נטפי דמעה אחר הסתלקותו של הרה"ח רבי יצחק נחום אנשין זצ"ל

עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם • נטפי דמע אחר מיטתו של הרה"ח המפואר רבי יצחק נחום אנשין זצ"ל שהסתלק לבית עולמו ואותנו עזב לאנחות ||| קווים לזכרו:

בשיאם של ימי האבל אחר הסתלקותו של הרה"ח המפואר רבי יצחק נחום אנשין זצ"ל שעלה בסערה השמימה בספירת "יסוד שביסוד" יום רביעי האחרון כ"ו אייר, שהיה מיקירי אנשי שלומינו חסידי ברסלב בעיה"ק ירושלים תותבב"א | | | קווים קצרים לזכרו ונטפי דמעה אחר מיטתו:

כתבות קשורות:
הרה"ח רבי יצחק נחום אנשין זצ"ל

נכתב ע"י נכדו הר"ר נ. בורשטיין הי"ו

כבן המתחטא לפני אביו

קווים קצרים לדמותו של אחד מבני העליה בקרתא דשופריא, חסיד המתחסד עם קונו, ה"ה מוה"ר יצחק נחום בן רבי משה נפתלי אנשין זצ"ל  (נפטר בי"א תמוז תשל"ה), שהיה בנו חביבו של החסיד הידוע רבי שמואל מאיר אנשין זצ"ל (נפטר בכ"ב סיון תשכ"א), אבי משפחת אנשין העניפה מחשובי חסידי ברסלב.

החסיד רבי יצחק נולד ביום כ"ח אלול דשנת תשי"ג, בעיה"ק ירושלים, לאביו הרה"ח רבי משה נפתלי אנשין זצ"ל, ואימו מרת רחל ע"ה לבית רוזנבלט, מגזע קודש גדולי צדיקי החסידות ה"ה הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו הרה"ק רבי זושא מאניפולי, וכן הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א ועוד.

בילדותו למד בתלמוד תורה 'עץ חיים' בירושלים, וכבר אז החלו להראות ניצני אישיותו המיוחדת והעדינה, כאשר בגילו הצעיר כבר שם ליבו להבחין בתעתועי הייצר, שמצליח לטעת בלב הנערים דמיונות של גדולה וכבוד, אם רק יתנהגו בשחצנות וגאוה ויגדילו עצמם על חשבון חבריהם תוך השפלת אחרים. נפשו העדינה מאסה בכל אלה, וכבר אז גמר אומר לקיים "הולך בתום ילך בטח", ובחר לעבוד את ה' בדרך התמימות כעבד לפני רבו וכבן לפני אביו.

בהגיעו לפרקו נישא לרעייתו החשובה תבלחט"א בת הרה"ח ר' יוסף שווארץ זצ"ל. עמה הקים בית נאמן של תורה ויראת שמים, כאשר בכל פרק בחייו מלווה אותו עבודת התמימות. אימרתו של הרה"ק רבי שמעון משמשו של רבינו הקדוש זיע"א (חיי מוהר"ן סי' קו): "אני איש תם וחפץ בתמימות", היתה נר לרגליו עד סוף ימיו, כשהוא מקיים בהידור: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו".

להלן נתאר קווים כלליים במסילות נתיבתו של רבי יצחק בדרך החיים, והחי יתן אל ליבו.

עבודת התפילה

יסוד עיקרי בחייו של רבי יצחק היה עניין העבודה שבלב – זו תפילה, אכן בדגש על עבודה ש'בלב', כי מימיו לא הלך בגדולות ובנפלאות ממנו, ולא ראה עצמו כאחד מן ה"עובדים" הנשגבים, שידם רב להם בעבודות וסיגופים, ושתפילתם ערוכה בקול רעש ורשפי אש, אך עם זאת, בתמימותו הזכה הרגיש בעומק ליבו באמת ובתמים כי התפילה לקל היא חייו, – כמבואר בליקו"מ סי' ט, בזה הלשון: כִּי עִקַּר הַחִיּוּת מְקַבְּלִין מֵהַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי". וּבִשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל כֹּחוֹ, כִּי כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּכָל כֹּחוֹ וּמַכְנִיס כֹּחוֹ בְּאוֹתִיּוֹת הַתְּפִלָּה, אֲזַי נִתְחַדֵּשׁ כֹּחוֹ שָׁם וכו'. – ומשכך התמסר אליה במשך שעות ארוכות מדי יום, בכל לבבו, כפי שנתאר להלן מעט מזעיר.

תפילתו המיוחדת היתה יוצאת מפיו בנחת רוח ובשפה ברורה ונעימה מילה במילה, תוך ביטוי מלא של כל תיבה כמונה מעות (כעין המובא בהלכה לעניין קריאת שמע), בנוסח מתחנן ומתרפק. מפעם לפעם היה חוזר בהשתפכות על תיבה אחת או כמה תיבות, שהרגיש בהם טעם מיוחד. היה דומה אז כבן המתחטא לפני אביו בתמימות ובפשיטות הכובשים את הלב.

באמונתו הצלולה צייר במוחו היטב, את דברי חז"ל "דע לפני מי אתה עומד וכו'", ומתוך זכרון זה שאב חיות עצומה בתפילה, שכן הינו עומד עכשיו לפני המלך ומרצה את בקשתו. כשהלך פעם עם חבריו – חסידי ברסלב – לשוח עם קונו בשדה, נענה אליהם באמונה תמימה וברה: "להיכן אנו הולכים עכשיו? אנו הולכים אל ה'!" (מיר גייען צום אויברשטן).

שיווע בחצי הלילה

עבודת יומו החלה באישון ליל. את דברי רבינו הקדוש בהפלגת מעלת קימת חצות, קיבל בפשיטות לעובדא ולמעשה, וקבע סדר לילו, חוק ולא יעבור, שהולך לישון מוקדם ככל האפשר כדי שיוכל להתעורר בהגיע שעת חצות, או אז היה נעור משנתו וקם לשפוך צקון לחשו בנועם וברצון לפני קונו וצורו. בנו שיחי' המתגורר בארה"ב, מעיד כי הזמן הנוח ביותר לתפוס אותו לשיחת טלפון, לאור הפרשי השעות, היתה לאחר חצות, שאז ידע ביתר וודאות שיוכל להשיג אותו כשהוא ער בביתו.

כשאתא בוקר פנה בלב מוכן להתכונן בהכנה דרבה לתפילה, ועל-אף שזו ארכה פרק זמן נכבד לא איחר משום כך את זמן התפילה. אדרבה, היה מתגבר כארי לקום משנתו די מוקדם (אחר שהשלים כמה שעות שינה לאחר עבודת 'חצות'), כחסיד נאמן לרבינו הקדוש זיע"א שפקודתו שמרה רוחו בכל ימיו, לקיים דברי השו"ע כפשוטם ולא לאחר את זמן קריאת שמע ותפילה.

בניו מעידים כי כל-כך החדיר בהם, בילדותם, את חשיבות שמירת זמני קריאת שמע ותפילה, עד שגם כשגדלו ועברו שנים רבות עוד חשו היטב את קולו הנעים מעורר אותם, ואינו מניחם להמשיך בשנתם בהגיע זמן ק"ש.

לעולם יקדים לדבר מצוה

את סדר התפילה שלו החל על-פי רוב עוד בביתו, בינו לבין קונו, וכשהיה מגיע לבית הכנסת, כבר היה בעיצומם של פסוקי דזמרה או לקראת 'ישתבח'. זאת מאחר ולא רצה להגביל את תפילתו לפי קצב התפילה הרגיל בשטיבלאך. ועדיין, גם אז הקפיד להכנס רק למניין שעדיין לא התחילו בתפילה (בהזדמנויות שונות התבטא בסלידה מאלו שבקביעות "צצים" באמצע התפילה בבית הכנסת, ובורחים עוד לפני שהתפילה הסתיימה, הוא הביע פליאה איך ייתכן לזלזל כך בתפילה ולוותר על היסוד הגדול הזה בחיי האדם).

עניין שבשגרה היה לראותו בשמחות צאצאיו, כשבאו לברכו בברכת מזל-טוב, סימן באצבעו על פיו כמי שאינו יכול לדבר כעת, כשהסיבה היא מאחר והכריזו כי בקרוב יתחיל מניין מעריב, נזדרז תכף ופתח בתפילה, כדי שיהיה פנאי בידו להוציא כל תיבה מפיו בנחת ובכוונה מילה במילה, ולהגיע לשמונה עשרה עם הציבור.

מסכת תפילתו של רבי יצחק לא הסתכמה רק בשלושת התפילות הקבועות, היא ליוותה אותו למשך כל היום, בהשתפכות נפשו באמירת מזמורי תהלים, ובשעת ההתבודדות שבה השיח כל ליבו לפני אביו שבשמים, וגם בעתים שהיה עוסק בעניינים גשמיים היה נושא תפילה ותחינה על כל דבר בתמימות ובפשיטות, ולא התבייש להרים עיניו לשמיים ולדבר ולבקש מהשי"ת כבן לפני אביו, גם בפני בני אדם.

"תתפלל לאט לאט תרגיש טעם גן עדן"

ואמנם כן, החיות והנעימות שהרגיש בתפילתו היו לאין שיעור, עד שבגודל הרגשתו חרט לעצמו חותמת מיוחדת, אותה חתם על הסידורים בביתו, תוכן החתימה היה: "תתפלל לאט לאט ותרגיש טעם גן עדן בתפילה".

ומגודל נעימות תפילתו היה קשה לו לראות את האדישות השוררת בקרב המון העם, שאינם משקיעים די בתפילותיהם, ולא חלי ולא מרגיש את גודל מתיקותה. משכך החליט להטיב מסגולתו לעם סגולה, וקבע לעצמו נוהג להשאיר את 'חותמו' על סידורים במקומות שונים בסתר באין רואים, אם בקברי הצדיקים ואם בשטיבלאך, אולי יתעורר אפילו יהודי אחד למקרא מילים פשוטות אלו ויתעורר מכך להרגיש את טעם הגן-עדן שבתפילה.

גם בימי חוליו, כשהתבוסס בייסוריו בחודשיו האחרונים, היתה התפילה משוש ליבו, ולא פסיק פומיה מתפילות ובקשות. בכל עת מצוא היו שפתותיו דובבות ועיניו נשואות למעלה. וכשאחד מצאצאיו הבחין פעם שהוא ממלמל מילים בפיו, חשב שהוא מדבר אליו וניגש לשאלו מה חפצו, נתחייך רבי יצחק ונענה לו בפשטות: "איך האב גערעדט צום אויבערשטן!" (דיברתי אל ה').

כל-כך חיבב והשתעשע בכל קטע מהתפילה, עד שקשה היה לו לוותר על חלקים ממנה, אם קרה שהמניין שבו התפלל נהג בנוסח שמדלג על קטע מסויים, כגון בני אשכנז שמדלגים את הי"ג מידות שלפני נפילת אפיים, או קהילות מסויימות המדלגות את התחנון בימים מסויימים, היה הולך באותם ימים להתפלל במקום אחר שבו ידע שכן יאמרו תחנון מלא כמנהג החסידים.

ובכלל, ההחלטה היכן להתפלל נקבעה כל פעם לפי אפשרות הכוונה והנעימות בתפילה. אם נקלע למקום כלשהו והרגיש התעוררות בסגנון התפילה שם, לא השתהה ותכף קבע שם את מקום תפילתו. כך יצא שהיה מתפלל בקביעות בכמה בתי כנסיות שונים, שחרית במקום זה ומנחה במקום שני, ביום חול בבתי כנסיות מסויימים, ובשבתות מצא את שאהבה נפשו במקומות אחרים. ולפלא שבכל מקומות תפילתו נתחבב על המתפללים, ובדרכו הייחודית השפיע לרבים את הרגשתו העמוקה בנעימות התפילה.

לישרי לב שמחה

כגודל יראתו ופחדו הנורא של רבי יצחק מפני כל בדל של איסור, יראה ששררה תמיד בקרבו, כך עסק תמיד להמשיך על עצמו חיות ושמחה דקדושה, לא בארשת חיצונית בלבד כי אם שמחה אמיתית ופנימית שמילאה את כל ישותו, ובת הצחוק שהיתה נסוכה תמיד על פניו השרתה רוח של שמחה בכל סביבותיו. תלאות שונות עדו על רבי יצחק במהלך שנות חייו, בין בענייני רפואה ובין בענייני פרנסה וכו', חרף כל אלה מעולם לא מש החיוך מעל פניו, ועל כל גל וגל שעבר עליו נאחז ביתר עוז בדרכי החסידות וההתחזקות.

כחסיד אמיתי הדבק בחסידות בכל רוחו ונפשו, היה מתהלך תדיר כשאיזו אימרה חסידית משובבת נפשות שגורה על פיו. דרכו היתה, כשהיה מוצא באחד הספרים הקדושים איזה דבר התחזקות, היה נוהג עין יפה וחוזר עליה בהתפעלות לפני סובביו, והדברים שיצאו בתום ליבו בחיות אמיתית אכן נכנסו ללב השומעים, והתעוררו גם הם לשוש ולשמוח בטוב חלקם.

דיבורי ההתחזקות שלו נבעו מהרגשת ליבו הטהור, לפי הנקודה השייכת לליבו באותו הזמן. פעמים שהתבססו על אי אילו תיבות מן התפילה שחש בהם טעם חדש, פעמים על דברי אגדה של חז"ל, ובעיקר ציטט מאוצרות ספרי החסידות השונים, בפרט מתורת רבינו הקדוש ותלמידו מוהרנ"ת מברסלב זיע"א שהיתה שגורה על פיו.

כמו כן בצעירותו היה מרבה להתחמם באור שיעוריו של הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א, וגם שוחח איתו רבות, ויסודות החיים שקנה מפיו ליוו אותו בכל שנותיו, והיה חוזר עליהם בכל עת מצוא.

בכלל, כדי להצית בנפשו של רבי יצחק רגשי קודש של שמחה, אהבה, והתעוררות לעבודת ה', לא היה צריך יותר מדי, שכן נפשו היתה תמיד ככלי מוכן מלא וגדוש בחשק והשתוקקות לעשות רצון קונו, משכך די היה בזיק קטן – איזה ניגון מעורר, או אימרה חסידית, ואפילו מטבע לשון מתוך ה'סיפורי מעשיות' די היה בו כדי להבעיר את שלהבת ליבו ביקוד אש קודש לה'.

דבקותו ברבינו הקדוש בכל נימי נפשו ניכרת היתה בכל תהלוכות חייו, ממעיינו שאב את כל חיותו שמחתו והשתוקקותו להתעלות במדריגות הקדושה, וכל אלה משכוהו כבחבלי קסם אל קברי הצדיקים והמקומות הקדושים המסוגלים לנשמה.

גם בשנותיו המאוחרות לא אבה לוותר על התעלות רוחנית זו, והיה מכתת רגליו בנסיעות ארוכות אל קברי הצדיקים, שם היה יושב ומבלה על התורה ועל העבודה, ולא היה לו בעולמו תענוג נחשק המחיה את הנפש – יותר מישיבה במקומות הקדושים ושפיכת ליבו לה'.

שומר פיו ולשונו

יחיד במינו היה רבי יצחק בשמירת הפה והלשון. נפשו העדינה לא יכלה לסבול גם ריח של לשון-הרע ומחלוקת, שאת קלונם הבין כבר בשנות ילדותו, והיה בורח מפניהם כמפני אש. כשהיה אי מי ניגש אליו לשאול בעניינים ציבוריים שריח של לשון-הרע או פוליטיק נדף מהם, היה שם שתי ידיו על פיו, ואומר בעדינות אבל בתקיפות: "אני איני רוצה לדבר מזה".

כדרכו, לא עשה רעש מהנהגתו השמורה בעניין הדיבור, אלא עשה את שלו בשתיקה ובלאט. כשישב פעם בשמחת בר-מצוה, ושמע אנשים מסביבו פותחים ומדברים על עניין כלשהו, אף שלמען האמת כלל לא התכוונו לעניין שבאיסור, אך לו היה נדמה מרחוק כי יש כאן פתח לנושא של מחלוקת ופוליטיק, חיש מהר תפס את צלחתו ועבר לשבת בשולחן אחר באין אומר ודברים.

בהבינו את גודל המכשלה בעניין זה, ואת הנסיון הגדול שאורב לכל מי שפותח פיו, אסף לעצמו במרוצת השנים אימרות חיזוק רבות, כמשקל נגד ליצר הרע המפתה את האדם לפתוח פיו ללא רסן. נעתיק בזה שתי אימרות נאות שנהג לצטט: האחת מהגה"צ רבי שכנא זאהן זצ"ל (חתן החפץ חיים זיע"א) שפעם אחת באו לבקרו והוא שתק, כששאלוהו מדוע אינו מדבר נענה בחכמתו: "אז מען האט ניט וואס צו רעדן, מוז מען ניט רעדן!"…

כן היה מצטט את הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א, שאמר לו אודות הנמשכים אחר לשונם ולא יודעים להתאפק, בזה הלשון: "נאך א דיבור נאך א טעות, נאך א דיבור נאך א טעות…".

אל יתייאש מן הרחמים

פרק באמונה ניתן ללמוד מהתמודדותו של רבי יצחק עם חוליו האחרון. היה זה שלושה חודשים לפני פטירתו כשסבל כאבים עזים והובהל לבית החולים, שם נערכו לו בדיקות שונות שמהם עלה כי הוא סובל מהמחלה הנוראה רח"ל. כשבא הרופא לבשרו בשורת איוב זו (וכידוע גסות רוחם של הרופאים בעניין זה, מרוב רגילותם וזלזולם בחיי אדם שנעשה להם כטבע), שתק לזמן מה.

כעבור כמה דקות נענה באמונת אוֹמן והזכיר מה דאיתא בגמ': כשהנביא ישעיהו בן אמוץ בא אל חזקיהו המלך ובישרו: "כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה", וגם הוסיף לומר לו שכבר נגזרה הגזירה, נענה אליו חזקיהו ואמר: "בן אמוץ כַּלֵה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

אם כן, הסיק רבי יצחק, גם כשהרופאים באים לבשר שכבר נגזרה הגזירה אין לנו להבהל מפניהם, שכן אפילו חרב חדה מונחת וכו' אל יתייאש מן הרחמים.

עוד הזכיר ביחס לרופאים את מה שרמזו צדיקים במאמר חז"ל "ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות", שבזה נרמז כי הרשות היחידה שיש לרופא היא לרפאות את החולים, ולא ח"ו לייאש אותם בדבריהם ונבואותיהם. ואכן לא חסך בתפילה ובקשה, ובוודאי הועיל מה שהועיל, לו ולבניו אחריו (ואגב, תחילה טענו הרופאים שימיו ספורים, ולא נשארו לו כי אם כמה ימים, ולכל היותר שבוע. ובעזרת ה' חי אחר כך עוד שלוש חודשים!).

בחדשיו האחרונים עבד את ה' כגיבור מלחמה, מתוך ייסוריו הקשים, ולא נס ליחה גם במצבו הקשה והמר הלזה כשפניו המאירות לא נשתנו, וגם אז קיבל כל אחד בסבר פנים יפות, גם כשהיה צריך להתאמץ עבור כך בכל כוחו. בימיו האחרונים ניכר היה כי הוא מרבה בתפילות ווידויים לה', עד שהחזיר נשמתו ליוצרה ביום כ"ו אייר, ספירת יסוד שביסוד (יומא דהילולא של הרה"ק רבי שלומק'ה מזוועהיל זיע"א), במעמד מניין מצאצאיו שעמד בסמוך למיטתו ומתוך פסוקי אמונה וקבלת עול מלכת שמים.

כאילו הוא בעצמו קיים בזה העולם

בהלווייתו הספידו בן דודו הרה"ח רבי אפרים נחמן אנשין שליט"א, בתוך דבריו הזכיר את הלשון המובא בגמ': "חבל על דאבדין ולא משתכחין", שפירושו הפשוט הוא: חבל על אלו שנאבדו ואינם נמצאים עוד. אבל תיבות "ולא משתכחין" אפשר גם לפרש: "ואינם נשכחים". ואו אז אפשר לפרשו בדרך רמז כך: הפעולה שתמנע את ה"אבדין ולא משתכחין", היא שנדאג לא לשכוח אותם, אלא נעסוק בעובדות וההנהגות הטובות שלהם, ואו אז גם הם בעצמם ייחשבו כאילו הם נמצאים בעולם.

וזה לשון רבינו הקדוש בליקו"מ תנינא סי' ז': כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ קְצָת בִּידִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁעִקָּר הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא רַק שֶׁאֲנַחְנוּ מֵעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפָל נְגַדֵּל וּנְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ וְכוּ', כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יֵשׁ לוֹ שְׂרָפִים וְחַיּוֹת וְאוֹפַנִּים וְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁהֵם עוֹבְדִים אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאַף עַל פִּי כֵן עִקָּר הַתַּעֲנוּג וְהַשַּׁעֲשׁוּעַ שֶׁלּוֹ כְּשֶׁעוֹלָה לְמַעְלָה הָעֲבוֹדָה שֶׁל עוֹלָם הַשָּׁפָל הַזֶּה.

וְעַל כֵּן צְרִיכִין לְהַשְׁאִיר אַחֲרָיו בֵּן אוֹ תַּלְמִיד, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר דַּעְתּוֹ לְמַטָּה, שֶׁיָּאִיר בִּבְנֵי עוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפָל. כִּי כְּשֶׁנִּשְׁאָר דַּעְתּוֹ לְמַטָּה עַל יְדֵי בֵּן אוֹ תַּלְמִיד, נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ מַמָּשׁ נִשְׁאָר בָּעוֹלָם. עַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לַעֲסֹק בָּזֶה לְהַכְנִיס דַּעַת וְיִרְאַת שָׁמַיִם בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה חֲבֵרוֹ בְּחִינַת תַּלְמִיד אֶצְלוֹ, וַאֲזַי כְּשֶׁיִּמְלְאוּ יָמָיו וְיַגִּיעַ זְמַן הִסְתַּלְּקוּתוֹ, אֲזַי יִתְלַבֵּשׁ בְּזֶה הַדִּבּוּר שֶׁהִכְנִיס בַּחֲבֵרוֹ, וְיִהְיֶה נֶחֱשָׁב כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ מַמָּשׁ קַיָּם בְּזֶה הָעוֹלָם.

השאיר אחריו משפחה יקרה ההולכת בדרך התורה והיראה, ובניה מפארי חסידי ברסלב בערים ירושלים בית שמש וקרית יואל. ביניהם: חתנו הרה"ח ר' עמרם יוסף רוזנפלד שליט"א. בנו הרה"ח ר' משה אנשין שליט"א. חתנו הרה"ח ר' יהודה רבינוביץ שליט"א. חתנו הרה"ח ר' נתן אלעזר (ב"ר מרדכי) שפירא שליט"א. בנו הר"ר יוסף נחמן אנשין שליט"א. בנו הר"ר אלימלך אנשין שליט"א, נכדים ונינים, כ"י.