לאור מצב המלחמה: רבי אפרים נחמן אנשין |↓

השקפה טהורה • שיחה רוויית רגשי הוד שנשמעה מאת הגה"ח רבי אפרים נחמן אנשין שליט"א, ראש כוללי 'אורות הנחל' במיוחד לימי המלחמה ולנוכח טשטוש המוחות | להאזנה, לקריאה, להורדה ולהדפסה | "זכור ימות עולם":

לאור מצב המלחמה בארה"ק: שיחה רוויית רגשי הוד שנשמעה מאת הגה"ח רבי אפרים נחמן אנשין שליט"א, ראש כוללי 'אורות הנחל' בשיעור היומי בהיכל בית הכנסת הגדול שבירושלים ה'שוהל' המרכזי של חסידי ברסלב שבשכונת מאה שערים, מלווה בסיפורים מאנ"ש בדור הקודם:

להורדת השיחה כפי שנדפה בגליון 'חומת עדתינו' ולהדפסה • הקש כאן

השיחה נמסרה בשבוע האחרון (תולדות) לעשרות האברכים חברי מבצר הכוללים 'אורות הנחל', בשיעורו הקבוע בין מנחה למעריב, כאמור, השיעור נמסר בהיכל בית הכנסת הגדול שבירושלים ה'שוהל' המרכזי של חסידי ברסלב שבשכונת מאה שערים. הדברים הודפסו בגליון 'חומת עדתינו' שע"י העדה החרדית' פרשת תולדות.

הרוחות ברחוב נושבות בזעף. שיכרון החושים המסחרר בימים אלו את רוב רובו של הציבור החרדי, חצה כבר את כל הגבולות והקווים האדומים שהיו אי פעם לציבור המפלגתי, והדברים ידועים ומפורסמים בראש כל חוצות. אך לולא ראיתי בעיני עד היכן עדיין ניתן להתדרדר ולאיזה שפל המדרגה הגיעו כל אלו שאחזו תדיר בשיטת ה'מלחמה מבפנים', לא האמנתי.

היה זה לפני ימים ספורים ובפתח ביתי הבחנתי בגיליון תורני. לא ידעתי עדיין במה מדובר ומה תוכנו, הרמתי אותו והתחלתי לעלעל בו, תוך כדי אני מגלה שמדובר לא פחות מ'מוסף' של העיתון המסית ומדיח… אני מדפדף הלאה ופוגש מאמר תורני תחת השם 'אספקלריה'. נו, חשבתי לתומי, מה יכולים כבר לכתוב שם? הן לא מדובר בלבלר ריק מתוכן, מדובר בטור תורני המיועד לתלמידי חכמים בעלי דעה. התחלתי לקרוא ופיק ברכיים אחזני. לא אצטט את כל דבריו המבחילים של אותו כותב מפני כבוד הציבור הקדוש, אך גם כמה שורות ספורות מתוך אותו מאמר רווי דעות מינות וכפירה, די בהם על מנת ללמוד עד להיכן כבר הספיקו להתדרדר בזמן קצר כל כך, אל עבר פי פחת ממש.

תחת הכותרת 'אתה ק-ל מסתתר אלוקי ישראל מושיע', מתחיל את דבריו על פי מאמר הגמרא (סנהדרין מט) בו אומרת הגמרא 'אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה'. במוחו החלול והחלוד מנסה אותו טיפש להשוות את שני סוגי המלחמות, כי אחת הנה. מלחמה קדושה של מלחמת המצווה של דוד, שהיתה על פי הסנהדרין, דין אחת לה עם מלחמה שפורקי העול עורכים בימים אלו.

וכאילו לא די לו בזה, עוד מוסיף לנאץ בקדשי הקדשים בדבריו המרעידים כל לב יהודי בדברי הבלים, שהחיילים הם כידא אריכתא של הקב"ה (עפ"ל) 'וכך הם סדר המלחמות, יש את החלק הלוחם בחזית, ויש את החלק הנסתר, שבלעדו אין המלחמה יכולה להצליח. וכמו שבכל מלחמה יש את חלק העורף ויש את היושבים על המחשבים, ולא יעלה על הדעת שפלוגה היושבת בחדרי חדרים על המחשבים משתמטת מהמלחמה, כך אנו בני התורה' – ממשיך אותו כותב בעטו החלודה – 'צריכים להרגיש שאנו מגויסים למלחמה, כולנו שותפים במלחמה, ורק בכוחות משותפים נצליח' וכו' וכו', עוד הרבה דברי ניאוץ וכחש שאין הגיליון סובלם.

לדאבוננו זו היא השפה היום ברחוב. זה התחיל אצלם כשטענו ש'התורה מגנא ומצלי' ודימו לרצות בכך את החילונים על דבר השתמטות בני הישיבה מהגיוס, עד שברבות הימים כבר נעשו עצם מעצמה וחלק בלתי נפרד מהמדינה, הם מגויסים כבר 'על מלא' לצבא, רק כמובן בחלק 'הנסתר' של הצבא, 'חיל לימוד התורה'.

וכשרואים דברים מבהילים כאלו המוחדרים בליבות בני ישראל, חובה עלינו להתחזק בדרכי התורה, לדעת את הדרך בה נלך לבל ניטה ימין או שמאל, כשאחד מהשאלות הבוערות ביותר בתקופה הנוכחית היא, איך אמורה להיראות התפילה בעת צרה כל כך?

הנה בפרשתנו אנו רואים ברבקה אמנו, שאחר שראתה את גודל צער העיבור 'ותלך לדרוש את ה", וידועה האמרה שנאמרה בירושלים של מעלה, על מה פחדה? ובמה התנחמה כשאמרו לה שני גויים בבטנך? ופירשו אנשי ירושלים, שרבקה פחדה שמדובר במזרוחני'ק, כזה ההולך גם לקולנוע וגם לביהמ"ד… וכשאמרו לה שמדובר בשני אחים נפרדים, התנחמה, שכן עדיף חופשי על פני מזרוחני'ק… ולפי עניינינו אפשר להסביר שרבקה הלכה לבית מדרשם של שם ועבר, כדי ללמוד איך להתפלל, ובזה התנחמה, שכן גם על האופן הנכון איך להתפלל צריך הרבה לימוד.

אין שום ספק שצריכים וחייבים להתפלל בזמן מתוח של עכשיו שנינצל מכל רע ומסטין, אך להתפלל שהם יצליחו? הס מלהזכיר!

ולהמחשת המצב בו אנו נמצאים, אפשר ללמוד מעניין ההשתדלות לפרנסה. כל אחד מבין שצריך לעשות השתדלות, והתורה בעצמה ציוותה עלינו על כך, אך באותה מידה ברור גם אצל כל יהודי חרדי, שהפרנסה היא מידו המלאה והפתוחה, והשתדלות איננה כי אם גזרה שצריכים לצאת ידי חובת השתדלות, ואך מיותר ואין צורך להרבות בה. ולו יצויר שאחד עושה השתדלות הנוגדת את ההלכה והתורה, וכי לזה השתדלות ייקרא?!

אותו עניין גם במעמד כלל ישראל בימים אלו, אנשים מתבלבלים לגמרי כשרואים כביכול עובדא מוגמרת שיש מדינה ויש ערבים, ותמהים הם ושואלים 'הלא חייבים את הצבא?! אם לא רח"ל מה שהיה קורה כאן…' ואפילו לפי שיטתם הנבוכה, כל השתדלות מותרת לבוא בקהל?! מי מנהל עכשיו את המלחמה? רוצחים שפילי אנוש שחיי אחרים חשובים בעיניהם פחות מקליפת השום! אין שום ספק שלפני שהחליטו להכנס לעזה ישבו בקבינט והעריכו כמה מאות חיילים יגבה כל הסיפור. הם יודעים בידיעה ברורה שהרבה חיילים הלכו בימים אלו לדרך ממנה לא יחזרו, ועל דעת כן עשו את זה.

לפני כשישים שנה כשעוד היה 'מועצת גדולי התורה' של פעם, באחד מהמלחמות שאירעו אז, הורו הגדולים שלהם לחכי"ם שלהם, שכשזה מגיע לנושאים מדיניים של מלחמות וכו' לא יתערבו ולו במילה אחת (ולציין שבתקופה ההיא ישבו באופוזיציה), בנושאים אלו יכולים להכריע אך ורק סנהדרין של שבעים זקנים. וכאן מגיעים כמה מחללי שבת ומפקירים דם ישראל! על מה? ובשביל מה?

זכורני במלחמת 'ששת הימים' היתה העיר העתיקה סגורה כשבועיים, בטענה שצריכים לנקות את השטח מכל הצלפים הערבים וכו', והיו שטענו מנגד שזה יכול להימשך זמן ארוך ביותר, ענה הרמטכ"ל דאז 'אין ברירה חייבים לפתוח את העיר העתיקה, יהיו מאתיים הרוגים, אבל העיר העתיקה חייבת להיפתח כבר'. רוצחים ארורים המפקירים דם ישראל! ואותן חשבונות שפלים ממשיכות עד עצם היום הזה.

בשנת תש"ח לפני שהוקמה מדינתם, היו ב'עיר העתיקה הנצורה' כמאתיים שלש מאות יהודים והחיילים שלהם התחננו ללא הרף דרך מכתבים וטלפונים שישלחו להם עזרה, אך משום מה בוששה העזרה להגיע… וזה היה בכוונה תחילה, כי הם רצו בדווקא שהעיר העתיקה תיפול, וכך יוכלו להקים את מדינתם. אותה סיסמה עליה ייסדו והקימו את מדינתם 'רק בדם תהיה לנו הארץ', משמשת אותם כבר למעלה מחמש ושבעים שנה.

וזה מצד הפקרותם, אך אם נתבונן מהצד השני נראה שהמצב חמור פי כמה… בתורה הקדושה כתוב 'ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך', כשיש 'ערוות דבר' אין השראת השכינה!

בשנת תשכ"ז לאחר 'ששת הימים', הייתי אברך צעיר ובדרך חזרתי מהכולל שמעתי שני חיילים שחזרו מהקרב, משוחחים להם בגילופין על ה'כיף' שעשו בבתי האויב דברים שהשתיקה יפה להם… והם יביאו לנו את הישועה?! הם יצילו את כלל ישראל?! וכי אבדה כל טיפת שכל?!

בזמן תש"ח לפני הקמת המדינה היו שלשה רועי ישראל שפחדו מאוד מהמצב. היו אלו הרבי מסאטמאר, החזון איש, ומרן הגרי"ז הלוי מבריסק. מסופר שמרוב צער נפל הגרי"ז מבריסק למשכב, שלח לו החזון איש את תלמידו למסור לו שזו גזירה ו'גזירה עבידה דבטלה'. השיב לו הגרי"ז שאכן נכון כשמדובר בגזירה, כשהציבור מבין שזו גזירה ומתפלל להינצל ממנה, אך כאן הציבור אינו מודע בכלל לגודל הסכנה. והפטיר הגרי"ז אני מפחד מאוד מ'התהילימ'ס זאגער'ס' היו אלו משמרות תהילים שהתקיימו בכל השטיבלאך'ס, והיו אלו יהודים תמימים שהתפללו שהיהודים ינצחו, 'ומזה אני מפחד' ענה מרן הגרי"ז. ואפשר לומר בדרך מליצה שבגזירת הגיוס הנורא ראינו זאת בעינינו, המפלגתיים טענו שזה לא גזירה, לכן באמת היא לא בטלה אצלם, מה שאין כן אצל היראים שצעקו ככרוכיה שמדובר בגזירת שמד, אכן בטלה הגזירה במחוזותינו…

ואת זה טענו מאז קום המדינה. אני עוד זוכר את היהודים שעלו לכאן מהמחנות ואושוויץ, שלא הצליחו לרדת לסוף דעתם של 'בני הישוב הישן'. מה אתם מעדיפים? טענו לנו, שהנאצים ישלטו כאן? שהאנגלים? הטורקים? רק אחד היה אותו צדיק, הרבי מסאטמאר זצוק"ל שזעק בראש כל חוצות על הסכנה הנוראה שיש בהקמת המדינה, וזה הציל רבים מבני מדינות אונגרין שיתחילו להתפקח משיכרון 'המדינה היהודית'.

אבי סיפר לי שמיד אחר הכרזת המדינה נהיה המצב בירושלים מתוח מאוד והחלו לשמוע יריות באוויר. אבי היה באותה שעה בבית הכנסת יחד עם עוד יהודי שבזמן הכרזת הקמת המדינה אמר 'הלל' מרוב שמחה. מיד עם הישמע היריות נשכבו שניהם על הארץ, ואבי הבחין שהיהודי השני רועד מפחד. אמר לו אבי 'אתה רצית מדינה, לא? הנה, קח את המדינה עמה שמחת… עכשיו אתה יכול כבר לומר הלל….'.

לחשוב שהם מצילים במשהו? הלא צריך להיות פתי וסכל לחשוב כך. כידוע המשל שהגאון רבי חיים גריינימן זצ"ל כותב במכתבו אחר אחד מהמלחמות, במשל לארצות הצפון ששם כאשר קר ביותר לוקחים קצת שלג ומשפשפים את הידיים והאזנים וכך הן מתחממות. ענה הבעל עגלה 'איזה נס שאנחנו נוסעים בזמן החורף כשיש שלג, תאר לעצמך שהיינו נוסעים בקיץ, איך היינו מתחממים?!'.

ומהחפץ חיים ראיתי בסגנון אחר, על אחד שראה יהודי שנפל לבור עמוק, ומיד ניגש וטיפל בו במסירות, אכילהו והשקהו ודאג לכל צרכיו. עבר שם אחד שהתפעל מהמסירות בו טיפל ביהודי שנפל לבור. אמר לו היהודי 'אל תקנא בי, אני האשם בכל הנפילה, זה היה הבור שלי ופשוט שכחתי לכסותו'.

הם אלו שגורמו וגרמים לכל הרציחות, ולהם צריך להיות לנו הכרת הטוב?! לולא הם לא היה שום רציחות! סבי ר' שמואל מאיר אנשין ע"ה היה גר שנים בשכנות עם ערבים באותה חצר. כל ליל שבת אחר שסבי היה הולך לבית הכנסת להקביל פני שבת המלכה, היתה הערבייה השכנה נכנסת לבית סבתי לשוחח כדרך השכנות לכל דבר ועניין… עד שסבי היה חוזר מבית הכנסת. בדרך כלל היתה הערבייה עוזבת את הבית לפני שסבי החל בקידוש. באחת השבתות הבחינה סבתי שהשכנה נשארת ואיננה חוזרת לביתה כהרגלה. תמיהתה של סבתי גדלה שבעתיים כאשר הבחינה שלאחר בציעת המוציא גנבה הערבייה חתיכה קטנה מהחלה. לשאלתה, ענתה השכנה 'כל פעם שאחד מילדיי חולה אני נותנת לו כמה פירורים מחלה זו, והם מתרפאים מיד' והוסיפה, זו הפעם הראשונה שאת מבחינה בזה?! כבר עשיתי כך הרבה פעמים…

כולנו בני הישוב הישן חיינו בשכנות ובשלום בין הערבים, עד שנת תרפ"ט כשהרב הראשי הציוני הראשון תקע בשופר בעיר העתיקה והצית את ההמון המוסלמי, עד שבעטיים של הדברים אירעו פרעות תרפ"ט בחברון בו נרצחו עשרות יהודים. אך מנהיג העדה החרדית ורבה של ירושלים דאז מרן הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע ור' ישראל יעקב דאהן והרה"ג ר' ראובן שלמה יונגרייז מזכירה הראשון של 'העדה החרדית', נסעו בשעתו לעמאן לפגישה עם עבדאללה מלך ירדן, לפרוס בפניו את משנתה של היהדות החרדית וכי היא איננה מעוניינת במלחמה כלל וכלל, ורצוננו להמשיך ולחיות בשלום עם יושבי הארץ כמו שהיה עד אז.

בכל אופן השאלה במקומה עומדת, איך צריכים להתפלל, ובאיזה צורה ואופן? מצד אחד, רחמנא ליצלן באם חלילה וחס יצליחו הערבים במזימותיהם, ולהיפך, באם חלילה הציונים יצליחו, מרחפת סכנה לא פחותה מכך. ואפילו בגשמיות, אם יהרגו את כל ה'חמאס' האם נינצל מהם? רק טיפש מסוגל לחשוב כך. ישנם מיליוני ערבים בעולם המאיימים לכלותנו, וכשהורגים עשר צומחים מאה חדשים. וכל שכן בדעות כוזבות שמסוכן עד למאוד לא להיתפס בהרהורי עבודה זרה, ושל כל ה'כוחי ועצם ידי' אשר מחשבות אלו חמורות ביותר, וכנפסק בשולחן ערוך שעבודה זרה אסורה אף בהרהור בעלמא.

אני בעצמי נוכחתי לראות לאחר מלחמת ששת הימים בתשכ"ז, איך כמה מהיראים שהסתנוורו מברק השקר של ניצחונות הציונים, והפנו עורף לכל היקר והקודש ולכל העבר המפואר של בני הישוב היישן. וזה חמור פי כמה מהסכנה הגשמית שכן 'גדול המחטיאו יותר מההורגו'.

והדרך הנכונה בזה ניתן ללמוד מסיפור שהיה אצל הכהן הגדול מאחיו ה'חפץ חיים' זצוק"ל. מסופר שפעם הבחין ה'חפץ חיים' על בתו שדאגה מעיקה את ליבה. לשאלתו על סיבת העננה הנראית על פניה ענתה, שצרה כלשהיא התרגשה בביתה. אמר לה אביה הגדול 'תתפללי על זה', ענתה שהיא מתפללת כבר שבוע ימים. השיב לה ה'חפץ חיים' 'לא התפללת על זה, עד עכשיו רק נתת עצות לה' יתברך מה לעשות, לא התפללת אליו שהוא יעשה כרצונו'.

כך גם בעניינינו, אין מתפקידנו לתת עצות להקב"ה איך לגמור את העניין, אנחנו צריכים להתפלל שרק יהיה טוב לכלל ישראל, שנינצל הן מהרוצחים הערבים, והן מהמחטיאים הציונים.

ולענין עצם העניין של כל ה'מדינה של גהינום' בה אנו נמצאים, ובפרט בזמן המלחמה הנוכחית, שומעים הרבה פעמים ממחנה האגודאי הטוענים שכיוון שזה כבר עובדה מוגמרת, והמדינה קיימת כבר. אין מנוס כי אם להשלים כביכול עם המציאות, ולראות מה אפשר לפעול במצב העכשווי, אפשר לרמז ממה שאנו רואים ב'מעפילים' כתוב בתורה 'ויעפילו להעלות ההרה וארון ברית ה' לא משה מקרב המחנה' ולכאורה קשה מה החידוש שמשה והארון לא עלו יחד עם המעפילים? הלא משה עצמו עומד ומצווה את בני ישראל שלא יעלו. וכי יעלה על הדעת שהוא עצמו יעבור על דברו?! ולבאר הדבר צריך להבין את המצב של המעפילים וכלל ישראל באותה שעה. אחר שהמרו את פי ה' ועלו ההרה מיד 'וירד העמלקי והכנעני והכום עד חרמה' ומההר נשפכו נחלי דם מבני ישראל הנשפך כמים ושאר מראי הזוועות, בוודאי היו כאלו מהעם שכאב לבם בראותם כל זאת ובאו וטענו עם משה 'אמת שהתרת בם לבל נעלה, והיא לא תצלח ,אבל כעת שכבר קרה מה שקרה ודם ישראל נשפך כמים. בוודאי והס מלהזכיר שלא נמשיך ללחום, אבל צריכים לראות מה לעשות למנוע מכאן ולהלאה את שפך דם ישראל, הלא אפשר לעצור זאת על ידי שיצא משה והארון ברית ה' על ההר אשר העמלקי והכנעני' הם לא רצו ללחום יותר כי אם למנוע את השפיכות דמים שנעשה כבר. אך התורה הקדושה מעידה 'וארון ברית ה' ומשה לא משו ממקרב המחנה' שאינו רוצה בשום אופן למוש מקרב המחנה. ומסתברא שהיו שם יפי נפש ולומדי זכות שטענו שזה עניין שבדיעבד, וצריך ומוכרח רק להציל את מה שאפשר, ובוודאי שגם הרבה מהם נתחרטו על המעשה שעשו, וטענו שצריך לקרבם, דהיינו להצילם, ובא הכתוב לאמר שמשה רבינו לא מש, כלומר לא זז מעמדתו, וגילה רצון ה' יתברך שאסור שיהיה שום שיתוף עם המעפילים שיצאו למלחמה נגד רצון התורה, ולא יהיה מצב של בדיעבד.

כי לא מלחמתם מלחמותינו ולא הנהגתם הנהגתנו, ואנו אין לנו שיור רק התורה הזאת. בכל הנהגת חיינו, בין בטיבו בין בעקו. ואחת היא לעינינו, לעשות רצון בוראנו ולהיות עם נבל ואל חכם 'דקבילו אורייתא ולא חכימו'.

ובעז"ה בזכות ההתחזקות בענייני השעה ובדעת התורה הבהירה נזכה להינצל מכל הצרים והרודפים הקמים עלינו ונזכה לראות בישועתן ושמחתן של ישראל בקרוב ממש, אמן.

שמעו ותחי נפשכם: