'התאבדות' איננה פתרון…

אודות השמועה המסעירה, על התאבדותו של סופר ידוע, שנחשד בעבירות חמורות, וכשעמדו להגיש את התיק למשטרה שם קץ לחייו | התמודדות ראשונה מסוגה בציבור החרדי:

מתוך 'הלוח של ברסלב' מדור 'שיחת חברים'
וארא תשפ"ב

אח יקר! גם אם מר לך מאד בחיים – אל תיקח את ההתאבדות כאופציה…

גם אם אתה לא מצליח למצוא שום פתרון איך להיחלץ ממצבך הקשה והמר ממוות – אל תתאבד בשום פנים ואופן. ה' ידרוש את דמך מידך, כנאמר בתורה: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" (בראשית ט, ה) ופירש רש"י: "את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו".

גם פה בעולם הזה לא יספידו אותך ולא יתאבלו עליך, כפי שנפסק בשולחן ערוך: "המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו, ולא קורעין ולא חולצין" (שו"ע יו"ד סימן שמה סעיף א). "דמאבד עצמו לדעת עוון גדול הוא, ואין לו חלק לעולם הבא" (ערוך השולחן, שם).

בקיצור: זה לא משתלם בכלל… עדיף להמשיך לסבול פה בעולם הזה, ולזכות על ידי זה לזיכוך וכפרת עוונות, מאשר ליטול את החיים בידיים ועוד להיענש על כך.

◆ ◆ ◆

מה שעורר אותי לכתוב על נושא זה, היא כמובן השמועה המסעירה שהגיעה עד לאומן, על התאבדותו של סופר ו'מחנך' ידוע, שנחשד בעבירות וכשעמדו להגיש את התיק למשטרה שם קץ לחייו. האמת, שאני אישית, בשומעי את הסיפור הטראגי, היה קשה לי להתרגש. שכן, מדובר בדמות בעייתית ביותר, שהיה אחד ממובילי השינוי בתרבות והשקפת הציבור החרדי.

כבר לפני 18 שנה – ביום ט' באב תשס"ד – עמד הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל בביהמ"ד 'ירחי כלה' בבני ברק, ודרש ברבים דברים כדרבונות על אודות אותו אחד. הרי לפניכם כמה קטעים קצרים מדבריו: אני מתפלא שאנשים עם פאות וזקנים מזכירים את שמו בדחילו ורחימו, ולא יודעים איזו מפלצת זו! אני אומר את זה עם כל האחריות. כל ההורים וכל המחנכים צריכים לדעת את זה. זו אחת מן החזיתות האמיתיות של עולם התורה, וכאן זה חמור יותר מכיון שהנזק איננו גלוי לכל. זה כמו נחש, כמו עכנאי, שהארס מפעפע ויורד בלא שמרגישים. זה תהליך איטי ולא מרגישים את זה מיד.

כל הספרות והפסיכולוגיה שלו שאובות ממקורות טמאים. אנשים לא קולטים שהאיש אינו משלנו כלל. הוא משתייך במוצהר לעולם הרחוב שמעבר למחיצות … ממש כמו חזיר יער המכרסם בחינוך הטהור בצורה נוראה. הוא איש רע מעללים, עז פנים, ונמנה עם עושי רשעה ממש. שלא יגיד שלא אמרתי לו. אמרתי לו, ולא פעם אחת, אלא כמה פעמים. אמרתי לו: "אני עוקב אחריך שנים ואני רואה שאתה מזיק לכלל ישראל. כל מה שישקיעו בישיבות ובבית יעקב לרומם את הרוח היהודית האמיתית המקורית – אתה תקלקל!".

… צריכים ללכת מבית כנסת לבית כנסת, מחיידר לחיידר, מבית ספר לבית ספר, מבית יעקב לבית יעקב, להודיע ש"סורו טמא קראו למו", שהוא טמא וספריו טמאים והקייטנות שלו טמאים, חורבן ממש! ספריו טעונים שריפה, ויש לברך על שריפתן "אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעקור עבודה זרה מארצנו". אינני מוצא את הביטוי המתאים לכזה מחבל המקעקע את כל החינוך היהודי הטהור, ואני תמה מדוע המחנכים עוברים לסדר היום, כשמולם ניצבת סכנה בסדר גודל שכזה, הצוברת תאוצה כל הזמן. עד כאן, מעט מתוך דרשתו.

עם הזמן התרבו ה'מבינים' שהבינו שמדובר במשכיל מסוכן, ולפני פחות משנה (ביום ד' תמוז תשפ"א) יצא הבי"ד שבירושלים בקריאה, בשוליה חתם גם הרה"ח רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א, (מצורף בסוף הכתבה) ובה נאמר בין הדברים: "ידוע כמה הרחיקו רבותינו עיני העדה מאורי הגולה וראשי העם בכל דור ודור את כתביהם של משכילים למיניהם, גם אלו שהסתתרו תחת מסוה של צדקות, כי על כן גדול כוחה של המלה הכתובה להכות שורשים בלב הקורא אותם ובמיוחד אצל בני הנוער, עד כי החמיר מרן החת"ס זיע"א (חו"מ סי' קצז) שלא ללמוד תורה ממי שקורא בספרים חיצונים. אשר על כן מוצאים אנו חובה בנפשינו, אחרי שנדברנו עם אנשי חינוך העוסקים במלאכת הקודש, להתריע מפני כתביו של חיים ולדר והדומה להם, אשר רחוקים המה מהשקפת עולמם של יראי ה', ונגוע בנגע ההשכלה הארורה, ונראה שממקור טהור לא יהלכון ממקורות זרים, סורי גפן נכריה ובורות נשברים רח"ל. וכל אב ואם וכל מחנך לצעירי הצאן הבנים והבנות הע"י יתן אל לבו לא לתת לכתבים כאלו להכנס אל ביתו ולהרחיקם בתכלית, ולא להשתתף בשיעוריו בכל דרך ואופן שהוא".

[האמת, שחוששני שלאור מבול המודרניזציה ששטף את מחוזותינו בשנים האחרונות, והתרבותם המהירה של 'מחנכים' מדופלמים ויועצי-אחיתופל המחדירים את הפסיכולוגיה והאקדמיזציה לתוכינו – ישנם כאלה שלא יבינו כ"כ על מה הרעש הגדול, ואולי אף יתקוממו. אך אין זה הנושא שלנו כעת; עלינו לחזור ולדון בנושא ההתאבדות, ואי"ה עוד חזון למועד].

◆ ◆ ◆

מאידך גיסא, כמובן שהתעוררו בי הרחמים הפשוטים שיש בליבי על כל יהודי, מה גם שאני בטוח שהיה בו המון טוב, ויתכן גם שנפילתו להשכלה ולהחטאת הרבים, הייתה גם היא בשוגג ובתום-לב מתוך רצון לעזור ולסייע.

ואכן, כשעליתי לאחר שמיעת השמועה, לציון רבינו הקדוש, לא התאפקתי וקראתי מזמור תהילים לעילוי נשמתו, כשאני מוסיף תפילה קצרה: "רבי, אני אישית אמור ע"פ תורה לנטור טינה ושנאה למשכילים ומהרסים, אך אתה הרי אוהב ישראל אמיתי, העוסק בתיקון כל הנשמות. לכן קבל נא את מזמור התהילים שאמרתי עבורו, ועסוק בתיקון נשמתו, ושמור את עם ישראל מהשפעתו הקלוקלת, למען ייטב לו ולנו לעד".

◆ ◆ ◆

ובכן, נחזור לענין ההתאבדות: בעיניי, ומסתמא בעיני כולם, הדבר המזעזע בסיפור הזה – יותר מהחשדות על הנפילה לעבירות – היא ההתאבדות. לאחרונה שומעים על הרבה דמויות נערצות שנופלים לתאוות העוה"ז, וגם זה מזוויע כמובן. אך מה שמראה הרבה יותר על ההתרחקות מהיהדות המקורית והאמיתית, היא השימוש עם הפתרון הגויי לבריחה מבעיות – התאבדות…

אין זה סוד שבבית החולים עדיין שוכב בלי הכרה, יהודי נוסף שחצה את הקווים ועבר מהציבור החרדי המקורי לציבור החרדי- החדש בעל ההשקפה החילונית-משכילית, וגם הוא, בראותו שנחשפו מעשיו המכוערים, לפני פחות משנה, ניסה להשתמש עם ההתאבדות כפתרון לבריחה ממצבו המר. פתרון שלא היה קיים בלקסיקון של יהודי שומר תורה ומצוות. לא הייתה בכלל אופציה כזאת. תמיד ידעו שיהודי חרדי מאמין, גם אם עובר עליו מה שעובר, ממשיך לסבול ולא מעלה על דעתו להציל את עצמו מגורלו המר באמצעות התאבדות.

[אלא אם כן לצורך הימלטות מעבירות, כפי שמסופר בגמרא גיטין דף נ"ז על אותם ילדים וילדות שנשבו ע"י הגויים והשליכו את עצמם לים כדי להציל את עצמם מן החטא. וכתבו התוס' במסכת עבודה זרה: "אומר ר"ת דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה, כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם, אז הוא מצוה לחבל בעצמו, כי ההיא דגיטין גבי ילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים" (ע"ז דף יח ע"א, תוס' ד"ה ואל יחבל עצמו). וע"ע בשו"ע יו"ד סי' שמ"ה סעיף ג' ובנו"כ שם בענין שאול].

יהודי הרי מאמין ויודע שבאותו רגע בו הוא נוטל את חייו – החיים לא מסתיימים, אלא בקושי מתחילים… נשמתו הרי ממשיכה לחיות, וגם לסבול בכפלי כפליים עקב התאבדותו. כך שההתאבדות – מלבד מה שהיא אסורה ע"פ תורה – היא פתרון טיפשי ביותר, שמתאים רק למי שאינו מאמין שיש חיים לאחר המות.

◆ ◆ ◆

ובכן, שימו לב: לא באתי כאן לדון ולשפוט ח"ו את אותם אנשים מסכנים. "כי המשפט לאלקים הוא, כי רק הוא יתברך לבדו ראוי לשפוט את האדם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו, כי אם השם יתברך שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך, ועל כן הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם, כי הוא יתברך בעל הרחמים, ובוודאי הוא מקיים בנו 'הֱוֵי דן את כל האדם לכף זכות'" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, א).

באתי רק לדבר על עצם הרעיון של ההתאבדות – שאינה אלא רעיון גויי כפרני כיצד להימלט ממצוקה. ובעיקר רציתי להקיש ממנה על ה'התאבדות' הרוחנית, שהפכה גם היא אצל רבים וטובים לפתרון לבריחה ממרירות הריחוק מהשם יתברך.

כשהם רואים את ריחוקם מהשם יתברך, או מפרט מסוים ביהדות, והם נתונים במיצר ומלאים במצפונים – הם מעדיפים לקטול את הכיסופים המייסרים, ולהשלים עם המצב, ואף להצדיק אותו לפעמים. וגם התאבדות שכזאת, איננה פתרון אמיתי כלל וכלל. אדרבא ואדרבא, היא גורמת לסבל נצחי רח"ל.

עדיף להמשיך ולסבול את הרגשת הריחוק והנפילות, ולמרר יום יום לפני השם יתברך "למה לי חיים כאלה, חיים מרים ומרורים ממות" (כלשון מוהרנ"ת בתפילה שאחר תיקון הכללי). מאשר לקטול את הכיסופים, ולהשלים עם המצב, ולהגיד שהכל בסדר…

◆ ◆ ◆

מדובר בנקודה קריטית מאד לחיי היהדות שלנו, נקודה יסודית שרבינו ומוהרנ"ת מרבים לדבר עליה – ועליה רציתי לשוחח. אך מאחר שהמקום המוקצב למאמר התמלא, אני מוכרח להשאיר זאת לשבוע הבא אי"ה. ובינתיים: גוט שבת! ושלא יישמע שוד ושבר בגבולנו.