פרשת תזריע • רבי נתן ליברמנש: נגע הצרעת שבא על ידי הגאווה || מאמר

מאמרים • מאמר מיוחד מאת רבי נתן ליברמנש שליט"א על הדרכים בעבודת הלב מתוך פרשת השבוע: נגע הצרעת שבא על ידי הגאווה ואופן תיקונו:

כתבות קשורות:

נגע הצרעת שבא על ידי הגאווה / רבי נתן ליברמנש
דרכים בעבודת הלב מתוך פרשת השבוע

נגע הצרעת שבא על ידי הגאווה ואופן תיקונו |-| ענין תורתו של האדם שנתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף ||| שיעור שנמסר מפי הגה"צ רבי נתן ליברמנש שליט"א | נכתב ע"י הרב יהושע גרוס שליט"א.

"דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וכו'", פירש רש"י: 'אמר רבי שמלאי, כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף', והטעם שיצירתו של האדם אחר כל בהמה חיה ועוף, מבארת הגמרא בסנהדרין דף לח.: 'שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית, דבר אחר כדי שיכנס למצוה מיד, דבר אחר כדי שיכנס לסעודה מיד, משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחין וכו", ופירש רש"י שיכנס למצוה היינו לשבת, ויכנס לסעודה היינו שימצא הכל מוכן, ויאכל מאשר יחפוץ.

ויש להבין לפי הטעם הראשון שלא תזוח דעתו עליו, מדוע דוקא ביצירת האדם רומזת לו התורה שלא תזוח דעתו עליו, ולפי הטעם השני שיכנס למצוה או לסעודה, יש להבין, שהרי טעם זה שייך רק ביצירת האדם, וטעם זה נוגע רק לאדם הראשון, אבל לא לשאר בני אדם, ואם כן מה בא ללמד את כל בני האדם ענין זה שתורת האדם נתפרשה לאחר תורת בהמה וחיה ועוף. ועוד יש להבין מה השייכות של ענין זה של תורתו של האדם לפרשת נדרים שנסמכה מיד לאחר מכן.

והנה גאון עוזינו מורינו ר' נתן ז"ל מבאר את הענין בדבריו הנפלאים בהלכות ערלה הלכה ה' אות י"ט, וז"ל: 'זה שפירש רש"י בתחילת פרשת תזריע: 'אמר רבי שמלאי, כשם שיצירתו של אדם הוא אחר כל בהמה וחיה ועוף כך תורתו נתפרשה אחר כל חיה ועוף'. כי יצירתו של אדם היה אחר כל יצירת בהמה וכו' הוא כדי שיכניע הגסות ויזכה לתורה ועבודת ה' באמת, כי אי אפשר לזכות לתורה ועבודה ותשובה ומעשים טובים כל אחד לפי בחינתו מקטן ועד גדול כי אם על ידי שבירת הגאות וגסות הרוח, ובשביל זה נברא האדם באחרונה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שהאדם נברא בסוף כדי לכנוס לסעודה מיד. דבר אחר, שאם תזוח דעתו עליו יאמרו לו: יתוש קדמך במעשה בראשית, היינו כי האדם נברא רק בשביל שיעסוק בתורה ועבודת ה' כל ימיו, ועל כן נברא באחרונה כדי שיכנס לסעודה מיד, היינו כדי שיהיה הכל כבר מוכן לפניו, כל מה שצריך לפרנסתו ולהרחיב דעתו בהם ולהכיר על ידם גדולת הבורא יתברך. ועל כן הכל נברא קודם יום השישי והוא נברא ביום השישי סמוך לשבת, אחר שכבר נברא הכל בשבילו והוכן לפניו הכל, כדי שיכנס לסעודת שבת מיד ולא יצטרך להמתין ולבלבל דעתו בשום דבר, רק יזכה לסעודת שבת מיד, שיזכה מיד לעסוק בעבודת ה', שזהו עיקר תכלית הסעודה של שבת, שהוא בחינת הסעודה שלעתיד שיזכו הצדיקים, שהיה אדם הראשון ראוי לזכות אליו מיד אם היה מקיים מצוותו יתברך.

וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שם: 'דבר אחר שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו, יתוש קדמך וכו", היינו שאי אפשר לזכות לסעודה הקדושה הנ"ל אפילו אם הוא פנוי מכל העסקים ויש לו כל הון דעלמא, כי אם על ידי שפלות, שעל ידי זה דייקא זוכין לתורה ועבודה כנ"ל, אבל תיכף כשמתגאה ותזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך, כי אז הוא רדוי לפניהם לפני כל בהמה וחיה ועוף, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'זכה, רודה בהם. לא זכה, נעשה ירוד לפניהם'.

וכן הוא בכל אדם גם עתה, שיש שה' יתברך נותן לאדם עשירות וחפצים הרבה בהמות ועופות ותבואה ופירות ומלבושים וכו' כאילו הכל נברא בשבילו. ובאמת הוא כן, כי הכל נברא בשבילו, כדי שיכנס לסעודה וכו', היינו כדי שיעסוק בעבודת ה' ועל ידי זה יזכה לסעודה המעותדת לצדיקים וכו', אבל כל אחד לפי בחינתו אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי שפלות באמת כנ"ל, ותיכף כשמתגאה ודעתו זחה עליו מורידין אותו ואומרים לו יתוש קדמך וכנ"ל, נמצא שעיקר בריאת האדם אחר כל בהמה וכו' הוא בשביל שפלות כדי שיזכה על ידי זה לתורה', עכ"ל.

ומבאר שם ר' נתן ז"ל שמה שנאמר כאן בפרשתנו תורתו של האדם, היינו ענין הלידה של האדם, שזהו בחינת בריאת האדם, שנולד ונברא אדם חדש, ולכן נאמרה תורת בריאתו של האדם אחר כל בהמה חיה ועוף, כדי ללמד את האדם בשעה שנברא ונולד, שאכן הכל נברא בשבילו, כדי שיוכל לעסוק בעבודת ה', אך הוא צריך להיזהר מאוד שלא להתגאות, ורק על ידי זה יוכל לזכות לתורה ועבודת ה', וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין נד.): 'אמר רב מתנה, מאי דכתיב "וממדבר מתנה", אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו'.

ענין הנגעים שבאים על גסות הרוח

ומבאר ר' נתן ז"ל שלכן נסמכה מיד לאחר מכן פרשת נגעים, כי הנה פירש רש"י ז"ל בתחילת פרשת מצורע, שלכן מביא המצורע לטהרתו עץ ארז ושני תולעת ואזוב, כי הנגעים באים על גסות הרוח, וצריך להשפיל עצמו כתולעת ואזוב, נמצא שהנגעים באים לתקן את הגאווה, ולכן הם שייכים לענין תורתו של האדם, שבאה ללמד את מידת הענווה ולהתרחק מהגאוה.

וענין זה שהנגעים באים על גסות הרוח מובא בגמ' ערכין דף ט"ז ע"א וז"ל: 'א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין וכו', על גסות הרוח דכתיב (דברי הימים ב כו) "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלהיו והצרעת זרחה במצחו"', והיינו שנאמר בעוזיהו המלך שרצה להקטיר קטורת אף שלא היה כהן, בגלל גסות רוחו, ולכן נענש בצרעת.

ולכאורה יש להבין, הלא לא כל הנגעים באים על גסות הרוח, שיש שבאים על לשון הרע ושפיכות דמים וכדומה, ואם כן מדוע כל מצורע צריך להביא עץ ארז ושני תולעת ואזוב, ויש לבאר הענין על פי מה שכתב ר' נתן ז"ל בהלכות נטילת ידים שחרית הלכה ג' אות ה': 'כל החטאים נמשכין מבחינת שלא כסדר כשמחלקין אותה לעצמו, דהיינו על ידי גדלות, כי מהם אחיזת כל הדינים, שמשם אחיזת יצר הרע והקליפות שמהם כל החטאים, וכן מבואר בספרים שעל ידי גאוה באין כל החטאים ח"ו, כי 'כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה' (סוטה ד'), ו'כל המודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה' (חולין ה), נמצא שעל ידי גדלות באין לכל החטאים ח"ו', ונמצא שגם הנגעים שבאים בגלל לשון הרע ושפיכות דמים וכדומה, הכל בא משורש אחד שהוא גסות הרוח.

ועל פי זה יש לבאר הענין שהצרעת מטמאת רק כשמראה הנגע עמוק מעור בשרו, ופירש רש"י שכל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל, אבל כשאין מראה הנגע עמוק מן העור אינו מטמא, וכתב רש"י שאינו יודע פירושו, והיינו שאינו מובן איך יתכן שאין המראה עמוק מן העור, שהרי מראה לבן הוא, וכל מראה לבן צריך להיות עמוק, ולפי מה שנתבאר יש להמתיק מעט הענין, כי מראה הנגע העמוק מעור בשרו הוא בא להורות שהאדם התגאה, ולכן עור בשרו נראה גבוה יותר מהנגע, אבל כשאין גאותו גדולה כל כך אז אין מראה הנגע עמוק מעור בשרו ולכן אינו טמא.

ועל פי זה נוכל לבאר הענין שאם פרחה הצרעת בכל הגוף האדם טהור, וכמו שנאמר בפרשתנו (ויקרא יג, יב): "ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו, לכל מראה עיני הכהן, וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטיהר את הנגע, כולו הפך לבן טהור הוא", ויש לבאר בזה, כי כשהאדם מגיע למצב כזה שכולו מלא גאוה, עד שלא נשארה בו אפילו נקודה קטנה בלא גאוה, אז הוא נופל לגמרי, כמו שנאמר "לפני שבר גאון", וכן נאמר "גאות אדם תשפילנו", וכן יש לרמז בפסוק "ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו", שמעקה הוא לשון 'מעמקים', שצריך להעמיק ולהשפיל את הגג שרומז לגאוה והתנשאות, ולא יתן לדמים העכורים להתגבר עליו, כי על ידי זה יפול הנופל ממנו, שיפול לגמרי על ידי גאותו, ועל כל פנים כשהאדם מגיע לשיא הגאוה אז הוא נופל לגמרי, ולכן כשהצרעת היא לגמרי בכל גופו, שזהו סימן שהתפשטה הגאוה לגמרי בכל גופו, אז הוא נופל לגמרי, ועל ידי זה דייקא יוכל להתעורר ולבוא לענוה, ולכן אין מטמאים אותו.

ויש לבאר שלכן נאמר על המצורע: "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו", כי הוא גרם על ידי גאוותו שתסתלק השכינה ממנו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על המתגאה שהקב"ה אומר: 'אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד", ומידה כנגד מידה הוא נענש שיסתלק הוא מחברת בני אדם וישב בדד.

ולכן הוא נענש שבגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא, שזהו ממש היפך הגאוה, שהאדם מתגאה ביופיו ובבגדיו, וכמו שכתב ר' נתן ז"ל בהלכות ערלה שם שעיקר פגם הגאות הוא בהבגדים, כנראה בחוש כמה וכמה אובדים עולמם על ידי רדיפתם אחר בגדים ותכשיטים וכו', וכאן הוא צריך לבזות את עצמו ואת מלבושיו, וכן צריך לקרות טמא טמא, שבזה מבזה עצמו מאוד, ובזה הוא מתקן את מה שפגם בגאווה, וזוכה לענווה ושפלות, ועל ידי זה חוזר ונעשה טהור.

וכשנתבונן נראה שהדברים מבוארים במדרש (ויקרא רבה טז, ג) וז"ל: 'זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב (איוב כ) "אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע", שיאו לרומא לעב לעננא, "כגללו לנצח יאבד", מה גללים הללו מזוהמין אף הוא מזוהם, "רואיו יאמרו איו", חמון ליה ולא מכירין ביה, שכן כתיב בריעי איוב (שם ב) "וישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירוהו"', עכ"ל, הרי מבואר במדרש שהמצורע נענש על שעלה לשמים שיאו, שהתגאה כאילו הגיע לשמים, לרום ההצלחה, ולכן עונשו שיתבזה ויהיה מזוהם.

והנה מצינו שלושה מיני נגעים, נגעי בתים ונגעי בגדים ונגעים באדם עצמו, ולפי מה שנתבאר יובן היטב מדוע ישנם שלושה מיני נגעים, כי ישנם שלושה דברים שדרך האדם להתגאות בהם, והם חכם גיבור עשיר, כמו שנאמר (ירמיה ט): "אל יתהלל חכם בחכמתו
ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו", ומי שמתגאה בעשרו באים עליו נגעי בתים, להראות לו שאין לו מה להתגאות בעשרו, שבונה לו בתים גדולים ומפוארים, ומי שמתגאה בחכמתו באים עליו נגעי בגדים, להראות לו שמה שחושב את עצמו לחכם ומתלבש בבגדים מהודרים להראות שהוא חכם, כדרך החכמים והמלומדים, אין בזה ממש, ואין לו במה להתגאות, ומי שמתגאה בגבורתו, שהגבורה היא בגוף, באים עליו נגעים בגופו, להראות לו שגופו טמא בגלל גאותו, וגבורת גופו אינה כלום.

האדם צריך גם ענווה וגם עזות דקדושה

והנה לכאורה יש להבין, מדוע צריך המצורע להביא עץ ארז ושני תולעת ואזוב, שהעץ ארז מורה על הגאווה שלו, ושני תולעת ואזוב מורים שצריך להשפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב, ולכאורה היה די בזה שיביא שני תולעת ואזוב, שידע שצריך להשפיל עצמו, ויש לבאר בזה, כי אף אמנם שהגאווה היא מידה מגונה מאוד, אך לעומת זה יש עזות דקדושה שהיא מידה טובה, והיינו שהאדם צריך להתרחק מענוה פסולה, וכמו שביאר ר' נתן ז"ל בליקוטי הלכות הלכות תפילין הלכה ו' אות ט"ז:  

'כי באמת מי שרוצה להיות יהודי באמת צריך להיות גיבור חיל ולהיות חזק מאוד, שיהיה לו עזות דקדושה לעמוד כנגד כל מיני מונעים ומסיתים ומעכבים, הן מניעות מבחוץ מבני אדם אחרים קרובים ורחוקים, הן מניעות מצד עצמו, מה שמחשבותיו מבלבלין אותו הרבה הרבה בכל יום ובכל עת ומחלישים דעתו הרבה ורוצים להפילו בכל עת, וצריך להיות חזק הרבה לעמוד כנגד כולם על פי הדרכים והעצות והתחזקות הנאמרים בספריו הקדושים המשיבין את הנפש בשבעה משיבי טעם בכל מיני ירידות שבעולם, רחמנא ליצלן, נמצא שצריכין עזות והתחזקות הרבה לבלי להניח את עצמו ליפול בשום אופן שום נפילה בעלמא, ואפילו שלא להחליש דעתו, רק להיות שמח בכל עת בחסדי ה' וטובו וכו', וזה בחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'", שזה צריך כל אדם, ואף על פי כן גאות וגסות הוא איסור גדול והוא תועבת ה' וכו', על כן צריכין רק לבקש מהשם יתברך לזכות לענווה אמיתית', עכ"ל, ולזה מרמז העץ ארז שמביא המצורע, להורות לו שאף על פי כן צריך להיות חזק כארז בעזות דקדושה.

ענין תיקון המצורע על ידי הכהן

ומעתה נבוא לבאר מדוע תיקון המצורע הוא דוקא על ידי הכהן, שצריך לבוא דוקא אל הכהן, והוא רואה את הנגע, וכן הטהרה על ידי הכהן דוקא.

כי הנה ביאר ר' נתן ז"ל בהלכות ערלה שם וז"ל: 'עיקר התגברות של הבגדים הצואים למנעו מדרך החיים האמיתי הוא על ידי גאות וכבוד המדומה של עולם הזה, כי בודאי מי שירגיש שפלותו באמת וישים אל ליבו איך הוא מלוכלך בעוונותיו ותאותיו ופגמיו הרבים בודאי ילך על ידיו ועל רגליו ויבקש בכל כוחו את הרופא האמיתי שיוכל לרפא תחלואי נפשו, כי מי יוכל לסבול להיות מלובש בבגדים צואים ומטונפים. אך הבגדים צואים בעצמן מבלבלין את דעתו ומעקמין את לבבו עד שעושה עצמו כלא ידע את טינוף מעשיו, וחפץ עדיין בכבוד של העולם הזה ונופל בגאות וגסות הרוח, ועל ידי זה אינו יכול להתקרב אל האמת שלא ילעיגו עליו בני אדם, ויהיה נחשב בעיניהם כשוטה וכמשוגע, בפרט עתה בעוונותינו הרבים שנתקיים "ותשלך אמת ארצה", וסר מרע משתולל, והכבוד נהפך לזרים, ויראי חטא נמאסין וכו', אבל מי שמשים אל ליבו כאב מעשיו אשר לא טובים ומרגיש שפלותו באמת, בודאי יכיר האמת לאמיתו וישבר כל המניעות שבעולם ויתקרב אל האמת במקום שהוא'.

נמצא מבואר בדבריו שעל ידי הגאוה האדם מתרחק מהצדיק, והנה על ידי זה שהאדם מתרחק מהצדיק אינו יכול לתקן את הגאוה, וכמו שכתב רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן סימן י': 'העצה היעוצה לבטל הגאוה, שהיא העבודה זרה, כמו שכתוב (משלי טז): "תועבת ה' כל גבה לב" (כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה סוטה ד:), העיקר הוא על ידי התקרבות לצדיקים, כמובא בתיקונים (תקון כא מ"ח:): 'בתרועה דאיהו רוחא, אתעביר אל אחר', וצדיק הוא בחינת רוחא, כמו שכתוב (במדבר כז): "איש אשר רוח בו", ועל ידו נכנע רוח גבוה, אל אחר, ונעשה מאחר, אחד וכו", עיין שם, ויש לבאר שזהו ענין תיקון המצורע על ידי הכהן, שכיון שעל ידי גאוותו נתרחק מהצדיקים, וכיון שנתרחק מהצדיקים ממילא אינו יכול לבטל את הגאווה, לכן תיקונו "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים", שזהו בחינת הצדיק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו": 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות וכו", ועל ידי זה שיבוא לצדיק יזכה לבטל את הגאווה, ועל ידי זה יזכה להטהר מטומאתו.

עומק ענין טהרת המצורע

ולבאר עומק הענין, כי הנה מבואר בכתבי האריז"ל (עץ חיים שער ל"ח פרק ז') שענין הצרעת הוא, שהאדם מקבל שפע מספירת ה'בינה' שהוא דינים ואינו מקבל שפע מספירת ה'חכמה' שהוא חסדים, ואז הדינים שנמשכים מהבינה הם דינים קשים ויש לחיצונים יניקה מהם, ומזה נעשה הצרעת שבגוף האדם, ולכן התיקון לזה הוא על ידי שבא אל הכהן, שהכהן שורשו בספירת ה'חכמה', והוא ממשיך על האדם את שפע ה'חכמה', ועל ידי החסדים הנמשכים מה'חכמה' נמתקים הדינים הקשים ואין לחיצונים יניקה מהם.

והנה מבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא סימן פ"ב שזה שאנו רואים שלפעמים הולך להאדם שלא כסדר, כי שלימות של כל הדברים אינו אלא כשהם מיוחדים ומקושרים בו יתברך, כי השלימות והמילוי היא החיות. כי איבר שנסתלק ממנו החיות, אזי נקרא חסרון, והחיות היא המוחין והשכל, כמו שכתוב (קהלת ז): "והחכמה תחיה" וכו', שזהו בחינת ספירת ה'חכמה', ומי שמחלק בחינת חוה, מלכות לעצמו, שאומר: אנא אמלוך, בזה הוא מחלק ומפריד אותה מהקדוש ברוך הוא, אזי אינה בשלימות. כי עיקר חיותה מ"ה, היינו השכל. וכשהוא מחלק את מלכות לעצמו, אזי הולך לו שלא כסדר, כי הוא בתוך בחינת שלא כסדר, היינו מלכות, חוה, תשר"ק.

אם כן מבואר בדברי רבינו ז"ל שעל ידי הגאוה האדם מפריד עצמו מספירת ה'חכמה', ואינו יכול לקבל ממנה חיות, וזהו ממש מה שמבואר בכתבי האריז"ל שפגם המצורע הוא שאינו מקבל שפע מספירת ה'חכמה', כי על ידי גאוותו שאומר 'אנא אמלוך' הוא מפריד עצמו מספירת ה'חכמה', ועל ידי זה הולך לו שלא כסדר, שנעשה טמא, והחיצונים יונקים ממנו, ותיקונו על ידי שמבטל עצמו אל הצדיק שדבוק בה' יתברך, והצדיק מבטל ומכניע את הרוח גבוה שלו, וממילא יכול לקבל שפע מספירת ה'חכמה', ועל ידי זה נטהר מצרעתו.

ענין פרשת החודש

ועל פי זה יבואר ענין פרשת החודש, שהוא ענין קידוש החודש, כי הנה קידוש החודש הוא בזמן שהלבנה בתכלית הקטנות והמיעוט, ולכאורה היו צריכים לקדשה באמצע החודש, שאז היא במילואה ובשלימותה, אך ענין זה רומז שעיקר מעלת הלבנה, שהיא בחינת ישראל שנמשלו ללבנה, הוא דוקא כשהם ממעטים עצמם, ודוקא על ידי זה שהם ממעטים עצמם על ידי זה הם זוכים לעלות ולגדול יותר ויותר, ולכן דוקא אז מקדשים את הלבנה, כי כל קדושת הלבנה הוא דוקא על ידי שפלותה ומיעוטה. ה' יתברך יזכנו לענווה בשלימות.