כ' סיון • יום צום "עִקַּר הַהֲרִיגָה הָיָה עַל שֶׁהִתְרַשְּׁלוּ לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ אֶת הַצַּדִּיקֵי־הָאֱמֶת"

לקראת יום צום כ' סיון שיחול מחר יום שני פרשת שלח • לפניכם דברים נוראים מהספר הקדוש 'ליקוטי הלכות' "עִקַּר הַהֲרִיגָה הָיָה עַל שֶׁהִתְרַשְּׁלוּ לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ אֶת הַצַּדִּיקֵי־הָאֱמֶת"

תורת ברסלב • כ' בְּסִיוָן, הוּא יוֹם שֶׁבּוֹ הֻכְפְּלוּ הַצָּרוֹת בְּגָלוּת יִשְׂרָאֵל וְעָבְרוּ עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת וּרְצִיחוֹת רַבּוֹת רח"ל. יוֹם זֶה נִקְבַּע לְתַעֲנִית צִבּוּר עַל יְדֵי רַבֵּנוּ תָּם, וְאִתּוֹ כָּל חַכְמֵי צָרְפַת, לְאַחַר 'עֲלִילַת דָּם' נוֹרָאָה שֶׁאֵרַע בִּשְׁנַת ד'תתקל"א. עִם הַשָּׁנִים הִשְׁתְּכַח הַצּוֹם, וְחֻדַּשׁ שׁוּב עַל יְדֵי 'וְעַד אַרְבַּע אֲרָצוֹת' בִּשְׁנַת ה'ת"י, בְּיֶתֶר תֹּקֶף, הָיָה זֶה לְאַחַר פְּרָעוֹת וּגְזֵרוֹת קָשׁוֹת וְאַכְזָרִיּוּת שֶׁעָבְרוּ עַל יַהֲדוּת אוּקְרָאִינָה וּפוֹלִין, שֶׁהָיוּ בַּיָּמִים הָהֵם רֹב בִּנְיָן וּמִנְיַן יַהֲדוּת אֵירוֹפָּה. וּבַפְּרָעוֹת וּרְצִיחוֹת אֵלֶּה נֶחְרְבוּ מֵאוֹת קְהִלּוֹת וּרְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל נִרְצְחוּ בְּאַכְזָרִיּוֹת אֲיֻמָּה בִּשְׁנוֹת ת"ח ות"ט, עַל יְדֵי אִישׁ צַר וְאוֹיֵב בּוֹגְדָן חְמֶלְנִיצְקִי וּצְבָא פּוֹרְעָיו יִמַּח שְׁמָם • למעבר להסבר מלא על הפרעות ביום כ' סיון הקש כאן.

הרה"ק רַבִּי אַבְרָהָם יְהוֹשֻׁעַ הֶעשִׁיל מֵאַפְטָא זיע"א כָּתַב בְּסִפְרוֹ 'אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל' (בליקוטים חדשים לפרשת מטות): "גַּם שָׁמַעְתִּי מֵאִישׁ הַלָּז שֶׁשָּׁמַע מִזִּקְנִי בעהמ"ח זצללה"ה דְּרוּשׁ גָּדוֹל בְּיוֹם כ' סִיוָן וְלֹא זָכַר כִּי אִם אֵלֶּה הַדְּבָרִים – כ' סִיוָן הוּא הַתְחָלָה עַל יוֹם הַכִּפּוּרִים אִם מְקַיֵּם יוֹם הַזֶּה כָּרָאוּי אֲזַי יוּכַל לְקַיֵּם יוֹם הַכִּפּוּרִים כָּרָאוּי וְנָכוֹן וְסִימָנָךְ כִּי יָד עַל כֵּ"ס יָ"ה (שְׁמוֹת יז, טז). כֵּ"ס רָאשֵׁי תֵּבוֹת כ' סִיוָן. י"ה רָאשֵׁי תֵּבוֹת יוֹם הַכִּפּוּרִים" עכל"ק.

גאון עוזנו ותפארתנו מהרנ"ת זיע"א בספרו הקדוש 'ליקוטי הלכות' (חלק חושן משפט הלכה ה' אות לו – דף רכ"ד) מסביר ביתר שאת ועוז את עניין עונש ההריגה הנוראה שנגזרה על כלל ישראל ואת עניין הצום שקבלו רבותינו עליהם לצום ביום כ' סיון וז"ל:

עִנְיַן כ' סִיוָן – הַהֲרִיגוֹת עַל הַהִתְרַשְּׁלוּת מֵהַצַּדִּיק

וְזֶה בְּחִינַת כ' סִיוָן שֶׁמִּתְעַנִּין בּוֹ עַל הֲרִיגַת הַקְּדוֹשִׁים (טוּרֵי זָהָב, אֹרַח־חַיִּים, סִימָן תקסו, סְעִיף־קָטָן ב), כִּי עִקַּר הַהֲרִיגָה הָיָה עַל חֵטְא הַנַּ"ל, עַל שֶׁהִתְרַשְּׁלוּ לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ אֶת הַצַּדִּיקֵי־הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה שֶׁהָיָה בִּימֵיהֶם, שֶׁהֵם בְּחִינַת נְבִיאֵי אֱמֶת, כִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת מַמְשִׁיךְ תּוֹרָה בְּכָל דּוֹר, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ, בְּחִינַת בֵּרוּר הַמְדַמֶּה, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה עִקַּר שְׁלֵמוּת הָאֱמוּנָה שֶׁהוּא קִיּוּם הָעוֹלָם, כַּנַּ"ל. וְהַמְשָׁכַת הַתּוֹרָה הוּא עַל־יְדֵי יִחוּדָא דְּקֻדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, וְעִקַּר הַיִּחוּד עַל־יְדֵי נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל הַמְחַפְּשִׂים וּמְבַקְּשִׁים אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת עַד שֶׁמּוֹצְאִים אוֹתוֹ בְּכָל פַּעַם, וּמְשַׁבְּרִים מְנִיעוֹת וּבָאִים בִּיגִיעוֹת אֵלָיו בְּכָל פַּעַם, כְּדֵי לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ תּוֹרַת אֱמֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה בְּעַצְמוֹ הַצַּדִּיק מַמְשִׁיךְ תּוֹרָה, כִּי מְקַבֵּץ נַפְשׁוֹתָם, בְּחִינַת (מִשְׁלֵי יא, ל): "וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם", וְגוֹרֵם עַל־יְדֵי־זֶה יִחוּד הַנַּ"ל, כִּי מַעֲלֶה הַנְּפָשׁוֹת בִּבְחִינַת מַיִן נוּקְבִין, וְעַל־יְדֵי־זֶה מַמְשִׁיךְ תּוֹרָה וְכוּ', וְכַנַּ"ל, (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה אַשְׁרֵי הַשְׁגָּחָה בְּסִימָן יג עַיֵּן שָׁם). אֲבָל כְּשֶׁאֵין הַנְּפָשׁוֹת מִשְׁתַּדְּלִים לְבַקְּשׁוֹ וְלֵילֵךְ אַחֲרָיו, אֲזַי אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשִׂוֹת הַיִּחוּד לְהַמְתִּיק הַדִּינִים, וַאֲזַי מִתְגַּבְּרִים, חַס וְשָׁלוֹם, הַדִּינִים הַקָּשִׁים עַד שֶׁמֻּכְרָחִין לָמוּת וְלֵהָרֵג עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם כַּמָּה וְכַמָּה נְפָשׁוֹת, וַאֲזַי עַל־יְדֵי מִיתָתָם וַהֲרִיגָתָם – נַעֲשֶׂה הַיִּחוּד הַנַּ"ל, כַּמְּבֹאָר (בְּסִימָן רס) בְּעִנְיַן "נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" וְכוּ', עַיֵּן שָׁם, וּמִזֶּה הָיָה כָּל רִבּוּי הַהֲרִיגוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים הַרְבֵּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

הַצְּעָקוֹת שֶׁצּוֹעֲקִין וּמִתְפַּלְּלִין וּמַרְבִּין בִּסְלִיחוֹת בְּיוֹם הַתַּעֲנִית

וּבִשְׁבִיל זֶה מִתְעַנִּין בְּכ' סִיוָן, כִּי הַתַּעֲנִית הוּא תְּשׁוּבָה, וְעִקַּר תִּקּוּן הַתְּשׁוּבָה אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל־יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל כַּמָּה פְּעָמִים. וְזֶה עִקַּר הַצְּעָקוֹת שֶׁצּוֹעֲקִין וּמִתְפַּלְּלִין וּמַרְבִּין בִּסְלִיחוֹת בְּיוֹם הַתַּעֲנִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: אַנְשֵׁי אֲמָנָה אָבְדוּ וְכוּ'. אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ וְכוּ' וְכֵן הַרְבֵּה. וְעַל־כֵּן מַרְבִּין לְהַזְכִּיר זְכוּת שׁוֹכְנֵי עָפָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: זְכֹר לָנוּ בְּרִית אָבוֹת, בְּרִית רִאשׁוֹנִים וְכוּ', וְכוּ', עֲשֵׂה לְמַעַן אוֹהֲבֶיךָ שׁוֹכְנֵי עָפָר, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ כֹּחַ הָרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַצַּדִּיקֵי־אֱמֶת וּזְכוּתָם הָרַבִּים עַד שֶׁנִּזְכֶּה לִמְצֹא הַמַּנְהִיג הָאֲמִתִּי וְכוּ', שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה עִקַּר הַתִּקּוּן כַּנַּ"ל, כִּי עַל־יְדֵי הַתַּעֲנִית מַמְשִׁיכִין שָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּסִימָן קע"ט עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (אָבוֹת ב, ז): 'מַרְבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם'. וְעַל־יְדֵי הַשָּׁלוֹם נִזְכֶּה לִמְצֹא הַמַּנְהִיג הָאֲמִתִּי, כִּי עִקַּר הַעְלָמַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הוּא מֵרִבּוּי הַמַּחֲלֹקֶת, כַּיָּדוּעַ.

עַל־יְדֵי הַתַּעֲנִית מַכְנִיעִין מְזוֹנָא דְּגוּפָא נֶגֶד מְזוֹנָא דְּנִשְׁמְתָא

גַּם עַל־יְדֵי הַתַּעֲנִית מַכְנִיעִין מְזוֹנָא דְּגוּפָא נֶגֶד מְזוֹנָא דְּנִשְׁמְתָא, כִּי כְּשֶׁזּוֹכִין לִמְצֹא אֶת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת אֲזַי זוֹכִין עַל יָדוֹ לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וְכוּ', עַד שֶׁזּוֹכִין לַשִּׁיר שֶׁל חֶסֶד הַנַּ"ל, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִכְנָע מְזוֹנָא דְּגוּפָא וְכוּ', אֲבָל כְּשֶׁאֵין זוֹכִין לִמְצֹא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, אֲזַי צְרִיכִין לְהִתְעַנּוֹת הַרְבֵּה. וְעַל־יְדֵי הַתַּעֲנִית שֶׁמְּשַׁבְּרִין תַּאֲוַת אֲכִילָה, עַל־יְדֵי־זֶה נִכְנָע מְזוֹנָא דְּגוּפָא וּמַמְשִׁיכִין קְדֻשַּׁת הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמְתָא, וְעַל־יְדֵי־זֶה יִזְכֶּה לְמָצְאוֹ – עַל־יְדֵי שֶׁהִמְשִׁיךְ עָלָיו קְדֻשָּׁתוֹ עַל־יְדֵי הַתַּעֲנִית שֶׁהוּא בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמְתָא, כִּי אָז בְּיוֹם הַתַּעֲנִית הַמֹּחַ, שֶׁהוּא הַנְּשָׁמָה, נִזּוֹן תְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר (סִימָן נז).

תִּקְּנוּ זֶה הַתַּעֲנִית עַל הֲרִיגַת יִשְׂרָאֵל בְּסִיוָן

וְעַל־כֵּן תִּקְּנוּ זֶה הַתַּעֲנִית עַל הֲרִיגַת יִשְׂרָאֵל בְּסִיוָן, שֶׁאָז קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, וְאַחַר־כָּךְ קִלְקְלוּ מִיָּד בְּחֵטְא הָעֵגֶל שֶׁבָּא עַל־יְדֵי שֶׁלֹּא הִשְׁתַּדְּלוּ לְחַפֵּשׂ הֵיטֵב כָּרָאוּי אֶת קְדֻשַּׁת מֹשֶׁה כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי־זֶה בָּאוּ כָּל הַחֻרְבָּנוֹת וְכָל הֲרִיגַת יִשְׂרָאֵל, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְעַל־כֵּן מִתְעַנִּין אָז בְּסִיוָן – שֶׁהוּא קַבָּלַת הַתּוֹרָה – לְתַקֵּן זֹאת:

מֹשֶׁה פָּעַל שֶׁיּוּכְלוּ לְהַמְשִׁיךְ יְשׁוּעָה בְּכָל הַדּוֹרוֹת

וְזֶה בְּחִינַת פָּרָשַׁת 'וַיְחַל' שֶׁקּוֹרִין בְּכָל יוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין, כִּי כָּל הַתַּעֲנִיתִים עִקָּרָם בִּשְׁבִיל זֶה, כִּי כָּל הַצָּרוֹת נִמְשָׁכִין מֵחֻרְבַּן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיָה עַל־יְדֵי שֶׁפָּגְמוּ בִּכְבוֹד הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת, שֶׁהֵם בְּחִינַת נְבִיאֵי אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דִּבְרֵי־הַיָּמִים ב לו, טז): "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" וְכוּ'. וְעַל־כֵּן קוֹרִין "וַיְחַל", שֶׁמְּדַבֵּר מֵרִבּוּי תְּפִלּוֹת מֹשֶׁה עַל חֵטְא הָעֵגֶל, שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּגָם הַנַּ"ל כַּנַּ"ל, עַד שֶׁפָּעַל לְעוֹרֵר רַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ לְקַבֵּל לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת, שֶׁהֵם עִקַּר הַתִּקּוּן, (דף רכד עמוד ב) כִּי זָכָה לְהַמְשִׁיךְ תִּקּוּן לְדוֹרוֹת – שֶׁבְּכָל דּוֹר יוּכַל כָּל אֶחָד לְעוֹרֵר רַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהִמְשִׁיךְ, עַל־יְדֵי שֶׁמַּזְכִּירִין וּמְעוֹרְרִין עֹצֶם רַחֲמָנוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁהוּא עַד אֵין־סוֹף וְאֵין תַּכְלִית, כִּי רַחֲמָיו לֹא כָּלִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (רֹאשׁ־הַשָּׁנָה יז:). שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה זוֹכִין כַּמָּה כְּשֵׁרִים וִיחִידֵי סְגֻלָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ וְלִמְצֹא אֶת הַצַּדִּיקֵי־הָאֱמֶת שֶׁבְּכָל דּוֹר שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה יִתְתַּקֵּן הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה נט, כ): "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב" וְכוּ', שֶׁהֵם הַשָּׁבִים בֶּאֱמֶת לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ שֶׁמַּמְשִׁיכִין הָרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַצַּדִּיקֵי־אֱמֶת בְּכָל דּוֹר, כְּמוֹ שֶׁנִּסְמַךְ לָזֶה מִיָּד: וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וְכוּ', עַד עוֹלָם. הַיְנוּ בְּחִינַת רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ הַנַּ"ל.

ה' עָתִיד לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ חֲסָדִים בְּעֹצֶם כֹּחַ קְדֻשַּׁת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ

וְזֶהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁסִּיֵּם שָׁם בְּפָרָשַׁת וַיְחַל: הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ וְכוּ', וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ. כִּי סוֹף כָּל סוֹף יִגְמֹר הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי עֹצֶם הַנִּפְלָאוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּכָל דּוֹר. וְכֵן עָתִיד לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ חֲסָדִים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים עַל־יְדֵי עֹצֶם כֹּחַ קְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט בְּכָל דּוֹר, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (ת"ז תקון סט, קיב.): 'אִתְפַּשְּׁטוּתָא דְּמֹשֶׁה בְּכָל דָּרָא' (הִתְפַּשְּׁטוּת מֹשֶׁה בְּכָל דּוֹר*). וְעַל־יְדֵי־זֶה יִגְמֹר ה' בַּעֲדֵנוּ, שֶׁנִּזְכֶּה לִמְצֹא הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת וּלְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם בֶּאֱמֶת, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה יִתְתַּקֵּן הַכֹּל, וְכַנַּ"ל:

אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לַצַּדִּיק כִּי אִם עַל יְדֵי מְסִירַת נֶפֶשׁ

וְעַיֵּן בְּסִימָן ר"ס עַל פָּסוּק (בְּרֵאשִׁית ב, יט): "נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" הַנַּ"ל מַה שֶּׁמְּבֹאָר שָׁם בְּעִנְיַן הַצַּדִּיק שֶׁהוּא מְפֻרְסָם וְאֵינוֹ מְפֻרְסָם שֶׁמּוֹסֵר שְׁמוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה מַצִּיל רְבָבוֹת נְפָשׁוֹת מֵהֲרִיגָה וְכוּ', עַיֵּן שָׁם (בְּלִקּוּטֵי א), כִּי סוֹבֵל בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים מַמָּשׁ וְכוּ'. וּמִשָּׁם יִלְמֹד כָּל אֶחָד הָרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לְצַדִּיקֵי אֱמֶת – שֶׁצָּרִיךְ עַל כָּל פָּנִים לִמְסֹר שְׁמוֹ, שֶׁהוּא נַפְשׁוֹ, בִּשְׁבִיל זֶה, הַיְנוּ שֶׁיִּתְרַצֶּה לִסְבֹּל בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים הַרְבֵּה עַל־יְדֵי שֶׁנִּקְרָא עַל שֵׁם הַצַּדִּיק הָאֱמֶת וִיבַטֵּל כְּבוֹדוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁמוֹ, בְּחִינַת נַפְשׁוֹ, יְבַטֵּל הַכֹּל בִּשְׁבִיל כְּבוֹד הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּתְגַּדֵּל עַל־יְדֵי שֶׁיִּתְקָרֵב לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁיְּתַקֵּן נַפְשׁוֹ וְעַל־יְדֵי־זֶה יִזְכֶּה לְמָצְאוֹ וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְצַדִּיקִים וּכְשֵׁרִים אֲמִתִּיִּים הַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם כִּי אִם עַל־יְדֵי מְסִירַת־נֶפֶשׁ. וְעִקַּר הַמְּסִירַת־נֶפֶשׁ הוּא בְּחִינָה הַנַּ"ל לְבַטֵּל כְּבוֹדוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֵׁם, בְּחִינַת נֶפֶשׁ, וְלִסְבֹּל בִּזְיוֹנוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁפִיכוּת דָּמִים מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי יב, יח): "יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חֶרֶב" וְכוּ'. וְהַכֹּל צְרִיכִין לִסְבֹּל בִּשְׁבִיל בַּקָּשַׁת הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. וְאָז דַּיְקָא יִזְכֶּה לֵידַע הָאֱמֶת לְמִי לְהִתְקָרֵב, כִּי בְּכֶרֶס מְלֵאָה, וּרְדִיפַת הַכָּבוֹד וְהָעֹשֶׁר, וּלְהַרְבּוֹת בִּבְגָדִים וְתַכְשִׁיטִין כָּל אֶחָד יוֹתֵר מִיכָלְתּוֹ בְּכִפְלֵי כִּפְלַיִם וְכוּ', כַּאֲשֶׁר מָצוּי עַכְשָׁו בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים – עַל־יְדֵי כָּל זֶה אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא הָאֱמֶת. אַדְּרַבָּא, כָּל מַה שֶּׁיְּגַלּוּ לוֹ דִּבּוּרִים אֲמִתִּיִּים וְנִפְלָאִים, יַהֲפֹךְ הַכֹּל מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ. רַק אִם יַפְקִיר כְּבוֹדוֹ בֶּאֱמֶת וְלֹא יָחוּס עַל כְּבוֹדוֹ בִּשְׁבִיל הָאֱמֶת אָז יִזְכֶּה לֵידַע הָאֱמֶת, וְכַנַּ"ל:

עד כאן לשונו הקדוש

להורדת קובץ פידיאף של עיקר דבריו הקש כאן

הרה"ק רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא זיע"א כתב בספרו 'אוהב ישראל' (בליקוטים חדשים לפרשת מטות): "גם שמעתי מאיש הלז ששמע מזקני בעהמ"ח זצללה"ה דרוש גדול ביום כ' סיון ולא זכר כי אם אלה הדברים – כ' סיון הוא התחלה על יום הכיפורים אם מקיים יום הזה כראוי אזי יוכל לקיים יום הכיפורים כראוי ונכון וסימנך כי יד על כ"ס י"ה (שמות יז, טז). כ"ס ר"ת כ' סיון. י"ה ר"ת יום הכפורים".

גאון עוזנו ותפארתנו מהרנ"ת זיע"א בספרו הקדוש 'ליקוטי הלכות' (חלק חושן משפט הלכה ה' אות לו – דף רכ"ד) מסביר ביתר שאת ועוז את עניין עונש ההריגה הנוראה שנגזרה על כלל ישראל ואת עניין הצום שקבלו רבותינו עליהם לצום ביום כ' סיון וז"ל:

ענין כ' סיון – ההריגות על ההתרשלות מהצדיק

וזה בחינת כ' סיון שמתענין בו על הריגת הקדושים (טורי זהב, ארח־חיים, סימן תקסו, סעיף־קטן ב), כי עקר ההריגה היה על חטא הנ"ל, על שהתרשלו לבקש ולחפש את הצדיקי־האמת שהוא בחינת משה שהיה בימיהם, שהם בחינת נביאי אמת, כי הצדיק האמת ממשיך תורה בכל דור, שהוא בחינת רוח־הקדש, בחינת ברור המדמה, שעל־ידי־זה עקר שלמות האמונה שהוא קיום העולם, כנ"ל. והמשכת התורה הוא על־ידי יחודא דקדשא־בריך־הוא ושכינתיה, ועקר היחוד על־ידי נפשות ישראל המחפשים ומבקשים אותו באמת עד שמוצאים אותו בכל פעם, ומשברים מניעות ובאים ביגיעות אליו בכל פעם, כדי לקבל ממנו תורת אמת, שהוא בחינת רוח־הקדש, שעל־ידי־זה בעצמו הצדיק ממשיך תורה, כי מקבץ נפשותם, בחינת (משלי יא, ל): "ולקח נפשות חכם", וגורם על־ידי־זה יחוד הנ"ל, כי מעלה הנפשות בבחינת מין נוקבין, ועל־ידי־זה ממשיך תורה וכו', וכנ"ל, (כמו שמבאר בהתורה אשרי השגחה בסימן יג עין שם). אבל כשאין הנפשות משתדלים לבקשו ולילך אחריו, אזי אינו יכול לעשות היחוד להמתיק הדינים, ואזי מתגברים, חס ושלום, הדינים הקשים עד שמכרחין למות ולהרג על קדוש השם כמה וכמה נפשות, ואזי על־ידי מיתתם והריגתם – נעשה היחוד הנ"ל, כמבאר (בסימן רס) בענין "נפש חיה הוא שמו" וכו', עין שם, ומזה היה כל רבוי ההריגות ושפיכות דמים הרבה של ישראל.

הצעקות שצועקין ומתפללין ומרבין בסליחות ביום התענית

ובשביל זה מתענין בכ' סיון, כי התענית הוא תשובה, ועקר תקון התשובה אי אפשר כי אם על־ידי הצדיק האמת, כמבאר בדברי רבותינו ז"ל כמה פעמים. וזה עקר הצעקות שצועקין ומתפללין ומרבין בסליחות ביום התענית, כמו שכתוב: אנשי אמנה אבדו וכו'. אבד חסיד מן הארץ וכו' וכן הרבה. ועל־כן מרבין להזכיר זכות שוכני עפר, כמו שכתוב: זכר לנו ברית אבות, ברית ראשונים וכו', וכו', עשה למען אוהביך שוכני עפר, כדי להמשיך עלינו כח הרוח־הקדש של הצדיקי־אמת וזכותם הרבים עד שנזכה למצא המנהיג האמתי וכו', שעל־ידי־זה עקר התקון כנ"ל, כי על־ידי התענית ממשיכין שלום, כמו שמבאר בסימן קע"ט על מאמר רבותינו ז"ל (אבות ב, ז): 'מרבה צדקה מרבה שלום'. ועל־ידי השלום נזכה למצא המנהיג האמתי, כי עקר העלמת הצדיק האמת הוא מרבוי המחלקת, כידוע.

על־ידי התענית מכניעין מזונא דגופא נגד מזונא דנשמתא

גם על־ידי התענית מכניעין מזונא דגופא נגד מזונא דנשמתא, כי כשזוכין למצא את הצדיק האמת אזי זוכין על ידו לאמונה שלמה וכו', עד שזוכין לשיר של חסד הנ"ל, שעל־ידי־זה נכנע מזונא דגופא וכו', אבל כשאין זוכין למצא הצדיק האמת, אזי צריכין להתענות הרבה. ועל־ידי התענית שמשברין תאות אכילה, על־ידי־זה נכנע מזונא דגופא וממשיכין קדשת הצדיק, שהוא בחינת מזונא דנשמתא, ועל־ידי־זה יזכה למצאו – על־ידי שהמשיך עליו קדשתו על־ידי התענית שהוא בחינת מזונא דנשמתא, כי אז ביום התענית המח, שהוא הנשמה, נזון תחלה, כמו שכתוב במקום אחר (סימן נז).

תקנו זה התענית על הריגת ישראל בסיון

ועל־כן תקנו זה התענית על הריגת ישראל בסיון, שאז קבלו ישראל את התורה, ואחר־כך קלקלו מיד בחטא העגל שבא על־ידי שלא השתדלו לחפש היטב כראוי את קדשת משה כנ"ל, ועל־ידי־זה באו כל החרבנות וכל הריגת ישראל, רחמנא לצלן, ועל־כן מתענין אז בסיון – שהוא קבלת התורה – לתקן זאת:

משה פעל שיוכלו להמשיך ישועה בכל הדורות

וזה בחינת פרשת 'ויחל' שקורין בכל יום שמתענין, כי כל התעניתים עקרם בשביל זה, כי כל הצרות נמשכין מחרבן בית־המקדש, שהיה על־ידי שפגמו בכבוד הצדיקי אמת, שהם בחינת נביאי אמת, כמו שכתוב (דברי־הימים ב לו, טז): "ויהיו מלעבים במלאכי אלהים" וכו'. ועל־כן קורין "ויחל", שמדבר מרבוי תפלות משה על חטא העגל, שהוא בחינת פגם הנ"ל כנ"ל, עד שפעל לעורר רחמיו יתברך לקבל לוחות שניות, שהם עקר התקון, (דף רכד עמוד ב) כי זכה להמשיך תקון לדורות – שבכל דור יוכל כל אחד לעורר רחמיו יתברך על־ידי שלש עשרה מדות שהמשיך, על־ידי שמזכירין ומעוררין עצם רחמנותו יתברך שמו, שהוא עד אין־סוף ואין תכלית, כי רחמיו לא כלים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש־השנה יז:). שעל־ידי־זה זוכין כמה כשרים ויחידי סגלה לחפש ולבקש ולמצא את הצדיקי־האמת שבכל דור שעל־ידי־זה יתתקן הכל, כמו שכתוב (ישעיה נט, כ): "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" וכו', שהם השבים באמת להשם־יתברך שממשיכין הרוח־הקדש של הצדיקי־אמת בכל דור, כמו שנסמך לזה מיד: ואני זאת בריתי אתם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך וכו', עד עולם. הינו בחינת רוח־הקדש הנ"ל.

ה' עתיד לעשות עמנו חסדים בעצם כח קדשת משה רבנו

וזהו בחינת מה שסים שם בפרשת ויחל: הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו וכו', וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עשה עמך. כי סוף כל סוף יגמר השם־יתברך על־ידי עצם הנפלאות והנוראות שהוא עושה בכל דור. וכן עתיד לעשות עמנו חסדים נפלאים ונוראים על־ידי עצם כח קדשתו של משה רבנו שמתפשט בכל דור, כמו שאיתא בזהר הקדוש (ת"ז תקון סט, קיב.): 'אתפשטותא דמשה בכל דרא' (התפשטות משה בכל דור*). ועל־ידי־זה יגמר ה' בעדנו, שנזכה למצא הצדיקי אמת ולהתקרב אליהם באמת, שעל־ידי־זה יתתקן הכל, וכנ"ל:

אי אפשר להתקרב לצדיק כי אם על ידי מסירת נפש

ועין בסימן ר"ס על פסוק (בראשית ב, יט): "נפש חיה הוא שמו" הנ"ל מה שמבאר שם בענין הצדיק שהוא מפרסם ואינו מפרסם שמוסר שמו, שהוא בחינת נפשו על קדוש השם, שעל־ידי־זה מציל רבבות נפשות מהריגה וכו', עין שם (בלקוטי א), כי סובל בזיונות ושפיכות דמים ממש וכו'. ומשם ילמד כל אחד הרוצה להתקרב לצדיקי אמת – שצריך על כל פנים למסר שמו, שהוא נפשו, בשביל זה, הינו שיתרצה לסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה על־ידי שנקרא על שם הצדיק האמת ויבטל כבודו, שהוא בחינת שמו, בחינת נפשו, יבטל הכל בשביל כבוד השם־יתברך שיתגדל על־ידי שיתקרב להצדיק האמת שיתקן נפשו ועל־ידי־זה יזכה למצאו ולהתקרב אליו עד שיזכה לחיי עולם, כי אי אפשר להתקרב לצדיקים וכשרים אמתיים הנלוים אליהם כי אם על־ידי מסירת־נפש. ועקר המסירת־נפש הוא בחינה הנ"ל לבטל כבודו, שהוא בחינת שם, בחינת נפש, ולסבל בזיונות שהוא בחינת שפיכות דמים ממש כמו שאמרו רבותינו ז"ל וכמו שכתוב (משלי יב, יח): "יש בוטה כמדקרות חרב" וכו'. והכל צריכין לסבל בשביל בקשת האמת לאמתו. ואז דיקא יזכה לידע האמת למי להתקרב, כי בכרס מלאה, ורדיפת הכבוד והעשר, ולהרבות בבגדים ותכשיטין כל אחד יותר מיכלתו בכפלי כפלים וכו', כאשר מצוי עכשו בעוונותינו הרבים – על־ידי כל זה אי אפשר למצא האמת. אדרבא, כל מה שיגלו לו דבורים אמתיים ונפלאים, יהפך הכל מהפך אל הפך. רק אם יפקיר כבודו באמת ולא יחוס על כבודו בשביל האמת אז יזכה לידע האמת, וכנ"ל: