חדשות ברסלב • הסיפור שפורסם במגזין 'החייתנו' שמכה גלים בברסלב "אַ רֶעבִּישֶׁע מַעשֶֹה" – סיפור נפלא וסוחף אמיתי לגמרי המספר את סודו האישי של בן יקיר לאחד מגדולי האדמורי"ם שליט"א, שזה כמה שנים להתקרבותו במסתרים עם בני ביתו לרביה"ק | לפניכם הסיפור המלא:
הסיפור שפורסם ע"י ארגון 'לחיותנו' בעלון הייחודי 'הֶחֱיִיתָנוּ' שמכה גלים בברסלב "אַ רֶעבִּישֶׁע מַעשֶֹה" – סיפור נפלא וסוחף אמיתי לגמרי המספר את סודו האישי של בן יקיר לאחד מגדולי האדמורי"ם שליט"א, שזה כמה שנים להתקרבותו במסתרים עם בני ביתו לרבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א בדרך לא דרך שסיבבה ההשגחה העליונה והגיע ע"י תפילת רעייתו שהתקרבה לברסלב תקופה לפניו ובחרה בדרך התפילה עד לניצחון ללא שום יריה ולו הקלה ביותר, ומאז – למרות שמבחוץ לא נראה שום שינוי – ביתם נוהג ע"פ דרכו ותורתו של הצדיק האמת.
בעריכת הסופר הנודע הרב ברוך לב הי"ו
שלום עליכם, אחיי ורעיי, ברסלב'ע חסידישע מקורבים, אהובי נפשי וחמדת לבבי.
כבר חלפו שנים אחדות מאז שרבינו הקדוש ליקט אותי ברחמים, בסודי סודות, ואספני אליו לחסות תחת כנפיו באין יודעים. מאז ועד עתה, אתכם קיויתי כל היום, מריחוק מקום וקירוב לב. אלא שעדיין לא הגיעה לעולמי האפשרות היקרה לזכות לבוא ביניכם באתגליא פנים אל פנים.
כרגע, מקומי עלי אדמות בסמיכות תמידית אל אבי עטרת ראשי מרן אדמו"ר שליט"א. בשליחותו, יושב אני שנים רבות על מוקד כח והשפעה מרכזי ועוצמתי ביותר בקרב הציבור החרדי שבמקומנו – וב"ה זוכה אני לפעול גדולות.
אך מכאן, מתוככי "חדר הפיקוד", הומה לבי ומתגעגע כל היום: מי יתן לי אבר כיונה, אקומה ואעזובה, אעופה ואשכונה אל חסידי ברסלב באשר הם שם, לתת מזור לרוחי ולהתאבק בעפר רגלי אנשי הצדיק, להיות מדבר עימם כלשון עַמם.
והנה לאחרונה נתגלגלה זכות ע"י ארגון "להחיותינו", להעמיד קורת גג מאחדת עבור "חסידישע מקורבים" אנשי רביה"ק, מבני חצרות החסידות ההולכים בדרך הבעש"ט הק' – ואף הגדילו לערוך מעמד "לייחד לבבנו" ברוב עם, לאספם יחדיו בהמוניהם מכל קצווי ארץ ולהקים להם חבורות בכל אתר.
שָמעו של מעמד נפלא זה הגיע עד מחוזותינו – ואכן זכיתי להשתתף בו מרחוק, בכל נימי רוחי ונשמתי. האזנתי להקלטות הדרשות והניגונים שוב ושוב, בנפש אשר כלתה מכיסופין להימצא שם בעצה אחת ובחבורה אחת, בריקוד אחד ובלב אחד.
מעמד זה הסעיר את רוחי ועוררני שהגיעה עת לחפש דרך נכונה, איך לשתף אתכם בהשתלשלות המופלאה שהיטיבה את חיי לנצח – כאשר בפלאי השגחה פרטית הביא הקב"ה את הארת רביה"ק עד המקום שאני עומד בו, לקרבני אליו ית' ולהעלות בביתי אור וחיים.
התלבטתי בדבר: מחד, למה אביאכם ברזי נסיונות שלא עברתם ולא תעברו. איני יודע אם בקרב רבבות המסתופפים בצל רביה"ק, יש עוד נפש אחת העוברת מסע כזה. בפרט בעומדנו עתה ביומי עילאי דניסן ופסח, מה לי להביא דברים שלא מענינא דיומא, כאשר הכל חפצים בדיבורי תכלית. מאידך, ידעתי כי מצוה עלי לספר בגאולת נפשי, להודות ולהלל להשי"ת בתוך עמי. יש בכך גם כמה סיבות של תועלת לאחרים – ואם לא עכשיו אימתי.
ובכן, לאחר תפילות רבות של התבודדות ותחינות לפניו ית' שיתקנני בעצה טובה – נאזרתי אומץ בס"ד להדוף הרים של פחדים וחששות ולגשת אל מידה משובחת של נתינת אימון. פניתי בחשאי אל ר' ברוך לב שיחי' וערכתי עמו שיחה עמוקה שנמשכה כמה שעות אל תוך הלילה – וצירפה אותו להיות שותף אישי בסוד חיי הכמוס וחתום עמדי. הוא השלישי בעולם שיודע על התקשרות לבי בסתרי סתרים לרבינו הקדוש, ולעת עתה הוא גם האחרון.
בתחילת השיחה, התקשה להאמין למשמע אזנו. ההתרחשות נשמעה לו הזויה ודמיונית בעליל. אולם פתחתי את עצמי בגילוי לב, לעתים אף נשזרו דבריי בדמעותיי, עד שבמהלך שיחתנו ניכרים היו דברי אמת, כי כנים המה, והוא השתומם עד עמקי נפשו להיווכח בכך שהבלתי יאומן מתברר כמציאות מדוייקת לגמרי.
בתדהמה הגדולה שנפלה עליו, לא מצאנו כל ביטוי אחר, זולת מילים קדושות ונוראות שאמרם רבינו הקדוש בנסיעתו מברסלב לאומן טרם הסתלקותו: "גָּאט אִיז גְּרוֹיס… מֶען וֵוייסְט גָּאר נִיט… סֶע טוּאֶין זִיךְ אוֹיף דֶער וֶועלְט אַזֶעלְכֶע זַאכִין, מֶען וֵוייסְט גָּאר נִיט… גָּאט פִירְט תָּמִיד אוֹיס" (=הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גָּדוֹל מְאֹד וְאֵין יוֹדְעִים כְּלָל… נַעֲשִֹים דְּבָרִים כָּאֵלּוּ בָּעוֹלָם, אֵין יוֹדְעִים כְּלָל… הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גוֹמֵר תָּמִיד…)
ביקשתיו אפוא שיואיל ליטול על עצמו משימה קשה: לשבור חבית ולשמור יינה. להביא את סיפורי הנדיר לידי גילוי והסתרה כאחת. לספרו כהווייתו אך לנצור את סודו. בסיעתא דשמיא ואחר יגיעה רבה, מובא כאן לפניכם הסיפור, אחר שפרטיו טושטשו והוחלפו עד לבלי הכר.
אדגיש כי כל המסופר, מדובר אך ורק על עצמי – מתוך מה שעבר עלי באופן אישי מנעורי ועד היום. הדברים אינם אמורים כלל וכלל על אחרים העוברים מצבי חיים מסוג זה. זוכים המה להימצא במקום הרבה יותר נכון וטוב ממני, הרבה יותר בריא ומיושב, ואני את סיפורי בלבד באתי לספר.
נפשי בתפילתי להשי"ת שיהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי, כי לטובה כוונתי.
אחיכם אוהבכם, יושב סתר בן אאדמו"ר שליט"א
נולדתי אל בית גדול ורם בענקים. הוריי והוריהם, צדיקים נודעים בעלי מדרגה, מנהיגי עדות בישראל. מאז שאני זוכר את עצמי, ועוד קודם לכן, חופפת על הבית קדושה וטהרה.
נחל דמעות מפכה בחדרו של אבי שליט"א. מאות שופכים לפניו את מר לבם. הם בוכים והוא בוכה. כל שעותיו מוקדשות עבור הפרט והכלל. צערו של יהודי, עומד אצלו מעל הכל – ומבוקר עד ליל עוסק בפעולות רבות שנועדו להפחית אנחה מנפש בישראל.
אדבר מתוך עדות אישית בת עשרות שנים: אבא שליט"א נושא על כתפיו באופן אישי משאות פרטיים של מאות יחידים ומשפחות. את כל חייו נותן למטרה זו. כאבותיו הק', דור לפני דור, גם הוא העמיס על שכמו את טובתם של ישראל: רפואות, שידוכים, ישועות, פרנסות, מוסדות, הבאת שלום, קירוב מתרחקים, חינוך הבנים. עבור אלה ועוד, מדיר שינה מעיניו – ובמשך שנים רבות אינו מוצא מנוח או כל ענין אחר זולת זאת.
בצעירותו, בחיי אביו-זקני זצ"ל, ידוע היה אבא שליט"א בהתמדתו הגדולה ולא מש מאהלה של תורה – אך מיום שנמסרה ההנהגה לידיו, מקריב גם מתורתו למען ייטב לישראל. יום יום יושב שעות רבות בקבלת קהל ונותן עיניו ולבו להיות מבין ומאזין, מביט ומקשיב, לייעץ עצות ולהורות דרך. ביני לביני, שופך דמעות כמים באמירת תהילים לעורר רחמים. באישון לילה, וביותר בלילי שבתות לאחר עריכת השולחן הטהור ועד עלות השחר – תימָצֵא לו העת להסתגר בחדרו ולהגות בתורה בקול מתוק המשתפך על פני הבית.
זו המציאות שאליה נולדנו ובה גדלנו, אני ואחיי עם שאר בני המשפחה. זו הדרך שחונכנו עליה, להמשיך את השושלת לתפארת בית אבות. מנעורינו התמדנו בלימודנו, עמלנו להצליח ואכן זכינו לגדול בתורה, מתוך ידיעה חרישית – מליבא לפומא לא גליא – שביום מן הימים גם אנו נימָצֵא במקומו של אבא שליט"א ועלינו להכשיר את עצמנו לקראת תפקיד גדול שייעד לנו הבורא ית'.
איש לא אמר לי זאת, אבל מאז ומתמיד ידעתי שאנו שונים מכולם. השתרשה בדמיונותיי סוג של אמונה עצמית מוזרה – כאילו זורם בעורקיי דם קדוש יותר מדמו של המון העם אשר למרגלותיי.
מה יעשה הבן, איך לא אסתבך בשיבוש זה – אם כבר מגיל שלוש הלבישוני בגדי משי הדורים יותר מלבושי בני גילי. בכל מקום בואי, הרעיפו עלי מבטי כבוד והערצה, כאילו כבר עשיתי בחיי איזה דבר טוב המצדיק יחס כזה.
מאות חסידים צפופים אל מול שולחנו הטהור של אבא, נושאים עיניהם בערגה, ואני הילד ניצב אחורי הכסא הגבוה ופניי אל העם. משם הייתי צופה לעבר חבריי, עליהם נגזר לעמוד תמיד מרחוק. במקום להבין בפשטות את דרך העולם, שכל ילד ניצב ליד אביו – הבטתי לעברם מתוך ידיעה ברורה שקורצתי מחומר משובח מהם, ועל כן נאה ויאה שאני כאן והם שם.
בסעודת בר מצוה שלי, השתתפו ראשי אלפי ישראל ורקדו עמי יד ביד – לקול צלילי שיר חדש שהולחן לרגל המאורע. מאז השבת הראשונה אחרי שהגעתי למצוות, הניחו על ראשי מצנפת שיער ("קאלפיק") המעטרת רק את יחידי סגולה, צעירי משפחת האצולה. גם לימות החול, רכשו עבורי קפוטה העשויה מאריג משובח שהמון העם משתמשים בו רק למלבושי שבת ויום טוב.
היפלא כי עוד בטרם התעוררתי לחשוב על חובתי האישית בעולמי, ביני לקוני, קמה בקרבי הרגשה של נסיך מלוכה שהכל נברא לכבודו?! יומם וליל הציפו את חדרי רוחי דמיונות על מה שצופן לי העתיד – בלי שתהיה מחשבתי פנויה, ככל בני גילי, להתעסק בפשטות בהטבת ההווה שלי, שרצוף היה תמיד התמודדויות יצר טוב מול יצר רע, כפי הטבעי ליהודי שמורכב מגוף ונשמה.
בשנות בחרותי בישיבה, ניסיתי להשקיע את עצמי יותר ויותר בארבע אמות של תורה וגדולה על שולחן אחד. לפעמים כה צמאתי להשתעשע ולהשתובב בהבלי נעורים – עם מעריציי בני גילי – אך כבר למדתי למנוע ממני את צרכי הנפש הבסיסיים ביותר, שהרי עדיי לגדולות בישראל. נמלטתי מלהרגיש את כמיהותיי הילדותיות והאנושיות, ולהודות בפשטות שהן קיימות בתוכי – למרות שאינן תואמות כלל את הדרגה הגבוהה שאני אמור להיות מצוי בה.
בשמחות אירוסיי ונישואיי, השתתפו אלפים, בני שתי הקהילות הקדושות העומדות תחת הנהגת המחותנים. אלה גם אלה ראו בחופתי עידן חדוותא השייך אל כלל ישראל יותר מכפי שנוגע אלי. מאז ואילך, כל שמחה הפוקדת את מעוני, בחסדי שמים, הופכת להיות נחלת הכלל.
עם השטריימל והטלית, קיבלתי לחתונה תואר חדש שנצמד לשמי: הרה"צ. אף כי הקשר ביני לבין צדקוּת, מתחיל ומסתיים בתואר זה – עדיין תיחלש דעתי אם הפונים אלי בכתב, לא יוסיפו לשמי את הכינוי. ואם איני מוחה כיום על תוספת בלתי הגיונית זו, מן הסתם גם לא אמחה בעתיד כאשר יוסיפו תארי גאונות וקדושה וטהרה, ועוד מילים כהנה וכהנה שאין כל קשר מציאותי ביניהן לביני.
רעייתי חוצבה אף היא מבית דומה שהיו בו תפארת וגדולה, שרפים וחיות ואופני הקודש, הרבה יותר מאשר פשטות יהודית רגילה ומאושרת.
מאז ימי ה'שבע ברכות' – כאשר ביתנו הוצף מתנות וכלי כסף בשפע בלתי מצוי – לא חסרנו מאומה ולא ידענו דאגת ממון מה היא. לכאורה אמור הייתי להתעלות במעלות התורה שנים רבות באין עלי עול אחר – אלא שעדת ישורון הלכה ונתרחבה ובאה בעדי עדיים, מאות נעשו אלפים ומרובים צרכיהם מאד. כבר לא היה בכוחו של אבא שליט"א לשאת לבד את המשא ולכן נקראנו בשלב אחר שלב לסייע וליטול חלק במעמסה. הרי גם יומנו יבוא, זה דרך העולם, ויפה שנקדים לעסוק עם הקהל ולהכירו מקרוב.
למרות גילנו הצעיר, הוכנסנו בעבי עניני הקהילה. ישבנו פגישות עם עסקנים ומנהלי מוסדות, טיפלנו בבעיות שונות, נדרשנו להכריע בהחלטות כבדות משקל ולהביע דעה על ענינים שיש להם השפעה על נפשות רבות וכספים גדולים. פעמים רבות יצאנו למלא את מקומו של אבא שליט"א במעמדים שונים ובשמחות, נחלנו כבוד עצום מבני הקהילה אשר שמחה לראות כי הענינים עוברים יפה מדור אל דור.
מוקדי הכח שניתנו בידינו, זוכים לפעול גדולות ונצורות בישראל ולהרבות תורה וחסדים בממדים כבירים. ייאמר לזכותי – כי במסגרת פעילות זו בתוככי בית אבא שליט"א, כידא אריכתא דיליה, זכיתי בס"ד להיות שליח הצלה אישי בהמוני מקרים כואבים. פעם אחר פעם גולגלה על יָדִי זכות לסייע ליהודים בסתר, בסבלותיהם או בשמחותיהם, שלא על מנת לקבל מאומה.
אך לצערי ייאמר שלא לזכותי, שנסחפתי לגמרי אחר מלאכה נעלה זו – בלא שהייתי ער מספיק לעשות גם לביתי. "שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי". זוגתי לא שבעה נחת מן הנעשה – ולא היה קץ לפיוסים ולמתנות שהוצרכתי להרעיף כדי לכבות תרעומות שהתעוררו ללא הרף. ילדיי לא קיבלו ממני את שלהם, בלימוד עמי ובתשומת לב טבעית וראויה – אך הקהילה סיפקה אברכים לרוב, שהיו מאושרים ללמוד עם צאצאי המלכות, לזכות לבוא עמי בדברים מפעם לפעם וגם לקבל שכר גבוה מן המקובל.
"מה תחפצי ממני", ניסיתי להצטדק בשעות שגאו כאבים, "זו הילדות שעברה גם עלי, וזה גם גורלך וגורל ילדינו ונכדינו. זכינו להיות 'רעבישע משפחה' ויש לכך מחיר. אי אפשר לאכול את העוגה וגם להותירה בשלימותה". היא לא קיבלה את הדברים והעזה לטעון שהיא מוותרת מראש על העוגה, כי אין בעולם מחיר שיצדיק את האופן שבו אני חי ו(לא) מגדל את צאצאינו.
באחת ההזדמנויות שחזרתי לערוך השוואה בין ילדותי לילדיי, הטיחה בי אמת קשה לשמיעה: "אתה ראית לנגד העינים דמות עילאית של אביך שליט"א, היתה לך אפוא השראה לגדול בטוב למרות חוסר הקשר הבריא".
ברחמנותה, לא סיימה את חציו השני של המשפט – שילדינו אינם זוכים לראות בי את מה שזכיתי לראות באבי. נעלבתי, הושפלתי, אך לאחר שנרגעתי נאלצתי להודות כי יש צדק בדבריה. ביני לביני ידעתי גם את מה שלא ידעה, עד כמה מצבי הרוחני האישי אינו בטוב. גמרתי בלבי לחולל שינוי בחיי הפרטיים – לרחם גם עלי ועליה, לקרב גם אותי – אלא שעניני החצר העסיקוני מכדי לעשות בפועל משהו שישאר בר קיימא.
כדי לתת מושג קלוש בסגנון חיי, אספר על מסעי הראשון למדינה אחרת, כשליחו של אבא שליט"א. היה זה בטרם מלאו לי שלושים שנה, כאשר עטרוני כאורח הכבוד במעמד "חנוכת הבית" לבנין בית מדרשנו במקום ההוא.
לקראת המסע הצמידה לי הנהלת הקהילה שניים מצעירי המשבקי"ם, ששמחו על הזדמנות פז להימצא סמוך אלי ולתפוס 'מקום טוב' לימים יבואו. לאורך כל הדרך הרגשתי בתחרות הסמויה שביניהם, מי ייטיב יותר לעשות לי כל צרכי. הם כרכרו סביבי ושירתו אותי כמלך. ידעתי כי עיקר מטרתם להכין לעצמם מעמד נכבד בעתיד – ואני רק אמצעי בשבילם – נמצא שאני משרת אותם ולא הם אותי. אך התעלמתי מלחשוב על כך שנית, הנחתי לעצמי להמשיך להרוויח טובות הנאה מן הענין.
לפני רדתנו מהמטוס, שלף אחד מהם מעיל פרווה ("פעלץ") חדש, עשוי אדרת שיער רחבה ומכובדת שלא ראיתי כמותה בבית אבא. כאילו לא די במחלצות הדר שעלי. בצאתנו אל אולם הנוסעים, הייתי עטוי נכבדות וצעדתי בחשיבות ובאיטיות מבלי להרגיש בכך. באופן טבעי בא אלי המשב"ק הצעיר והניח זרועו תחת כף ידי – בלא שנתקל בהתנגדות מצדי. משנהו הילך לפניי, במרחק מה, כשמידי כמה רגעים הביט לעברי ובכך עורר חזיון של תהלוכת כבוד.
והנה מתקרבים לקראתי זקנים מכובדים שהטריחו את עצמם – או הטריחו אותם – להמתין שם לבואי. בגשתם אלי בקידה של התרגשות מרובה, כבשתי בתוכי את פליאתי מן היחס התמוה כלפי אברך צעיר לימים, שרק השי"ת יודע את נבכי לבבו ומלחמות יצרו. כנראה שבעיניהם אני מייצג את דמותו של אבא שליט"א, את זקניי הקדושים זי"ע, ודי להם בסיבה זו כדי להתרגש עד דמעות. אחריהם נגשו אלי עסקנים זה אחר זה בהכנעה, להושיט לי יד לקבלת שלום. השתדלתי לכבד את מכבדיי ולהתעניין בענווה בשלום דורשי שלומי. זו היתה לי פעם ראשונה להרגיש מקרוב תחושה של הנהגת עדה.
ככל בשר ודם, גם אני הבאתי עמי בגדים להחלפה עם שאר מטלטלים נצרכים שארזה לי זוגתי במסירות – מה לעשות וגם איש אשר כמוני זקוק מידי בוקר לגרביים מכובסות – אך הובהר לי מראש כי עסקי מזוודתי האישית נתונים בידי אחרים ואין זה עניני. רק תיק הטלית והתפילין נותר סמוך אלי, בחיק הגבאי שלימיני. בכלל, הובהר לי כי סדר יומי מוכתב מראש ועלי לזרום ולשתף פעולה כמנהג המדינה.
המשכתי להתקדם בראש הצועדים, לעבר שיירת רכבים שהמתינה בחוץ. המכונית הבוהקת שיועדה עבורי, המתינה לנו כבר במנוע מותנע ובדלתות פתוחות – לבל אחכה רגע ח"ו.
נסענו במהירות, כאשר רכב משטרתי מפלס לפנינו את הדרך. ראשי סחרחר עלי, אך כבר רגיל אני מנעורי – וגם צריך אני להתרגל להמשך חיי – שלא להבחין בצרכיי האישיים כאשר מדובר על כלל ישראל.
בהתקרבנו אל הרחוב הסמוך אל בית האכסניה, עלו באזנינו קולות תזמורת ורננה. מה נדהמתי לראות שורות ארוכות של ילדים נרגשים הנצבים לאורך שני צדי הרחוב, חלקם עם לפידים וחלקם ומניפים דגלי "ברוך הבא" בהתלהבות.
לא שיערתי כי אלו יהיו פני הדברים. עד כדי כך? בסך הכל אין זה הרבי בעצמו. כלום נשכח מהם גילי הצעיר? גם כשנלוויתי לאבא שליט"א בכמה ממסעותיו, לא התקיים מעמד כזה – אך הגבאים שלצדי לא היו מופתעים כלל: 'ככה זה הולך היום', הסבירו, והבנתי כי ידם הארוכה מעורבבת כאן היטב.
בהגיענו לתחילת הרחוב, עצר הרכב והורו לי לצאת ממנו ולהתחיל לפסוע רגלי, כשקבוצת מלוויי צועדת מאחורי. בתוך כדי הליכה, נענעתי ראשי לשלום לימין ולשמאל ונופפתי בידי לעבר ילדי החמד. כשהם הביטו בי בעינים נוצצות, נצבט לבי להיזכר בבני הרך שבגילם, המצוי בבית עם מלאי צעצועים שסופקו לו תחת אביו העסוק תמיד ואינו פנוי להשתעשע עמו.
סבור הייתי כי עתה נגיע אל האכסניה. כה זקוק הייתי להניח ראשי על הכר, לפוש קמעא ולהחליף כוחות. חלפו שעות ארוכות שלא שוחחתי עם זוגתי, הממתינה לשמוע את קולי. ייחלתי להגיע כבר אל חדר אישי שיעניק לי רגע פרטי – אלא שהדרך הובילה אותנו עם סיומה, אל מעמד קצר של "קבלת פנים" ראשונה, בהשתתפות קהל רב ובראשו רבני המקום.
מקצה העין הבחנתי בשלט ענק שקידם את פני ["ברוכים הבאים… הרב הצדיק שליט"א… בן יקיר לכבוד קדושת…"]. כמובן השפלתי עיני בענוות חן, עשיתי עצמי כאיני רואה והמשכתי בפסיעות מדודות לעבר ה'מזרח'.
מורי הוראה בישראל, רבנים צדיקים – שאינם הרה"צ – המתינו לי שם וקמו מלוא קומתם לכבודי. כך הגעתי בפסיעות מדודות אל הכסא המפואר שתמיד רגיל הייתי לעמוד רק לצדו או מאחוריו, והפעם נועד עבורי – אברך צעיר, מבולבל למחצה. לא באתי מוכן בנפשי אל הכבוד שנחת עלי פתאום.
על אתר עשיתי את המוטל עלי. מזגתי 'לחיים' וחילקתי לכל עבר. האזנתי לדרשות ששמי הוזכר בהם ללא הרף – בלי להניח לעייפות להשתלט עלי – והעברתי מבטים משיבי חיבה על הקהל שניצב סביב ונשא אלי עינים.
בקרב הציבור זיהיתי אברכים שבבחרותנו למדנו יחד בישיבה. זה שנים שלא התראינו, והאמת שקצת נבוכתי בראותם אותי כך. נלחצתי מאחד מהם שהיה בבחרותנו בעל רוח בדוחה ופה מתגלגל. אם עודנו כזה – בהחלט מסוגל לבוא אלי כאן ולשאלני בבת שחוק וקריצת עין איך אני מרגיש עם ההצגה ואם הנני זקוק לעזרתו…
בחלפם על פניי עם ילדיהם לקבלת שלום, בתוך התור הארוך שהמתין ללחוץ את ידי, שלחתי לעברם חיוך אישי השמור בינינו מנעורינו – והם כה התרגשו מכך שהם זכורים אצלי לטובה. עלה לי חשק טבעי להתרועע עמם קצת, להביע ידידות של ימים מקדם ולהתעניין איש בשלום רעהו – אך ידעתי כי עתה אסור לאב לשנות בנו בין הבנים ועלי להתייחס לכולם בהתאם.
טרם צאתי החוצה, אירע משהו בלתי צפוי:
ניגש אלי יהודי זקן שהמתין ליד הפתח והושיט לעברי מעטפה סגורה, באמרו שיש בה 'קוויטל' עם דמי פדיון. לרגע לא ידעתי כיצד להגיב, הרי מעולם לא קיבלתי קוויטלעך – אך אמרתי בלבי שהאמונה שלו בי, בצירוף זכות אבותי, כנראה יתנו בי עתה את הכוחות הרוחניים הנדרשים לכך, ובע"ה אפעל עבורו את הנדרש לו ואאציל עליו ברכה.
סימנתי לו לבוא אחרי אל חדר צדדי שהוכן עבורי, שם התיישבתי על הכסא. בראותו שאני מתחיל לפתוח את המעטפה, כדי להוציא את הקוויטל ולקראו, עצר אותי בבהלה ואמר: "סליחה, סליחה. זה לא עבורך, רק רציתי שתעביר זאת לאביך הרבי…".
דומה כי אין צורך להרחיב עוד. יריעות שלימות לא יספיקו. די במה שסופר עד כאן, כדי להביע ביטוי כלשהו להלכי חיי, בהיותי מזרע המלוכה העתיד לרשת כתר ביום מיועד, כי לכך נוצרתי.
חודש האביב, לפני כמה שנים, בירושלים עיה"ק ת"ו.
שערי הברזל הוסטו לצדדים לקראתנו. רכב השרד שלנו – שבתוכו יושב אבי האדמו"ר שליט"א – שעט קדימה, עם שני רכבים מלווים מאחוריו, היישר אל רחבת הכותל המערבי. הקהל הקדוש כבר המתין לנו בסדר מופתי וקיבל אותנו בניגוני התעוררות.
מבעד לחלון הקדמי של הרכב המתקדם לאט אל נוכח שריד בית מקדשנו – שלחתי הצצה מרוצה לעבר פארנצ'עס זמניים בצורת האות חי"ת, שהיו כבר עמוסים במאות מצעירי אנ"ש, ולפניהם ניצבו שורות של ציבור נרגש המתנועע בשירה של דביקות.
עוד בטרם עצר הרכב, פתחתי בתנועה עזה את הדלת שלימיני והותרתי אותה פתוחה מאחורי – בשביל זה יש גבאים – ומיהרתי להתייצב לימין אבא שליט"א היוצא את הרכב באיטיות ומתחיל לפסוע קדימה, אחוז שרעפים, כשיד ימינו מונחת על זרועי ושמאלו על זרוע אחי.
הסטנדר המפואר ניצב הכן על עמדו, ועליו פרוסה הפרוכת ההדורה, רקומת הזהב. ליד ספר התהילים הגדול, מונח שעון מחוגים וגם קופסת עץ מגולפת עם ממחטות נייר. גם הכסא הגבוה כאן, כס המלכות, שעסקני החצר דואגים בנאמנות לניידו אל כל מקום בואנו. על ידית הכסא, מקופלת מגבת לבנה. הכל בדיוק כמו בחצר הרבי.
עם הגיענו אל הסטנדר הצמוד אל הכותל, סיים הקהל את שירת "מכניסי רחמים" – ופתחנו באמירת פרקי תהילים ולאחריהם התחלנו בתפילת המנחה. הנוסח, הניגון, הקצב, ההמייה המוכרת העולה מן הקהל שלנו – נותנת הרגשה של בית, "אזוי ווי אינדערהיים".
ה' שפתי תפתח. דממה של 'שמונה עשרה' השתררה באחת.
כמעט התחלתי ברכת אבות ואזני צללו בבהלה מן קול הדיבורים הרמים שנשמעו לפתע היטב בכל המרחב:
"חוצפה! שלהם הכותל? מי הם בכלל? באו להשתלט פה על מקום ציבורי, כאילו מדובר בירושה של סבתא שלהם. מקרית שמונה נסחבנו עם חמי, על כסא גלגלים. תראו אותו, חלוש לגמרי, עם בלון חמצן היטלטל, מהצפון עד כאן. פתאום באים כמו רוח סערה, אומרים לנו לזוז מהר. לזוז מהר. להסתלק. למה מה? הקדוש ברוך הוא שייך רק לכם? רגע, בית מקדש לא היה של כל עם ישראל? לא נתתי לזה לקרות. מה נזוז? מי נזוז? חמי יושב, בשיא תפילת העמידה. צדיק זה, איש לא יפריע לו כל זמן שאני פה.
בזרועות ברזל הרחקתי אותם מעלינו, כמו שאני יודע, ואז הם התנפלו, החסידים החצופים האלה, ופשוט שלפו מהידים שלי את כסא הגלגלים ועפו איתו אחורה בריצה מטורפת. כמעט התעלף חמי, מסכן. באמצע תפילת עמידה, גם לא יכל לדבר. לא הבין מה קורה. רצתי אליהם כמו נמר, תלשו את חמי? אתלוש להם אזניים. הם עוד לא מכירים מה זה בטיטו.
פתאום אני מוצא את עצמי על הרצפה. ככה, כמו שאתם רואים אותי, גלגלו אותי קדימה כמו כדור סמרטוט. בעטו אותי אל מחוץ למתחם שהם יצרו להם פה. מה קורה? איפה כיפה שלי? זה מצוה זה? זה תפילה זה? תראו איך הם שרים פה, כאילו אירוע פרטי, בלי להתחשב באיש. יהודים באו להתפלל כאן בשקט, ועכשיו הם צופפו את כולם בשליש מן הרחבה. זה חסידים זה? זה יהודים זה? בושה! בושה! בושה!…".
הסבתי במהירות את ראשי אחורנית. הרבי שקוע בתפילה ואין בעולמו מאומה. הצועק ניצב במרחק, מוקף שוטרים ואנשים כעוסים. מחאות 'שְ…שְ..'. ו-'שַ… שַ…' מכיוון הפארנצ'עס – לא הועילו מאומה. אברכים מנסים להשתיק, להרחיק בחמת זעם, אך ללא הועיל. איך מהסים את מהומת הבזיון הזאת?
בחלוף דקות ארוכות פסע אבא שליט"א לאחוריו, כלא היה כלום. חזרת הש"צ התחילה בנוסח המקובל וקולות "ברוך הוא וברוך שמו" ו"אמן" התנגנו והתפזרו בחלל בנעימה קדושה.
חזרתי להסב פני אל הכותל ופתחתי בתפילת 'שמונה עשרה'. מלמלתי מהר, חפץ להספיק את הקהל. בעמדי כבר ב'השיבה שופטינו' נזכרתי והכיתי על מצחי: איך לא התפללתי ב'רפאנו' על מענדי, בני יקירי. סובל נורא ממחלת עור מציקה, שחין מייסר צורב בבשרו, ואני לא הקדשתי לו גם רגע לתפילה במקום הקדוש.
מה אעשה, ממהר עכשיו מאד. חייב להיות בקצב של הרבי. הציבור כרע 'מודים דרבנן' ואני פסעתי 'עושה שלום' בלב גדוש שטרם פרק מתוכו את המועקה בבקשת רחמים.
לפני צאתי את הבית, הפצירה בי זוגתי להרבות תחנונים לרפואתו של מענדי. רק בן שלוש ועורו פצוע וסדוק לגמרי, מגורד עד זוב דם ואין מנוח. תקופות סבל עולות ויורדות ושוב עולות. בכיותיו אינם חדלים. לא יום, לא לילה. לא גן, לא בית. לא שבת, לא יום טוב. משחות, כדורים, רפואות, מה לא ניסינו – והישועה אינה נראית באופק.
"קרע בשבילו רקיעים. בכותל המערבי, אצל רבי שמעון בר יוחאי, בהר הזיתים ובמערת המכפלה. כל החיים אתה עסוק בעניני החצר, ברוב הזמן אני מתמודדת לבד, לפחות בהיותך במקומות הקדושים שפוך תפילות עליו. אתה, אתה. לא רק הרבי. אתה! אין כמו תפילת אבא על הילד שלו".
והנה אני כאן, נוכח הכותל המערבי, רוצה כל כך לבכות קצת מן הקצת את בכיותיו של מענדי – ובטיטו מחריש לי את האזניים, טוב שלא תולשם, וגורם לי 'שמונה עשרה' חפוז שכזה.
אבא שליט"א סובב פניו אל הקהל, בתנועות ידיו עודד שירה שעלתה והציבור מחא כף אחריו. פני מופנות היו כלפיו, כמובן, ואף אני מחאתי כפיים עם כולם, כשלבי צמוק וכואב.
לאחר שהרעיף אבא ברכה על העם, החל פוסע לעבר היציאה – כשהרכב השחור מתקדם לקראתו. הציבור שורר בתעצומות "האט'ס גע'פועל'ט אלעס גוט", אולי כדי להשקיט קולות אחרים שעוד הומים שם – ובאותם רגעים לחשתי לאבא שליט"א כי מבקש אני את רשותו להישאר עוד בכותל המערבי ולשוב אל האכסניה יותר מאוחר. משנתן את הסכמתו, מיהרתי ללחוש לגבאי את תכניתי. הוא הציע שאחד המשבקי"ם ישאר איתי, הרי אין זה מכובד שאתהלך לבד – אך סירבתי. נוח לי כרגע עם עצמי. הרגעתיו שכבר אמצא מונית לחזור עמה.
המוני החסידים הצטופפו סביבנו במעגלי דוחק, עד הכניסה אל הרכב, והמשיכו ללוות במבטי ערגה את הפמליה המתרחקת. בעודם ממהרים לצאת את המקום, לעבר רכבים ואוטובוסים שנשכרו לימי המסע, פניתי לאחוריי וחזרתי אל הכותל. נכנסתי פנימה אל המערה וחיפשתי פינה מרוחקת לשפוך בה שיח לפני הקב"ה.
פתחתי באמירת תהלים, כשהכאב הגדול המלווה את חיינו צף בתוכי. התחננתי על מענדי המשווע לרפואה והזכרתי גם את שאר בני המשפחה. סיימתי בנשיקת פרידה לאבנים הקדושות, פסעתי אחת לאחוריי ורציתי להצטרף לתפילת ערבית שהתחילה בסמוך – אלא שאז קפץ עלי רוגזו של בטיטו.
"תשמע כבודו", תקע את כף ידו בתוך הגארטיל שלי, "חיכיתי לך עד שתסיים. בטיטו לא מפריע ליהודי להתפלל, בחיים לא, ועוד בכותל. עכשיו לא תלך ככה בלי לשמוע אותי.
ראיתי אותך פוסע עם האדמו"ר לרכב, אמרו לי זה הבן, והנה אתה חוזר לכותל להתפלל. תאמין לי, עלה לי הדם לראש וכמעט משכתי אותך אל הרצפה. שתרגיש קצת מה זה. אבל, כמו שאתה רואה אותי, בטיטו לא נוקם. אם הייתי בקטע הזה, לא היתה נשארת לך חוליה שלימה בחוט השדרה. מילה של בטיטו. אבל אני לא עושה דברים כאלה, וודאי לא בכותל. טוב, חמי מחכה לי, עם גיסי, אין זמן מיותר. אני רוצה כאן ועכשיו הסבר על מה שהיה פה…"
אגרופו עוד היה קמוץ סביב לגארטיל. רבש"ע, איך אני משתחרר מהבנאדם הזה. יש לו מושג עם מי הוא מדבר? עם מי מסתבך? יודע מי אבא שליט"א, מי היו זקניי הקדושים? איפה הקהל, היכן הגבאים, מישהו שיגן עלי?
לא פחות ולא יותר, הוא הזיז אותי חזרה לאט לאט, עד לפינה שהתפללתי בה. פשוט דחפני בעדינות כמה פסיעות אחורה עד שגבי נצמד אל הקיר. שם ניצב מולי בעינים בוערות, דורש הסברים, חוסם לי את הדרך כפי שמעולם לא עשו לי בחיי.
"אני ראיתי תמונה של רבי שלומו מִזְבִיל. צדיק יסוד עולם. מכיר? רבי גדליה משה? שני-חמישי-שני? אז רבי שלומו אבא שלו היה. ראיתי תמונה שלו מתפלל בכותל. לבד עומד, לא מפריע לזבוב. ככה אני זוכר את כל הגדולים. ואתם מה? לא טוב לכם ככה? למה אתם יסודי עולם גדולים יותר? חייבים להגיע כולם יחד? אי אפשר לבוא לכאן כמו כל יהודי?"
"זה לא אני", בררתי מילים בשפת העברית שאיני טוב בה במיוחד: "באמת לא בסיידר בעדך… סליחה ממך… אני רויצה תפילת ערבית שם…" ניסיתי לעשות פסיעה קדימה, שיסור ממני הבזוי הזה ויוריד ידיו הגסות מהבעקיטשע שלי – אבל הוא לא הניח:
"זה לא אתה?", הוא כמעט צעק, קולו היה נוקב ועיניו בערו: "זה לא אתה? למה מי אחראי על החינוך שלהם? לא אתה? לא אבא שלך? למה לא מחיתם, אה? למה לא קמת לצעוק עליהם, אה? המשכתם לשיר, אה? כאילו לא ביזיתם יהודי, אה?"
הוא היה סמוק וזועם:
"ממני סליחה? גש הרגע לחמי הצדיק ובקש סליחה… קפידה שלו והלך עליך עם כולכם שם ביחד, אתה שומע? היזהרו על העצמות שלכם אם חמי יקפיד עליכם… לילה לילה חצות, דמעות, צדיק זה…
מה אמרת? תפילת ערבית אתה רוצה? וואו. איזה מותק. גם אני רציתי תפילת מנחה. בגללכם הפסדתי, לא הספקתי להתפלל היום, שברתם לי את הלב, שתהיו בריאים… ערבית הוא רוצה… שוב לשורר שירים בקול ולהשתלט… לסלק אותנו בבעיטות…"
הציבור שקוע בתפילות, איש לא מבחין בחזיון המוזר – איך מעז איזה בטיטו מהצפון לחסום בנם של קדושים, א העכטע רעביש קינד, פרי עץ חיים, זרע קודש, גזע אראלים ותרשישים, ענף עץ אבות. אולי ארים קול ואזעק לעזרה? מעולם לא עשיתי זאת. אף פעם לא התעורר בחיי צורך להתגונן.
"די", התחננתי, "אני צוריך ללכת… תודה רבה… סליחה… אדוני… צודק אתה, אני ידבר עם מי שצריך… תן לי ללכת…".
ניסיתי לפסוע, קצת לשלוח ידי קדימה, אך בטיטו זקף אצבע וקירבו מול אפי, כמעט נגע בעיני: "אתה לא צוריך ללכת, שומע? אתה צוריך לכרוע ברך ולבקש סליחה… חצוף… למה מי אתה ליד חמי, סבא אלקנה, עלה ממרוקו, מסר נפש על יהדות… זה תלמיד חכם זה, זוהר בעל פה, הלכות, אגדות, הכל… ברכה של סבא אלקנה או של חמותי ואתה מסודר לכל החיים… אז מה אם אין לו מקל כסף כמו אביך… אז מה אם גרביים שלו לא לבנות, והוא בכלל בלי גרביים כרגע… מסכן, נפוחה לו הבוהן… העפתם אותו אחורה, כמעט מת בגללכם, חיללתם קודש במקום לנשק את עפר רגליו…".
הבנתי שהוא רחוק מלהבין, מסתבר שצריך לבאר לו קצת: "תראה", ריככתי קולי, "אבא שלי אדמו"ר גדול… מגדולי אמריקה… אלפים של חסידים… ישיבות, בתי כנסת, תורה, תפילה… בחורים לרוב… מויפתים, חסידים, קויטלאך כאילו, פתקאות כאילו, פתקי דרחמי… מגיע לירושלים פעם בחמש שנים… מסע הקוידש… כל הרבנים כאן מכבדים לו… ישועות לכלל ולפרט… אז הולכים קצת אחורה לכבויד התורה, לכבויד רבנן, לכבוד הצדיק… די, באמת סליחה…".
חייב להשתחרר ממנו. לא מאמין. בחלום הרחוק ביותר לא דמיינתי את עצמי מתנצל אי פעם לפני איש אחד מקרית שמונה.
"תראה, שמעתי טוב מה אמרת, ועכשיו אני הולך להגיב לך. ברור?
אז שמע טוב טוב, כי לא אדבר פעמיים".
הוא התקרב עד מרחק של חצי פסיעה, היטיב את עמידתו והביט ישר אל תוך אישוני עיני:
"אתה מעורבב. מילה של בטיטו. שמעת?", הלחישה שלו צועקת:
"אתה מעורבב. יהדות מעורבבת יש לכם. תורה, תפילה, קוידש, ראבונים, מכות, בעיטות, צדיקים. אפס כבוד לזקנים, אפס כבוד ליהודי.
התערבבת, אחי. אתה מערבב. יודע מה זה ערבוביה? תוהו ובוהו. אור וחושך. יום ולילה. טמא בטהור. פסול בכשר. אתה מעורבב, יא בן אדמו"ר. סובב פניך אל הכותל, תטיח את הראש שלך, ככה עם הכובע הרחב… תתוודה, תבכה, תבקש סליחה. מעורבב אתה, אחי, מעורבב על כל השכל".
סוף סוף הואיל להסיט עצמו הצדה, להניח לי לנשום. ניצלתי את רגע השחרור, עם המרווח שפינה לפני, והתחלתי ללכת, מוכה הלם ומבוכה מהמאורע ההזוי שהתרחש כאן.
רציתי לברוח מהר, אבל בטיטו הקדים: "היי, הלו, לאן? אתה ניגש לחמי עכשיו! מיד! תתנצל, חצוף! הנה, סבא אלקנה לפניך, זו ההזדמנות שלך".
בראותו שאני ממשיך ללכת, לא בדיוק מציית, רץ אלי ולפת את זרועי בעוז. רצועות הקטיפה התפורות על משי השרוולים, מעולם לא חוו אחיזה כזאת. משך אותי אל כסא הגלגלים ואני נגררתי כמו ילד צייתן, מייחל שהאדמה תבלע אותי חי, בל יראני אדם בבושתי.
בלית ברירה גחנתי לעבר הישיש עם בלון החמצן, אחרת לא אצא מכאן היום.
"אני מבקש סליחתכם", ריח בשמים וצמחים היתמר לעבר המילים שחילצתי: "הפרענו לכם… סליחה ומחילה… בשם כל הקהל".
עינים טהורות, רכות, הוגבהו לעברי וכל כולן חיוך של טוב לב: "הו, זה אתה שעשית לי את זה? כל כך נבהלתי, חשבתי נחטפתי".
חולילע. חולילע. אני? לא אני… צעירים שובבים… לא טוב עשו…
סבא אלקנה צחק: "צעירים עשו? יבואו הם. למה תבקש סליחה אם לא עשית? חִי חִי חִי"
שליח שלהם אנוכי… בן הרבי… קצת ממונה על חינוך שלהם… רוצה לבקש בשמם…
ושוב חיוך זורח מעינים טובות: "למה תאמר שאתה שליח? הם שלחו אותך? באיזו זכות תבקש בשמם? 'הם' צריכים לבקש מחילה… זו הלכה… ראוי שילמדו להתנהג כיהודים…
ואולי גם אני צריך לבקש?… אפשר צריך הייתי למחות בהם?!…
"זה נכון", הסכים סבא, "זה נכון". הכל במילים פשוטות ורכות, בלי כעס.
בושתי לגמרי, מה אדבר, מה אצטדק. סבא אלקנה הגביה אלי ידו ועל פניו שלוה כה יפה:
"מוחל אני לך על שלא מחית. עדיין לא מאוחר לעשות זאת. ועכשיו רצוני לומר ברכה… לך, לאשתך, לילדים… שתהיו בריאים, שתראו נחת, שתושפע פרנסה, כלכלה, ישועה, רחמים, בתוך כל ישראל אמן".
"אמן", ביקשתי לסגת.
לפתע נשנק קולי, לא ידעתי מה היה לי.
"כבודו… כבודו…", אחזתי בידו, "הבן שלי, מנחם מענדל בן רבקה… מאז לידתו, כל הגוף פצעים, דם, גרדת, שחין. כל היום בוכה ומיילל… רופאים לא מוצאים תרופות… ישיעה געדוילה, רפיאעה מן השמים… בבקשה, יתן לו ברכה…"
כאב מר נשפך על פני אלקנה. התעניין לגילו של הילד והצטער לשמוע על התלאה.
"וודאי, וודאי, נתפלל עליו יחד? רק יחד. כותל מערבי כאן, לא זזה שכינה. שיר למעלות אשא עיני אל ההרים… עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ… ה' ישמרך מכל רע…".
הניח אלקנה כף ידו בידי, עצם עיניו והחל מדבר בקול חרישי: "אבא'לה, אבא'לה. ילד יהודי שלך, מנחם מענדל… סובל, פצוע… מגרד, מדמם… כולם סביבו נהנים, משחקים, משתעשעים, צוחקים, והוא הולך בצד, בוכה, כואב… נו, אבא'לה. אמא יכולה לראות דבר כזה? הרי ליבה קרוע לגזרים… מהיכן תיקח שמחה ושלוה לגדל את שאר ילדיה, כפי שאתה רוצה, אם הלב שלה צבוט כל כך?"
דמעות החלו נוזלות מעיני, ניגרות על פני.
"בעלה מגיע בלילה, פוגש אותה שבורה, רצוצה. גם הוא כך. אין להם חיים, אין שמחה… לא יכולים לישון. הילד יושב על הרצפה ומיילל… צורב לו… אוח, אבא'לה… אוח, אבא'לה… איך תחריש מול הצער הזה?!…
מתחנן אליך, אבא'לה… בזכות הכותל הקדוש… בזכות הכהנים שעבדו לך כאן את העבודה… בזכות הקרבנות, הנסכים, המנורה, הקטורת… בזכות אברהם יצחק ויעקב שהיו פה על הר המוריה, עקדו עצמם בשבילך… בזכות דוד המלך שגילה את מקום המקדש, את מזמוריו אמרנו כאן, בזכות שלמה המלך שהקים את בית המקדש… בזכות כל אלה, אני אלקנה ואבי הילד פונים אליך יחד, באהבה, בפשטות, ומתחננים:
אבא'לה, המתק את הדין מעל מנחם מענדל בן רבקה… אתה יכול, אבא'לה, לרפא לו את העור, לחדש לו עור בריא, צח. הכל אתה יכול, אבא, א'ל מלך רופא נאמן ורחמן אתה…".
משהשתתק ופקח עינים לחות, התרוממתי מכפיפתי בלב שבור לרסיסים. אלקנה ליטף את ידי. לאחר דקה אורו פניו והחל מרעיף טללי חיים: "עוד תראה, עוד תראה, יהיה בסדר. יהיה טוב. התפללנו יחד, השם שומע. השם אוהב. מי שברך אבותינו… מנחם מענדל בן רבקה… השתא בעגלא ובזמן קריב…".
נפרדתי, בלי מילים, ופסעתי לאחור בשפתיים רוחשות תודה. סבא אלקנה הגביה לעברי חוברת ברסלבית מצויה שהיתה עמו על הכסא. בחיוך משובב לב הצביע אל כותרתה: "גם זה יעבור".
גיס של בטיטו החל מוביל את הכסא קדימה. ברגע האחרון הושיט לי סבא את הקונטרס: "קח מזכרת… ממני עבורך… דברים יפים פה… בסוף יש גם תיקון הכללי… עשרה מזמורים…".
"תודה, תודה", חייכתי בנימוס ומשכתי ידי. לך תסביר לו סיבות קדמוניות ועכשוויות שיבארו למה קונטרסים כאלה לא נועדו בשבילי. אבל הוא חזר ואמר: "קח, קח, קרא, זה יעשה לך טוב…".
הלכו והתרחקו. נשארתי לעמוד כגולם, עטוף כלימה ועליבות, אפוף כאבי לב ויסורי נפש שמעולם לא הרגשתי בחיי. בכי גדול עמד בגרוני. לא מבין, הרי איני בעל רגש בכלל.
חזרתי אל הפינה, מסדר את הגארטיל ומיטיב את מלבושי העליון לקראת תפילת ערבית. הנחתי ראשי לרגע על אבני הכותל ולפתע פרץ ממני בכי שלא בכיתי מעודי.
בכיתי על מענדי הסובל… ראיתי לנגדי את עיניו הנפוחות והן הסעירו את התייפחותי… בכיתי על רעייתי… אֵם יקרה בישראל, המייחלת לקבל ממני חיים מסוג אחר ואין לכך סיכוי… בכיתי עלינו… על הבית… על הילדים… על חיים לא חיים שאני עובר שלא בבחירתי… חיים מלאים קדושה וחסד, אך יש בהם גם עוד דברים… העזתי לבכות לראשונה על מצוקה רוחנית חבויה המלווה את חיי תמיד, מנעורי אינה מרפה, ואיני יודע כיצד איחלץ ממנה… בכיתי את עלבונו ורמיסתו של בטיטו… את מה שחוללו היום בחורים נלהבים שלנו לאלקנה חמים וטוב מקרית שמונה… בכיתי ובכיתי עוד ואב הרחמים פרש עלי כנפי חמלה.
לא יודע כמה זמן חלף. זעזוע של ממש עבר עלי הערב במקום הקדוש. משסיימתי, נשבה בקרבי רוח טהרה, מהולה נוחם ותקוה. לבי אמר לי כי קרובה ישועתנו לבוא. אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך.
טרם הלכתי, סילקתי ידי מן הקונטרס ורציתי להשאירו על מקום מזדמן. לרגע נפלו עיני עליו והבחנתי כי בעמודו הראשון רשום "אלקנה ומרסל אבוקסיס" עם כתובת ומספר טלפון.
הרהור מפתיע פילח את מוחי: כאשר בע"ה מענדי יבריא, אתקשר לשמח את סבא אלקנה שתפילתנו התקבלה. גם זה עבר.
לרגעים העפתי מבטים סביבי, לוודא כי אין איש, והרשיתי לעצמי לקרוא רק את עמוד השער: "יחזק את כל בר ישראל שלא יפול בדעתו כלל מכל מה שעובר עליו ויגלה עצות והתחזקות איך להגיע אל זה".
נו טוב. הצפנתי את הקונטרס בעמקי כיסי – ומבפנים מצליפה בי שוב ושוב התוכחה:
אתה מעורבב, אחי.
מעורבב. מילה של בטיטו.
לאחר שובנו מארה"ק, המתינה לנו תקופה מורכבת מאד.
אפתח בטוב שהאיר השי"ת במעוננו. משחלף שבוע מיום בואנו, הצטרפו שלש יממות רצופות זו לזו ולאט-לאט הלך והתברר כי בחסד ה' מתחילה השתפרות במצבו של מענדי. עורו מקבל שינוי. הצקות הגרדת נחלשות. הבכי התמידי נרגע מעט.
לא היה לכך הסבר, הרי לא החלפנו משחות או מזון מסוים. תליתי עיני לשמים והמשכתי לייחל.
לאחר עוד שבוע של טוב וחסד, והענינים הלכו והתקדמו ב"ה לכיוון של מרפא, התקשרתי לבשר לאלקנה על חסדי ה' המרובים. לא היה מאושר ממנו ומפיו נשפכה הודיה גדולה. שוחחנו בנעימה עוד כמה דקות ואני חשתי כי משהו בתוכי נקשר אל היהודי היקר הזה.
אלא שלא הייתי פנוי להעמיק בכך. ענינים מחיי הקהילה העמיסו אותי למעלה ראש.
באותם ימים ממש, נמתח ערפל כבד על שמֵי חצר קהילתנו. זה מכבר קיים היה מתח חשאי בקרב המשפחה – צאצאי אבא שליט"א – אלא שתמיד שמרנו מאד שהמצב המביש לא יוודע החוצה. העמדנו פני אהבה ואחווה, גם כשהלבבות היו מלאי טינה וריחוק.
עתה התפרסם הענין למגינת לב. מסמכים והקלטות שזלגו והתפרסמו, פוצצו את הפצע המשפחתי בקול רעש גדול, על פני כל הקהל, ועוררו מהומה גדולה. מצאנו את עצמנו בעין סערה. רעידת אדמה פקדה את קהלנו.
כמובן אחשוק שפתי בענין עגום זה, ולא באתי כי אם לספר את הקשור לענייננו. אבא שליט"א קראני לבוא אליו ובשברון רוח התנצל על שפונה אלי בבקשה לא קלה: לעשות שוב את הדרך חזרה אל ארץ ישראל כדי להיפגש עם מביני ענין בעלי נסיון, שראוי להתייעץ עמם פנים בפנים. בידם להנחות אותנו איך להיחלץ מעסק הביש שנקלענו אליו. ביקש שבהזדמנות זאת אשתטח בשליחותו על קברי אביו וזקניו הקדושים זי"ע, לשפוך תחנונים שתשקע אש המחלוקת בטרם תכַלה ח"ו מנפש ועד בשר רח"ל.
"וואס טויגט מיר דאס גאנצע געשעפט", פכר ידיו באנחות נוראות, "מה בצע לי בכל ה'עסק', אם נגזר עלי לראות בדבר נורא כזה. מדוע אין יכולים לדור בנועם, לשמוח איש בטובת רעהו, לוותר זה לזה גם על גדולות – למען ישכון שלום במחננו. הלזאת השקענו את חיינו?! שמכאן יפרוץ חילול השם רח"ל?! אם בארזים נפלה שלהבת, ובתוככי בית זה שוררת מריבה בין איש לאחיו, מה יאמרו צעירי הצאן?! הרי במו ידים אנו מקעקעים את היסודות הקדושים שקבלנו מאבותינו, היעלה על הדעת שיונחלו אי פעם אל הדורות הבאים?!.
אחר פטירת זקני זי"ע, חולקה ירושתו בכבוד ובשלום בין אבא שליט"א לבין שני אחיו – שהנהיגו קהילות בערים אחרות. בחלוף שנים באו בניהם לעורר טענות לגבי ענינים שונים ומעולם לא הובאו דברים לידי מישור וגמר. מתיחות בלתי מדוברת זו, תמיד היתה קיימת אצלנו ברקע – ולמרות זאת, שמר אבא שליט"א כל הימים על קשר מכבד כלפיהם. לא אבה לעורר מדנים ורדף שלום. מה דאבה לבו עתה שבקרב בניו יצאה האש.
להעיר דעתכם באתי, בטרם נמשיך: בל תטעו לדון אחרים שלא הגעתם למקומם. לעולם לא תבינו, אם לא הביאכם יוצר הנשמות לידי ניסיון וביזיון של עמידה בדין האמור להכריע אם בנינים וקרקעות, נכסים שערכם עולה להון תועפות, יהיו רשומים על שמכם או על שם אחרים. לעולם אל תדונו כל זמן שלא עמדתם בפרשת דרכים של אי ידיעה – אם מגורל של בני אדמורי"ם מדורי דורות, עומד להתהפך עליכם הגלגל להיעשות פשוטי עם, בלי לדעת איך להסתדר בפשטות החיים – שהרי מעודכם לא הטעימו אתכם חיים רגילים – או שהעושר והגדולה כן תימשכנה באופן זה או אחר, עליכם ועל זרעכם אחריכם.
מה איומה החרדה הקיומית האוחזת לעת כזאת בנפשות, שבסך הכל ואחרי הכל – זורם בעורקיהם אותו דם כשאר בני אדם.
שמחתי להיחלץ החוצה מן הזירה הסוערת ולצאת בשליחותו של אבא שליט"א. הפעם ללא גבאים. לא משבקי"ם, לא משרתים, לא זרים שיתעסקו לי במזוודה האישית, שיחניפו לי חיוכים מזויפים ויקבעו לי סדרים. רק עם רעייתי נסעתי, בלי לעורר קול מיותר. השארנו את הקטנים בבית גיסי, אחי זוגתי, שאינו נמנה על בני קהילתנו – ויצאנו לשהות שבועיים בארץ הקודש.
קיויתי מאד שלמרות הגלים והמשברים, עם ריבוי הטרדות המצפות לי, יימצא לי הזמן לנסוע לקרית שמונה, לבקר את סבא אלקנה, לשמוח יחד על מענדי ההולך ומחלים בחסד ה'.
בהיותנו בין שמים לארץ, מרחפים שעות רבות בגובה, על גבי עננים, נמצאו רגעים נדירים לשתף לראשונה את זוגתי בהתרחשות שאירעה בכותל המערבי. עד אז לא היה לכך רגע פנוי. שלפתי מכיסי את קונטרס "גם זה יעבור" והצגתיו לעיניה בהרבה חשש מתגובתה.
בראותי כי אינה דוחה על הסף, הצעתי לה לקרוא – באמרי כי אשמח לשמוע את דעתה. לא גיליתי כמה פעמים כבר חטאתי בסתר לגמוע בשקיקה את הפרקים הפשוטים, הברסלבים, גדושי העידוד והחיזוק, נותני הכח והתקוה.
משפחת בית אביה, חותני זצ"ל, רחוקה מברסלב הרבה יותר ממשפחתנו – וסבור הייתי שבמו ידי אני פוער עתה בינינו פצע חדש. כה הופתעתי לראותה מתחילה לעיין בקונטרס בענין רב. בחלוף שעתיים, כשהתעוררתי משינה עמוקה, בישרה לי כי סיימה את הקריאה מכריכה לכריכה, וזכתה גם לומר את עשרת מזמורי התיקון הכללי שנדפסו בסוף.
הופתעתי, אמרתי לה שאני לא העזתי עד כדי כך… אחרי הכל… ברסלב… אביך, השווער זצ"ל… אבי שליט"א… הרי יש לנו מסורת מפוארת… אבל מיהרתי להחשות נוכח התקופה הרחוקה מלהיות מפוארת… דברי נשמעו כה נבובים עד שלא היה טעם להפריכם.
באותה שעה התברכנו בשיחת נפש שמעולם לא עלתה בינינו – ובתוך הדברים פתחה בדמעות את סגור לבה: "אני מתחננת כבר שנים ואינך שומע… אנו צריכים לחיות, הילדים שלנו צריכים חיים, הבית שלנו משווע לחיים. מה התכלית? מה יהיה?… איני עומדת בדרגה גבוהה של ויתור על חיינו למען מטרה נשגבה של מתן שירות לקהילה קדושה בישראל… חייך קודמים… לא רוצה עשירות, לא רוצה עסקנות, חיים יהודיים פשוטים אני מבקשת…"
היא כה בכתה ואני לא מצאתי מקום לעצמי. אם זה לא היה מספיק ברור, הוסיפה להנחית טון חומר נפץ על עולמי ומלואו: "לא רוצה רעבישע עתיד", התייפחה, "לא צריכה בכלל את הרעביסטעווע… תכניס לך לראש, אתה לא רבי ואני לא רעביצין… אתה לא בדרגתו של אביך שליט"א, ואני לא בדרגת אמך תליט"א… גם אני לא זהה להורי… נולדנו להורים צדיקים – אבל עדיין יש לנו זכות אישית לבחור לעצמנו 'יודישע לעבן' משלנו… לא הצטווינו בתורה להמשיך את המלוכה לדורות – אם עוד אפשר לקרוא לנו 'מלוכה'…"
לא הייתי בשל בנפשי לשמוע דיבורים כאלה. מהיכן הם באים? מי ילד לי את אלה? בהיותינו בגבהים, אכן לא היתה תחתינו קרקע מוצקה באותם רגעים – אבל קרקע חיי החלה רועדת שם במרומים ת"ק פרסה על ת"ק פרסה. לא מצאתי באוצר המילים אפילו תיבה אחת להגיב לה.
סבא אלקנה שש ושמח לקבל ממני שיחת טלפון – ונענה בחפץ לב לבקשתי, להגיע עם זוגתי לביקור במעונו.
אחר שקידמני בנועם רב, הודינו יחד להקב"ה על חסדיו המרובים. המשכנו לשוחח בשפת עברית עילגת על הקונטרס שנתן לי, על התיקון הכללי שגם אני כבר זכיתי לאמרו. זוגתי ישבה בפאתי החדר הגדול עם גברת אבוקסיס – ולמרות שכמעט לא הצליחו להחליף ביניהן מילים, מסתבר שללבבות יהודיים יש שפה משלהם.
עם קטיפה לראשי, משי לגופי ו'הויכע זאקן' לרגלי – התרווחתי על כורסת קש צהובה, מול הספה של אלקנה אבוקסיס – מלפנים במרוקו וכיום חופק"ק קרית שמונה – ולגמתי תה מנטה מהביל שנמזג לכבודנו.
הוי, בטיטו, בטיטו. איזו טובה גמלת איתי כשגררת אותי על כרחי לעבר אלקנה מתוק כזה.
שיחתנו נעמה לי מאד. מצאתי את לבבו של סבא אלקנה נאמן אלי ואת אזנו כה קשובה. מעולם לא פינה לי איש את לבו, להכיל אותי, כמו אלקנה המעניק לי עכשיו הרגשה שיש לו בשבילי את כל הזמן שבעולם. סיבת בואי לארץ, רחקה ממני לגמרי, כאילו לא באה לעולם אמן. שרוי הייתי במציאות אחרת. שלוות המקום פרשה עלי כנפיה, ושיחתנו החלה להתגלגל על פרקי מסכת חיי.
אלקנה רחוק מלהבין בגינוני חצר ואדמורו"ת. מיד בהיכנסי קידמני באמירה: "אני רואה שלכבוד ארץ ישראל באת בבגדי שבת, אבל ה'שטרֶעמֶעל' איפה הוא?"… לאחר מכן שאל מדוע הגעתי ביום חמים כשאני עטוף במעיל על גבי מעיל ("ראז'וולקע")…
בראותו את הקטיפה על השרוולים והצווארון, התעניין בתמימות אם כל החסידים נוהגים להתקשט כך. בשבתנו זה מול זה, הבחין בבד האפור והמשובץ, הימנו נתפרו המכנסיים שלבשתי עד ברכיי ("גיפעפעטע הויזן") – ואמר שמעולם לא ראה דוגמא כזאת. שוב שאל אם ככה לבושים כולם. הסברתי במילים אחדות שבני משפחות האדמורי"ם נוהגים להתלבש כך.
"מעניין", אמר, "גם כשהרב עובדיה הלך עם הגלימה הידועה, לא עלה על דעת בניו ללבוש משהו דומה… מה הקשר? אבא שלי תלמיד חכם עם חלוקא דרבנן, אז גם אני? מה זה? כיתה? תלבושת אחידה? כל הרחוב צריך לדעת שאתה נכד של גאון? מה יש לך מזה? מעניינים אתם, חסידים של אמריקה".
עד מהרה הפסיק לשאול והחל מאזין לי בשקט ובקשב רב. סיפרתי וסיפרתי, על חיי במחיצתו של אבא גדול כזה, על הכבוד והגדולה שהם מנת חלקי מלידתי, על היותי אדם ציבורי בעל עסקנות ענפה שיש לה השפעה כבירה, על חיי הבית הבלתי תקינים, על רעייתי, על הילדים. גיליתי לבי ברמיזה דקה גם לענינים רוחניים הטעונים שינוי אצלי ואיני יודע מתי ואיך ומה לעשות לגביהם.
דיברתי ודיברתי, בעברית משובשת, והוא פיענח ושתק. לא שפט, לא הביע דעה, רק הקשיב בשימת לב. לאחר שהארכתי מאד, הגעתי להפוגה והוא המשיך בשתיקתו. ביקשתי לקבל תגובה מפיו. חשתי שיש לו הרבה מה לומר ולא אשמע זאת לעולם במקום אחר.
אלקנה נענה לי כי אכן יש דברים בפיו אך חושש להשמיעם. שזורה בהם תוכחת מוסר ולא כל אחד זכאי להוכיח. הבטחתי לקבל הכל ברוח טובה, הפצרתי, והוא ניאות להסכים.
סימן לי להתקרב אליו יותר, נזהר שדבריו לא יישָמעו עד זוגתי שבפאתי החדר – ופתח לדבר בקול נמוך, מלא רכות וחמלה.
איני יודע איך להגדיר את המקלחת ששטפה אותי באותה שעה. צוננין או רותחין. בשרי נעשה חידודין בפתחו להשמיע את דבריו על הנעשה עמי:
"אתה פועל דברים גדולים וחשובים מאד. בהחלט. גם כיבוד הורים זה טוב, מצוה גדולה לכבד אבא. אבל אילו היה אביך הצדיק יודע על חשבון מה אתה עוזר לו – שוכר היה משרתים אחרים שיעשו את המלאכה הקדושה הרבה יותר טוב ממך, עם הרבה פחות נזק…
היכן שמענו על צדקה וחסד בלי לדאוג לילדים? את זה השם רוצה? אביך חפץ בכך? תגיד, ילדים יכולים לגדול בלי אבא? תגיד, היית רוצה שבתך תינשא לבעל צדיק כזה שישאיר אותה מאחורה? האינך רואה שאֵם הבנים איננה שמחה? איכה ישבה בדד…
אתה עצמך קהילה… אשתך היא קהילה, הבית שלכם זה קהילה… אתם צריכים אדמו"ר לביתכם הפרטי, רבי לחיים שלכם… אתם זקוקים למנהיג עבור הנפש, עבור היהדות שלכם…
כבוד? התנשאות? התפארות? ראווה? שקר? אינך חושש מהרעלים האיומים הללו? הרי הם נזק מחריד לנפש… בוץ עכור על הנשמה… מידות לא מעובדות? בלי מוסר? בלי דרך ארץ? הרי הנפש נשחתת לגמרי… ביום שהן מתפרצות, האדם הולך לכלא…
איפה טהרת הלב? איפה שמחה בהשם? איפה שמירת העינים? איפה התבודדות עם אבא בשמים? איפה קצת השתתפות עם צער השכינה בגלות? איך אפשר לעבור חיים ככה, שנה ועוד שנה, בלי קירבת אלוקים באמת?"
מעולם לא המטירו עלי מילים כאלה. כמו אבני ברד הם סקלו את מגדלי חיי. עד היום לא אדע איזו זכות עמדה לי באותה שעה – שלא התנגדתי, לא התגוננתי, לא התקוממתי, לא זלזלתי, לא הסברתי את עצמי. פתחתי את הלב להיות כלי קיבול לדיבורי אמת וזכיתי לבלוע כל הגה בצמאון.
אם הגעתי עד כאן, וקרביי כבר פעורים לניתוח, הרגשתי כי נכון הרגע לפתיחת המוגלה הגדולה. ביקשתי את רשותו להוסיף מלח על הפצעים ולשתף בטרגדיה משפחתית המתחוללת עתה אצלנו.
גברת אבוקסיס שישבה עד עתה בצד, קמה ויצאה, כנראה לא היה בכוחה לשאת עוד, וזוגתי הטתה אוזן. אלקנה הסכים ואני סיפרתי את כל מה שאפשר היה לספר.
בהשמיעי לאזני את שפי מדבר, נרעדתי כשהבחנתי פתאום באיזה רפש אנו שקועים. תאוות ממון מגונה. רצון לעשירות, לשררה והנהגה, לשליטה רוחנית על חיי אחרים. תגרת שוק, פוליטיקה זולה, 'קנאה תאוה כבוד' בשיא התגלמותם. הר פסולת עטוי בעקיטשע של משי עם ראז'וולקע שלי מלמעלה. מה גדולה הבושה והכלימה. הוי מה היה לנו.
באותו רגע, כשקלטתי איפה אני חי, רציתי לקום ולברוח להיכן שתישאני הרוח. התביישתי בעצם מציאותי. האווירה הנקיה בביתו של אלקנה, צחה יותר, זכה יותר. כמה ענווה יש פה, כמה פשטות, איך יפים כאן החיים. למה אני מעכיר כעת את האויר.
לפתע הוריד אלקנה את ראשו והחל בוכה בשקט. אוי, אוי, אוי. כתפיו רטטו, יבבותיו השקטות הרעידו אותנו. רק מילה אחת נשמעה בין ההתייפחויות: "אבא'לה, אבא'לה, אבא'לה". בכה וקינח דמעות, מלמל ועוד בכה, ועוד בכה.
משנרגע קצת, בקע קולו: "מה נענה לפני כסא הכבוד? שמיוחסים אנחנו? באמת נסבור כי אם הסבא היה צדיק ועניו, אנו נאכל את הפירות? יהדות היא יחוס? תורה היא ירושת אבות? בגדים הם מצוות? חסידות היא שושלת? ועבודה עצמית היכן היא? היכן האמונה בהשי"ת שדאג עבורך תמיד ולעולם לא יעזבך? איך לא נבוש ולא נכלם מול יהודי עממי, שאין לו תואר, אין לו הופעה של הדר, אבל בינו לאלוקיו עושה בכל יום עבודה פשוטה עם עצמו, עם אשתו, עם משפחתו…".
דומיה מדממת ואומללה רבצה במקום, מילאה את החלל עד מחנק. אילו היה פֶּה לשתיקה הכואבת והמתוחה – היתה משמיעה קול זעקה מסוף העולם ועד סופו: "לָמָּה תַתְעֵנוּ ה' מִדְּרָכֶיךָ, תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ, שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ".
זוגתי בפאתי החדר לא חדלה מלמחות דמעות שליש – ואני יללתי את חורבני בשלושה מילים חרישיות שחזרו על עצמן שוב ושוב: "אני לא יכול… אני לא יכול… אני לא יכול".
אלקנה הביט בי בכאב. עיניו נדמו לי כאגמי טוהר וצער נורא נשקף מהן. פרש זרועותיו לצדדים וסימן לי בכפות ידים פתוחות שאפסו מילים מפיו.
הצצתי בשעון, השעה מתאחרת. הגזמתי בהתשת כוחו של הישיש. לבי הנזוף, הקרוע והמורתח, גולל מעליו סלעים – אך הם נפלו על אלקנה ודמותו השתוחחה.
"מרסל?", התנער לפתע. "מרסל? אולי נחדש את קנקן התה? קצת פירות?"
התרומם לאט אל הכיור, שטף פניו והעביר ידים לחות על אזניו וזקנו. שפשף כפותיו זו בזו והציע הפסקה קלה. ארשת נעימה הלכה וחזרה אל דיוקנו. ראיתי איך אינו מניח לעצמו לשקוע בעצב ומנסה לשוב אל חיפוש רוח טובה.
הוא פסע לאיטו החוצה, בעזרת הליכון, ואני נותרתי עם זוגתי בחדר. קמתי להתמתח קצת, לגשת אל החלון ולנשום קצת אויר – והנה אני מבחין כי היא ממלמלת.
בראותה כי אני מתפלא, הגביהה מעט את קולה: "…שעריו בתודה, חצרותיו בתהילה, הודו לו, ברכו שמו, כי טוב ה', לעולם חסדו…"
– – –
"מזמור לתודה" אומרת רעייתי – ואני עודני "על נהרות בבל"…
אלקנה חזר רענן והציע שנצא אל החצר.
מגש פירות צוננים נח על שולחן נמוך, קנקן התה היה מלא. ריח טרי של ענפי הדסים קידם את פנינו. קרני שמש צהריים האירו מן הרקיע. יפה כוחם של רגבי אדמה ומעט פרחים, תחת כיפת השמים, להפיג רוח נכאה. התיישבתי על ספסל נדנדה, שהתנועע קצת אילך ואילך, והיטיתי אוזן אל אלקנה שקירב אלי את כסאו בשתיקה וחיוך קלוש.
"מה תאמר, אלקנה", ניסיתי לדובב, "מה יהיה איתנו? לאיפה זה הולך מכאן?"
"אתם צריכים קשר עם צדיק רחמן… 'כי מרחמם ינהגם'… רק רחמים מרובים, רחמים גדולים, רחמים עליונים… אלה יתקנו מה שטעון תיקון, יעזרו לשנות מה שצריך שינוי…".
הוי, אלקנה. אילו ידעת. הרי אבא שלי צדיק-הצדיקים… לא מכיר עוד רחמן כמוהו… ידי לא זזה מידו שנים רבות… רבי גדול אבא שלי…
"נכון", ענה אלקנה ולא יסף.
דקה של שקט הסבירה לי טוב יותר מאלף מלים:
כנראה לא זכיתי שזה ישפיע עלי… ראה איפה אני מונח… אבי אינו מעלה על דעתו…
"נכון".
אז מה יהיה, אלקנה? מה יהיה?
"מה שאמרתי. זקוקים אתם לצדיק רחום שיהיה לכם קשר אמיתי איתו. שילמד אתכם לחיות עם השם יתברך. צדיק שצפה הכל, שיודע הכל, שמרחם על כל, שהבטיח הכל… קיימו את עצותיו, לכו בדרכיו, היו גלויים עמו, הביאו אותו אל לבכם, שיהיה שרוי איתכם גם במצב הזה, ברחמים רבים".
אילו ידעתי – אלקנה – היכן נמצא צדיק כזה, את הים הייתי עובר כדי להגיע אליו.
"הוא נמצא, הוא קיים. הוא יסוד העולם. לא מעבר לים הוא. כי קרוב אליך, בפיך ובלבבך. אין צורך לעבור ים. את הלב צריך לפתוח, את הלב".
אתה מדבר איתי בחידות, אלקנה. יש צדיק כזה? התגלה לי את שמו?
"רבינו", אמר בפשטות את מה ששיערתי שיאמר, וכה קיויתי שלא יאמר.
"רבינו הקדוש, רבי נחמן בן פייגא".
שתיקה ארוכה ומביכה. איך אסביר את עצמי?!
אתה ברסלב, אלקנה? אתה חסיד רבינו?
"בלב ונפש".
הו, אני מכבד, אלקנה… באמת… נהרא ופשטיה… אבל לי אין אפשרות… מסורת אצלנו משנים רבות… צדיקים שלנו לא כל כך אחזו מהדרך… נורא קשה עלי הדבר… אם זה הפתרון, אלקנה, אינני רואה ישועה בשבילי…
"נכון".
לאחר שתיקה השפיל עיניו לארץ. צידד פניו לעבר כסאות הנשים שבצד ושאל:
"ומה אומרת האמא?"
את הרגע הבא, לא אשכח לעולמים:
"אני?", קולה של רעייתי, "אני בדרכו של רבינו עם כל הנשמה…".
עיני נפערו בתדהמה עד עמקי נשמתי:
"כבר כמה שנים אני שומעת כל יום בקביעות קו חיזוק של ברסלב… התיידדתי עם חברה שמדברת איתי הרבה על רבי נחמן… מידי שבוע אני מקבלת עלוני סיפורים… אני? אני חיה תמיד את דרך רבינו…"
כאילו נפלו עלי השמים.
נפגעתי והובכתי לגמרי. לא האמנתי למשמע אוזן. כחלום נדמו לי החיים. שאשתי תאמר "רבינו"? עד קרית שמונה אני צריך להגיע, כדי לשמוע מה קורה אצלי בתוך הבית?
"רגע", פניתי פתאום לזוגתי ביידיש רהוטה, "אני רוצה להבין. אסור לי לדעת מכך? אין קשר בינינו?"
תגיד אתה.
– – –
והיא ממשיכה, האשה אשר נתן ה' עמדי, ולבי מחשב להתפקע:
"איך נראה לך הייתי שורדת את החיים לבד, בלי התבודדות עם השם? איך הייתי מסוגלת שלא לצאת מדעתי במהלך שנות יללותיו של מענדי – בלי שתהיה לי התבודדות?"
מה???
"מי היה נותן לי כח להמשיך לקוות ולחכות לך, אם לא השם יתברך? מי היה מתפלל עליך אם לא ההתבודדויות שלי? מי היה מלמד אותי לעלות מהמצבים החלושים והכעוסים, אילו לא ידעתי ש'גם שם נמצא השם יתברך' ומעריך את מאמציי על אף הכל".
מאמר העולם שכאשר האדם נדהם, צובט את בשרו לוודא שאינו חולם עתה. ומה יעשה מי שחולם שהוא צובט את עצמו…
אמרי נא לי, זו את? רעייתי? מאיפה הדיבורים האלה? מדוע לא שמעתי אותם מעולם בחיים שלנו? איפה את תמיד?"
"איפה 'אני'? איפה 'אני'? כבר שנים אני שואלת – איפה 'אתה'?"
– – –
הוטלתי מלוא קומתי לאורך ספסל הנדנדה. אם על הקהילה עוברת רעידת אדמה, עלי מתהפך היום העולם.
מתוך תסכול ובלבול, עלתה מפי אמירה מרירה:
נו, ואיפה רבינו שלך? האם פעלו תפילותייך? השם שמע את כל ההתבודדות שלך?
"וודאי שמע. שמע גם שמע. עיניך רואות היום כמה הוא שומע" – – –
בקרית שמונה הונחה אבן הפינה.
פינוי, בינוי.
מאז הכל מצוי בבנייה. עם המון אבק וחצץ, בחומר ובלבנים, עמלים אנו בשמחה להקים מחדש את החיים. עוד פיסת קיר, עוד חלון, עוד דלת, עוד מרצפת.
הפקדתי את חיי הפנימיים ביד רבינו הקדוש. התקשרות זו פתחה לי את הסידור מחדש – וגם את החומש, המשניות והגמרא. רוח של פשטות שמעולם לא הכרתי, מביאה אותי יום אחר יום אל התפילות ואל הלימודים כשהנני יהודי אחר.
יחד עם זוגתי, זוכים אנו לעשות דרך נפלאה בתוך הבית ובעמקי הנפש. חיינו התהפכו מן הקצה אל הקצה – ואנו למדים להתמודד מולם גם כשאינם מאירים פנים תמיד. השינוי המתחולל בביתנו, משפיע התחדשות מוחלטת על חינוך הילדים. אופן גידולם, ככל ילד בבית יהודי. מה שהיה, כבר לא הווה ובע"ה לא יהיה.
בחסד ה', זוכה אני להתבודד ביני לקוני, דבר יום ביומו – ושם מקור חיי וחיותי. עמו ית' אדבר הכל וממנו תוצאות חיים. התבודדותי היומית, עוברת כל מיני מצבים. לא תמיד היא בהירה. פעמים רבות זקוק אני לחזק את עצמי שלמרות זאת הקב"ה נהנה מעצם הדבר שפיניתי זמן כדי להימצא אך ורק עמו ית'. אך לפעמים זוכים לחוש בעליל איך ההתבודדות מחוללת מהפכות מטהרות נפש, בהטותה את הלב אחר השי"ת מכל מקום ומצב.
כיום, בחלוף כמה שנים, קבועים לי כבר שיעורים בתורת רביה"ק ומוהרנ"ת, ביני לבין עצמי. הספרים הק' מאירים בי הטבה של ממש, פוקחים את עיני, מרעיפים עלי התחדשות ושמחה ומלמדים אותי להתהלך לפני ה' בארצות החיים.
העובדה המופלאה שמוהרנ"ת השאיר לנו את כל תורת רבינו הקדוש, כשהיא כתובה בצורה הכי מפורשת והכי מפורטת – גורמת שבאפשרות כל יהודי לגמוע את הנחל הנובע ולהחיות נפשו עם השי"ת, בלי צורך לקבל עזרה נוספת מאיש בעולם. דבר זה הינו פלא והפלא. ברסלב אינה תורה חתומה הזקוקה למפענח ולמדריך ויועץ תמידי. רבי נתן הקדוש פתח אותה לדורות באופן שאינו משתמע לשתי פנים – וב"ה זכיתי לשבת לבדי וללמוד בכתביו הרבים, והלב נהפך לקבל מהארת רביה"ק.
יחד עם זאת, הנני תלמיד טלפוני מובהק לשיחות יקרות – שאומריהם שליט"א אינם מעלים על דעתם מי ומי המקשיבים לדיבוריהם בקווי ברסלב. אולם הטוב והיפה הזה, לעולם לא יבוא כתחליף לעצם הלימוד בספרים והעשיה בפועל, שמהם עיקר חיותי.
בעניי, מלחמות היצר לא תמו והסוף שלהם עדיין אינו באופק. גם כשאני מגדיל לאיים בפתיחת שערי גהינום עליהם – אין הפסקות אש. לפעמים נראה שהושגה הבנה והאויב מניח את הנשק – אך כיום כבר ברור לי שבאותה שעה ממש הוא ממשיך לחפור נגדי ולהכין את המתקפה הבאה רח"ל. אין לי מנוס מלהתבודד ולהתחנן על נפשי. אין לי סיכוי אחר בעוה"ז ובעוה"ב.
לעתים היצר בוער בקרבי הרבה יותר מבעבר – באופן מחליש דעת המעורר בלבול נורא ופליאה גדולה: האם הנני בהתקרבות או בהתרחקות?! אלא שב"ה איני חדל מללמוד את מה שיש לרביה"ק ולמוהרנ"ת לומר דווקא על מצבים אלה. בעבר הם הוצנעו במקום הכי חבוי במציאותי, כאילו אינם קיימים. עתה הם צפים ועולים על פני השטח במלא חוצפתם- ואליו ית' אייחל שאזכה להגיב תמיד באופן הנכון.
אבא שליט"א, חלוש מאד וזקוק לעזרתי. למען כבודו ושלומו וטובתו השלימה, נותרתי סמוך אליו – ומכאן הנני עמל לפעול הרבה טוב בחצרו. איש אינו מעלה על דעתו עד היכן מוהר"ן מברסלב זי"ע מעורה ומעורב ישירות במה שנעשה בקהילתנו. בתוך קדקוד ההנהגה, שתול "לב בשר" של רבינו הקדוש. מהמקום הרך הזה שמאיר רביה"ק באנשיו – משתדל אני מאחורי הקלעים לרכך מהלכים וענינים, עד היכן שידי הקצרה מגעת.
לא תמיד אזכה בהצלחה, אך הנני מתפלל ומשתדל תמיד להשרות בסביבתנו אווירה של ויתור וסלחנות, בזכות רביה"ק ומכוחו. אחלי שביום מן הימים אראה עין בעין שנתרפאו שברים, שנתאחו קרעים, ששבנו לחיות בצוותא אמיתית כמשפחות שפויות ורגילות בישראל.
* * *
כאן המקום להביא דיבור חשוב ונוגע, שקיבלתיו ממקום יקר לי מאד:
מאז ומתמיד היה אבא שליט"א מופנם בטבעו, הקשר עם צאצאיו נשא תמיד אופי מכבד ומרוחק מעט. לא זכינו לפתיחות עמו. מה גם שזמניו לא היו פנויים לקיים עמנו שיח נרחב. מהאי טעמא אין לי את העוז לשתפו בנעשה כיום בחיי.
אך באופן נדיר הזדמנה לי שעת כושר – כשלא חש בטוב ויצא עמי להליכה באישון ליל באויר הצח. הרהבתי אז לשאלו אם קיבל מאבותיו מסורת ברורה לגבי ספרי רבינו הקדוש – וענה לי בקיצור כי אכן היתה קיימת רוח של התנגדות, אולם ידוע לו על אחד מבני המשפחה, תלמיד חכם בן עלייה, שהחיה נפשו מאד מספרי מוהרנ"ת – וזקננו הק' זי"ע ידע מכך ולא עיכב בעדו, ואף מנע מאחרים לעשות זאת.
וכה סיים אבא שליט"א את דבריו: "הרי כבר אמרו חז"ל 'אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ' – וא"כ בענין פרטי שבין אדם לקונו, אין מקום לעשות חשבונות של מסורת".
בנוגע להמשך חיי, תמים אהיה עם ה' אלוקי ולא אחקור אחר העתידות. רבינו הקדוש משקה אותי מן היין הטוב ונוטל ממני את האפשרות לטעום יין אחר. דרך ברורה סלל לפניי. דברים מפורשים חקק עבורי (ליקו"מ סא). עזרני השי"ת לבל יסורו ממני:
"יֵשׁ מַנְהִיגִים שֶׁנִּקְרָאִים בְּשֵׁם רַבִּי… וְלֹא דַּי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים אֲפִלּוּ לְהַנְהִיג אֶת עַצְמָן, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהַנְהִיג אֶת אֲחֵרִים, וְהֵם נוֹטְלִים גְּדֻלָּה לְעַצְמָן לְהַנְהִיג הָעוֹלָם. צָרִיךְ לִרְאוֹת שֶׁלֹּא לְהַסְמִיךְ אוֹתָם, שֶׁלֹּא לִתֵּן לָהֶם תֹּקֶף וָעֹז, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְכֻנִּים בְּשֵׁם רַבִּי. כִּי הֵם עַצְמָן אֵינָם חַיָּבִים כָּל כָּךְ, כִּי יֵשׁ לָהֶם יֵצֶר הָרָע גָּדוֹל לְהַנְהִיג הָעוֹלָם. אַךְ צָרִיךְ לִשְׁמֹר מְאֹד שֶׁלֹּא לִתֵּן לָהֶם תֹּקֶף וָעֹז, כִּי אֵלּוּ הַנּוֹתְנִים לָהֶם תֹּקֶף וָעֹז וְנִסְמָכִים עַל יָדָם שֶׁיִּהְיוּ נִקְרָאִים בְּשֵׁם רַבִּי, הֵם עֲתִידִין לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן"
בעזהשי"ת כבר זוכה אני להכיר את עצמי ולהודות שאיני יכול להנהיג את עצמי. חד משמעית. זיכה אותי השי"ת לזכור תמיד שהנני זקוק לרחמים רבים כדי לשרוד את קורטוב רוחניותי – ק"ו שאיני יכול להנהיג אחרים. על כן אדע נאמנה כי לא לי הגדולה וההנהגה. אם יהיה צורך, תיעשה המלאכה ביד טובים ממני ויהי רצון שיראו ברכה. איני חדל להתפלל שאם אי פעם יתגבר עלי "יצר הרע גדול" זה, שהוא חסר הגיון וצדק, לא אתן לו תוקף ועוז בסיעתא דשמיא.
גלוי וידוע לפני בוחן לבבות, שאני וזוגתי וויתרנו על הכל ורצוננו לחיות בין כשרי ישראל בכל מקום בעולם. אין לנו כאן שום ענין, מלבד כבוד הורי שליט"א ושלומם. המצב המשפחתי אינו מזהיר – וזו הסיבה שנכון לרגע זה אסור לנו להיכנס בחשש של גרימת צער ח"ו. אם יוודע הדבר בקרב קהילתנו, ינועו וירעדו אמות הסיפים, הרועדים כבר גם בלאו הכי.
יתכן שמחמת כבוד אמי תליט"א – יהיה מוטל עלי גם בהמשך להימצא בסביבה זו ולעשות את הנצרך. אלו נסיבות חיי. מאת ה' היתה זאת. אולם רביה"ק התחיל וגם הבטיח שיגמור. אם אירע עמי הבלתי יאומן, והרינו כיום היכן שאנו, סמוך לבנו ובטוח גם לגבי העתיד שיעזרנו השי"ת לעבדו בשמחה ואף להמשיך לחנך את ילדינו בדרך רבינו הקדוש, כפי שזוכים לכך כבר כיום. עד הנה עזרונו רחמיו ית' ולא עזבונו חסדיו. מייחלים אנו כי לא יעזבנו לנצח.
לקראת סיום, אם יש את נפשך לראות מה גדלו מעשי ה', תא שמע.
באחת השנים האחרונות, בחודש אלול, הוצרכה חמותי תליט"א לעבור טיפול רפואי מורכב במדינה אחרת, ונסענו לשהות עמה ולסעוד אותה. בתוך כך התברר כי זקוקים אנו להישאר שם עד לאחר חודש תשרי.
או אז עלה הרעיון הכביר שאסע משם לראשונה בחיי להיות אצל רבינו הקדוש על ראש השנה. הרי בביתו ובחצרו של אבא שליט"א, סבורים כי אני שוהה עתה עם חמותי – וזו העת להוציא אל הפועל בשקט את הנסיעה המיוחלת והקדושה אל הרבי שלי, שורש נשמתי ונצח חיי.
יצאתי לדרך שאפשר להמליץ עליה את דברי הפסוק באיוב "נעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה… אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה":
כאתרוג הנעטף באניצי פשתן לבל ינזק – הוצנעתי באותו ר"ה באומן מאחורי ערפילי הסתרה ייחודיים שנרכשו במיוחד לקראת הנסיעה:
רגלי נעולות היו בנעלי ספורט גבוהות. מכנסי ה'פעפעטע' התחלפו במכנסי בד חומות. בגד הציצית הוכנס תחת חולצה משובצת חגיגית שאינה לבנה, ועל גביה סוודר לבן צמר שהיה לי למלבוש עליון של יו"ט. במקום שטריימל כיסה את ראשי קסקט אפור רחב, שאסף תחתיו גם את פיאותי. זקני המתבדר תמיד, גולגל וקופל תחת סנטרי – ומשקפיים כהות כיסו על עיני. מזג האויר הקר, איפשר לי להתעטף במעיל עור, קצר עד המתניים – שעיקר מעלתו בכובע המחובר אליו מאחור. הגבהתיו על ראשי, להטבת ההסתרה, וצעיף צבעוני הוסיף על כיסוי זקני. בזכות בגדים אלה, הרחוקים כ"כ מהווייתי, היה בידי להגיע לרבינו הק' בשלום.
בתחפושת מלאה זו, הגעתי לבצע תמונת פספורט – לצורך חידוש הדרכון אשר "אבד". סיעתא דשמיא מיוחדת סייעה לי לדלג על מכשולים שונים שכמעט חשפו את זהותי האמיתית. במהלך הדרכים, נמנעתי מלהחליף מלים מיותרות והתרחקתי מכל מי שעלול להכירני.
התרגשתי מאד לראות מקרוב, בדרכים ובאומן, כמה וכמה מחסידיו של אבא שליט"א שהגיעו לרבינו הקדוש. עצרתי את לבי הבוער בחשק עז לגשת אליהם ולערוך עמם שיחת חברים על חיינו המשותפים. מי יודע, אולי עוד נזכה לכך אי פעם.
שוב ושוב הבחנתי ב'חסידישע יונגעלייט' ממדינתנו, בני חצרות החסידות לגווניהם הקדושים, המוצאים בברסלב את תקוות החיים. ינקו מלידתם את מעיינות הבעש"ט הק' ותלמידיו – ואל כלים קדושים אלה יוצק רבינו את אורו לנפשותיהם. צד אחד שווה בין כולם, הוא רבינו הקדוש, אשר בריח תיכון שלו מבריח מן הקצה ועד הקצה בלבם, יורד חדרי בטנם ונוקב כליותיהם.
כה התפעלתי לראותם עושים למען נשמתם, חיים את האמת שלהם בלי חשבונות. קינאתי בהם על חירותם לעשות זאת, ללא המניעות שעודן מנת חלקי. שמחתי בשבילם ובשביל ילדיהם הקטנים, שהשכילו להינתן מבעוד מועד אל ידי רביה"ק – ולא יהיו עתידים בימים יבואו, לתלות עיניהם במי שאולי יחגור עצמו לספק להם את הנצרך ברוחניות ובגשמיות, אך אין לו תשועה לתיקון נפש נצחי שאליו מצפה יהודי כל חייו עלי אדמות.
הבטתי לעברם, רואה ואינו נראה, וחשבתי – כמה מאושרים היו אילו זכו להתאגד בחבורה, לדבר על מעבריהם איש עם רעהו, לקבל כוחות ומוחות אחד מחבירו, ללמוד בצוותא בתורת רביה"ק, להגות יחדיו בדברי מוהרנ"ת. הרי כה טוב היה להם להחזיק עצמם ביחד, כרצון רבינו, ולא שיחיה כל אחד מהם את האור לבדו, כשהוא יושב סתר ובדד. כמוני.
במלון באומן, שכרתי חדר ליחיד, תמורת מחיר גבוה מאד. את סעודותי אספתי אל חדרי, מן המנות המחולקות במתחם 'שיינר', אלה שנועדו ללקיחה אל הבית. בסעודת ליל ראשון של יו"ט ישבתי לבד, וה' אור לי.
התפללתי את תפילות החג במנין דתי אמריקאי מזדמן – ובמשך היו"ט התיידדתי עם כמה מהם. החלפנו שיח נעים, בלי שנכיר איש את רעהו, וכך הומתקה מעט הבדידות בנפשי המאושרת עד שמי השמים.
הם הזמינו אותי להביא את מנותיי אליהם ולסעוד במחיצתם את הסעודות – ולא היה קץ להתרוממות רוחי בשבתי בצוותא עם נועם תמימותם ופשיטותם ויקר ערכם. איזה יהודים מתוקים יש להקב"ה בעמו. איזה אנשים כשרים ויפים מעמיד רביה"ק למלך העולם.
זמירותיהם ושיחותיהם היו לי למשיב נפש. בשנות חיי, הייתי כתולעת שנוצרה וגדלה בתוך צנון, הסבורה כי זה הוא כל כדור הארץ. אף אני, חייתי רק בתוך הבועה וכמעט לא באתי בדברים עם מי שאינו נמנה על חצרות חסידות. עתה זכיתי לצאת לאור ולבוא בקרב כלל ישראל, עַם ה', בני סגולתו.
באופן זה הביאני יודע תעלומות ית"ש, צופה נסתרות, לרבינו הקדוש. ובעמדי לפניו, והוא צפה והביט אל תוך תוכי ותוככי ביתי בסקירה אחת הרואה הכל – מיום שנחצבה נשמתי ממקורה העליון ועד סופה האחרון – נפתחו מעיינות של תהומות ומצולות נשמתי.
בידו הגדולה, קילף רבינו שכבות רבות לא רק מעל גופי. את כל מציאותי הלביש מחלצות חדשות ויעטפני בלבושי אמת ואמונה, תמימות ותפילה, הכנעה וטהרה עם כל הטוב שבעולם.
היש לכם "רֶעבִּישֶע מַעשֶֹֹֹֹה" גדול מזה?
מתוך הנחה שגם סבא אלקנה נמצא אצל רביה"ק, השתוקקתי מאד לפגשו ולשוח עמו בגדולת השי"ת מתוך שמחה עצומה. להראותו איזו זכות מופלאה גלגל הקב"ה על ידו – להביא יהודי לרבינו הקדוש ולזַכות אותו ואת ביתו בתיקון מופלא כזה לנצח נצחים. בכל מקום שהלכתי, הבטתי לכל עבר, לחפש אחר הליכון או כסא גלגלים בתקווה למצאו.
רק בהיותי בשדה התעופה, בהמתנה לטיסה החוזרת, עלץ לבי כאשר לנגד עיני פתאום מצאתי את האיש היקר הזה שכה היטיב את חיי. ניגשתי אליו בגיל ורנן להציג את עצמי ולגלות לו מי ומי הדמות הצבעונית העומדת לנגד עיניו.
אלקנה היה המאושר באדם וקם מכסאו לחבקני בחום ולרקד עמי. בגרון חנוק, בלב הומה ונרגש, יצק שפע ברכות עלי ועל כל אשר לי. הוא צהל ושמח כל כך, ופעמי לבו הטוב הדהדו אל תוך נפשי.
עטף ידי בידיו, ופיו מלמל פסוקי שמחה והלל: "כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן. מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיבי עם נדיבים".
אודה להשי"ת שזכיתי לפגשו. (מאז ועד היום לא שוחחנו. זמן קצר לאחר מכן, עבר ניתוח מורכב שממנו טרם התאושש, ירפאהו ה' מהרה ויאריך ימיו.)
לפני שנפרדנו בקושי, מתוך התרגשות שאין מילים לבטאה, פנה אלקנה לומר לי דבר מה:
"הזוכר אתה איך גררו אותי פתאום אחורה מן הכותל המערבי? ככה עם הכסא, באמצע תפילת עמידה? וואי, וואי, וואי… כמעט פרחה נשמתי… גם אתה היית אז בתחתית… אבל רבינו אומר 'כִּי יֵשׁ עִנְיָן שֶׁנִּתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה'… תראה מה זה… איפה אז, איפה היום… אילו ידע בטיטו איזו תוצאה שמימית עומדת להשתלשל מהסיפור הזה – לא היה מרים אז צעקות כאלה…".
עסקני לחיותינו המוציאים לאור את הסיפור הנפלא מחכים לשמוע תגובתכם והערותיכם על הסיפור, אפשר להשאיר הודעה בקו מערכת ברסלב שלוחה 9>5>1 או לשלוח מייל לכתובת 0431320@gmail.com
להורדת מגזין 'החייתנו' עם הסיפור המלא • ☜ הקש כאן
♦ ♦ ♦
חדשות ברסלב • התאחדות חבורות הבחורים של אנ"ש חסידי ברסלב ביתר וברכפלד לסדר לימוד של…
עולם הנגינה • שיר השבוע מעולם הנגינה הברסלבי: והשבוע חזני אנ"ש ר' שרגא לוי שליט"א,…
הלכה ומנהג • האזינו לשיעור מתומצת בהלכות ומנהגי אנ"ש חסידי ברסלב במצות 'ספירת העומר' מפי…
מן הארכיון: האזינו לשיעורו של הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטער שליט"א משנים עברו לספירת העומר:…
חדשות אוקראינה • לראשונה מאז תחילת המלחמה, נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הצהיר אתמול (שני) על…
חדשות ברסלב • שיעורי תורה וחסידות בבית המדרש 'נועם השם' דחסידי ברסלב גולת הכותרת; כינוס…