לקראת הילולת קדושי אומן: תיעוד היסטורי • מפיו ומכתבו של הגה"ח רבי מיכל דורפמן זצ"ל

לקראת יומא דהילולא של שלושים אלף הקדושים הי"ד במחיצתם בחר רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א להיטמן, בחרנו להביא תיעוד היסטורי על מיקומו של צינו של רבינו הקדוש, מתוך מכתבו של הרה"ח המפואר רבי יחיאל מיכל דורפמן זצ"ל מגדולי זקני אנשי שלומינו חסידי ברסלב מדור העבר – איך יודעים את המקום המדוייק של ציון רבינו הקדוש?, ותיעוד הקלטה היסטורית בהם מגולל הגה"ח רבי מיכל זצ"ל בעניין ועוד – מרתק מאוד:

תורגם בשינויי לשון קלים ותוספות [בסוגריים מרובעים]
ע"י הרה"ח ר' נתן אנשין שליט"א

אנשי שלומנו עוררוני לכתוב את הידוע לי אודות ציונו של רבינו ז"ל באומן, משום שאני כמעט היחיד שיודע את כל הפרטים שמהם מתברר כי המקום הזה שעליו אנו משתטחים כיום, הוא בדיוק, ממש כחוט השערה, הציון של רבינו ז"ל:

במוסקבה, שבוע לפני ראש השנה תשי"ז, פוגש אותי ר' חיים בנימין ברוד זצ"ל בבית הכנסת הגדול ואומר לי: "אני מבטיח לך שאם תסע עכשיו לאומן, להיות שם בראש השנה, תזכה לעלות לארץ ישראל עם כל בני ביתך, ממש בשנה זו".

הדברים נגעו ממש בנקודה שבלבי, ועניתי לו: "אני נוסע!"

ר' חיים בנימין היה ממש המכה בפטיש של כל תקוותי, כי בכל השנים שגליתי לסיביר, כמעט שלא עבר עלי יום שלא הזלתי דמעות לפני ה' יתברך בתפילה, שאזכה להשתחרר משם ולעלות לארץ ישראל. גמרתי אומר, שמיד אחרי השחרור – הישר מהמחנה בסיביר אסע לרבי באומן.

בשנת תשי"ג שיחררו אותי, אך עדיין היה מסוכן לנסוע לאומן, כמו כן היו עוד מניעות. אמנם, רצונות וכיסופים חזקים היו לי להגיע אל ציונו של רבינו, עד הרגע שבו דיבר אלי ר' חיים בנימין.

המסלול של הנוסעים לציון רבינו ז"ל – ממוסקבה, מטשקנט, מסמרקנד, מלמברג וממונקטש – היה דרך מז'בוז', ברדיטשוב, ברסלב ואומן.

נסעתי עם ר' חיים בנימין מיד למז'בוז', שם הוא סיפר לי, שלפני מספר שנים הגיע אדם ממוסקבה, ברכב עמוס חומרי בניה, ובנה ארבעה עמודים וגג על קברם של ר' ברוך וה'דגל מחנה אפרים' זצוק"ל, כשהוא סבור בטעות שהמקום הוא קבר הבעל שם טוב, שאכן נמצא סמוך לעמודים, ללא שום ציון. "אני התגוררתי במז'בוז' אחרי נישואי במשך כמה שנים, ואני אומר לך שהבעל שם טוב אינו טמון בין העמודים", אמר.

בהיותי שם, הגיעו גם אנשים מלמברג ועוד עיירות. הנחתי את ידי השמאלית על הקבר ואמרתי כמה תפילות, תוך שאני עומד בלי נעליים על המקום הקדוש שעליו הצביע ר' חיים בנימין כקבר הבעש"ט.

אחרי מז'בוז' נסענו ישירות לאומן, שם פגשנו כשני מנינים שבאו לקראת ראש השנה. היו אז: ר' יוחנן גלנט ז"ל, ר' יהושע חתנו של ר' שמשון [ברסקי] ז"ל, ר' ישראל קורסונסקי ז"ל, ר' משה שמואל ז"ל שמש בית הכנסת במוסקבה, ר' זלמן לייב נ"י חתנו של ר' חיים בנימין [ברוד], ר' נפתלי דובינסקי נ"י, ר' יעקב גלנט נ"י, ר' בן ציון קניבסקי נ"י, ר' מרדכי סירוטה נ"י, בנו וועלוול, ר' איציקל נ"י ועוד ועוד אנשים שכבר נמצאים בגן עדן.

ר' זאוול לוברסקי ע"ה שהגיע מלמברג, היה המנהיג, הוא היה החזן, בעל המוסף וכמעט גם בעל השחרית. היה לו קול ערב. במשך השנה, כשהיו נזכרים בקולו, היו מתעורר הרהור תשובה. ר' זאוול וזוגתו מרים הזמינו מקום לתפילה, אל הציון באו רק בזמנים קצובים.

סדר היום בראש השנה היה: היו הולכים לנהר לטבול קודם אור היום, כדי שלא יגלו אותנו. פעם אפילו ירד גשם וזה לא עצר אותנו. את התפילה סיימו בשלוש או בשלוש וחצי. לא נשאר שום זמן – תיכף הסעודה, תיכף מנחה ותיכף תשליך.

פעם אחת קיימו את תקיעת השופר לפני התפילה, כדי שאם תגיע המשטרה, יהיה זה כבר לאחר התקיעות. אחרי כל תפילה היה אומר ר' זאוול: "ברוך השם, ברוך השם, אנו יכולים לארוז בין חפצינו עוד תפילה"…

ביום השני של ראש השנה לאחר התפילה, בשעת הסעודה, היה שמח קצת, שכן כמעט יצאנו כבר מהסכנה, המשטרה לא גילתה אותנו בתפילה ו'ארזנו' כבר כמעט את כל הראש השנה.

ראש השנה היה עובר תוך בכיות גדולות, ר' זלמן לייב נ"י היה אומר, שהוא מגיע מטשקנט לאומן לראש השנה, בגלל שכאן הוא המקום הנעים ביותר לתפילה, יותר מבכל רוסיה.

בסעודה היו טועמים מעט משקה שר' יעקב גלנט היה מביא מטשקנט והיו מברכים איש את רעהו שימלא ה' כל משאלות לבו לטובה, ובעיקר שיזכה לעלות לארץ ישראל. ברכה טובה מזו האחרונה – לא היתה.

תוך כדי ישיבה בסעודה, אני שואל את ר' זאוול: "מנין לך שהמקום שעליו אנו משתטחים הוא בדיוק מקום ציונו של הרבי? ומי בנה את הבית שהציון נמצא מתחת לחלונותיו?"

סיפר ר' זאוול:

בשנת תש"ו הסתיימה המלחמה והציון היה חרב, נשארה רק שיכבת הבטון על האדמה, שאורכה בערך 2 מטרים, ורוחבה בערך 80 ס"מ. עוביה – בערך 35 ס"מ. הבטון היה סדוק ומחולק לחתיכות (כשר' יצחק גלבך היה [בתש"א] באומן, היה המצב כזה).

בתש"ז הודיעה עיריית אומן כי היא מוכרת שטחים לבניית דירות על שטח בית העלמין שבו נמצא הציון. כל הקברים שהיו כאן בעבר כבר שקועים באדמה.

(בשנת תרפ"ט, בדרכי הביתה מהישיבה בקייב, שם למדתי, סרתי לאומן, מתוך סקרנות, לראות מה זה ברסלב, כשבכוונתי לחזור הביתה, לטשמירוביץ הסמוכה לקמניץ, אחרי החג. הגיע אלי מכתב מאבי, שכיהן כרב העיר, בו הוא כותב אלי: "קרא את העיתון המצורף ותראה אם יש לך בית לבוא אליו". בעיתון, הכתוב אידיש ונקרא 'שטערן', נכתב כך: "בעירנו טשרימוביץ חי רב, דוד דורפמן שמו, שהנו אויב הקומוניסטים. נשאלת השאלה: 'האם לאדם כזה יש זכות לדרוך על אדמתנו הקדושה?! מקומו, במקרה הטוב ביותר – סיביר". כשקראתי את ה'חדשות' הללו, החלטתי להשאר באומן, כי הרגשתי שכאן ממש השורש שלי, בית אין לי, כאן טוב לי, אני מרגיש פה חיות גדולה. בהיותי אז באומן, כבר לא נראו קברים על בית העלמין, רק קבר אחד היה קיים בצדו הימני של הציון, ממש ליד הקיר, שם נטמן מגיד אחד).

הגיש ר' זאוול בקשה לרכישת שטח כדי לבניית בית, השיבו לו שאינו יכול לקבל רשיון, משום שזה ניתן רק לתושבי אומן. הגיש בקשה על שמו של גר צדק אחד, מיכל שמו, שחי באומן, והתחילו לבנות בית סמוך לציון.

התוכנית היתה, שמקום הציון ישאר קיים מתחת חלונות הבית, כפי שזה עכשיו [עד שנות התש"ן], כדי שלא יתאפשר לבנות שום דבר אחר על מקום הציון.

את שטח הציון כיסו בשכבת בטון חדשה, כך שאיש לא ירגישו שכאן נמצא קבר, כשהסימנים למיקום המדוייק של הציון הם עמודי העץ שהיו בעבר בארבע פינות האוהל. מעל השטח היו העמודים שבורים, אבל החלקים שבאדמה נשארו.

מעל העמוד [הימני] שעליו היה ראש הציון, היה אמור להיות סוף החלון השני.

חפר ר' זאוול וחיפש את העמוד, אך לא היה יכול למצוא אותו (גם אם לא היה מוצא אותו, היתה יכול להיות טעות של 30 או 40 סנטימטרים בלבד). בכה מאד וזעק: "רבי! רבי! אייכם?"

היה זה לפנות ערב.

בלילה ראה בחלומו את הרבי לבוש בלבוש יפה, עומד על גבי הציון. שאל אותו בזו הלשון: "רבי, אתם מתכוננים ללכת מכאן?" ענה לו הרבי: "לא! לא! אני נשאר כאן! תמיד ביניכם!"

בבוקר חזר ר' זאוול למקום, שוב חפר עד שהצליח למצוא את העמודים באדמה, הציב מיד את סוף החלון השני במקום בו נמצא העמוד [הימני] בראש הציון, שהוא העיקר, כך שהציון נמצא מהסוף של החלון השני, צמוד ליסוד של הבית, וממשיך [לכיוון הכניסה מרחוב בילינסקי] לאורך 2 מטרים ברוחב 80 ס"מ.

כשנגמרה הבניה בא ר' זאוול מלמברג והופתע לראות שהגר מכר את הבית לגוי, מתוך פחד שהק.ג.ב. יגלה ששם הציון ושהוא מקיים קשרים עם חסידי ברסלב הנחשבים לאויבים הגדולים ביותר, ויושיבוהו בבית הסוהר.

הגוי היה שונא ישראל ולא הרשה לגשת לציון, אך מיד החל לחלות בחולאים שונים. יצאה שמועה שהבית מכושף, התחיל הגוי לפחד ומכר את הבית לאותו גוי שחי שם עד היום [תשמ"ט]. הלה הנו גוי טוב ומרשה לגשת לציון.

בשנת תשכ"ב הלך ר' זאוול לעולמו, ואנשי שלומנו רצו למנות אותי במקומו, אך סרבתי. אולם, בראותי שאין מישהו אחר שיקבל עליו את המינוי הסכמתי לכך: לשמש כבעל-תפילה, לשכור דירה לראש השנה, לסכם עם הגוי על זמני הביקור בציון, לדאוג לסדר היום, ולביטחון – שלמשל לא ילכו שניים יחד ברחוב, שילכו לנהר כשעדיין חושך, ובמוצאי החג יסעו מיד.

וכך היה מדי שנה מנין, עד שנת תשל"א, אז עזבתי את רוסיה ועליתי לארץ ישראל.

'נוסח' לא ידעתי בתפילה, העיקר שכל התפילה, מתחילתה ועד סופה, היתה בבכיות גדולות. הרבי מגלה לנו את גודל כוחה של התפילה, הוא אומר למשל שאם היו מניחים לנפטר להתפלל, היה מתפלל אחרת לגמרי, כי רק בעולם האמת רואים את גדולת התפילה.

כשעמדתי לפני העמוד לבוש בקיטל (שם אין לכולם קיטלך, רק לחזן) ידעתי שאם המשטרה מגיעה היא עוצרת מיד את החזן, כי הוא המנהיג, המסית. שלא לדבר עלי, הנמצא ברשימה השחורה שלהם, ושלא לדבר על כך שכבר ישבתי בסיביר – הרי זו ממש מצווה לאסור אותי…

בפחד אימים כזה עמדתי לפני התיבה, תוך ידיעה שבכל רגע אני עלול למות, אלא שלעת עתה אני מת-חי…

אין זה חידוש איפוא שבכיתי כל כך במצב שכזה, שבו אדם רואה את כל ה'תוכחה' לנגד עיניו ולא יכול לעזור כלום, ואילו עתה ראש השנה, הרי זה הזמן המתאים ביותר לשפוך את הלב.

נסיעתי לארץ ישראל ארכה מתרצ"ה עד תשל"א.

כשר' אליהו חיים [רוזין] ז"ל שלח לי דרישה לארץ ישראל, הגשתי מנגד בקשת עליה לרשויות. מאז נכנסתי לרשימה השחורה שלהם. אבל היכן שהלכתי, היתה במחשבתי ארץ ישראל. כל השנים, מצ"ה עד ל"א, לא פסקתי להתפלל, שאזכה לבוא לארץ ישראל. לעתים קרובות התפללתי בבכיות עד כלות הנפש, היו רגעים שהייתי בסכנת גוויעה ח"ו.

…קצת כטיפה מן הים, אגב אורחא, אודותיי. אולי יהיה למישהו, אגב הקריאה, הרהור תשובה. רבינו ז"ל אומר: "בדרך סיפרתי סיפור, שמי ששמע אותו, היה לו הרהור תשובה".

בזה אסיים.
יחיאל מיכל בן הרב יהושע דוד הלוי דורפמן
ח"י תמוז תשמ"ט, ב"ה עכשיו בירושלים עיה"ק תובב"א

* * *

האזינו • לשעה וחצי של היסטוריה: מפי הגה"ח רבי מיכל דורפמן זצ"ל

באדיבות שער ברסלב למעבר לחץ כאן

הקלטה נדירה מהגה"ח רבי מיכל דורפמן זצ"ל: שעה וחצי של סיפור (בלשון הקודש): על עצמו, על אנ"ש באוקראינה שלפני השואה, על החיים תחת השלטון הקומוניסטי, על מסירות נפשם של אנשים נשים וטף – קדושי אומן, על הציון הקדוש (ואיך יודעים עד היום את מיקומו המדויק), על ההשתטחות על הציון הקדוש ועוד. מרתק.

כתבות קשורות: