חג השבועות • רבינו הבעל שם טוב הקדוש

זכרונם לברכה • בחג השבועות יחול יום הילולת רבינו הבעל שם טוב הקדוש זיע"א המכונה 'אור שבעת הימים' רבינו הקדוש רבי ישראל בן הרה"ק רבי אליעזר הירש זיע"א סבו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, ברסלב נייעס מגיש לפניכם סקירה מתומצתת על ימי חיו | ליקוט מהספר 'שיח שרפי קודש' | גלריית תמונות מציונו הקדוש שבמעז'בוז' שבאוקראינה:

כתבות קשורות:
שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח • מנהגי אנשי שלומינו וסיפור נסיעת הבעל שם טוב

לרגל הילולת אור שבעת הימים רבינו הבעל שם טוב הקדוש זיע"א סבו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, שיחול בחג השבועות הבעל"ט מוגש לפניכם סקירה מתומצתת על ימי חיו:

לידתו – בנס

הבעל שם טוב הקדוש נולד לאביו, רבי אליעזר הירש, לעת זקנתו. אביו ואמו חיכו במשך שנים רבות להפקד בזרע של קיימא, וכאמור, רק לעת זקנתם נפקדו, ומעשה – כך היה:

בשלב מסוים בחייהם, חטפו שודדים את רבי אליעזר, הוליכוהו למקום רחוק, ומכרוהו שם לעבד לאיש מחשובי אותו מקום. רבי אליעזר מצא חן בעיניו, ועם הזמן הפקידו אדונו על ביתו, ומשראה בכשרונותיו ניסה אדונו לשכנעו שימיר את דתו, אולם הוא סירב בכל תוקף ועמד בנסיונות קשים ומרים עד שברח משם וחזר לביתו, ובשכר זה נפקדו שניהם בבן קדוש שהאיר את עיני ישראל.

גרסה אחרת – ומוכרת יותר – תולה את זכותם של הוריו בכך שהיו מכניסי אורחים גדולים מאוד, עש הקב"ה בעצמו השתבח בהם. משכך, ביקש השטן להעמידם בנסיון על מנת לבחנם בכך. קפץ אליהו הנביא ואמר: אני אלך ואנסה אותם".

ואכן, בא לביתם מחופש לאיש עני מוכה שחין. רבי אליעזר הכניסו לביתו ואירחו בכל טוב. אליהו ניסה בכל דרך להרגיזם ולקנטרם, אולם רבי אליעזר כבש כעסו והתנהג עמו ברחמים ובחסד. לבסוף, התגלה לפניו אליהו, סיפר לו כי בא לנסותו ואמר לו שבזכות כך שעמד בנסיון, יפקדו הקב"ה בבן שיאיר את העולם בצדקותו.

ילדותו

הבעל שם טוב התייתם בילדותו. מי שגידל אותו היו אנשי עירו, אוקופ, שדאגו ללימודיו ומשגדל, מינוהו לעוזר למלמד התינוקות בעירם, וכך היה הנער לוקח הילדים מביתם אל החדר, ובדרך משנן להם תפילות ומלמדם להתפלל ולענות אמן ואמן יהש"ר.

דרכו של הנער, ישראל, היתה לצאת ליערות ולהתבודד עם קונו ולעסוק בתורה וכך עלה ונתעלה בתורה ועבודה, ואם כי בני עירו ידעו כי ירא שמים הוא, הרי שאת גדלותו האמיתית הסתיר מעין כל.

רבי אדם בעל שם

איש קדוש היה באותה עת בעיר רופשיץ ורבי אדם שמו, והיה האיש גדול וקדוש מאוד, ועוסק בסתרי תורה ויד ושם לו בתורת הקבלה, ובשל גדולתו ידוע היה בכינוי "רבי אדם בעל שם".

בידיו של רבי אדם היו כתבי תורה עתיקים, שלא שזתפם עין. בסוף ימיו, כאשר שאל רבי אדם בחלומו למי ימסרם, ענו לו משמיא "לישראל בן אליעזר בעל שם טוב מהעיר אוקופ", וכך הורה רבי אדם טרם פטירתו לבנו.

לאחר פטירתו, לקח בנו את הכתבים ונסע לעיר אוקופ, שם שאל אצל בני העיר איה הוא "הצדיק רבי ישראל בן רבי אליעזר בעל שם טוב", אולם כמובן, איש מתושבי העיר לא שמע את שמו. לבסוף, עלה על דעתו כי אולי מדובר בבחור, העוזר למלמד, שכך שמו.

כיון שכך, התחיל בנו של רבי אדם לשים עינו על תהלוכותיו של הנער, עד שראה והבין כי הוא מסתיר את גדולתו מעין כל, ובעוד כולם ישנים – הוא עוסק בתורה ובסתרי תורה, ועוד קודם שיאיר השחר הוא שם עצמו כישן למען לא יגלו גדולתו.

כיון שכך, התוודע אליו וסיפר לו על שליחותו, ושניהם קבעו ללמוד בחברותא. בכתביו הקדושים של רבי אדם – וגם בגמ' והלכה.

לאחר מעשה שהיה, הסתלק בנו של רבי אדם לבית עולמו ונקבר שם, בעיר אוקופ.

לאחר שלמד הבעל שם טוב הקדוש את הכתבים, טמנם במערה וסגר עליהם בסלע.

בעיר ברודי

לאחר מכן, עבר הבעל שם טוב לברודי, העיר הגדולה הסמוכה לאוקופ, ונהיה שם מלמד, ושם יצא שמעו כתלמיד חכם וירא שמים, עד כי לעתים היה יושב בדין כאחד מדייני העיר.

באותה עת, היה אחד מחשובי העיר – ורבי אפרים אשכנזי שמו – נזקק לאיזה דין תורה, ובתוך כך הכיר את הבעל שם טוב והוטב בעיניו מאוד, ונתן לו שטר התקשרות שיתן לו את ביתו לאשה, וכתבו שטר 'תנאים', אולם בתוך הזמן, עוד טרם נישואיהם, נפטר רבי אפרים לבית עולמו.

משכך, הלך הבעל שם טוב אל בנו של רבי אפרים – רבי אברהם גרשון מקיטוב, שהיה אחד מרבני העיר, והראה לו את כתב התנאים, על מנת שיתן לו את אחותו לשאתה לאשה.

אולם, כאשר בא הבעל שם טוב לרבי אברהם גרשון, נדמה היה לו הבעל שם טוב כבן כפר מנוער מכל וריק מתורה, שעל כן, אף כי יראתו היתה ניכרת על פניו, פקפק רבי גרשון אם ראוי לו ולמשפחתו להתשדך עם הבעל שם טוב, אך אחותו הצדקנית התעקשה לעשות רצון אביה ושניהם באו בברית הנישואין.

לאחר נישואיהם, עקר הבעל שם טוב לאיזה כפר נידח, משום שרצונו היה לעבוד את השם בלי טרדות ומניעות, ופרנסתם היתה מצויה בצמצום מחפירת טיט ומכירתו.

כמה וכמה ניסים אירעו לו לבעל שם טוב הקדוש בעת עבודתו בין היערות והררים הרמים שבין קיטוב וקוסוב וכמה פעמים גזלנים ביקשו להרע לו – אולם בראותם ניסים שנעשו לו אל מול עיניהם, כיבדוהו ולא נגעו בו לרעה.

תחילת התגלותו

בשנת תצ"ד הורה אחיה השילוני, רבו של הבעל שם טוב, לרבי ישראל כי הגיע זמנו להתגלות, ולמרות חוסר רצונו בכך, הוכרח לגלות גדולתו כרצון ה'.

בתחילה התגלה רק לחבורת צדיקים נסתרים שהיו עוסקי בנגלה ונסתר והם קיבלוהו עליהם לראש, אולם עד מהרה נתגלה אורו לחבורת החסידים ואנשי המעשה שבערי גליציה, בהם היה עובר בעת נדודיו ונסיעותיו, וגם בעיר ברוד – בה היה ה"קלויז" הידוע וחכמיו גאוני עולם נתגלתה גדולתו ורבים רבים דבקו בו.

גם מאלה שהכירוהו אך חלקו על דרכו, כיבדוהו מאוד. כך, למשל, אמר הגאון רבי חיים מרדכי מרגליות, מחבר "שערי תשובה", כי למרות שהוא עצמו מתנגד לדרך החסידות, אולם אי אפשר להתנגד לבעל שם טוב, שכן הוא גאון בתורה כאחד מהראשונים.

במז'בוז'

בשנת ת"ק, בעקבות מעשה שהיה, קבע הבעל שם טוב את דירתו במז'בוז', ושם יסד את בית מדרשו בבית המדרש העתיק של העיר, ורבים החלו לנהור אליו ולהסתופף בצילו.

בשנת תק"ב יצא הבעל שם טוב בדרכו לארץ ישראל, הא הגיע עד קושטא (איסטנבול דהיום), אולם שם גילו לו משמים כי לא הגיע העת – והוא שב לביתו.

עוד טרם נסיעתו, ביקש הבעל שם טוב מגיסו, רבי גרשון מקיטוב, לשאול את רבינו הקדוש בעל "אור החיים", שהתגורר אז בירושלים, אם יעלה לארץ הקודש אם לא. האור החיים השיבו שטרם הגיע הזמן שיעלה, אולם עוד טרם הגיע התשובה אל הבעל שם טוב, כבר יצא לדרכו ארצה, אליה, כאמור, לא הגיע.

הסתלקותו

בליל שבועות תק"כ, התאספו תלמידיו אצלו, ואמר לפניהם תורה על ענין מתן תורה, ובבוקר שלח לקרוא לתלמידיו שיתאספו כולם וביקש שיתפללו עמו.

לאחר התפילה הלך רבי נחמן מהורודנקא, מגדולי תלמידיו, לבית מהדרש להתפלל עבורו. אמר הבעל שם טוב "לחינם הוא מרעיש. אם היה יכול להכנס אותו פתח שבו הייתי אני רגיל להכנס בשמים, אזי היה פועל"

אחר כך באו כל אנשי העיר לקבל את פניו ברגל, ואמר לפניהם דברי תורה, ובעת הסעודה, ביקש הבעל שם טוב ממשמשו שיתן דבש בצלוחית גדולה, ונתן בצלוחית קטנה. ענה הבעל שם טוב ואמר "אין שלטון ביום המוות. אף המשמש אינו מקיים דברי…"

אחר כך אמר: עד כאן גמלתי עמכם חסד, עכשיו תגמלו עמי חסד.

ואמר להם סימן: שכאשר יסתלק מן העולם, יעמדו שני השעונים מלכת. ואכן, לאחר זמן קצר עמד השעון הגדול שבחר מלכת. וסבבוהו תלמידיו, שלא יראה בכך. אמר להם: "ידעתי שעמד השעון מלכת. אין אני דואג על עצמי. כי יודע אני בבירור שאצא מפתח זה ותיכף אכנס בפתח אחר"

לאחר מכן ציוה שיעמדו סביב מיטתו, ואמר דברי תורה, וזמן מה לאחר מכן עמד השעון הקטן מלכת, והסתלק אדונינו, אור שבעת הימים, מרנא ורבנא רבי ישראל בן אליעזר, הבעל שם טוב הקדוש, לבית עולמו, ביום א' שבועות שנת תקכ"ח, ונטמן בבית העלמין בעיר מז'בוז'.

באדיבות אתר 'סיפורים'.

לחצו כאן לסיפורים על רבינו הבעל שם טוב הקדוש

ליקוט מתוך הספר הנפלא 'שיח שרפי קודש' אודות הבעל שם טוב הקדוש זיע"א

מְקוֹם קְבוּרָתוֹ בְּחִינַת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל

א-סו: מְסַפְּרִין הָעוֹלָם בְּשֵׁם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, שֶׁאָמַר, שֶׁפָּעַל אֵצֶל ה' יִתְבָּרַךְ, שֶׁמְקוֹם קְבוּרָתוֹ יִהְיֶה בְּחִינַת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל (זֶה שַׁיָּךְ לְתוֹרָה ק"ט חֵלֶק ב' עַיֵּן שָׁם ה"ה). (שָׁם הִלְכוֹת חֵלֶב וְדָם הֲלָכָה ג', ז').

"מִיכַלִי בִּיסְט אַ עַם הָאָרֶץ"

א-תרכא: מַעֲשֶׂה מֵהִתְקָרְבוּת רַבִּי מִיכְל מִזְלָאטְשׁוֹב זַצַ"ל לְהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַצַ"ל: שֶׁבְּעֵת שֶׁנִּכְנַס רַבִּי מִיכְל לְהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, נָפַל עָלָיו יִרְאָה וָפַחַד מֵהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, וְאַחַר-כָּךְ נָפַל מִזֶּה, וְעָלָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי מִיכְל זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, שֶׁמִּשׁוּם כֵּן נָפַל מִיִּרְאָתוֹ אֶת הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, מִשּׁוּם שֶׁהוּא רַבִּי מִיכְל הִנּוֹ בּוּר וְעַם-הָאָרֶץ, וּכְמוֹ שֶׁמּוּבָא בַּגְּמָרָא, "בִּתְחִלָּה הַתַּלְמִיד-חָכָם נִדְמֶה בְּעֵינֵי עָם-הָאָרֶץ כִּכְלִי זָהָב וְכוּ' וְאַחַר-כָּךְ כִּכְלִי חֶרֶס, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁבַּר שׁוּב אֵין לוֹ תַּקָּנָה", וְתָפַס אוֹתוֹ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה וְאָמַר לוֹ: "מִיכַלִי בִּיסְט אַ עַם הָאָרֶץ", וְנָפַל עַל רַבִּי מִיכְל זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה יִרְאָה וּמוֹרָא מֵהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, שֶׁרָאָה שֶׁכִּוֵּן לְמַחֲשַׁבְתּוֹ. וְהִנֵּה מוֹהַרְנַ"תְּ הָיָה לוֹ גַּם-כֵּן כָּךְ, וְעָלָה בְּדַעְתּוֹ גַּם-כֵּן עִנְיָן הַנַּ"ל, וְסִפֵּר לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה זֹאת הַמַּעֲשֶׂה, וְאָחַז אוֹתוֹ בְּיָדוֹ וְאָמַר לוֹ: "מִיכְל בִּיסְט אַ עַם הָאָרֶץ", וּבָזֶה כִּוֵּן לוֹ מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁחָשַׁב אָז. וְנִתְבַּהֵל וְנִשְׁתּוֹמֵם מְאֹד, בִּרְאוֹתוֹ בְּעֵינָיו כִּי לֹא נֶעְלַם מֵאִתּוֹ כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו וְרַעְיוֹנוֹתָיו הָעוֹלִים עַל לְבָבוֹ, וּמֵאָז נִמְשְׁכוּ אֵלָיו בְּהִתְקַרְבוּת גָּדוֹל מְאֹד וְכוּ'. וְכַמּוּבָא בְּסֵפֶר "כּוֹכְבֵי אוֹר" חֵלֶק אַנְשֵׁי מוֹהֲרַ"ן סִימָן ג'. (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל, שם).

עֲבוֹדָה בְּהִתְלַהֲבוּת

א-תרט: אָמַר מוֹהַרְנַ"תְּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, שֶׁאַחַר שֶׁנִּתְקָרֵב לַצַּדִּיקִים מִתַּלְמִידֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַצַ"ל, שֶׁהוּא מֵבִין, אֲשֶׁר יֵשׁ חִלּוּק גָּדוֹל בֵּין חָמִיו וּבֵין הַצַּדִּיקִים הַמִּתְנַהֲגִים בְּדֶרֶךְ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, כִּי חָמִיו אַף-עַל-פִּי, שֶׁהָיָה צַדִּיק גָּדוֹל, כַּיָּדוּעַ, אוּלָם, כָּל עֲבוֹדָתוֹ לֹא הָיְתָה בְּהִתְלַהֲבוּת כְּדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים הַנַּ"ל. (שם).

מִי חָשׁוּב יוֹתֵר הַעִוֵּר או הַקַמְּצָן

א-תקפה: סִפֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה מַעֲשֶׂה, שֶׁהָיָה בִּזְמַן הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, שֶׁמְּנַגֵּן וּמְתוֹפֵף אֶחָד הָיָה עִוֵּר וְהָיָה מְנַגֵּן עַל הַחֲתֻנּוֹת, וּמִזֶּה הָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ. לְאַחַר פְּטִירָתוֹ נִתְוַדְּעוּ כֻּלָּם, שֶׁלֹּא הָיָה עִוֵּר כְּלָל וּכְלָל, וְהָיוּ לוֹ עֵינַיִם טוֹבוֹת וְרַק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים, עָשָׂה עַצְמוֹ כָּל יְמֵי-חַיָּיו כְּעִוֵּר, עַד שֶׁכָּל הָעוֹלָם חֲשָׁבוּהוּ לְעִוֵּר. וְעוֹד הָיָה אִישׁ אֶחָד גְּבִיר גָּדוֹל, אוּלָם קַמְּצָן גָּדוֹל, שֶׁלֹּא נָתַן אֲפִלּוּ פְּרוּסַת לֶחֶם לְעָנִי לִצְדָקָה, וְהָיָה נִבְזֶה בְּעֵינֵי כֻּלָּם בִּשְׁבִיל זֶה, וְהָיָה אָז בָּעִיר אִישׁ אֶחָד בַּעַל-צְדָקָה גָּדוֹל וְהָיָה תּוֹמֵךְ בְּכָל הָעֲנִיִּים בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכָל מַחְסוֹרָם וְכוּ', הֵפֶךְ מַמָּשׁ מֵהֶעָשִׁיר הַקַּמְּצָן הַזֶּה. וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר נִפְטַר הַגְּבִיר הַנַּ"ל, שֶׁכֻּלָּם הָיוּ מְבַזִּים אוֹתוֹ מֵחֲמַת קַמְּצָנוּתוֹ. לְמָחֳרָת פְּטִירָתוֹ, כְּשֶׁהָלְכוּ הָעֲנִיִּים לְהַבַּעַל צְדָקָה הַנַּ"ל שֶׁיְּפַרְנְסֵם, אָמַר לָהֶם, שֶׁעַכְשָׁו אֵין לוֹ יוֹתֵר מַה לִּתֵּן לָהֶם, מֵחֲמַת שֶׁכָּל מַה שֶׁהָיָה נוֹתֵן לָהֶם כָּל הַשָּׁנִים, הָיָה מִשֶּׁל זֶה הַגְּבִיר הַקַּמְּצָן שֶׁמֵּת עַתָּה… וּמֵחֲמַת שֶׁלֹּא רָצָה לֵהָנוֹת מֵהַכָּבוֹד שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ עַל נְדִיבוּת לִבּוֹ, וּכְדֵי שֶׁתִּהְיֶה נַעֲשֵׂית הַמִּצְוָה בְּלִי שׁוּם פְּנִיּוֹת, וְלָכֵן הָיָה נוֹתֵן אֶת הַצְּדָקוֹת לָאִישׁ הַזֶּה שֶׁיְּחַלְּקֵם. וְאוֹתוֹ חָשְׁבוּ כֻּלָּם לְקַמְּצָן גָּדוֹל, וְעַכְשָׁו שֶׁמֵּת, אֵין יוֹתֵר מִי שֶׁיִּתֵּן, וְאָז יָדְעוּ כֻּלָּם גְּדֻלָּתוֹ. וְשָׁאַל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב לְתַלְמִידָיו הַצַּדִּיקִים: מִי מִשְּׁנֵי הַצַּדִּיקִים הַנִּסְתָּרִים הָאֵלּוּ חָשׁוּב יוֹתֵר? וְלֹא יָדְעוּ הַתַּלְמִידִים לְהַכְרִיעַ בָּזֶה. נַעֲנָה לָהֶם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב וְאָמַר: "גַּם בַּשָּׁמַיִם אֵין יוֹדְעִים לְהַכְרִיעַ, מִי מֵהֶם חָשׁוּב יוֹתֵר" "אִין הִימְל וֵוייסְט מֶען אוֹיךְ נִישְׁט". (מַעֲשִׂיוֹת וּמְשָׁלִים).

עוֹלֶה לַמָּרוֹם בְּשׁוּק מֶעזְבּוּז

א-תקלב: פַּעַם-אַחַת אָמַר הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה: "אִם הָיָה לִי עֲדַיִן אֶת זוּגָתִי הָרִאשׁוֹנָה, הָיִיתִי עוֹלֶה לַמָּרוֹם בְּשׁוּק מֶעזְבּוּז בְּאֶמְצַע הַיּוֹם לְעֵינֵי כֹּל, וְלֹא כְּמוֹ אֵלִיָּהוּ שֶׁעָלָה בַּמִּדְבָּר…" (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל, המשך שיחות וסיפורים מרביז"ל סנ"ח).

פּוֹשֵׁט אֶת רַגְלַי וּמַגִּיעַ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל

[ג-תרד: אָמַר הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב: "אִלְמָלֵא הָיָה לִי אֶת הָאֵשֶׁת נְעוּרִים, הָיִיתִי אַךְ פּוֹשֵׁט אֶת רַגְלַי וּמַגִּיעַ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל", "וֶוען אִיךְ וָואלְט גִיהַאט מַיין אֵשֶׁת נְעוּרִים, וָואלְט אִיךְ אוֹיסְגִישְׁטְרֶעקְט מַיינֶעַ פִיס צוּ אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל". (- אבני"ה ברזל).]

הַסֵּפֶר "שִׁבְחֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב"

א-תקכא: סֵפֶר "שִׁבְחֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב" נִכְתַּב לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּת הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, שֶׁנִּתְקַבְּצוּ הַתַּלְמִידִים יַחַד וְסִפְּרוּ כָּל אֶחָד מַה שֶּׁיָּדַע, וְהַהִתְקַבְּצוּת הָיָה אֵצֶל הָרַב מֵעִיר לִינִיץ, שֶׁהָיָה מִתַּלְמִידֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב וְהוּא יָדַע הַרְבֵּה מַעֲשִׂיּוֹת מֵהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זְצוּקַ"ל, וּמִזֶּה נַעֲשָׂה הַסֵּפֶר "שִׁבְחֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב". (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל, שם ס"ל).

א-רחצ: וְאַף-עַל-פִּי שֶׁמּוּבָא בָּהֶם הַרְבֵּה מַעֲשִׂיּוֹת מֵהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַצַ"ל וּמִשְּׁאָר צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים, אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת נִרְאֶה מֵהֶם הִתְגַּלּוּת נוֹרָאוֹת בְּשִׁדּוּד הַטֶּבַע וְהוֹדָעַת עֲתִידוֹת אֲבָל לֹא כְּהַמַּעֲשִׂיּוֹת הַכְּתוּבִים בְּהַסְּפָרִים הַנַּ"ל, אֲשֶׁר רֹב הַסִּפּוּרִים בְּעֵת מִשְׁתֵּה-הַיַּיִן, אֲשֶׁר הַמְסַפֵּר עוֹמֵד בֵּין כּוֹס שְׁלִישִׁית לִרְבִיעִית, וְהַשּׁוֹמֵעַ יוֹשֵׁב וּמִתְנַמְנֵם, עַד שֶׁיּוֹתֵר מִתִּשְׁעָה חֲלָקִים בָּהֶם שֶׁקֶר, וּמְעַט הָאֱמֶת מֻרְכָּב וּמְשֻׁנֶּה וּמֻחְלָף וּמְעֹרָב [זוּלַת שִׁבְחֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב הוּא אֱמֶת מֵרֹאשׁוֹ וְעַד סוֹפוֹ, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי זֹאת מִפִּי אָבִי, הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ, שֶׁסִּפֵּר זֹאת בְּשֵׁם אַדְמוּ"ר זַצַ"ל, מִלְּבַד עַל קְצָת דִּקְצָת מֵהֶם אָמַר שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ הֵיטֵב].

מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל גֵּאוּת

א-שפ: סִפֵּר: שֶׁהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַצַ"ל הִתְפַּלֵּל פַּעַם אַחַת עִם הַחֶבְרַיָּא שֶׁלּוֹ, וְהִתְפַּלְלוּ בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל מְאֹד כְּדַרְכָּם. אַחַר-כָּךְ, כְּשֶׁגָּמְרוּ תְּפִלָּתָם רָאוּ, שֶׁהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַצַ"ל הוּא בְּפָנִים זוֹעֲפוֹת. אַחַר-כָּךְ עָנָה וְאָמַר לָהֶם: "בְּעֵת שֶׁהֱיִיתֶם מִתְפַּלְלִים, הִכְנִיס הַבַּעַל-דָּבָר בְּכָל אֶחָד מִכֶּם מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל גֵּאוּת וּרְמוּת-רוּחָא, שֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים בְּהִתְלַהֲבוּת וּבִדְבֵקוּת כָּזֶה, וְעַל-יְדֵי-זֶה נִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה קִטְרוּג גָּדוֹל עֲלֵיכֶם, וְהָיָה לִי יְגִיעָה גְּדוֹלָה, עַד שֶׁהִמְתַּקְתִּי זֹאת". וְסִפֵּר זֹאת לְמַעַן דַּעַת כַּמָּה וְכַמָּה צְרִיכִים לְהַרְבּוֹת בִּתְפִלָּה עַל זֶה, לִזְכּוֹת לְהִנָּצֵל מִגֵּאוּת שֶׁהִיא תּוֹעֲבַת הַשֵּׁם, כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁכְּבָר נְקִיִּים מִכָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת, אַף-עַל-פִּי-כֵן נִשְׁאָר בַּלֵּב גַּאֲוָה טְמוּנָה, חַס-וְשָׁלוֹם, וְכַמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה "הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה" הַנַּ"ל, [שֶׁאֲפִלּוּ מִי שֶׁכְּבָר קִיֵּם וְהִרְבָּה בְּהִתְבּוֹדְדוּת, בִּצְעָקָה וּתְפִלָּה בַּלַּיְלָה, וּבַדֶּרֶךְ יְחִידִי, עַד שֶׁיָּצָא מִכָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת, אַף-עַל-פִּי-כֵן עֲדַיִן נִשְׁאַר בְּלִבּוֹ אֵיזֶה צַד גֵּאוּת, שֶׁהוּא חוֹשֵׁב עַצְמוֹ לְאֵיזֶה דָּבָר וְהַמִּדָּה שֶׁל גֵּאוּת גָּרוּעַ מֵהַכֹּל, כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי חֲכָמֵינוּ-זִכְרוֹנָם-לִבְרָכָה (סוֹטָה ד', ב'), שֶׁהִיא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וּכְאִלּוּ בָּא עַל כָּל הָעֲרָיוֹת כֻּלָּם, עַיֵּן שָׁם]. וְעַל-כֵּן צְרִיכִין בִּשְׁבִיל זֶה לְבַד לְהִתְגַּבֵּר מְאֹד בִּתְפִלּוֹת וּצְעָקוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיַּעְזְרוֹ לְבַטֵּל גַּם אֶת זֹאת כַּמְבֹאָר שָׁם, וְלִזְכּוֹת לַעֲנָוָה אֲמִתִּית. (שָׁם אוֹת י').

רַבֵּנוּ עַל צִיּוּן הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב הַקָּדוֹשׁ

א-שס: שָׁמַעְתִּי בְּעֵת שֶׁיָּשַׁב אַדְמוּ"ר זַצַ"ל בִּבְּרֶסְלֶב, יָשַׁב פַּעַם אַחַת עִם אֲנָשִׁים, וּבְתוֹכָם הָיָה גַּם רַבִּי חַיִּים שָׂרָה'ס מִבְּרֶסְלֶב, וּפִתְאוֹם אָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה: "הָאָדָם הוּא שׁוֹטֶה כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁהַמַּלְאַךְ הַמָּוֶת הוֹלֵךְ אֲחוֹרֵי כְּתֵפָיו… הוּא מַחֲזִיק עֲדַיִן בִּשְׁטוּתָיו וַהֲבָלָיו…" וְהָאֲנָשִׁים הִשְׁתּוֹמְמוּ מְאֹד עַל הַדִּבּוּרִים הָאֵלֶּה, וְלֹא יָדְעוּ עַל מַה הֵם מְרַמְּזִין; אֲבָל הָרַב חַיִּים שָׂרָה'ס נִבְהַל מִזֶּה מְאֹד מְאֹד, כִּי נִכְנְסוּ הַדִּבּוּרִים הֵיטֵב בְּלִבּוֹ, וְיָדַע בְּנַפְשׁוֹ כִּי אַדְמוּ"ר זַצַ"ל מְרַמֵּז עָלָיו בְּאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים, וְיָשַׁב אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן בְּפַחַד גָּדוֹל. אַחַר-כָּךְ הָלְכוּ כָּל הָאֲנָשִׁים לְדַרְכָּם, וְרַבִּי חַיִּים הַנַּ"ל נִשְׁאַר יוֹשֵׁב אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן, וְשָׁאַל אוֹתוֹ אַדְמוּ"ר זַצַ"ל: "מָה אַתָּה יוֹשֵׁב"? וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבוֹ כִּי יָשַׁב בְּמָרָה שְׁחוֹרָה גְּדוֹלָה מְאֹד, וְנִכְנַס אַדְמוּ"ר זַצַ"ל לְחַדְרוֹ, וְהָלַךְ הָרַב חַיִּים אַחֲרָיו וַיֵּבְךְּ לְפָנָיו מְאֹד, וַיֹּאמֶר לְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה: "רַבִּי, אֲנִי יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי, אֲשֶׁר כַּוָּנַתְכֶם בְּהַדִּבּוּרִים הָיְתָה עָלַי, לָכֵן מְאֹד מְאֹד אֲבַקֶּשְׁכֶם לְעוֹרֵר רַחֲמִים עָלַי, שֶׁאֶשָּׁאֵר בַּחַיִּים" וַיֹּאמֶר לוֹ אַדְמוּ"ר זַצַ"ל: "כֵּן הַדָּבָר, שֶׁהָיְתָה כַּוָּנָתִי עָלֶיךָ!… אַךְ אֲנִי צָרִיךְ לִנְסֹעַ עַל צִיּוּן קֶבֶר זְקֵנִי הַקָּדוֹשׁ, הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַצַ"ל, לְמֶעזִ'יבּוּז' לְהִתְפַּלֵּל עֲבוּר הַיֶּלֶד שֶׁלִּי [שֶׁהָיָה אָז חוֹלֶה], לָכֵן תִּסַּע גַּם-כֵּן עִמִּי וְאֶתְפַּלֵּל גַּם עָלֶיךָ"! וְכֵן עָשָׂה, וְנָסַע רַבִּי חַיִּים הַנַּ"ל גַּם-כֵּן עִם רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה לְמֶעזִ'יבּוּז', וְהָלַךְ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה עַל קֶבֶר הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַצַ"ל וְהִתְמַהְמַהּ שָׁם זְמַן רַב, וְאַחַר-כָּךְ אָמַר לְרַבִּי חַיִּים בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "עֲבוּרְךָ פָּעַלְתִּי יְשׁוּעָה וַעֲבוּרִי לֹא"! "דִּיר הָאבּ אִיךְ גִּיפּוֹילְט, אוּן מִיר – נִיט…"! וְאֵין אַתָּה צָרִיךְ אֲפִלּוּ לְהִתְפַּלֵּל, אַךְ כֵּיוָן שֶׁאַתָּה פֹּה, לֵךְ גַּם-כֵּן", וְהָלַךְ אֶל קֶבֶר הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, וְאָמַר לוֹ כַּמָּה שָׁנִים יִחְיֶה עוֹד. (שָׁם מ"ב).

טוֹב יוֹתֵר לִבְחוֹשׁ הַתְּפִלָּה וְלֹּא לִבְחוֹשׁ אֶת הַתֵּה לְפָנֶיהָ

ב-נז: (בשם רבינו) אָמַר הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה לְעִנְיָן הַנּוֹהֲגִים לִשְׁתּוֹת תֵּה קוֹדֶם הַתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁיִתְפַּלְלוּ הֵיטֵב, "טוֹב יוֹתֵר לִבְחוֹשׁ וּלְבַלְבֵּל אֶת הַתְּפִלָּה וְלֹּא לִבְחוֹשׁ אֶת הַתֵּה לְפָנֶיהָ (כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹחֲשִׁים  אֶת הַסֻּכָּר שֶׁבְּמַשְׁקֵה הַתֵּה). "חְלַאפָּטְשֶׁען דֶּעם דַּאוֶוענֶן אוּן נִישְׁט חְלַאפָּטְשֶׁען דִּי טֶעה".

הַבַּעַשֵׁ"ט הָיָה שַׂר עַל אֲלָפִים עוֹלָמוֹת

ג-צ: רַבֵּנוּ אָמַר: הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַצַ"ל הָיָה שַׂר עַל אֲלָפִים עוֹלָמוֹת, הָרַב מִבַּרְדִיטְשׁוֹב זַצַ"ל עַל עוֹלָמוֹת, וְהַצַּדִּיק רַבִּי בָּרוּךְ מֶעזְבּוּז זַצַ"ל עַל רִבְבוֹת נְשָׁמוֹת. עַל הָרַב בַּעַל הַתַּנְיָא: שַׂר הָאֶלֶף, וְעַל אַחֵד אָמַר שֶׁהוּא שַׂר הַמֵּאָה. וְעַל אֶחָד אָמַר שֶׁהוּא רַבִּי שֶׁל עֶשְׂרִים חֲסִידִים.

שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים מִמִּדַּת הָאֱמֶת

ג-תרמא: בְּעֵת הַמַּחֲלֹקֶת עַל הַבַּעַל שֵׁם-טוֹב הָיְתָה אִשָּׁה אַחַת שֶׁתָּפְסָה אֶבֶן כְּדֵי לְזָרְקָהּ עַל הַבַּעַל שֵׁם-טוֹב, וּכְשֶׁא יָכְלָה לַהֲרִימָהּ מֵחֲמַת כֹּבֶד הָאֶבֶן, עָנְתָה וְאָמְרָה: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּהְיֶה כְּאִלּוּ זְרַקְתִּיו עָלָיו". אָמַר הַבַּעַל שֵׁם-טוֹב: "בָּעוֹלָם הַבָּא יֵשׁ שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים מִמִּדַּת הָאֱמֶת שֶׁלָּהּ".

הֶחְשִׁיב הַבַּעַשֵׁ"ט אֶת בִּתּוֹ אָדְל מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַיּוֹם הִתְהַלְכָה עִם כִּסּוּפִים להשי"ת

ב-עב: כְּשֶׁשָּׁאֲלוּ פַּעַם אֶת רַבֵּנוּ מַדּוּעַ הֶחְשִׁיב הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב כָּל כַּךְ אֶת בִּתּוֹ מָרַת אָדְל, סַבָּתוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ, עָנָה: "מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַיּוֹם הִתְהַלְכָה עִם כִּסּוּפִים להשי"ת, וְשָׁאֲלָה אֶת עַצְמָהּ מַה עוֹד יְכוֹלָה אֲנִי לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה לִרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ", "זִי אִיז אַרוּם גִּיגַאנְגֶען מִיט אַ פַאר בֵּיינְקְט הַארְץ וָואס נָאךְ וָואלְט אִיךְ גִּיטָאן אַ זַאךְ זָאל זַיין פַאר אִים לְרָצוֹן".

הִנִּיחָה אֶת הַתִּנּוֹק עַל הַצִּיּוּן וְהָלְכָה

ב-רכה: רַבִּי יְחִיאֵל צְבִי אָחִיו שֶׁל רַבֵּנוּ נִקְרָא עַל שֵׁם רַבִּי יְחִיאֵל סָבוֹ, הַיְינוּ אֲבִי אִמּוֹ פֵיְיגָא וּבַעֲלָה שֶׁל אָדִיל שֶׁהָיָה מְכוּנָה בְּשֵׁם הַ"דַּיְיטְשְׁל" "הַגֶּרְמַנִּי", כִּי מוֹצָאוֹ הָיָה מִגֶּרְמַנְיָה. וְהָיָה לְרַבֵּנוּ עוֹד אָח בְּשֵׁם רַבִּי יִשְׂרָאֵל וּפָנָיו הָיוּ דּוֹמִים לִפְנֵי מֵת עַד שֶׁכִּנּוּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יִשְׂרָאֵל "מֵת", וְזֶה הָיָה מֵחֲמַת מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּקַטְנוּתוֹ, שֶׁנֶּחְלָה מְאֹד עַד סָמוּךְ לְמִיתָה מַמָּשׁ, וְרָצָה עִמּוֹ אִמּוֹ פֵיְיגָא לְקֶבֶר הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב בִּצְעָקוֹת וּבְכִיּוֹת נוֹרָאוֹת, וְהִנִּיחָה אֶת הַתִּנּוֹק עַל הַצִּיּוּן וְהָלְכָה מִמֶּנּוּ, כְּשֶׁחָזְרָה פָּגְשָׁה אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא בָּרִיא וּבוֹכֶה, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ  יוֹדֵעַ הֵיכָן אִמּוֹ.
אַחַר כַּךְ בָּא אֵלֶיהָ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב בַּחֲלוֹם וְאָמַר לָהּ: אִלּוּ בָּאת אֵלַי שֶׁלֹּא בִּצְעָקוֹת הָיִיתִי נוֹתֵן לוֹ נְשָׁמָה טוֹבָה, אוּלָם מֵחֲמַת שֶׁעָשִׂית צְעָקוֹת נוֹרָאוֹת לֹא הִסְתַּכַּלְתִּי אֵיזֶה נְשָׁמָה הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ וְנָתַתִּי לוֹ נְשָׁמָה שֶׁל נִפְטָר. "הָאסְט גִּימַאכְט גִּיוַואלְדְן הָאבּ אִיךְ נִישְׁט גִּיקוּקְט וָואס פַאר אַ נְשָׁמָה אִיךְ גִּיבּ אִיהְם".
הַסְּבָרָא אוֹמֶרֶת שֶׁרַבִּי יִשְׂרָאֵל הַזֶּה, הָיָה הַבְּכוֹר, וּמִשּׁוּם כַּךְ נִקְרָא בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל עַל שֵׁם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, וְרַבֵּנוּ נִקְרָא בִּשְׁמוֹ עַל שֵׁם סָבוֹ הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נַחְמָן מֵהוֹרְדֶנְקֶע זֵכֶר-צַדִּיק-לִבְרָכָה.

הַחִלּוּק בֵּין תְּפִלַּת הַוָּתִיקִין לְבֵין הַמְאֻחֶרֶת

ה — תעז: כָּתוּב בְּשֵׁם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַ"ל שֶׁהַחִלּוּק בֵּין תְּפִלַּת הַוָּתִיקִין לְבֵין הַתְּפִלָּה הַמְאֻחֶרֶת מִמֶּנָּהּ הוּא כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב.

הֱסִיתוֹ הַבַּעַל דָּבָר לַעֲבֹר עַל דָּת

ו — תקלו: בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן חֵלֶק ב' סִימָן מ"ח וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וּמֶה עָשָׂה הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב עַל הַיָּם כְּשֶׁהֱסִיתוֹ הַבַּעַל דָּבָר לַעֲבֹר עַל דָּת, עַד כָּאן.
מְסֻפָּר שֶׁהָיָה זֶה נִסָּיוֹן שֶׁל שְׁמָד שֶׁעָמַד בּוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, בַּנִּסָּיוֹן הַקָּשֶׁה שֶׁהָיָה בִּבְחִינַת הַנֶּאֱמַר אֵצֶל דָּוִד "כִּי גֵּרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמואל א, כו, יט) רח"ל, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נָפַל בְּרוּחוֹ לְהִתְיָאֵשׁ חַס וְשָׁלוֹם. (נכפל לעיל בח"ב, סעיף רפ"ד).

זֶה הָיָה חֲבֵרְךָ שֶׁבָּא בְּגִלְגּוּל בְּסוּס

ו — תקכט: הִגִּיעַ פַּעַם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב אֶל יְהוּדִי אֶחָד וּבֵין דִּבּוּרָם שְׁאָלוֹ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב מִמַּה פַּרְנָסָתְךָ? עָנָה לוֹ פַּרְנָסָתִי הוּא הֱיוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי סוּס נִפְלָא בְּיוֹתֵר שֶׁאֲנִי עוֹבֵד עִמּוֹ וְסוּס זֶה לְמַזָּלִי הַטּוֹב הִנּוֹ סוּס בָּרִיא בְּיוֹתֵר. וְכָךְ הָלַךְ וְהִפְלִיג בְּמַעֲלַת סוּסוֹ הַבָּרִיא. שְׁאָלוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב: הַאִם זָכוּר לְךָ אֵיזֶה יְהוּדִי שֶׁנִּשְׁאָר חַיָּב לְךָ סְכוּם נִכְבָּד אוּלָם כְּבָר שָׁבַק חַיִּים וְהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ? וְאָמַר: אָכֵן הָיָה לִי חָבֵר אֶחָד כָּזֶה שֶׁהָיָה חַיָּב לִי כֶּסֶף, וּמֵת וְהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ בְּטֶרֶם פֵּרְעוֹנוֹ, הִפְצִיר בּוֹ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב שֶׁיִּמְחֹל לוֹ לְגַמְרֵי עַל חוֹבוֹ עַד שֶׁנַּעֲנָה לוֹ, וְכָתַב וְחָתַם שְׁטַר מְחִילָה עַל כָּל חוֹבוֹ וְקָרַע אֶת שְׁטַר חוֹבוֹ. וְתֵכֶף וּמִיָּד אַחַר כָּךְ נָפַל הַסּוּס מֵת. הִתְחִיל הַלָּה לִבְכּוֹת לִפְנֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב מָה עֲשִׂיתֶם לִי וּמֵאַיִן אֶקַּח כָּעֵת פַּרְנָסָה. עָנָה הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב וְאָמַר לוֹ סוּס זֶה הָיָה חֲבֵרְךָ שֶׁבָּא בְּגִלְגּוּל בְּסוּס זֶה, וְעָבַד אֶצְלְךָ כְּדֵי לִפְרֹעַ לְךָ אֶת חוֹבוֹ וְכָעֵת שֶׁמָּחַלְתָּ לוֹ מִמֵּילָא הִתְפַּגֵּר.

בַּיִת קַר יְהוּדִי קַר

ו — תקל: בִּזְמַנּוֹ שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַ"ל דָּר בְּמֶעזְבּוּז יְהוּדִי תַּלְמִיד חָכָם וְחָשׁוּב, אוּלָם מִשּׁוּם מָה לֹא הֶעֱרִיצוּ וְהֶעֱרִיכוּ אוֹתוֹ הַבְּרִיּוֹת, וְהָיָה הַדָּבָר לְפֶלֶא עַד שֶׁשָּׁאַל הוּא עַצְמוֹ אֶת הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב לְפֵשֶׁר דָּבָר זֶה. אָמַר הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב לַאֲנָשָׁיו הִכָּנְסוּ לְבֵיתוֹ בִּימוֹת הַחֹרֶף וְתִרְאוּ אִם קַר אֶצְלוֹ בַּבַּיִת, וּכְשֶׁבִּקְּרוּ בְּבֵיתוֹ רָאוּ שֶׁאָכֵן קַר בּוֹ מְאֹד וְאֵינוֹ מְחַמֵּם כַּיָּאוּת אֶת דִּירָתוֹ. עַל אַף הַיְכֹלֶת שֶׁהָיָה לוֹ לַדָּבָר, הִפְטִיר הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב וְאָמַר "בַּיִת קַר יְהוּדִי קַר", "אַ קַאלְטֶע שְׁטוּבּ אַ קַאלְטֶער יוּד". שֶׁמֵּחֲמַת קַמְצָנוּתוֹ שֶׁאֵינוֹ דּוֹאֵג לֵהָנוֹת מִמָּמוֹנוֹ אַף עֲבוּר מַחְסוֹרוֹ הַקָּשֶׁה, עַל כֵּן נוֹהֲגִים בּוֹ גַּם כָּךְ הַבְּרִיּוֹת, בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.

בֶּגֶד קָצָר – יְהוּדִי קָצָר

שם: כְּמוֹ כֵן אָמַר פַּעַם לְעִנְיַן אֵלּוּ שֶׁשִּׁנּוּ לְבוּשָׁם מִמְּעִיל אָרֹךְ לִמְעִיל קָצָר "אַ קוּרצֶע בֶּגֶד אַ קוּרצֶער יוּד". (בֶּגֶד קָצָר – יְהוּדִי קָצָר).

נִפְטַר בְּיוֹם שָׁבוּעוֹת בֵּין שַׁחֲרִית לְמוּסָף.

ו — תקלא: הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַצַ"ל נִפְטַר לְבֵית עוֹלָמוֹ בִּשְׁנַת תק"כ בְּיוֹם שָׁבוּעוֹת בֵּין תְּפִלַּת שַׁחֲרִית לְמוּסָף.

הִנְהִיג שֶׁלֹא מְלַוִּים הַבָּנִים אַחַר מִטָּתוֹ

ו — תקלב: אַחַת מִתַּקָּנוֹתָיו שֶׁהִנְהִיג הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב בִּהְיוֹתוֹ בְּעִיר אוּמַן הָיָה שֶׁבִּפְטִירַת אָדָם לֹא הָיוּ בָּנָיו מְלַוִּים וְהוֹלְכִים אַחַר מִטָּתוֹ אֶלָּא הָיוּ מַקְדִּימִים וְהוֹלְכִים לְבֵית הַקְּבָרוֹת וּמַמְתִּינִים לוֹ שָׁם, וְאַחַר טָהֳרָתוֹ כְּשֶׁהֱבִיאוּהוּ לְבֵית הַקְּבָרוֹת הָיוּ בָּנָיו עוֹמְדִים בְּצַד בֵּית הַקְּבָרוֹת וְאוֹמְרִים שָׁם קַדִּישׁ אַחֲרָיו. וְנֹהַג זֶה נָהֲגוּ שָׁם כָּל הַיָּמִים.

וְכַמָּה דַּפִּים צָרִיךְ לִלְמֹד כְּדֵי לַהֲסִיר הֲכּוֹבַעֲ לְגַמְרֵי

ו — תקנג: נִכְנַס פַּעַם הַצַּדִּיק רַבִּי מֶנְדְּלִי מִוִּיטֶעפְּסְק זַצַ"ל בִּתְחִלַּת הִתְקָרְבוּתוֹ לְדֶרֶךְ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַ"ל אֶל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב פְּנִימָה, וְהָיָה אָז בְּהִתְרוֹמְמוּת הַנֶּפֶשׁ אַחַר שֶׁלָּמַד תּוֹרָה הַרְבֵּה, וְהָיָה חָבוּשׁ בְּכוֹבָעוֹ כְּשֶׁהוּא מוּרָם מֵעַל מִצְחוֹ בְּגֹבַהּ הַמֶּצַח, עָנָה וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַ"ל כַּמָּה דַּפִּים גְּמָרָא לָמַדְתָּ עַד הֵנָּה כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְהָרִים כּוֹבַעֲךָ בְּגֹבַהּ הַמֵּצַח וְכַמָּה דַּפִּים גְּמָרָא צָרִיךְ אַתָּה עוֹד לִלְמֹד כְּדֵי לַהֲסִירוֹ לְגַמְרֵי.

בְּמָקוֹם שֶׁחוֹשֵׁב הָאָדָם שָׁם הוּא

ו — תקכז: הִגִּיעַ פַּעַם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב עִם הַחֶבְרַיָּא לְאֵיזֶה מָקוֹם וּבְעָבְרָם רָאוּ אֵיזֶה יְהוּדִי עַם הָאָרֶץ יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל בִּלְהִיטוּת בְּשַׂר בְּהֵמָה, נִפְלַט מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, וְאָמַר, הַבִּיטוּ וּרְאוּ אֵיךְ שֶׁבִּלְהִיטוּתוֹ לְמַאֲכָל מִבְּשַׂר הַבְּהֵמָה נֶחֱקַק בְּפָנָיו צוּרָתָהּ שֶׁל הַבְּהֵמָה מַמָּשׁ. כִּי כַּיָּדוּעַ בְּשֵׁם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב שֶׁאָמַר שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁחוֹשֵׁב הָאָדָם שָׁם הוּא.

אִלְמָלֵא בָּאתִי רַק לְהָבִיא כָּזֶה יוֹסַלֶ'ע כְּבָר הָיָה כְּדַאי

ו — תקכג: הִתְפָּאֵר פַּעַם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַצַ"ל בְּתַלְמִידוֹ הַגָּאוֹן הַצַּדִּיק בַּעַל הַ"תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף", וְאָמַר "אִלְמָלֵא בָּאתִי לָעוֹלָם רַק לְהָבִיא לַהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּזֶה יוֹסַלֶ'ע כְּבָר הָיָה כְּדַאי". "אוֹיבּ אִיךְ וָואלְט נִישְׁט גִיבִּירֵיינְגְט צוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נָאר אַזַא יוֹסַלֶע אִיז שׁוֹין אוֹיךְ כְּדַאי".

הַתּוֹרָה מְשׁוּלָה לְמַנְגִּינָה נִפְלָאָה ולִזְכּוֹת לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ צָרִיךְ לְהוֹצִיא אֶת הָעֵינַיִם מֵהָעוֹלָם

ו — תקכב: מַעֲשֶׂה שֶׁסִּפֵּר הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב: מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ גָּדוֹל שֶׁהָיָה לוֹ בְּאַרְמוֹנוֹ אִישׁ נַגָּן שֶׁהָיָה מְנַגֵּן בְּאֻמָּנוּת גְּדוֹלָה בְּכִנּוֹר, וְהָיָה מֵטִיב בְּנִגּוּנוֹ כָּל כָּךְ עַד שֶׁכָּלְתָה נֶפֶשׁ הַמֶּלֶךְ לְשָׁמְעוֹ בְּכָל עֵת, וְהָיָה מְבַקֵּשׁ וּמַפְצִיר בּוֹ בְּכָל פַּעַם לְנַגֵּן לְפָנָיו, אוּלָם בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן וּלְרֹב נִגּוּנוֹ הִרְגִּישׁ הַמֶּלֶךְ שֶׁכְּבָר אֵינוֹ מְנַגֵּן לְפָנָיו כָּרִאשׁוֹנָה, הָלַךְ הַמֶּלֶךְ וְהֶעֱרִים עָלָיו בְּכָךְ שֶׁהִזְמִין וְקָרָא לְפָנָיו שָׂרִים גְּדוֹלִים וַחֲשׁוּבִים וְכֵן מְלָכִים מִמְּדִינוֹת שְׁכֵנוֹת, וְלִכְבוֹדָם הִתְלַהֵב הַמְנַגֵּן מֵחָדָשׁ וְנִגֵּן בְּכָל יְכָלְתּוֹ, עָבַר זְמַן וּכְבָר לֹא הָיָה לַמֶּלֶךְ אֶת מִי לְהַזְמִין כִּי כְּבָר הֵבִיא וְהִזְמִין אֶת כָּל אוֹהֲבָיו וְשָׂרָיו הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, וּלְרֹב הִשְׁתּוֹקְקוּתוֹ לִשְׁמֹעַ קוֹל נִגּוּנָיו, בְּדֶרֶךְ לֹא דֶּרֶךְ הָלַךְ וְגָרַם לְעִוְּרוֹנוֹ שֶׁל הַמְנַגֵּן, וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ בְּכָל פַּעַם כְּשֶׁרָצָה לֵהָנוֹת מִקּוֹל נִגּוּנוֹ "הִנֵּה כָּעֵת הִגִּיעַ לְאַרְמוֹנִי שַׂר חָשׁוּב וְגָדוֹל זֶה", וְהָיָה הַמְנַגֵּן מְנַגֵּן עֲבוּרוֹ נִגּוּנִים נִפְלָאִים בְּכָל יְכָלְתּוֹ כִּי הֶאֱמִין לַמֶּלֶךְ שֶׁאָכֵן שַׂר חָשׁוּב הִגִּיעַ לְפָנָיו, וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר לוֹ מִפַּעַם לְפַעַם כְּשֶׁחָפֵץ הָיָה לֵהָנוֹת מִנִּגּוּנָיו. כְּשֶׁסִּיֵּם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַ"ל מַעֲשֶׂה זוֹ אָמַר "הַתּוֹרָה מְשׁוּלָה גַּם הִיא לְמַנְגִּינָה נִפְלָאָה אֲבָל לִזְכּוֹת לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ הֵיטֵב צָרִיךְ הָאָדָם לְהוֹצִיא אֶת הָעֵינַיִם לְגַמְרֵי מֵהָעוֹלָם הַזֶּה". "דִּי תּוֹרָה אִיז אַ שֵׁיינֶער נִיגּוּן אָבֶּער צוּ הֶערְן גוּט דֶעם נִיגּוּן דַּארְף מֶען דִי אוֹיגְן אִין גַאנְצְן אַרוֹיס נֶעמֶן פוּן דִי וֶועלְט". לִבְלִי לְהַבִּיט אֵלֶיהָ וְלִבְלִי לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר פִּתּוּיֶיהָ וְרַק אָז אֶפְשָׁר לְנַגֵּן אוֹתָהּ וּלְשָׁמְעָהּ וְלֵהָנוֹת מִשִּׁירֶיהָ הֵיטֵב הֵיטֵב.

הָיוּ נִזְהָרִים לִבְלִי לֶאֱכֹל כְּלָל וּכְלָל קֹדֶם הַתְּקִיעוֹת

ו — תעט: סִפֵּר אֵיךְ שֶׁפַּעַם הָיוּ נִזְהָרִים כָּל הַחֲסִידִים הַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַצַ"ל, לִבְלִי לֶאֱכֹל כְּלָל וּכְלָל קֹדֶם הַתְּקִיעוֹת שֶׁבְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה. שֶׁפַּעַם בְּיַלְדוּתוֹ הָיָה נֶחֱלָה וְנֶחֱלַשׁ מְאֹד. וְהָלַךְ אָבִיו זַ"ל לִשְׁאֹל אֶת הָרַב שֶׁבָּעִיר אֵיךְ יִנְהַג עִמּוֹ וְהַאִם יְכוֹלִים לְהָקֵל עֲבוּרוֹ שֶׁיֹּאכַל לִפְנֵי הַתְּקִיעוֹת.

בְּכָל מָקוֹם יֵשׁ נִיצוֹצֵי נִשְׁמוֹת בְּנֵי אָדָם

ו — ו: … יֵשׁ גִּלְגּוּלֵי נְשָׁמוֹת בִּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת כַּיָּדוּעַ, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זַ"ל: אוֹכְלִים בְּנֵי אָדָם, וְשׁוֹתִים בְּנֵי אָדָם, וְרוֹכְבִים עַל בְּנֵי אָדָם, כִּי בְּכָל מָקוֹם יֵשׁ נִיצוֹצֵי נִשְׁמוֹת בְּנֵי אָדָם. (ליקוה"ל הלכות שכירות פועלים ב, ד).

גלריית תמונות: