כך, נענה לו ר' אברהם ז"ל ואמר: "וכי מהו צחוק, חתיכת בשר (=שפה) עולה וחתיכת בשר אחרת יורדת (=השפה השניה) ומתגלה תיבה מלאה שיניים…", ותו לא מידי..
*
גם כעבור שנים רבות מהסתלקותו ר' אברהם ז"ל לחיי העולם הבא, עדיין נותר חקוק בלב תלמידיו וחרוט בנפשם עוצם ענוותנותו וגודל שפלות רוחו, בתקופה שעסק החסיד ר' שמואל הורביץ ז"ל בסידור כתבי ר' אברהם ז"ל לדפוס בשנת תרצ"ה, שלח מכתב לאומן אל תלמידו המובהק ר' לוי יצחק ז"ל ובקש שיעטר את הספר בדברי הקדמה ופתיחה, השיב לו ר' לוי יצחק במכתב בזה הלשון:
"אודות מה שכבודו כתב לי שאכתוב איזה הקדמה, חשבתי בזה הרבה ויישבתי בזה כפי שאני יודע שרצון של ר' אברהם ז"ל אשר היה באמת ענו שפל וסבלן אשטיקל בלאטע (חתיכת בוץ) באמת, וכל עבודתו היה בהעלם ובהסתר, על כן גם כעת אין רצונו שנרבה בשבחו, על כן מנעתי עצמי מלכתוב.
"רק כבודו יכתוב בזה הלשון: זאת חיבור וליקוט איש א' מחשובי חסידי ברסלב אשר כל ימיו היה עוסק בהתבודדות והיה דבוק בהשם יתברך תמיד, וכל חידושיו שחידש היה מה שהשם יתברך עזר לו על ידי ריבוי התבודדות שלו, ומובא בליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' קנו שזה בחינת רוח הקודש ממש, ומי שהיה מסתכל באמת על פניו נתעורר לתשובה בלא מוסר ובלא תוכחה, שמו ר' אברהם ב"ר נחמן הלוי ז"ל. זה לפי עניות דעתי, יותר אין להאריך בשבחו, כי זה רצונו".
*
מוהרנ"ת זי"ע הזהיר את תלמידיו הבאים אחריו לדורות עולם: צריכים אתם להשגיח שהגדלות שלכם לא תסתיר את אורו ויופיו של רבינו הקדוש. וכמו כן צריכים אתם להשגיח היטב שהקטנות שלכם לא תעיב ותעלים את אורו ופארו של רבינו הקדוש.
וכך זכה ר' אברהם ז"ל שעל אף שעלה והתנשא בדרגותיו הנשגבות וברום קדושתו הנוראה עד למעלה ראש, לא הסתירה גדלותו כי הוא זה את אורו של אור האורות אלא עוד מגדולתו נתעלה והשיגו את הדרת קדושת ראש בני ישראל המשפיע עליו.
"אִיר דַּארְפְט זִיךְ הִיטְן אַז אַיְיעֶר גְּרוֹסְקֵייט זָאל נִישְׁט פַארְשְׁטֶעלְן דֶּעם רֶעבְּנְס שֵׁיינְקַייט".
"אַייעֶר קְלֵיינִיגְקֵייט זָאל נִישְׁט פַארְשְׁטֶעלְן דֶעם רֶעבִּינְס שֵׁיינְקַייט".
"המקום שלך הוא בארץ ישראל" – את הקריאה הזאת שמע ר' אברהם ז"ל עוד בשחרית ימיו, מפי אביו הגדול ר' נחמן ז"ל כשנוכח לראות בשגב קדושתו ופרישותו של בנו יקירו.
קדושת צדיק הדורות שנתקדש בה ר' אברהם ז"ל בעשר קדושות, לא סבלה כלל את אווירה של ארץ העמים, ככל שנתעצם בה לא מצאה רוחו נפשו וגופו מנוח, כף רגלו כביכול לא היתה יכולה יותר להתהלך על אדמת נכר, והוא איווה למושב לו רק את המקום הנבחר של רועה הרועים אשר אמר: "המקום שלי הוא רק ארץ־ישראל; מה שאני נוסע, אני נוסע רק לארץ־ישראל, ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא" (חיי מוהר"ן).
החרה והחזיק אחריו התלמיד הנאמן, זה הנאכל והנכלל ברבו בתכלית השלימות, שגם הוא לא מצא את מקומו, נחלתו וגורלו כי אם בארץ המובטחת: "שם חיינו. שם קדושתנו. שם ביתנו. שם ארצנו. שם אדמתנו. שם חלקנו. שם גורלנו. ובחוץ־לארץ אנחנו גרים כאורח נטה ללין המתגולל בחוצות ובשווקים וברחובות, כי אין זה אדמתנו וחלקנו כלל. ועל כן נקראת 'חוץ־לארץ' – 'חוץ' דייקא, כי בחוץ אנו עומדים, בחוץ ממש, ואין איש מאסף אותנו הביתה עד אשר נבוא על אדמת הקודש" (ימי מוהרנ"ת בתחילת חלק ב').
וכאשר הרב והתלמיד אינם מוצאים את מקומם ומשכן כבודם, רק בארץ הנכספת, הרי שאין לו לר' אברהם ז"ל המשתוקק כל ימיו להיכלל בקדושתם, מקום ראוי ונכון אלא באותה חבל ארץ אשר עיני ה' בה תמיד.
"ודור רביעי ישובו הנה", ר' אברהם ז"ל ראה בפסוק זה יותר מרמז, על כך שבני הדור הרביעי מרבינו הק' יזכו לשוב לארץ חמדת האבות.
בשנת תרנ"ד, כעשר שנים לאחר הסתלקות אביו הגדול, קיים ר' אברהם ז"ל, כאברהם אבינו בשעתו, את הציווי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" וקם ועלה לארץ הקודש לא רק לחון את עפרה על מנת לחזור אלא להשתקע ולהתגורר בה. למרות שהוראת מוהרנ"ת לבנו היתה לבלי לעלות ארצה לפני גיל שישים ור' אברהם היה אז בשנת הארבעים וחמש לחייו – חזקו עליו דברי אביו. בחוץ לארץ לא זכה להיבנות, הוא הבטיח לזוגתו כי אם תעלה עמו תזכה לבנים, אך היא מאנה להצטרף אליו, ור' אברהם שמאוד גדלה דביקותו בארץ הקודש, נתן לה גט פיטורין כדין התורה. כעבור מספר שנים נישא בשנית לבתו של רבי נפתלי כהן ז"ל, ובשעה שבא בקשרי השידוכין, תנאי התנה עמם שיעלו לדור בארץ הקודש, והבטח הבטיח לחותנו שיעשה כל מאמץ לסדר עבורו ובני ביתו רישיונות ואישורי-עליה, וכן הוה: הם עלו אחריו והתיישבו אתו בעיר הקודש ירושלים.
בארץ ישראל עצמה היה ר' אברהם ז"ל נעלם מעין רואים, הוא הצניע את עצמו לפני ולפנים והתהלך בצידי הדרכים, ורק מתי מעט יחידי סגולה הכירו ברום ערכו. הגיעו הדברים לידי כך שכשביקש פעם אחד מאנ"ש מיהודי מבני ירושלים שהכיר את ר' אברהם שיספר לו מעט ממה שזכור לו ממנו, נענה הלה: "אל מי הנך מתכוון? אל הזקן ר' אברהם שהיה שותה הרבה תה?", היות ור' אברהם עקב חוליו היה נעזר בשתיית תה.
את גיליוני חידושיו אשר העלה על הכתב בתקופה זו, היה ר' אברהם נוהג להשליך אל מבנה הגניזה שבבית הכנסת 'החורבה' בירושלים, בענוותנותו לא חשב כי ראויים המה לעלות על מכבש הדפוס. רק שנים לאחר מכן, משנודע הדבר להחסיד הנלהב ר' שמואל הורביץ, היה מבלה ימים שלמים בגניזת 'החורבה' כדי לדלות משם את כתבי ר' אברהם ולהביאם אלי ספר.
ייסורי ארץ ישראל, בהם היא נקנית, הקיפו את ר' אברהם ז"ל מכל עבר. דקדוקי עניות היו מנת חלקו כל הימים ולצורך פרנסתו ומחיית אנשי ביתו לבל יגוועו ברעב נאלץ היה להשתכר כסבל נושא ספסלים תמורת פרוטות שחוקות, אבל כל אלו לא העיבו מאומה על שמחתו הגדולה והעצומה שהוא זוכה לשכון בהר הקודש.
ברבות הימים התקרבו אליו בני עליה חברים מקשיבים, יחד היו מתקבצים ומתוועדים עמו ועוסקים בתורותיו של רבינו הק' ותלמידיו הק'.
בכל עת שהיה ר' אברהם מדבר בשבחה של ארץ ישראל ומגודל מעלתה, היה נהפך למדורת אש ממש בהתלהבות שאין לתארה. כשדיבר ממעלת ארץ ישראל, מרבה היה להזכיר ולבאר מאמר הזוהר (שמות פט.) על כך שמשה רבינו נסתלק בשבת במנחה, בעת 'רעוא דרעוין' – 'רצון שברצונות', כלומר שמשה נסתלק מעוצם הרצון האין סוף, מעוצם הגעגוע וכליון הנפש לקדושת ארץ ישראל, כי בעת שנאמר למשה מפי הגבורה: "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור" – כתיב אחריו מיד: "וימת שם משה", שתיכף כששמע משה שלא יזכה להיכנס לארץ ישראל, מיד גווע ויצאה נפשו מרוב השתוקקותו בכיסופים שכאלו לארץ ישראל כך שמיד במיתתו נכלל בארץ הקדושה ועד כדי כך שעל ידי הרצון האין סוף הזה שהמשיך משה, מכונה הזמן הזה בשבת קודש לנצח: 'רעוא דרעוין' (עיין בליקוטי מוהר"ן וביאור הליקוטים סימן קנ"ה).
אמרו אנ"ש בשבחו שהיה כל כך דבוק וחבוק ברבינו עד שכל שיגו ושיחו היו ספוגים באורו ואין אבר אחד מאבריו וגיד מגידיו שלא היה ספוג ומלא מעבר אל עבר מרבינו ותורתו, וכך ממש נראה הדבר גם לענין ארץ ישראל, שהיה כל כולו דבוק בה ומתגעגע אחריה תדיר, ומכף רגל ועד ראש היה חדור תדיר בקדושתה. "מכף רגל ועד ראש איז ער גיוועהן פול מיט ארץ ישראל. אזוי ווי ער איז געוועהן פול מיט'ן רבי'ן איז ער גיוועהן פול מיט ארץ ישראל" .
והיה אומר ר' לוי יצחק בשבחו: "חיותו היה ה'רבי' וארץ ישראל"; "זיין חיות איז געוועהן דער רבי מיט ארץ ישראל", ובמיוחד בלטו וצפו געגועיו האדירים לארץ ישראל כשהיה באומן לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולא יכל יותר לשוב לארץ ישראל.
פעם התבטא ר' אברהם: "כשהייתי בארץ ישראל הרגשתי היטב חיבורם של שלושה בחינות אלו: בחינת אדם, בחינת מקום, ובחינת זמן".
בכל מקום אליו הופיע ר' אברהם ז"ל, נשא דבריו בשבחה של הארץ, ומדי דברו מגודל מעלתה היה מתלהב תמיד בשלהובין דרחימותא. נפשו יצאה בדברו ובאהבתה שגה תמיד, וחלק ניכר משיחותיו עם הבריות היה לזרז את לב שומעי לקחו ולעורר בהם כיסופים וגעגועים לעלות אליה, לחון את עפרה ולדור בה.
היו שנים בהם היה ר' אברהם מסבב את נסיעתו מארץ הקודש לאומן דרך מדינת פולין לפקוד את קיבוצי החסידים דהתם, כדי להפיח בהם רוח חדשה ולהצית בקרבם את האש הגדולה של רבינו הק', ובד בבד לעורר בקרבם תשוקה וכיסופים לארץ ישראל. רבי יעקב זאב ברזסקי ז"ל סיפר שזוכר הוא בהיותו ילד קטן כיצד הגיע אליהם ר' אברהם ז"ל וחילק לאנשי שלומינו מעט רימונים שהביא עמו מארץ ישראל כדי שיזכו גם הם לאכול מפירות ארץ ישראל ולשבוע מעט מטובה כשהוא מרבה לעורר בקרבם געגועים נמרצים לעלות לארץ הקדושה, וכפי שאכן זכה ר' יעקב זאב מספר שנים לאחר מכן.
כך גם פעמים רבות כשהיה יוצא מארץ ישראל בנסיעתו הקבועה מדי שנה בשנה לאומן, היה נוטל עמו בקבוק יין, ובכל משקה ששתה בחוץ לארץ, הטיף ממנו טיפה, כדי שתקבל השתיה מקדושת ארץ ישראל, והיה אצלו בקבוק היין יקר מאד והיה מקמץ מאד להטיף רק טיפה זעירה אחת לתוך כל משקה ששתה בכדי שיספיק הבקבוק למשך כל הזמן שיהיה בחוץ לארץ (כת"י ר' שמואל הורביץ ז"ל)
עוד מעלה עליונה מצא והשיג ר' אברהם ז"ל בקדושת אוירה של ארץ הקודש: בעוד שחוצה לארץ מלאה גילולים והאויר שבה עכור לגמרי "וכל הדר שם דומה כמי שאין לו אלוה" וכדי לזכות להיבטל ולדבק עצמו בו יתברך להיכלל במחוייב המציאות יש לצאת מחוץ לישוב ובבחינת "כצאתי את העיר אפרוש את כפי", הרי שבארץ המושגחת, ששם "דומה כמי שיש לו אלוה" בכל מקום ומקום, לא רק בשדות וביערות הקדושים אלא אפילו בתוך העיר, אפשר בנקל להתבודד ולהשיח לבו לפניו יתברך ולחוש את מציאותו יתברך.
וכך בשנת מגוריו באווירה המחכים של ארץ הקדוש בעיר המקדש היה רוב התבודדותו בצל אבני הקדוש של הכותל המערבי שריד בית מקדשינו משם, וכפי שהוא מפליג בקדושת המקום:
"וגם בזמן הזה עדיין עיני ה' ולבו שם כל הימים, והשכינה לא זזה מכותל המערבי הקדוש לנצח כמאמר חז"ל, והוא תיקון גדול גם בזמן הזה לילך לשם, ותיקון לפגם הברית, כמובא בזוהר הקדוש ח"ב, כי הצדיק דר אצל כותל המערבי תובב"א" (מרשימותיו של החסיד המופלג ר' שלמה וועקסלר ז"ל מאשר ששמע מפי ר' אברהם ז"ל).
וכך אמר ר' אברהם: בארץ ישראל הרי נמצא "הכותל המערבי" ששם שורה השכינה, והצדיקים הם אנפי שכינתא (כמובא בזהר ח"ב קסג: ח"ג רכ.), אם כן הרי רבינו וכל הצדיקים נמצאים שם. וכמובן שבעת רצון של חצות מסוגל יותר להתבודד שם. ואכן ר' אברהם הרגיש את קדושת רבינו במקום שריד מקדשנו והרבה לשהות שם כשלפעמים הוא גם מייחד דיבור ושיחה ישירה לנשמת רבינו השורה שם וכפי ששמעו אותו פעם בשיחה שכזו כשמפיו נשמעות המילים: "רבי, רבי, רבי!"
אכן, למרות שקדושת הארץ יקדה בו כיקוד אש, היא לא העיבה וציננה כהוא-זה את תבערת לבו אל חלקת מחוקק ספון, הציון הקדוש באומן, עינו ולבו היו נשואות לשם כל הימים בגעגועים עזים.
היו אלו שתי קדושות עליונות שהשלימו והאירו זה את זה, כשהם משולבים ומחוברים אצלו כמקשה אחת ממש. כשהיה נמצא בחוץ לארץ רוב דיבוריו וגעגועיו היו לארץ ישראל, וכשהיה בארץ ישראל, היה מרבה לדבר מגודל מעלת ההשתטחות והעליה לציון רבינו ז"ל. וכך היה הוא עצמו מדלג ומקפץ במשך עשרים שנות ימי מגוריו מעיר ציון לציון הקדוש וחוזר חלילה.
כששאלוהו פעם מדוע מטלטל הוא עצמו בטלטולים קשים לנסוע מדי שנה מארץ ישראל לאומן ומאומן לארץ ישראל, הלא זו עבודה קשה של טלטולי דגברא כמאמר חז"ל, ובפרט כשזה מחליש כוחו ובריאותו. ענה ואמר להם: "תאמינו לי, כשאני יושב בארץ ישראל בוער בלבי קדושת רבינו ז"ל ומרוב השתוקקותי וגעגועי איני יכול להתאפק בשום אופן מלנסוע אליו, וכן אותו הדבר כשאני באומן אצל ציון רבינו ז"ל מתחיל לבעור בקרבי קדושת ארץ ישראל ומתחיל אני להתגעגע ולכסוף עד כלות הנפש לעוף ולפרוח לכאן". והזכיר אז את התורה י"ב שמביא שם הגמרא "וקיימין אתרי גשרי דדונג ושוור מהאי להאי ומהאי להאי" וכו', היינו שאינו יכול לעמוד על גשר של שעווה ומוכרח לקפוץ אל הגשר השני, ומחמת שהוא גם כן של שעווה הוא מוכרח לקפוץ אל הגשר הראשון, וכך קופץ מזה לזה וחוזר חלילה. אותו הדבר אצלו שארץ ישראל ואומן הם שני הגשרים שמוכרחים לעבור דרכם בזה העולם, ומחמת תבערת לבבו ותשוקתו וגעגועיו בכלות הנפש לשני הגשרים האלה על כן הוא מוכרח לנסוע מהכא להתם ומהתם להכא (אוצר נחמני קס"ה)
מלבד טלטולי הגוף המפרכים ומשברי העצמות, גם מבחינה רוחנית לא קלים היו נסיעותיו הקבועות מדי שנה לאומן ובחזרה. פעם בעלותו אל האוניה בנמל יפו, הבחין כי מלאה היא בתערובת והאווירה רחוקה מן הקדושה, התיישב אפוא בפינת האוניה, פתח ספר ליקוטי מוהר"ן והתעמק בו ולא הוציא עיניו ממנו עד שהגיעה האוניה לחופי אודסה.
מעניין לעניין באותו עניין: פעם אחרת סיפר שבאחת מנסיעותיו לארץ ישראל עבר דרך מקום צר ודחוק שהיה נקרא בפי היהודים "מקום האבנים", כי ערביי המקום ההוא היו נוהגים להשליך אבנים על היהודים שבספינה בעוברה שם, וסיפר שבאותה הנסיעה, כשהיתה הספינה צריכה לעבור באותו אזור, ומנהג הספינה היה לעצור ולנסוע לאט במקום ההוא כשהחשש מהיפגעות באבנים הולך וגובר ככל שהספינה מאטת והיתה זו עת סעודה שלישית של שבת ושר אז את הזמירות וכיוון היטב בתיבות "ויטמרון בגו כיפין", ובדרך פלא הצליחה הספינה לעבור במהירות במקום ההוא כשרב החובל לא עוצר כלל את הספינה והכל עבר בשלום ובשלווה.
ר' אברהם היה כידוע עני ואביון, ומן שמיא סובבו שאחד מיקירי ירושלים, ר' משה פעסטער, היה מחבב אותו מאוד ונהג לתת לו בכל שנה 'נפוליון' זהב עבור הוצאות הנסיעה לאומן בראש-השנה, כשלצורך כך הוא אוסף פרוטה לפרוטה במשך השנה כולה.
גם בזקנותו ובעוצם חולשת גופו, לא ויתר אף שנה על הנסיעה הקדושה לאומן, על אף קושי טלטולי ההפלגה הארוכה אפילו לאדם בריא, כל שכן לאדם חלוש כמותו, ועל אף חיבת ארץ הקודש העצומה והאמונה לאין גבול בקדושתה כשגם בה הרגיש באופן הכי חי ומוחשי את אור נשמת רבינו, מה שעורר אצלו מדי פעם התלבטויות עמוקות בנוגע לנסיעה זו כשבסופו של דבר הוא תמיד מכריע לטובת הנסיעה אומנה, וכפי שמוצאים אנו במכתבו של החסיד ר' משה שמואל לוין מ'יום א' לסדר תבוא תרע"ב אומן': "…מר' אברהם נ"י בא מכתב זה ארבעה שבועות, דהיינו שרצה לנסוע לחוץ לארץ, ובבואו ליפו לנסוע על הספינה נחלש מאוד וירא מאוד ליסע…", כך גם מספר החסיד ר' שמואל העשיל פרידמן מיפו ביומנו 'תולדות שמואל': "יום א' [כי תצא תרע"ב]… לעת ערב בא ידידנו ר' אברהם לנסוע על ראש השנה לאומאן, ולן אצלי שתי לילות, הגם שזה כמה שבועות שבא לכאן לנסוע על ראש השנה, אבל חזר אז ירושלימה, כי נסכם אז בדעתו שלא לנסוע עוד על ראש השנה לאומאן מירושלים תבנה ותכונן; אבל זה כמה ימים שנתחרט, ועתה הוא נוסע".
וחזר הדבר גם שנה אחר כך, לפני ראש השנה תרע"ד, כמובא בהמשכו של אותו יומן: "פרשת קרח [תרע"ג] בא ידידנו ר' אברהם נ"י ליפו, כדי לנסוע לראש השנה לאומאן כמו שהוא נוהג בכל שנה ושנה. שבת קודש פרשת קרח, אכל אצלי ידידנו ר' אברהם נ"י ודיבר אתי הרבה מרבנו הקדוש ושמעתי ממנו דברים נפלאים אשר אין ערוך למו… יום א'… ידידנו ר' אברהם נ"י חזר ירושלימה והיה בדעתו שלא לנסוע עוד לחוץ לארץ. פרשת פנחס, חזר עוד הפעם ליפו, ואמר לי שקשה לו מאוד לגמור בדעתו מבלתי לנסוע על ראש השנה לאומאן, בסעודה שלישית ישב אצלי ודיבר אתי דברים גבוהים ורמים מאד ולמדנו את ספרי רבנו הקדוש. יום א' נסע לחוץ לארץ, יהי רצון שאזכה גם כן לנסוע על ראש השנה לאומן".
כדי להמחיש את דקותו הבלתי נתפסת של המשקל שעל כפות מאזניו היה עליו להעריך את הקדושות זו מול זו, קדושת ארץ ישראל המקודשת בכל עשר הקדושות מחד גיסא וקדושת מקום קברו של ראש בני ישראל וגדולת הראש השנה שלו העולה על הכל כשגם כל קדושת ארץ ישראל נמשכת ממנה, מאידך גיסא – יש לציין כי פעם אחת כששאלו ר' מיכל ב"ר יצחק נכד מוהרנ"ת ז"ל האם נכונה השיחה שאומרים בשם רבינו שאמר "ארץ ישראל… אבער אומאן", "ארץ ישראל… אבל אומאן", נענע לו ר' אברהם בראשו, כאומר הן, אולם אחר כך אמר לכמה מאנ"ש: דבריו נכונים, רק הרים רבי מיכלי יותר מדי את הטון בתיבות "אבער אומאן", כי רבנו אמרם בניחותא: "ארץ ישראל, אבער אומאן".
החסיד ר' אברהם שטרנהארץ שאל פעם את שאר בשרו ר' מיכל נכד מוהרנ"ת אם יסע לארץ ישראל, השיבו ר' מיכל שלעת עתה לא יעלה, משום שהדבר ימנע ממנו מלבוא לאומן לראש השנה, כששמע זאת ר' אברהם ב"ר נחמן, נענה לו: "דואג אתה שלא תוכל לבוא לאומן בכל שנה?! צא ולמד ממני שאינני בעל אמצעים כמוך, ועם זאת בא אני בכל שנה לקיבוץ על ראש-השנה, וכל שכן אתה, שהנך בעל יכולת" (עיין עוד במכתב רבי אברהם בר"נ שלפי גירסה אחת נשלח לר"א שטרנהרץ – בבאי"ה תו' קנ"ה).
וכבר היה מעשה ברבי מרדכי קנלסקי המכונה 'מאטיע', שבאחת השנים ביום הפורים נכסוף נכסף לארץ הקודש וגאו בו רגשותיו אליה ללא מעצור, ובו ביום יצא בגפו עם מעט מטלטלים מביתו ועוד הספיק לחזור בערב פסח, הוא סיפר שכאשר ראהו ר' אברהם ז"ל איך שהגיע ללא שום חפצים ומשאות, שלא כדרך הנוסעים של אז, כשברשותו מזוודה אחת בלבד, התרגש ר' אברהם ז"ל והרים את מזוודתו הקלה ואמר לעומדים סביבו: "ראו איך יהודי נוסע לארץ ישראל, במשא קל שכזה, כך צריכים לפרוח ולעלות ולבוא לארץ ארץ ישראל!".
סיפר ר' יואל בנו של ר' נחום שוסטער ז"ל, כי זכור לו ששמע מר' אברהם בעת שהיה בבאבריניץ בחג הפסח, וכה אמר: "יבוא זמן שיתפללו שחרית באומן ויאכלו סעודת-צהריים בארץ ישראל", בשעה שאמר זאת, איש לא הבין הכיצד, ורק ברבות הימים התבררו דבריו לאשורם.
לבוש בני ארץ ישראל היה חביב בעיני ר' אברהם עד למאוד, וכך בכל מסעותיו מדי שנה בשנה מארץ הקודש לאומן ראש השנה, תוך שהיה עובר ימים ונהרות וחוצה גבולות יבשות וארצות, בכל אותו זמן לא השיל מעליו את לבושה של ארץ ישראל. זכרון ארץ הקודש הלך עמו לכל מקום. גם בעת הקיבוץ הקדוש בראש השנה באומן, היה לבוש בקאפטן ואבנט כמנהג בני הישוב הישן בא"י, לגודל חיבת הארץ.
ר' אברהם הבין שהצורך לבוא לגור בארץ ישראל, איננה רק בגדר חובתו הפרטית, אלא עיקר גדול ביהדות ובהתקרבות לרבינו, וכשהסתובב בין אנ"ש, עורר לכל מי ששמע בקולו, לבוא לגור בארץ ישראל. בהשמטות לספרו ביאור הליקוטים, הובא מכתב ידו בהאי לישנא: "כמו שאין ביכולת לקבל מאדמו"ר ז"ל זולת באמצעות מורנ"ת ז"ל, כי בו לבד נשפע מנשמת ודעת רבינו ז"ל להיות ביכולת לקבל מאתו, כן בענין ארץ ישראל, כי בה לבד נשפע וניתן מאור ודעת אדמו"ר ז"ל, להיות ביכולת לקבל מאתו".
בספרו ביאור הליקוטים כתב מאמר מיוחד אודות ארץ ישראל, מובא בסימן קנ"ה, בו הוא מבאר באריכות, שכמו שלכל דבר יש את הארץ המסוגלת לצמיחתו, כן עם ישראל לא יצליחו בעבודתם, להתענג בה' בתחיה הנצחית, רק בארץ ישראל. ולכן הצדיקים כספו מאוד לבוא אליה. ואף שכבוד ה' מלא כל הארץ, אבל כמו שהנשמה בגוף, עיקרה הוא במח ובלב, כן דורש ה' אותה להיות לבו ועיניו שם, עד שחוץ לארץ תחשב כעבודה זרה.
על דעתו של ר' אברהם שצריך לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, קמו מתנגדים מבין אנ"ש, ויכוח ניטש בינו לבין כמה מחשובי אנ"ש באומן, שטענו שחסיד ברסלב צריך לגור ליד ציון רבינו, כדי לבא לשם הרבה ולקבל את התיקונים הנעשים שם ובפרט בימי ראש השנה, בהצביעם על המובא בליקוטי מוהר"ן (ח"ב קט) שציון הצדיק קדוש בקדושת ארץ ישראל, ולא ראו בעין יפה את ההתרחקות ממקום קדוש זה, מקור כל ההשפעות דקדושה. אך ר' אברהם טען שיהודי בכלל, וחסיד ברסלב בפרט, צריך לגור בארץ ישראל, והוכיח זאת מגודל ההפלגות הנוראות של רבינו בשבח קדושת הארץ, שרק על ידה אפשר לעלות מדרגה לדרגה בעבודת ה'.
היה זה בסעודת התנאים כשהשתדך ר' מיכלי נכד מוהרנ"ת עם ר' אלתר טעפליק'ר גיסו של ר' אברהם, הסעודה התקיימה בקלויז באומן, ור' אברהם שהשתתף בה עורר בדבריו לנסוע לארץ ישראל, כשכילה את דבריו, התווכחו עמו כמה מגדולי אנ"ש נכדי מוהרנ"ת, בקלויז היה באותה שעה אחד מאנשי מעמד, ר' יענקלי סופר שמו (עליו המליצו אנ"ש את הכתוב 'תתן אמת ליעקב', כי היה תמים וישר במעשיו) והוא היה מאנשי ר' אברהם, וכשגמר ר' אברהם לדבר והתחילו להתווכח עמו, הלך ר' יענקלי לישון כדי לקום חצות. בבוקר שאלו אחד מאנ"ש: "היתכן?! נכדי מוהרנ"ת מדברים ואתה הולך לישון?" ענה ר' יענקלי ואמר: "כששמעתי את ר' אברהם מדבר, דמיתי ששכינה מדברת מתוך גרונו ממש, ואיך אפשר לעמוד נגדו ולבטל דבריו במחי יד?!".
בעת שהיה ר' אברהם מרבה לדבר על חשיבות ההתיישבות בארץ ישראל והיו כמה גדולים מקרב אנ"ש שקמו לנגדו, היה ר' אברהם על ציון מוהרנ"ת בברסלב, ובכה הרבה מאד שיאיר ה' עיניו בענין זה, ואחר רוב בכייתו התנוצץ במוחו הפסוק 'ודור רביעי ישובו הנה'; כלומר שמוהרנ"ת, ואביו ר' נחמן, שהיו הדור השני והשלישי לרבינו הקדוש, היו צריכים להיות קרובים להציון הקדוש, אולם עכשיו, בדור רביעי צריך לשוב הנה, היינו לארץ ישראל. ר' אברהם אמר זאת לכמה מאנ"ש, אך סיים בבקשה שלא יגלו זאת, כדי שלא להרבות מחלוקת. (ר' אלעזר מרדכי רוזנפלד ז"ל, בשם ר' אליהו חיים רוזין ז"ל, ששמע מר' אברהם ז"ל, וראה עוד בביאור הליקוטים דף מב מכת"י ר' שלמה ווקסלער, ובאוצר נחמני קסג בשם ר' גדליה ברגר).
כששאלוהו: הלא בארץ ישראל נמצאים החלוצים וכתות הציונים אשר עושים שמות בקרב הנוער והעולים החדשים, ורבים וטובים נפלו חללים בעקבות רוח הלאומיות שפשתה בארץ, ומה נרוויח אם נברח מהכפירה של הקומוניזם? השיב להם ר' אברהם: "בכוח ארץ ישראל יוכלו להתגבר על הכל, לא כן בחוץ לארץ, שם חסר כוח הקדושה הזאת, ואף על פי שעם ישראל סובל בארעא קדישתא צרות צרורות מהציונים החפשיים, אף על פי כן טובים הם מהקומוניסטים; "אבער זיי זענען בעסער ווי קומוניזם", ויכולים להישאר שם באמונה, יותר מאשר תחת ממשלת הקומוניסטים ימח שמם".
את מעשה ומפעל הציונים בארץ והירידה הרוחנית ופריקת העול הנוראה של רבים מהעולים המשיל ר' אברהם ז"ל במשל לאדם ההולך לרדות דבש המתוק אולם צריך להשמר אז היטב מעקיצת הדבורים. כן הם הציונים: "נתפסו" על ארץ ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש, אולם נעקצו בידי הדבורים ונלכדו בפח יוקשים.
לבו נחמץ בקרבו בראותו איך תנועות כפרניות שנטפלו כביכול למצוות ישוב הארץ מחוללות פרעות ברוחניות וגשמיות ומחללות את קדושתה. מאידך, לבו ניבא לו שגלות היהודים בארץ רוסיה לא תאריך ימים. רוח ההשכלה וההתבוללות כבר כרסמה ונגסה בכרם ישראל, איבדה נפשות יקרות והחריבה קהילות רבות. המפלט היחידי היה רק כאשר קיבוץ היראים והכשרים יעלה לארץ הקודש להתיישב על אדמתה ולבנות את עריה ולכונן בה חיים על אדני התורה והמצוות.
בחזונו הגדול והכביר ובציפייתו לישובה של הארץ, הפציר בעשירי עולם שנמנו על קהל החסידים שהתגוררו בעיר טשעהרין שירכשו בממונם חלקות אדמה בארץ הקודש ויעלו שמה ויהיו שותפים בבנין הארץ בקדושה וטהרה ללא שום יוזמות שלטוניות פסולות כאלו ואחרות. היו אלה גבירים אדירים שהיה באפשרותם לקנות שטחים וחלקים עצומים מאדמות ארץ ישראל, שאז דרשו תמורתם מחירים מוזלים מאד, ואף יכלו אותם נגידים לפרנס את עניי ארץ ישראל, ואם היו שומעים לו, לא היתה גם לציונים שליטה כל כך באדמות ארץ ישראל, והיו יכולים לעצור בעדם מלחלל את קדושתה.
אולם מעשה שטן הצליח ואטמו אוזנם משמוע. סוף דבר שתיכף בראשית המהפכה ועליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון נרדפו עשירים אלו עד חורמה, כל נכסיהם הולאמו ונושלו מכל רכושם ונותרו בחוסר כל ולמרבה הצער גם בניהם ויוצאי חלציהם נסחפו בסערת התקופה ועקבותיהם נעלמו ברבות הימים.
לדאבון לב, רבים רבים מבין אלו שלא נענו לקריאתו לא הצליחו להישאר איתנים כדבעי ביהדותם נוכח רדיפות הקומוניסטים, מאידך, אלו שדברי ר' אברהם נכנסו בלבם ונשמעו לקולו ועלו ארצה, בניהם נשארו נאמנים לה' ולתורתו, הלה המה: ר' יעקב פילמער, ר' מאיר אנשין, ר' גדליה בערגר ועוד חסידים יקרים.
תחת אחד השיחים אמר ר' אברהם ז"ל, כי עוד לפני ביאת הגואל יהיה קיבוץ וישוב יהודי גדול בארץ ישראל, ובביאת הגואל יתוספו עליהם שאר קיבוצי ישראל שבחוץ לארץ, ודייק זאת מהנאמר בכתוב: "עוד אקבץ עליו לנקבציו", היינו שהקדוש ברוך הוא יוסיף לקבץ בביאת הגואל את ישראל מפזוריו שבכל העולם אל הקיבוץ המקובץ מכבר בארץ ישראל.
דבריו עשו פירות והשפיעו גם בדור שלאחריו, כפי שאנו מוצאים במכתב אנ"ש מארץ ישראל עת נתאספו יחדיו באיסרו-חג שבועות תרפ"ט, בענין יסוד ישוב 'עיר גנים' בארץ הקודש, וכה מסופר במכתבם:
"אחר כך עלה אל הבימה הרב ר' שלמה ווקסלר, והירבה לדבר תורות נפלאות כי כל עניני המניעות, להגברת החשק, וכשיתגבר החשק לעומתו – בוודאי תשברנה כל המניעות, והוא הפליא מדברותיו זמן רב, שתקצר המצע מהשתרע לברר הכל על הכתב. ובסיימו את נאומו, נעשתה עוד שמחה רבה בריקודין ומחיאת כמים בשמחה וחדוה. אחריו עלה ר' נפתלי כ"ץ, חותנו של ר' אברהם זצ״ל בהרב ר' נחמן מטולטשין זצ"ל, והוא הירבה לספר שיחותיו הנפלאות של ר' אברהם הנ"ל, פה מפיק מרגליות…" (המכתב נתפרסם בגליון 'אבקשה' שבט תשע"ז).
קדושת הארץ מעולם לא כהתה ולא נס ליחה מלבו הטהור של ר' אברהם ז"ל, גם לאחר עשרות שנות ישיבתו בארץ ישראל פעמה בקרבו כביום בו פסע בה לראשונה, בכל עת ובכל שעה היה נזכר ומתמלא בשמחה אין קץ על זכייתו להתהלך בחוצותיה ולדרוך על אדמת הקודש, וכך סיפר, שכשהיה בארץ ישראל היה קורא ואומר לעצמו בשמחה ובהתלהבות: "אברהם, היכן אתה הולך? בארץ ישראל! היכן אתה אוכל? בארץ ישראל!" כל כך הרגיש והתלהב משמחת היותו בארץ ישראל. "אוואו גיי איך? אין ארץ ישראל! אוואו עס איך? אין ארץ ישראל!".
שמו ותוארו של ר' אברהם ז"ל נותר לעולמים כ"בן ארץ ישראל", וכך גם נחרט על מצבת קבורתו בעיר אומן לאחר הסתלקותו לחיי העולם הבא: "פ"נ ר' אברהם ב"ר נחמן הלוי מארץ ישראל".
[א]. היתה אלמנה ונישאה לרבי נחמן ז"ל בזיווג שני לאחר ששודכה לו על ידי הצדקת מרת אדל ע"ה בת רבינו הק' זי"ע, שבביתה התגוררה לאחר התאלמנותה, ומסופר שלאחר החופה טפחה לה מרת אדל ע"ה על שכמה ואמרה לה "איך האב דיר גיגעבעין א ערליכער מאן" [=נתתי לך בעל ירא שמים]. [ב]. בערוב ימיה כבה מאור עיניה והיתה זקוקה לעזר וסעד תמידי. ונפלאות יסופר ממצוות כיבוד אם שקיים בה בנה ר' אברהם ז"ל שהיה זהיר בכבודה עד להפליא, והרבה לשהות אצלה לשמשה, והיה מאכילה בעצמו ומפציר בה ומתחנן לפניה שתוסיף באכילתה וכדו'. [ג]. רבי אברהם ז"ל אבי רבי נחמן ז"ל נסתלק בגיל צעיר ובנו רבי נחמן נתגדל בבית דודו אחי אביו ר' ראובן יוסף ז"ל מהייסין. [ד]. ר' ישראל זקנו של ראבר"נ היה למדן גדול, ועקב תפקידו האחראי כשוחט ובודק, היה ירא וחרד מאוד מחשש מכשול כלשהוא, והיה מחזר על בתי גדולי הדור להתפלפל עמהם בעניני והידורי השחיטה, אגב נסיעותיו אל גדולי הדור, בא גם לרבינו הק' כדי להיוועץ עמו בדבר החומרות והדקדוקים היתרים בהם שקע מרוב יראתו וחכמתו, וכמעט שהחליט לעזוב את תפקידו כשו"ב, נענה רבינו ואמר לו ״אלא מי יהיה שוחט, מי שאינו ירא?!״. כשנוכח רבינו בלמדנותו וחריפותו, אמר לו: ״הרי למדן אתה, אומר לך אפוא פלפול למדני…" ואמר לו את התורה המובאת בליקוטי מוהר"ן סי' קצ עה״פ 'ויענו כל העם' (אבניה ברזל; מבועי הנחל תשל"ט, שבח הצדיקים). [ה]. תעיד על כך העובדה הידועה, כפי שיסופר להלן, שבראות אביו ז"ל את עוצם קדושתו ופרישותו, האיץ בו עוד כד הוי טליא שיעלה לארץ הקודש כי אין אוירה דארץ העמים יכולה לסבול את קדושתו. [ו]. מבועי הנחל, האריות שבחבורה [ז]. אוצר נחמני קע"ט, בשם ר' יצחק מנדל רוטנברג ז"ל [ח]. שיח שרפי קודש ג-רצט [ט]. בשם ר' מרדכי אלעזר רובינשטיין ז"ל, והובא ב'אוצר נחמני' קע, בשם תלמידי ר' אברהם .[י] וכאשר המליץ החסיד ר' שלמה וועקסלער ז"ל מתלמידי ר' אברהם המובהקים, על רבינו הק', ומוהרנ"ת זי"ע, ור' נחמן טולטשינער ז"ל, כי הם בבחינת 'ספר סופר וסיפור' המובא בראש 'ספר יצירה'; 'ספר' סובב על ספרו הקדוש של רבינו הקדוש זי"ע ליקוטי מוהר"ן שהוא "אתחלתא דגאולה", 'סופר' הלוא הוא סופר המלך מוהרנ"ת ז"ל שהיה 'כעט ביד הסופר', ו'סיפור' הוא ר' נחמן טולטשינער ז"ל אשר מסר לדורות הבאים את העובדות הנשגבות שזכה לשמוע ולראות בעיניו. [יא]. שם [יב]. שם מז [יג]. שם [יד]. שם [טו]. שם [טז]. כוכבי אור, פתיחה לחלק 'אותות ומופתים מרבינו ז"ל' [יז]. = כך צעקו יהודים יראים להשם יתברך כשהיו בריאים ורעננים. [יח] הוספה מהמו"ל ר' שמואל הורביץ בביאור הליקוטים סימן טו [יט] ליקוטי הלכות שלוחין ה', אות יב. [כ] שיח שרפי קודש ג-תנט [כא] שישי"ק ג-תקכ [כב] שיש"ק ד-נח [כג] שיש"ק ג-תצו, אוצר נחמני רו [כד] שיש"ק ג-תקסא [כה] שיש"ק א-תרעז [כו] כוכבי אור, ששון ושמחה, תפילה ג' [כז] שיש"ק ד-כט [כח] שיש"ק ג-תסב [כט] ר' נתן ב"ר אברהם אנשין שיחי' בשם אביו ז"ל [ל] אוצר נחמני קפב [לא] ר' הירש לייב ליפל ז"ל בשמו, בצילו של הרבי עמ' 252.
עולם הפצה • הופיע ויצא לאור ספר חדש על 'משפחת אנשין' לדורותיה, פרי עמלו של…
מאמרים • מאמר מיוחד מאת הרב ארז משה דורון שליט"א על גדולת בין המצרים |…
הלכה ומנהג • האזינו לשיעור מתומצת בהלכות 'שבעה עשר בתמוז' מפי הגאון רבי צבי ליברמנש…
תורת ברסלב • המפתח לליקוטי מוהר"ן לבין המצרים, ועניני רבינו האריז''ל מתוך הקונטרס 'המפתח' |…
לקריאה האזנה והורדה • הופיע ויצא לאור עולם קונטרס ‘טעם זקנים’ משיעוריו של הגה"ח רבי לוי יצחק בנדר…
לקראת קיבוץ ראש השנה • הכרוז היומי להתעורר ולהתחזק בעניין הראש השנה של רבינו הקדוש…