מה מניע את הברסלב'רס לעבור את מסכת התלאות • נתן גלנט עושה סדר

מאת: נתן גלנט

הטור הזה מיועד לאלו שלא טסים לאומן, לא רואים את עצמם טסים אי פעם, ואולי אפילו מרימים גבה גדולה לעבר החסידים היקרים התקועים בבלארוס כמו מסמר בלי ראש. אולי אפילו תמהים על מה הבלאגן. למה הם שם בכלל, אחריותם, שיסתדרו לבד, הם עשו החלטה רציונלית – גרועה – ושילמו עליה, וזהו.

לכן,
רציתי לספר לכם על הנסיעה לאומן – מזווית אישית.
שמעתם מן הסתם עד כמה יהודים מסרו את הנפש כדי לקיים את הציווי של רבי נחמן, להיות אצלו על ראש השנה.
אנשים השתחלו לשם בזמני השלטון הסובייטי, לפניו ואחריו. ולאורך כל השנה חלמו, כספו, התפללו, התבודדו, חסכו כסף – ועשו הכל כדי לזכות להגיע.
תכננו תכניות במשך שנה שלימה (או שנים ארוכות), טוו רעיונות. רכשו דרכונים אמריקאים מבחורי ישיבה מזדמנים, נכנסו לאוקרינה דרך מדינות צד שלישי, הכל, אבל הכל – כדי להיות שם בראש השנה.
וכל פעם משהו אחר השתבש. תמיד מישהו מהקבוצה איתרע עליו מזלו והוא נתקע בין שמיים לארץ; הוויזה שלו התבררה שלא תקפה, נאבד לו מסמך קריטי, מישהו שם עליו עין ועיכב אותו, וכולי וכולי.
תמיד היו עניינים. "מניעות" בשפה הפנימית. תמיד.

גם אחרי מסך הברזל שום דבר לא הלך חלק. "הכל תיקונים", כמו שאומרים. כמעט בכל נסיעה לאומן, ישנם תקלות. רבות, משונות, לא צפויות.
מזוודה אובדת, נשכחת, טיסה שמאחרת לצאת לדרכה, מזג אוויר לא צפוי, עיכובים על כל צעד ושעל, דרישה לשלמונים, תנאים פיזיים לא קלים, תזונה לקויה או חסרה, קריסת התקשורת לארץ ישראל, מחסור במקום תפילה נוח ונעים, ועוד ועוד.

ואנשים המשיכו לחלום, ולטוס, והאישה שלהם נשארה בבית, עם הילדים, לבד בראש השנה.
והיא סחבה לבד את ימי החג, לפעמים עם אמא שלה, לפעמים עם השוויגער שלה, לפעמים עם אחיותיה, לפעמים לבד. מתחננת לבת של השכנים שתשמור על הזאטוטים לכמה דקות כדי לשמוע שופר.
והבעל יצא למסע מפרך, מייגע, שוחק, בלי טיפת הנאה גשמית. לעיתים בלב הולם ומלא בפחד מקפיא ולופת, אמיתי, מקורי, לא מעלי אקספרס. ולפעמים אחרי כל המאמצים ההירואים – הכל נגמר בפלופ ענק. החסיד נתקע איפשהו. באכסניה באומן בלי יכולת יציאה, בבית הנתיבות בווינה, בשום מקום בעיר ויניצא, וכולי. קרה, קורה. לא מרתיע את החסידים.
כי כשהחלום כל כך לא רציונלי, גם המעשים כנראה לא הכי רציונליים. ברסלב, בכלל, לא ממש רציונלית…

בשנים האחרונות, כאשר כאילו התנאים הפיזיים הגיעו לרמת בשלות מיוחדת, ויש בשטח שפע עצום ואינסופי של מלוניות, אוכל, הסעות, טיסות, תרופות – קל לשכוח את האש הבוערת. המאכלת. היוקדת. זו שמתעלמת מכל דבר בשטח, ורוצה רק דבר אחד: להגיע לאומן. להשתטח על ציונו של רבי נחמן. לומר תיקון הכללי, לתת פרוטה לצדקה, ורצוי להקדים לכך איזו טבילה במקווה. קר או חם זה לא משנה.

אנשים.
זה לא רלוונטי אם הנושא חשוב עד כדי כך, או שעדיף להישאר בישראל עם האשה והילדים. רק רוצה למקד אתכם במהות הנסיעה. בחלק שהיא לוקחת לברסלבר בלב.
בכמיהה העזה, בגעגועים, בהשתוקקות.

יכול לומר שאני זוכר היטב את הפעם הראשונה בה ראיתי את הריקוד "אומן אומן ראש השנה" כילד בגיל שש בטרמינל אודסה החשוך והקודר. זה משהו שאי אפשר לשכוח. שנצרב על לוח הפיקוד של הלב. נכנס הכי עמוק באישיות של הבנאדם.
איך עומדים בחלל זעיר מאות בני אדם, עייפים, טרוטים, במשך שעות ארוכות, מייחלים שיגיע פקיד כלשהו לחתום על דרכונם ולהכניסם למדינתו ה"נחשקת".
איך עומדים שעות בתור, אין כסאות, מחכים. מחכים. מהומה אחת ענקית.
ואז הולכים לתור אחרי המזוודות, בתאורה מהבהבת וחלשה עד לא קיימת, שוטרים קשוחים בכל פינה. פרצוף אטום שכמו יצוק מבטון.
המזוודות מגיעות, בניכוי אלו של הבישי-מזל, יוצאים החוצה. קור פתאומי. מחכים לאוטובוס לאומן. שהתעכב משום מה. בסוף מגיע, נדחקים, עולים. נוסעים. מגיעים באמצע הלילה. לאן עכשיו? אין מפתח, המפתח נמצא, פותחים את הדלת, מגיעים לדירה איומה. ריח עצום של עובש וטחב.

אוכלים קצת שימורים, קורסים על המיטות ומתרגלים לריח איכשהו. חלק מהמבוגרים הולכים לציון, עושים תורנויות, לא מסוגלים עוד להתאפק…
למחרת הולכים כולם ביחד לציון, זה המקום הנכסף? בית קטן ופשטני, לבנים צהובות, מצבה צנועה עם פרוכת שחורה. שטח לא גדול בכלל המוקף במעקה פח או משהו אחר מאולתר. האנשים סביב דומעים, חלקם, מתפללים. עושים 'עבודות'. כל אחד שקוע עמוק עמוק בעולם שלו, במקום מיוחד שנפתח רק שמגיעים לציון הקדוש.

והנה מגיע ראש השנה.
יום הדין!
מתפללים במבנה רעוע, רוחות, גשם, קור, נחלים-נחלים של מים זורמים במאונך ובמאוזן מסביב.
מי שנאלץ לצאת לשירותים, השתדל בכל כוחו שלא יצטרך שוב עד אחרי התפילה…

איך השמחה מציפה את הקהל. להיות באומן בראש השנה! החדווה שמרחפת ומעלה את השוהים הרבה מעל הקרקע הבוצית. התחינות, החיבור העמוק לקב"ה. ההזרקה הזו של חוויה רוחנית טהורה ישירות לווריד. אומן אומן ראש השנה.

רבי נחמן מצליח להבעיר אש עזה בכל תלמיד ותלמיד שלו, אש של געגועים להשם יתברך, של קשר אישי לוהט וחם, מעלה גיצים, בהתלהבות, מעל לכל הגיון או כלל.
וכשרבי נחמן מבקש-מצווה, עושים. מגיעים לאומן. מה שמניע את התלמידים זו בערה חזקה, פנימית. איך אפשר להווכח עליה בכלל ולדבר עליה בכלים לוגיים עניניים וקרים?
יש קורונה, אין קורונה, יש ויזה, אין ויזה, יש כסף, אין כסף, יש כרטיס טיסה, אין, יש איפה לאכול, אין, יש איפה לישון, אין, יש מחזור, אין, יש בגדי שבת, אין, יש מעיל גאטקעס וצעיף, אין, יש חשק, אין חשק, לא רלוונטי. נוסעים! היידה!

ולסיום המלל.
רבי נתן אמר פעם, וסליחה על הציטוט הלא מדוייק, שהוא יכול לתת פירוש על המהר"ם שיף הכי קשה – אך לא יכול לפרש את היהודי הכי פשוט.

ואני שואל;
רבויתי.
את הברסלבער'ס אתם מנסים לפרש?…
איך אפשר בכלל.