שלושים ושלוש שנים לנסיעת החסיד המופלא רבי שמואל שפירא זצ"ל לציון קודש הקדשים של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, לקיבוץ ימי ראש השנה שנת תשמ"ט – "בשערי ציון נעוף כיונים"…
באדיבות: גליון "אבקשה" וזכויות שמורות להם
נסיעה נועזת מלווה בחירוף נפש, החרוטה וצרובה באותיות של אש וזהב, בדפי ימי הנסיעות לציון המצוינת, וחדורה מתחילה ועד סוף בשלהבת יוקדת לקדושת אור האורות תיקון ותקוות כל העולמות והדורות, כיסופיו וגעגועיו של רבי שמואל להסתופף בצל ציונו הקדוש של רבינו הקדוש בעיר אומן ובפרט בימי ראש השנה הקדושים – אין להם כל משל וכל דוגמה.
מיוחד היה ר' שמואל בביטולו הגמור לרבינו הקדוש "על כל אשר יאמר כי הוא זה", ומאז ימי נעוריו, מאותו רגע בו זכה ונתקרב לדעת רבינו הקדוש והכיר באמיתת נוראות גדולתו, השליך את שכלו לגמרי ומירק וצירף את עצמיותו מכל שמץ דשמץ של ישות והתגשמות, עד שזכה להיאכל ולהתהפך ולהיות כל כולו לחלק בלתי נפרד כביכול ממהות הצדיק.
משם גם נבעו כלבה רותחת וכאש עצורה, עוצם נפלאות כיסופיו וגעגועיו המופלגים, עשרות עשרות שנים, כיסופים שכמעט ואין להם אח ורע, לזכות לבוא ולהשתטח על ציונו של רבינו הקדוש. האמונה הברה, הזכה והמוחשית, שהייתה לו בהבטחת רבינו הקדוש לכל הבאים על קברו, וההכרה, ההשגה והידיעה, בתיקון העולמות והדורות המתחולל בזכותה ובכוחה של אותה השתטחות, לא נתנו מעצור לרוחו. יכלה הזמן ויכלה המצע, לגולל ולמנות את ריבוי התפילות וההשתדלויות שעשה עבור כך, עד שעלה בידו לבוא למקום שבא ולהיכנס למקום שנכנס.
לילה בלילה היה ר' שמואל מתייפח שעה ארוכה – מול אבני הכותל המערבי, במערת הרשב"י, בבתי הכנסת בקטמון ובמאה שערים או חרישית בביתו – במילים הנפלאות שבסוף תיקון לאה (בפיוט דודי ירד לגנו) "בשערי ציון… נעוף כיונים…", כשהוא שר את אותם מילים בניגון אנ"ש בלב עורג והומה ותוך הדגשה מיוחדת כשמלבד הכוונה הפשוטה לבניין "ציון" וירושלים הוא מתכוון בעיקרו של דבר לזכות ולעוף כיונה אל שערי קבר ו"ציון" רבינו בעיר אומן. ואכן הוא הוא זה שבכיסופיו הלביש את המילים "מי יתן לי אבר כיונה, אעופה אל ציונו הקדוש אומנה" כמו את המילים "אומן אומן ראש השנה" על המנגינות הידועות, רוויי הכיסופים מחד והשמחה מאידך, המושרות בהתלהבות בקרב קיבוצי אנ"ש די בכל אתר ואתר עד היום הזה.
מדי יום ביומו חוק ולא יעבור, היה אומר את תפילתו הנלהבת של ר' יצחק ברייטער ז"ל, תפילה מיוחדת אותה תיקן עם ירידת המסך על שערי העיר אומן ובה הוא מתחנן לפני קונו שכבר ייפתחו השערים במהרה לרווחה, כמו גם תפילה ע"ו שבליקוטי תפילות בה שופך רבי נתן את שיחתו לזכות לנסוע ולהגיע לצדיק האמת על ראש השנה.
ונפלא הדבר לציין שלאחר הסתלקותו של ר' שמואל מצאו באחד מפנקסיו רשימה בכתב ידו של לא פחות מעשרים וששה ראשי תיבותיהם של פסוקים מתנ"ך או משפטים ופתגמים מספרי קודש אחרים היוצרים את שם העיר "אומן", כך שאפשר לומר שבכל מקום שעיניו הסתכלו, ראו הם לפניהם את העיר אומן מקום ציון קודש הקדשים.
ר' שמואל לא הסתפק רק בכיסופים ובתפילות וככל שהיה הדבר כרוך בפעולות ממשיות וארציות לא בחל במאמצים אף בכאלו שהיו זרים עד מאד לרוחו ועשה כל אשר לאל ידו עד מקום שגבול ההשתדלות מגעת: תיכף ומיד בימי הבראשית להתקרבותו אצה לו השעה להכין את כל האמצעים הגשמיים הנדרשים לנסיעה מארץ ישראל לאומן, הנפיק דרכון (בריטי – אנגלי), וכיתת את רגליו עד לקונסוליה הרוסית ברמת-גן בנסיון להשיג אשרת כניסה ושהייה בעיר אומן בימי ראש השנה. הזמנים היו עיצומם של ימי הפרעות כאשר בני ישמעאל פראי האדם הספיגו את הרי יהודה ומורדות השפלה בדם יהודי וכל הדרכים היו בחזקת סכנת נפשות ממש. בנוסף לכך היה על ר' שמואל להיזהר שלא יישמע חלילה שמץ דבר לאמו האלמנה. הוא דילג על כל המניעות ופחדי המוות הללו ועשה את כל אשר היה בכוחו לעשות על מנת לזכות ולהוציא אל הפועל את אותה משאת נפש ה"עולה על הכל".
לא רק כמעשה יוצא דופן וחד-פעמי של "תחילת החסידות", אלא מאז במשך שנים רבות עם התקרב חודש אלול היה יורד מהררי ציון וירושלים אל עיר החולין רמת-גן, מקום משכן הקונסוליה הרוסית כאמור, ושם היה ממתין בסבלנות להתקבל לפגישה עם הקונסול, לבוא לפניו ולהתחנן ולבקש על נפשו שיואיל בטובו לאשר לו 'ויזה' שתפתח לו את הדרך לאומן. רק לאחר שהיה נדחה בתקיפות ובהחלטיות, ונענה ב'לא' רבתי, היה סב על עקבותיו מלא צער ואכזבה, נכלם ומבוייש מכך שנמנע ממנו לממש את תשוקתו, ושב להגביר ביתר שאת את כיסופיו ותפילותיו לפני הכל יכול אשר לא תיבצר ממנו מזימה, כשלקראת אלול הבא רגליו שוב ניצבות בשערי בית הקונסול…
מי שהיטיב לתאר כיסופים אלו ביד אמן ובטעם זקנים מלא נועם וחן של אמת הלוא הוא רעו אשר כנפשו, החסיד ר' שמואל צ'צ'יק ז"ל, בספרו 'עין הארץ', בו הוא מתעד את הדברים כעדות מכלי ראשון, מאשר חזה וראה במו עיניו יום יום רבות בשנים:
"ואזכיר לטובה את האיש הנפלא המורם מעם, אשר כל העם עונים אחריו מקודש מקודש, ה"ה הרב החסיד ר' שמואל שפירא ז"ל, אשר ידוע היה לכל יודעיו ומכיריו, את תשוקתו הנוראה והנפלאה לבוא ולהשתטח על ציונו הקדוש של רבינו הקדוש, בעת אשר היו שערי ציון הקדוש נעולים, ואין יוצא ואין בא. ובפרט בימי הפורים בעת משתה היין, הייתה שאלתו ובקשתו שיזכה להשתטח על ציונו הק' קודש הקדשים.
"וזוכרני שבעת בואו אל הקודש על ציונו של רשב"י זיע"א, בזמנים הקבועים ובעמדו בלילות בקימת חצות, בעמדו על יד הציון הקדוש של רשב"י זיע"א, ובהגיעו להמילים של השערי ציון 'בשערי ציון נעוף כיונים', היה יכול לעמוד שם זמנים ארוכים באלו המילים, בנגינה המופלאה אשר היה מעורר ישנים ומקיץ נרדמים, כשהיו שומעים את המילים האמורים, יוצאים מפיו הקדוש באמת ובלב שלם ובכיסופים עצומים ונוראים, עד אשר זכה לעלות ולבוא ולהגיע, אל המקום אשר השתוקק לשם כל הימים.
"ובבואו מן השביה אשר נשבה בין הגויים הירדנים, ותיכף בבואו לארצנו הקדושה, כמספר כמה ימים, נסע למירון וישב שם כחודש ימים. …והיה מסירות נפש גדול עד למאוד להתמהמה שם אפילו יום אחד. …וישב במירון עד סמוך לימי הפורים, ומשם נסע הוא ואחוזת מרעהו, להקונסול הרוסי אשר היה בזמן ההוא ברמת-גן, ועיניהם תולים רציון ומבקשים רשיון, אולי יחוסו עליהם ליתן להם להיכנס לאומן, ואל נתן להם הקונסול לעבור בגבול אומן, רק עד גבול קיוב".
"ובפורים זעק זעקה גדולה ומרה: 'ליהודים הייתה אורה' – 'אורה' ראשי תיבות א'ומן ו'ר'אש ה'שנה, שיתנו לו משלוח מנות, שתי המתנות האלה – אומן וראש השנה. והרב החסיד ר' צבי אריה ליפל ז"ל אמר לו, כי הקונסול של הרבי הוא רבי שמעון, ורבי שמעון נותן את הוויזות. ולבסוף ימיו זכה שנתנו לו את שתי המתנות האלה – אומן וראש השנה, וכבש הדרך לדורות, להורות וללמד שצריכים לנסוע על ראש השנה".
*
ראויה לציון מיוחד היא ההיערכות לקראת ראש השנה של שנת תשי"ט. באותה שנה עברה הרינה במחנה כי כתוצאה מפעילות להעצמת הקשר המסחרי שהתרקם אז בין המדינות הצליח החסיד איש אומן לשעבר ר' משה ירוסלבסקי ז"ל להשיג באופן נדיר אשרות כניסה לאומן. ר' שמואל וחבריו ששו על הבשורה הטובה כמוצאי שלל רב, ארגנו מזוודות שהכילו קיטל, מחזור, יין לקידוש ולהבדלה, מצות ללחם משנה וסרדינים לסעודות השבת והחג, והתכוננו בדחילו ורחימו לנסיעה אומנה. על מנת שלא למשוך יתר תשומת לב עם המלבוש הירושלמי והגרביים הארוכות כמנהג קרתא קדישא, מראה חריג בנוף האירופאי שאולי יגרום לעיכובים והפרעות במהלך הנסיעה, אף דאג ר' שמואל להכין עבורו ביגוד שיתאים לחזותו והופעתו של תייר יהודי רגיל מן השורה והחל לספור את הימים לקראת היציאה לדרך. ברגע האחרון משכו מקבלי ההחלטות את ידיהם מהרעיון והתכנית נגוזה. ר' שמואל ששמע על כך פרץ בבכי מר מאין הפוגות.
צנוע ושקט היה ר' שמואל כל ימות השנה וכמעט ולא היה מוציא הגה מפיו, אבל בהגיע ימי פורים הקדושים ובעת רצון ועידן חדוותא של קיום מצוות "עד דלא ידע" – בקע קולו כשופר בקול רעש גדול מפרק הרים ומשבר סלעים. או אז פרצה החוצה תבערת לבבו ותשוקת נפשו למקום גניזת אור האורות ללא כל מתג ורסן. רגיל היה לעצור מכוניות ואוטובוסים, ולהכריח את הנהג לומר שהוא נוסע אתו לאומן כשהוא מצדו מוכן ומזומן לשלם עבור כך כל מחיר שיידרש…
שנה אחת התעקש באותו יום עד שהצליח להוציא מפיו של ר' אברהם שטרנהארץ ז"ל הבטחה לזכות ולהיות באומן בראש השנה. ובלשון זו אמר לו ר' אברהם: "עוד תהיה, ועל ראש השנה!".
בשנה אחרת "מכר" ביום זה את כל שכר הגן עדן שלו לר' שמואל הורביץ ז"ל, כשהוא מוסיף ומקבל על עצמו את כל עונש הגהינם שלו, ובתמורת כך "קנה" אמירת תיקון הכללי אחד על ציון רבינו…
בפורים אחר היו באי בית הכנסת הגדול במאה שערים עדים לבכיותיו של ר' יעקב תפלינסקי ז"ל בפני ר' שמואל על כך שכבר חלפו שנים מיום חתונתו ועדיין לא זכה להתברך בילדים. תשובתו של ר' שמואל החד-משמעית היתה אך זו: צריך לבוא לאומן לרבינו, משם תבוא הישועה. וכך צעקו ובכו שניהם יחד: אומן, אומן, אומן…
*
עבור העניין הנורא והנשגב הזה היה ר' שמואל מוכן בכל עת ורגע להפקיר הכל כביכול ולוותר אף על עניינים אחרים שכה חשובים היו אצלו עד שלא היה מוכר אותם בעד כל הון וכל חללי דעלמא הדין ודאתי. גם מזמנו היקר לו מכל, היה מקדיש שעות על גבי שעות וזאת במשך ימים ושנים רבות וארוכות, כדי לתור ולמצוא דרכים שונות ומשונות שאולי יש בהם פתח ותקווה להובילו אל מחוז חפץ זה.
עדות נאמנה על כך היא נסיעתו ושהייתו באוויר ארץ העמים המזוהמת של אמריקה במשך חודשים רבים. מי היה יכול לצייר לעצמו את רגליו הקדושות של ר' שמואל דורכות על האדמה הטמאה של יבשת אמריקה, תכלית הגשמיות והארציות! מי היה מסוגל לדמות לעצמו את ר' שמואל גולה ומטולטל, אמנם בעינים עצומות לחלוטין, בשדות תעופה גועשים והומים ומלאים מזוהמת הבלי וטינופי העולם הזה!
ר' שמואל צ'צ'יק, בספרו הנזכר, ממשיך ומתאר את ייסורי הנפש והלבטים הקשים והמרים שהיו מנת נחלתו של ר' שמואל בעזיבתו את ארץ חמדת אבות בנסיעתו הראשונה אומנה, כשהכל כדאי לו על מנת להפיק את רצון קדשו לזכות להשתטח על ציון ראש כל הצדיקים:
"הנה זה האיש המורם מעם, כמו שהיה קשור [לרבינו] בכל לבבו ונפשו, בקשר אמיץ וחזק קשר של קיימא, כן היה קשור בכל לבו באהבת ארצנו הקדושה, ולבו היה בוער מאוד לארץ ישראל, והשתוקקותו לארץ ישראל היה מופלג מאוד. וכששמע שאחד מאנשי שלומו רצה להשתקע בחוץ לארץ, נגע לו עד הנפש. והוא עצמו כשהיה צריך לנסוע לחוץ לארץ, כדי לבוא אל הקודש, אל המקום אשר נכספה וכלתה נפשו כל הימים, היינו למקום גניזת רבינו הקדוש זצ"ל באומאן, אשר בימים ההם לא היה דרכא אחרינא, לבוא אל הקודש אל מקום גניזת רבינו זצ"ל, היה נוגע לו עד הנפש מה שהיה צריך לצאת מן הקודש את החול, והיה הולך ובוכה על זה, רק ששימח עצמו שעל ידי זה בוא יבוא ברינה, להשתטח על מקום גניזתו של רבינו הקדוש, והיה מחכה בכל יום בכליון עיניים, מתי יבוא וייראה פני אלקים לחזור לארצינו הקדושה.
"וכמה אנשים בעלי כיסים אמרו לו: רצונך שתדור עמנו ואנו ניתן לך אלפי דולרים. ענה ואמר להם, שכסף יוכל להשיג גם בארץ ישראל, ולא באתי לגולה אלא כדי לבוא להשתטח על ציון רבינו הקדוש. ולקח לו אכסניא במקום שאין שם הרבה אנשים המכירים אותו, וביקש מבעל האכסניא שלא יתן לאנשים לבוא לראות פניו, והיה מצפה בכליון עיניים מידי יום ביומו, שיסודר לו במהרה הדרכון הנצרך לו, כדי שיהיה לו האפשרות לבוא להשתטח על ציון רבינו הקדוש, ולשוב בהקדם האפשרי לחזור לארץ הקדושה, ובגפו בא ובגפו יצא אין כסף.
"ותיכף כשקיבל את הדרכון הלך לדרכו, ויצא בחפזון לשוב לארץ הקדושה, ולא רצה להתמהמה להיות בגלות ארץ העמים, ואל חמד כסף וזהב לקחת לו, כי ידע כי תועבת ה' היא לקבץ הון. וחזר תיכף לירושלים, וזכה להיות על הציון של רבינו הקדוש פעמיים".
הנסיעה הראשונה
אחר חמשה חודשים בגלות אמריקה, השיג ר' שמואל דרכון זמני, אבל מכיוון שלא הצליח לקבל במקביל גם 'ויזה' היה עליו לחזור לארץ ישראל ולנסות לעשות שם את המאמצים הנדרשים עבור כך. כאשר הגיע בסופו של דבר ארצה סייעו לו חבריו מאנ"ש להשיג את הוויזה המיוחלת ור' שמואל יצא לדרך בלווית ר' יודל ליכטר, מיקירי אנ"ש שייבדלו לחיים טובים.
במהלך הנסיעה כולה, במטוס ולאחר מכן ברכב, היה ר' שמואל שרוי במצב של יישוב דעת נפלא כשבמשך רוב הזמן הוא עסוק בשני דברים: התבודדות, וחישוב השקיעות והזריחות במקומות בהם ישהו ברוסיה בהתאם לחכמת התכונה…
כאשר הגענו סוף סוף למתחם הציון הקדוש לא נחפז ר' שמואל לגשת מיד אל הקודש, אלא נטל ידיו במים ובמשך כמה דקות הסתובב הלוך ושוב כשהוא אחוז בעומק מחשבותיו. רק לאחר מכן קרב אל הציון הקדוש באימה וביראה, נתן פרוטה לצדקה והתחיל לומר את פרקי ה"תיקון הכללי".
בהגיעו למילים "טובתי בל עליך… לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם" פרץ בבכי עז וחלף זמן ניכר עד שהתאושש מבכיו והמשיך באמירת עשרת המזמורים. כשסיים החל לומר בקול רעש גדול ובהתעוררות עצומה את תפילת מוהרנ"ת עד תומה. אחר כך הזכיר בעל פה במשך כחצי שעה שמות של אנשים הזקוקים לישועה, שמות שכפי הנראה היה מזכירם מדי יום עד שנעשו שגורים בפיו. אחר כך השתטח על הציון בפישוט ידיים ורגליים למשך כרבע שעה ופרץ שוב בבכיה.
כל זה ארך כשלוש שעות ובשלב זה נכנס הנהג לחצר ואמר שהגיעה השעה לחזור לקייב. ר' שמואל קם והתקדם לכיוון היציאה אך מיד חזר לציון, השתטח והחל לבכות מחדש… אחר כך קם ופנה שוב לצאת ושוב חזר לציון והשתטח ובכה.
לבסוף יצא מהחצר, התקדם לרכב, ובדרך אמר לי בהאי לישנא: כארבעים שנה ברציפות כספתי והשתוקקתי ליום הגדול והנורא הזה… והזכיר ככתבו וכלשונו מילה במילה בהטעמה וברגש רב את דיבורו של מוהרנ"ת אודות מקום קבורתו של רבינו: "כי שם המקום המוכן לו מששת ימי בראשית לעסוק שם בתיקון העולם לדורות".
בדרך לקייב היה ר' שמואל שמח בשמחה שלא ניתן לתארה ולשערה. הוא שר וניגן ומחא כף אל כף ומרוב דיצה וחדווה אף דפק על כתפיו של הנהג הגוי כמעוררו להצטרף אף הוא לשמחה…
בקייב – מסיים ר' יודל את תיאורו – נפרדתי ממנו לשלום, דאגתי להעלותו על המטוס שמגמת פניו ארץ הקודש ורק לאחר מכן יצאתי לדרכי למקום מגוריי בארצות הברית.
בניו שנסעו לקבל את פניו בשדה התעופה נזכרים עד היום בסילודין כיצד ראו אותו יוצא מאולם הנתיבות כשהוא נסחב לבדו עם מזוודותיו ועיניו עצומות.
בהזדמנות מסוימת סיפר ר' שמואל לאחד מנכדיו שיחי' את כל סיפורה של אותה נסיעה מרישא ועד גמירא, כשהוא חוזר על אותם מילים אותם אמר לר' יודל ליכטר ביציאה מן הציון: היתה זאת נסיעה אחרי תפילות ובקשות של שלושים ושמונה שנים!
תפילותיו של ר' שמואל אכן עשו פרי אך בינתיים רק בבחינת (לשון חז"ל ויקרא רבה י' ה'): "תפילה עשתה מחצה"… הוא אכן זכה להשתטח על הציון הקדוש באומן אך עדיין לא זכה להיות שם בימי ראש השנה הקדושים שרק זו היא העולה על כולנה! וכבר לימדנו רבינו (חיי מוהר"ן תקצ"ג): "אין רשאים לוותר להשם יתברך!… כי באמת עדיין לא נתן השם יתברך הישועה בשלימות, ועדיין צריכין להסתכל לישועה ולהתחטא לפניו הרבה כבן המתחטא לפני אביו ולהרבות בגעגועים והפצרות וכו' שיעזר לו השם יתברך עוד ועוד וכו'". וכפי שהיה ר' שמואל אמון כל ימיו על מעיינות הישועה הנובעים מליקוטי הלכותיו ומכל דרך וסגנון חייו של התלמיד הגדול (נחלות ד' כ"ג) כי "גם כשרואין איזה ישועה, אסור לבטל תפילתו בשביל זה, רק צריכין לשמוח בישועתו ולהיות מודה על העבר ולבקש להבא, כי עדיין אנו צריכין הרבה ישועות מאד כל ימי חיינו עד שנזכה למה שאנו צריכין לבוא אשר בשביל זה באנו לעולם הזה!".
ר' שמואל לא הניח את מנהגו הישן והטוב וגם לאחר ששב מנסיעתו הראשונה אומנה המשיך לומר מדי יום ביומו את אותה תפילה ע"ו מליקוטי התפילות כפי שהיה מקפיד לאומרה יום יום לפניה, כשיחד עם זאת הוא מרבה עוד ועוד בתפילות ותחינות ובקשות שכבר יבוא היום הגדול בו נזכה ונחיה ונראה בהתבטלותם של כל המניעות ובקריסתם של כל המסכים והחומות והקיבוץ בראש השנה באומן יתחדש ביתר שאת וביתר עוז ויזכה גם הוא בכלל אנשי שלומינו לזכות עצומה ונשגבה זו שאין למעלה הימנה.
ואכן, עם פרוס שנת תשמ"ט, כחצי שנה לפני שעלתה נשמתו הטהורה ליוצרה וגופו חלש ודל אחרי התייסרות ממושכת של שנים רבות במחלת הפרקינסון וכאבי ראש בלתי נסבלים, הגיעה הבשורה המרנינה כי לראשונה ברשיון השלטונות תתאפשר לחסידי ברסלב שהייה בעיר אומן בימי ראש השנה!
ר' שמואל, שמפאת חולשתו כמעט ולא היה יוצא מפתח ביתו כשגם הדרך הקצרה בת האמות הספורות עד לבית הכנסת הסמוכה היתה סוחטת ממנו מאמצים כבירים ודורשת סיוע מלווה, היה מבין הראשונים שדאגו להבטיח את מקומם בנסיעה חוצת יבשות ומרובת טלטלות זו. אשתו הצדקת ע"ה שנדהמה לשמע הדבר שאלה אותו הא כיצד הוא מסוגל בכלל להעלות על מחשבתו רעיון על נסיעה שכזו מעבר לים כאשר אפילו המעבר מחדר לחדר בתוך הבית בקושי עולה בידו? ור' שמואל השיב בפשיטות: הלא כל ימי חיי כספתי והשתוקקתי לכך, ועכשיו כאשר "סוחבים" אותי – לא אניח לעצמי "להיסחב"?…
ובכל זאת: חולשתו היתה כל כך נוראה שבמשך כל אותם ימים שבין ההירשמות לנסיעה ועד היציאה לדרך היה על בניו להיזהר ולהישמר מכל משמר שלא להזכיר בכלל את דבר הנסיעה בסביבתו פן יביא אותו הדבר לידי לחץ ומתח שעלולים לפגוע חלילה פגיעה אנושה בבריאותו. משפחתו המורחבת שלא נמנו על חסידי ברסלב ששמעו אף הם על התכנית לא היו מסוגלים בשום אופן להאמין שהדבר אכן יקרה בסוף והיה הדבר בעיניהם בבחינת התנאי הבלתי אפשרי של "על מנת שתעלה לרקיע"…
בליל כ"ו אלול, לפנות בוקר, יצא ר' שמואל כשהוא ישוב על גבי כסא גלגלים בליווי אחדים מבניו היקרים לשדה התעופה בלוד כאשר רוב בניו, רבים מנכדיו, ואף ניניו לפני גיל שבע, מצטרפים לנסיעה זו. מלוד המריאו לקפריסין שם היו אמורים לנחות לעצירה קצרה ולהמשיך מיד לקייב, אלא שלא כך היו פני הדברים וכאן הגיעה מסירות נפשו של ר' שמואל לשיאה, וכפי שהתברר מאוחר יותר, לא רק עבור זכייתו שלו אלא בעיקר עבור זכייתם של האחרים, וכך היה המעשה:
לאחר שנחתו בשדה התעופה בקפריסין, עברו את ביקורת הדרכונים וחזרו שוב למסלול ההמראה כשהם עולים על המטוס שאמור לעשות את דרכו לקייב, נשברה לפתע דלת המטוס והטיסה עוכבה לשעתיים שבמהלכם תוקנה התקלה. החום היה קשה ומעיק בימים אלו של שלהי הקיץ, ובאותם שנים, בתקופה של טרום המזגנים, הוא היה כבד מנשוא גם עבור צעירים ובריאים, על אחת כמה וכמה לר' שמואל שגם בביתו היה סובל בין היתר מחום וכאבי ראש ובני הבית נזקקו להזמין עבורו מכשיר מיזוג נייד בלתי מצוי. ר' שמואל היה נראה חלוש כפי שלא היה נראה מעודו, הוא היה מוכרח לשכב במנוחה ולהתאושש, בניו התפזרו לחפש עבורו מיטה זמנית אך באותו מצב ובאותם תנאים הדבר לא היה ניתן להשגה.
מתוך חשש לפיקוח נפש ממש החלו אלה לשקול ברצינות את האפשרות להחזירו לארץ אך הם כמובן לא ההינו לעשות זאת בלי לשאול את פיו ולקבל את אישורו. ר' שמואל שמע את השאלה אך הוא הבליג ולא ענה על כך מאומה.
רק מאוחר יותר גילה שבאותם רגעים חש כי נשמתו כבר כמעט יוצאת מגופו והוא הולך להיפטר מן העולם אלא שהוא לא רצה לומר מילה על כך שהרי אז היו בניו בוודאי מזדרזים להטיס אותו חזרה ארצה וממילא מפסידים בגללו את הנסיעה לאומן לראש השנה! מתוך מחשבה זו גמר אומר בלבו להמשיך את הנסיעה ולעלות על המטוס לקייב ויהי מה!
השעות הקשות שנדמו לנצח חלפו ובחסדי ה' הוקל מעט לר' שמואל, גלגלי המטוס ניתקו מאדמת האי ונחתו שוב כעבור מספר שעות בקייב שם גם נשארו ללינת לילה כשמצבו של ר' שמואל שוב מידרדר. למחרת נסעו לאומן ושם כבר היה נראה שמצבו הבריאותו הוטב יחסית.
מעט מן המעט מההרגשות שהיו מנת חלקם של כל משתתפי אותה נסיעה ניתן לחוש מהמילים הרוטטות אותם העלה על הכתב הרה"ח ר' משה קרמר שליט"א שזכה אף הוא לקחת חבל באותה נסיעה ואף הנציח את רשמיו ביומן מיוחד (מאור הנחל 27):
"…רטט עובר בלבבות בבוא הרב החסיד החלוש בגופו עד למאד, הרב שמואל שפירא, במסירות נפשו ובשארית כוחותיו, להימנות עם הקיבוץ על ראש השנה אצל הנחל נובע מקור חכמה זי"ע. …עליתי אל הציון הקדוש, וכבר היה כמעט ריק מאדם, חוץ מר' שמואל שפירא ובניו וחתניו. …בהיותינו אז שמה זיפתו את כל השטח שלפני הציון הקדוש, שיהא נוח להציבור לעמוד ולהתפלל שם.
והנה רבי שמואל שפירא שמרוב חולשתו אי אפשר לו לסבול שום ריח לא רגיל, הנה עכשיו לא נתפעל כלל מהריח הרע של הזפת. ואמר שרצונו להיות שם לכל הפחות כשעתיים ליד הציון הקדוש. ואחר כך שאלו אותו, אם רוצה לעשות השתטחות? ואמר: הן. וברוב עמל וטרחה הצליחו להשכיבו על הציון הקדוש, ומה רטטו הלבבות לראות זאת, וראיתי על אחד מבניו שיחי' שהזיל דמעות מרוב התרגשות בראותו מחזה זה, כן היה מושכב בהשתטחות זמן מה עד שהרימו אותו".
מדהימים ביותר הם דברי ההפלגה הנדירים של ר' שמואל צ'צ'יק בספרו הנ"ל אודות זכייתו זו של ר' שמואל:
"ובאמת כמו שאמר רבינו הקדוש (חיי מוהר"ן ת"ה), שהראש השנה שלו נתנו לו במתנה. כן ראינו להאיש המופלא הזה, שמשולחן גבוה קא זכי, שבשנה האחרונה לימי חייו זכה יזכה למתנה טובה, להיות באומן ולהשתטח על ציונו הקדוש של רבינו זצ"ל, הוא הדבר אשר זה כמה נכספה נפשו, וגם כלתה רוחו לחצרות ה', לבוא להשתטח על ציונו הקדוש של רבינו הקדוש בימי ראש השנה הקדושים והנוראים, אשר כמה שנים בימי הפורים זעק מקרב לבו: 'ליהודים הייתה אורה' – 'אורה' ראשי תיבות א'ומן ו'ר'אש ה'שנה. וזה הנסיעה הייתה בדרך ניסים ונפלאות שעשה ה' עמו, כידוע לאנשים שהלכו עמו".
אם ובמהלך הנסיעה לאומן התגלתה מסירות נפשו של ר' שמואל באופן הקיצוני ביותר כשהוא מתעלם התעלמות מוחלטת מחולשת גופו ומתגבר כארי לעשות את אשר חפצה נפשו – הרי שבימי ראש השנה הקדושים עצמם התגלה משהו פלאי עוד יותר: שלטונה המוחלט של הנפש על הגוף עד לגדר של תחיית המתים בזעיר אנפין!
היה זה בבין השמשות שבין שני ימי ראש השנה, לאחר קיום מנהג התשליך ובקשה למלווה שייקח אותו לציון לאמירת תיקון הכללי. ר' שמואל הזדרז להגיע במועד לתפילת ערבית של ליל שני דראש השנה ובמתחם בו התקיימו התפילות היו כמאתיים ושישים איש נתונים בעיצומם של ריקודים סוערים תוך שהם שרים שוב ושוב את מילות הפסוק "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". היו אלה חסידי ברסלב שזכו להגשים את כיסופיו של דור שלם שמאז ירידת מסך הברזל לא הפסיק להתגעגע ולהתפלל והנה קרה הדבר! החסידים, צעירים ומבוגרים, רקדו במעגלים, ובתווך רוקדים זקני העדה ר' מיכל דורפמן ור' משה בורשטיין. והנה מתרחש מול עיניהם של כל הנוכחים נס ופלא שלא היה לו כל הסבר טבעי:
כל מכריו של ר' שמואל משכבר הימים, מאז תקפה אותו מחלת הפרקינסון, ידעו כי ר' שמואל לא מסוגל לסבול בשום אופן רעש והמולה. בפני ר' שמואל צ'צ'יק התבטא פעם התבטאות יוצאת דופן: "אם הגהינום הוא רק מה שאני סובל", אמר לו, "כבר גם לא משתלם לחטוא"… "אני מרגיש כל הזמן כמו שבניין שלם מכביד על ראשי" – גילה את אזניו של ידידו זה בהזדמנות אחרת. גם כשהיה מצטרף לתפילה במניין או לשמיעת קריאת התורה, היה יושב בפינה רחוקה ושקטה, וכאשר היו אנ"ש כמנהגם יוצאים לריקוד עם סיום התפילה היה ר' שמואל יושב מן הצד ומתבונן ברוקדים אך בשום אופן לא מצטרף אליהם כאחד מהם.
הפעם, ישוב על כסא הגלגלים, הוא ביקש מבנו שיכניס אותו בין הרוקדים ויסיע אותו במעגל… עובדה זו כשלעצמה כבר היתה בגדר חידוש והעבירה גל של פליאה, אלא שמה שקרה דקות ספורות לאחר מכן עלה על כל דמיון:
ר' שמואל שכמעט ולא היה מסוגל לשמור על שיווי משקל ולעמוד בכוחות עצמו על רגליו, ביקש לפתע לקום מכסא הגלגלים, הוא נתן את ידו האחת בידו של ר' מיכל ואת ידו השנייה בידיו של ר' משה בורשטיין, וכך, במשך לא פחות מרבע שעה תמימה, רקד ורקד ורקד, מול עיניהם הנדהמות של כל אנשי שלומינו שנוכחו לראות עין בעין כיצד שמחת הנפש האינסופית מזרימה כוחות רעננים ומחודשים אף לגוף הגשמי בפועל ממש כשמחזה על-אנושי זה מעצים בכפלי כפליים את השמחה ואת הריקודים שהרקיעו שחקים!
זכה ר' שמואל, וכפי שהדבר ברור ופשוט כביעתא דכותחא בקרב כל המקושרים לאור האורות, הרי שהים הגדול ורחב הידיים שנוצר מנהרי דמעותיו, כיסופיו, געגועיו ותפילותיו, וכגולת הכותרת: מסירות נפשו פשוטו כמשמעו עבור נסיעה קדושה זו בשנה האחרונה טרם התקטרותו בחד קטירא להיכלו של אור האורות ברום גבהי מרומים – הם אלו שהמיסו בסופו של דבר את חומות הברזל ופתחו לרווחה עבור כל העולם כולו את שערי ציון הנעולים, כפי ש"מעשה רב" זה של נסיעתו זו קבעה הלכה לדורות לאלפים ולרבבות וסילקה כל ענן של ספק מהדרך אשר הולכים בה והמעשה אשר עושים כל תושבי ארץ הקודש והמקדש אשר סרים למשמעתו ונאמנים בבריתו של רוח אפינו משיח ה' אשר "כל העולם כולו תלוי בראש השנה שלו".
ומי יתן ונזכה כולנו יחד לראות במהרה בהתממשותה הגמורה של תקוות הגאולה השלימה אליה נשא נפשו בבכיות אין קץ כל ימיו ולילותיו (פיוט דודי ירד לגנו): "…והיכל תיווסד בראש ההרים, בשערי ציון נעוף כיונים… כבוד ה' בתוכה למופת ולאות, האש חומה ארוכה סביב להיראות, נא חיש גואלינו אדון הנפלאות, הושיעה ימינך בירח האיתנים".
מנהגי ברסלב • הקונטרס המפואר 'סדר הדלקת נר חנוכה ברסלב' הכולל בתוכו; שיחות, ליקוטי הלכות,…
עולם הנגינה • לקראת ימי החנוכה: השיר של אנ"ש החודר לתוככי הלב על הצילים "וּמִנּוֹתַר…
שיעורי המועדים • לפניכם שיעור מפי הגה"ח רבי אפרים קעניג שליט"א הכנה לימי החנוכה: איך…
חדשות קיבוץ שבת חנוכה תשפ"ה באומן • לרווחת ציבור הנוסעים לאומן 'איחוד ברסלב' עם מידע הנחוץ…
חדשות ברסלב • מרכז השיעורים 'היכלא' ערכו כינוס הכנה לימי החנוכה ב'שוהל' שבירושלים עם שיעור…
עולם ההפצה • הקונטרס הנפלא 'המפתח' של מכון 'אור האורות' עם עניינים מנהגים הלכות והנהגות…