ראיון עם הגר"נ שפירא על זקנו רבי שמואל שפירא זצ"ל

הגה"ח רבי נתן שפירא שליט"א בשיחה מרתקת לרגל יומא דהילולא של זקנו הגה"צ רבי שמואל שפירא זצ"ל שחל ביום שביעי של פסח | לקריאה ולהורדה:

בגליון "אמרתך חייתני" לחג הפסח (יוצא לאור עולם ע"י "איגוד היראים" – של הציבור השמרני) בעיר בני ברק התפרסמה שיחה חג מרתקת שנערכה עם הגה"ח רבי נתן שפירא שליט"א מגדולי משפיעי אנ"ש בעיר בני ברק, בשיחה סיפורים ועובדות אודות זקינו הגה"צ רבי שמואל שפירא זצ"ל שיומא דהילולא שלו חל בשביעי של פסח (נלב"ע בשנת תשמ"ט).

למעבר לגליון 'אמרתך חייתני' המלא (7 עמודים) הקש כאן. להורדת הריאיון (3 עמודים) מתוך הגליון הקש כאן.

♦ ♦ ♦

שיחת חג

שיחה מאלפת ומרוממת עם הגה"ח רבי נתן שפירא שליט"א – ממשפיעי חסידי ברסלב שנערכה במעונו עבור גליון "אמרתך חייתני" לכבוד חג הפסח

לקראת חג הפסח זכינו להתקבל במעונו של הגה"ח רבי נתן שפירא שליט"א לשיחת חג מיוחדת עבור  קוראי "אמרתך חייתני", במהלך השיחה זכינו לשמוע סיפורים על זקנו הגה"צ רבי שמואל שפירא זצוק"ל  ועל קדושתו המופלגת, שמענו עצות והדרכות איך לעמוד איתן בנסיונות הרבים שבדורנו, ועל הצורך להלחם במסירות נפש למען מקום מנוחת הרשב"י, ושאבנו עידוד רב להמשיך בדרך המסורה מבלי להתפעל ממשת"פים למיניהם.

לקראת יום היארצייט של הגה"צ רבי שמואל שפירא זצוק"ל – זקנו של ר' נתן שליט"א – החל בשביעי של פסח, הבענו את רצוננו לשמוע מעט אודות הסבא ר' שמואל זצוק"ל.

יש לי בני דודים שהם יותר "בעלי זכיה" ממני כי הם היו בירושלם בסביבתו של זקני, כל בני המשפחה המשפחה דרים בירושלם ורק אני הגעתי לבני ברק. אבל אספר את המעט שאני יודע, בסייעתא דשמיא גם אני זכיתי לחיות מעט במחיצתו. היו עוד דברים רבים שכבר נשכחו ממני.

היו אז בברסלב שלשה גדולים, ושלשתם נפטרו באותה שנה – תשמ"ט, הלא המה: ר' וועלוול חעשין, שהיה מתעסק עם המון-עם, בעלי תשובה וכדו', אז עדיין לא היו את כל ארגוני הקירוב, והוא קירב הרבה פשוטי עם, אבל מצד שני יחד עם הקירוב לפשוטי העם, היה איתן מאד. ר' לוי יצחק בנדר וזקני ר' שמואל שפירא.

הקדושה בערה בו

כשמדברים על ר' שמואל שפירא, הדבר הראשון הוא הענין של קדושה, זה היה ה"סימבאל" (סמל) שלו, ובכן אספר כמה מעשיות של קדושה, זה היה הענין שבער בו כל הימים.

יש כאלו שמקפידים על כל החומרות האפשריות, מעשרים כל דבר פעם שלישית ורביעית, כשמגיעה שנת השמיטה יש שמרחיקים לכת וקונים רק מחו"ל, החזו"א לא ידע מהחומרות האלו שצריכים דוקא מחו"ל.

אבל כשמגיעים לענין של צניעות, יש כאלו שבכל החומרות הם מחמירים ומחפשים מתחת לאדמה, אבל במקומות שצריך באמת להחמיר, בדאורייתא, בזה הם אינם חוששים כלל, ונשותיהם הולכות עם "שייטלאך" ארוכות, אפילו הרבנים שלהם אינם מתירים דבר זה.

זה מה שבער לו לר' שמואל מאד כל השנים.כמו כן בער לו מאד שילכו במלבושי ירושלם, אפילו בלי הענין של "שייטלאך", שהנשים תלכנה באנפילאות שחורים שלא יהיו בצבע הרגליים, זה בער לו כל השנים, העניינים של צניעות.

היה אחד מהנכדים שבתו הקטנה לא היתה לבושה כ"כ בצניעות כיון שהיתה בת פחות משלוש שנים, אמר לו ר' שמואל: "אצלנו לא ראינו דברים כאלו, גם לפני גיל שלש שנים הקפידו על צניעות".

שמירת עיניים מופלגת

היה פעם במירון, בל"ג בעומר (כאשר ר' נתן שליט"א מעלה על שפתיו את זכר ל"ג בעומר במירון, הוא נאנח באומרו: הלוואי שנזכה לזה השנה), "דרך מהדרין" לא היתה כל השנים, היתה רק דרך אחת באמצע ההר, ולא היתה שום דרך אחרת, אינני יודע אם אתם זוכרים את המצב הזה במירון, היום כבר יש לנו את "דרך מהדרין" כל השנים עד שכבר שכחנו איך נראה ההר, אבל אז זה היה ממש פיקוח נפש ברוחניות, זה היה נורא ואיום.אז עדיין לא היתה השתלטות הציונים כל כך חזקה במירון, והיו יכולים להגיע מהיכן שרוצים, היו עוצרים במגידו, היום הם עשו שם א גאנצע מחנה קוזאקים שלהם, היו יורדים במגידו ועולים את ההר, והוא הגיע בל"ג בעומר, תמיד היה מגיע לפני ל"ג בעומר שאז עדיין היה ריק, אבל שנה אחת כנראה לא היה באפשרותו להגיע לפני ל"ג בעומר והגיע בל"ג בעומר עצמו, וכל ההר היה דחוס בגוש אחד של בני אדם בתערובת, ה' יצילנו מה שהיה שם.

בקיצור הוא הלך בעינים עצומות, ואחד שראה יהודי "עיוור" ריחם עליו והובילו עד הציון. שמירת העיניים שלו היתה מופלאה.

אבל לא רק בהר מירון המלא וגדוש הוא הלך בעיניים עצומות:

בתקופה שעדיין לא היו יכולים לנסוע לאומאן הוא היה נוהג לשהות במשך כל עשרת ימי תשובה במירון, הוא נסע בערב ראש השנה ונשאר שם עד אחרי יום כיפור, כך היה נוהג כל שנה ויחד איתו נהגו כך גם נכדיו.

וכל אותם הימים היה נמצא אצל ר' שמעון, ובערב יום כיפור היינו הולכים לקברי הצדיקים שבסביבות מירון, ר' יוחנן הסנדלר, בית הלל, בית שמאי וכדו'.

כדי להגיע לקבר שמאי צריכים לעלות קצת בהר, אירע בשנותיו האחרונות שהעליה בהר קשתה עליו, והיה שם אחד שצאצאיו נסחפו למזרחי – נעבאך, יהודי תמים שלצערנו התחנך כך, שהיה לו טרקטור, והוא התנדב לקחת בטרקטור שלו את כולנו, יש אפילו תמונה מזה איך שכולם נוסעים בטרקטור, יחד עם דודי ר' יהודה לייב פראנק ועוד מספר אנשים.

אבל זה כבר היה בסוף ימיו "סוף הכבוד לבוא" – לקחוהו בטרקטור, אבל בשנים קודמות הוא היה עולה בעצמו ברגליו, וגם שם היה הולך עם שמירת עיניים בעיניים עצומות, שאלוהו: "ר' שמואל, ממה אתה פוחד שם בהרים? מה כבר אפשר לראות שם? אולי איזה רועה צאן ואולי כמה פרות? למה אתה עוצם את העיניים?"

והוא השיב "אינני יודע היכן היצר הרע יתפוס אותי".

העולם מספרים שבמשך שבע שנים הוא הלך עם כיסוי על העינים. בתחילה היה זה כיון שהעין שלו לא היתה רואה כ"כ טוב והוצרך לשים כיסוי על העין לצורך רפואה, ואחר כך אמר שאמנם לא צריכים לעשות דברים משונים, אבל אם כבר התרגל לכסות את העין בשביל רפואה אזי ימשיך בזה בשביל שמירת העיניים.

יסודות הקנאות

אנו מבקשים לשמוע מעט על יסודות ההשקפה הטהורה וקנאת ה' צבקות שנראו אצל ר' שמואל.

קנאות מתבטא היום בעיקר בהפגנות, ברוך ה' שיש כאלו שלוחמים, משתתפים במחאות על כל פרצה באידישקייט. זקני ר' שמואל בער בכל ענין שנוגע לאידישקייט.

אירע פעם בשהותו במירון, באותם ימים שלפני כשבעים שנה, שאחד הגיע לספר לו שנערכת בכפר מירון חתונה מעורבת, כאשר שמע זאת בער כאש והלך בעצמו למחות בהם, הם סגרו את הדלת כדי שלא יוכל להכנס, אך הוא נכנס דרך החלון והתחיל להקים קול צעקה. הם הכו בו באגרופים מכות חזקות אך זה לא היה אכפת לו מאומה, הוא צעק וצעק עד שנעשה סדר.

אינני יודע אם החתונה הפסיקה לגמרי או שעשו מחיצה, אבל עד שלא הסתדר הענין הוא לא הפסיק לצעוק.

הרב של מירון לאוי"ט סיפר שכל אלו שהכוהו לא הוציאו שנתם.

זקני ר' שמואל היה אדם שכמעט לא דיבר עם אנשים, אבל בענין ההשתתפות בבחירות הוא רתח מאד, היה יהודי חשוב מחסידי ברסלב שהגיע מרוסיא וזקני ר' שמואל סבר שהוא ישמע לדבריו, והתקשר אליו בטל' לפני הבחירות להורות לו שלא יבחור. המעשה הזה הוא אצלי גם כן פלא, כי זה לא התאים לו כלל כל הענין הזה להורות הוראות לבני אדם, אבל הענין הזה כל כך בער אצלו, שלא יהיה שום שייכות עם רשעים.

ממי קיבל ר' שמואל את תורת הקנאות ויסודות ההשקפה, האם היתה לו שייכות עם הגה"ק מסאטמאר ותורתו?

אחד שאל אותו פעם את השאלה הזו, מהיכן הוא לקח את הקנאות שלו, והוא השיב לו שהחתם סופר זצ"ל כותב על ראש המשכילים משה דעסויער ש"בספרי רמ"ד לא ישלחו יד" – שלא ילמדו בספריו ויתרחקו ממנו, אבל ר' נתן בליקוטי הלכות כותב עליו "ימח שמו וזכרו". הוא היה נראה "א שיינער איד", שומר תורה ומצוות, והוא כתב עליו "ימח שמו וזכרו" בזמן שהיו אחרים שכבדו אותו.

והיה ר' שמואל אומר "אז מי יותר קנאי?"

ובאמת הקנאות היא דבר שמגיע מעצמו, ערליכע אידן בער אצלם אידישקייט.

הנהגות ומידות

הוא הגיע מחו"ל או שנולד בירושלם?

הוא כבר דור שלישי בירושלים.

זקני היה "חסיד" גדול של הכותל המערבי והיה הולך הרבה לשם, עוד הרבה לפני המדינה, הוא היה עומד הרבה שעות כשפניו לקיר ואינו מבחין מה נעשה סביבו. הרבי מלעלוב היה נוהג לדחוף לו לכיסו "שילינג" שהיה מטבע אנגלי הראוי להתכבד.

בפסח יש כידוע הרבה חומרות, אמנם בברסלב לא אחזו מריבוי חומרות, אבל אצלו בער הכל, בפסח היה לו סיר מיוחד כיון שהרבנית שלו היתה נוהגת לעשות שרויה בבית, זה לא היה כמו היום, היום יש את כל מיני המאכלים "כשר לפסח", ב"ה יש שפע, אבל אז היה רק קארטאפל, אם לא היה קארטאפל לא היה פסח.

אשתו היתה בתו של ר' יוסף קדיש קרישבסקי שהיה תלמידו של החפץ חיים והיא היתה אוכלת שרויה, אצל הח"ח אכלו שרויה אז הוא הרשה לה ולילדים לאכול שרויה בכלים נפרדים, והוא אכל בכלים נפרדים.

היום ב"ה קל יותר להנהיג שלא לאכול שרויה כלל כי יש שפע גדול וכבר לא חסר מה לאכול, ואין צורך להזדקק לשרויה.

בבית עצמו העבודות שלו היו עצומות. ביום כיפור הוא היה יורק כל הזמן כי לא רצה לבלוע הרוק, זה סיגוף שאיני יודע אם יש מי שיכול לעמוד בו, בכל היום לא בלע את הרוק.

וה"מידות" שלו… הרבה פעמים אדם כזה נעלה עם כאלו חומרות והנהגות קפדניות עלול להיות בסביבתו מתח וכדו', אצל זקני ר' שמואל ה"בין אדם לחברו" היה מפליא. הוא הצליח "לרקוד על שתי החתונות" – גם להתעלות מעלה מעלה וגם שיהיה נעים במחיצתו לכל סובביו.

כשם שהיו נוסעים למירון, היו נוסעים גם לשכם – לקבר יוסף הצדיק. בשנים קדמוניות היינו יכולים לעשות זאת, אז לא היו צריכים להגיע ל"שמירה" של הציונים, לא היו שם את כל המזרחניקים. הגויים כיבדו אותנו ונתנו לנו להכנס לציון ולהיות היכן שרצינו, לא היתה שום הפרעה ובודאי שלא זריקת אבנים וכדו', אחר כך היו תקופות שהיה יותר גרוע.

כשהגויים היו בעלי בתים שם המצב היה יותר טוב מאשר לדאבוננו… שלא יהיה קטרוג על כלל ישראל.על כל פנים, באחת הנסיעות האלו לשכם, אחד סגר את דלת הרכב על אצבעו של זקני ר' שמואל, שזה כמובן יסורים נוראים, והוא לא דיבר אפילו מילה אחת. אחר כך כשפתחו את הדלת ראו שהיא היתה סגורה על אצבעו, שאלוהו למה לא אמר מאומה, והשיב שלא רצה לצער את האדם שסגר את הדלת על אצבעו, כי אם היה יודע, איזו הרגשה היתה לו…

כשהיה נכנס לבית הכנסת והיה רואה אנשים מתקוטטים ביניהם, היה מתבטא בחריפות שאינו מסוגל לסבול זאת.

שפך דמעות כמים שיגדלו בניו יראים ושלמים

בשנת תש"ח כשהירדנים נכנסו לעיר העתיקה בירושלם וכבשו את הרובע היהודי, בתחילה הם פחדו מאד להכנס לעיר העתיקה כי ירו עליהם משם פצצות והם היו בטוחים שיש שם כוחות גדולים, אחר כך כשנכנסו וראו שהיו שם רק כמה אנשי הגנה בודדים, זקנים ציונים מוסרחים, אמרו הירדנים שאם היו יודעים איזה כח קטן עומד נגדם היו יכולים לכבוש את המקום אפילו בלי רובים.

עכ"פ בתחילה הם אמרו שאינם לוקחים בשבי אזרחים אלא רק אנשי צבא, אבל כשראו עם מי יש להם עסק, כמה מועט מספרם של אנשי הצבא, החליטו לקחת את כל היהודים עד גיל מסוים, כדי שלא יהיו להם בזיונות שלא יכלו ללחום נגד כמה זקנים בודדים.

ולקחו את כל הגברים לשבי, וביניהם היו הרבה חסידי ברסלב, זקני ר' שמואל, ר' דוד שכטער אביו של יבלח"ט ר' יעקב מאיר, ועוד שיינע אידן, היו שם גם כמובן לוחמי ההגנה אנשי העולם התחתון, אבל היו גם שיינע אידן.

היו שם סיפורים נוראים, הוא היה מרבה בבכיה, שאלו אותו למה הוא בוכה כל כך, ואמר שהוא בוכה בתפילות ותחנונים שבניו יגדלו ערליכע אידן, אחד מאלו שהיו איתו בשבי סיפר שמילא קאפל שלמה מלאה בדמעות ששפך על בניו, שיגדלו יראים ושלמים גם כשהוא נמצא רחוק מהם ואינו יכול להשגיח עליהם כדבעי. אף על פי שגם לפני שנלקח בשבי לא היה מצוי בבית כל כך הרבה, במשך תקופות ארוכות היה נמצא לפרקים במירון.

אותה תקופה היתה תקופה מאד קשה, היו אז הרבה נסיונות, רבים מהצעירים התקלקלו אז, היו אז את המחתרות הציוניות אצ"ל לח"י והגנה שסחפו רבים וטובים.

המצב אז היה נורא ואיום, היו הרבה יהודים חשובים שבניהם התקלקלו, הנסיונות היו גדולים, אך הוא הצליח בכח התפילות שכל בניו יגדלו יראים ושלמים, ואכן כל בניו גדלו ערליכע אידן, קנאים. בזכות תפילותיו ובכיותיו זכה לגדל כזה דור.

מהשבי למירון

יש הרבה מעשיות על תקופת השבי.היה להם שם מים מאד בצמצום, הם היו בשבי במדבר, היה חם מאד והיה מחסור במים והיו מביאים מעט מים בדליים, והוא היה אוסף מים, היו מחלקים להם שם סיגריות, והוא היה נותן את כל הסיגריות שקיבל, כדי שיתנו לו בעדם מים. אנשים שהיו מכורים לסיגריות היו נותנים לו מים בעד סיגריות, וכולם הסתכלו עליו כמו על משוגע, מה הוא אוסף מים… כשהגיע ערב יום הכיפורים לקח זקני ר' שמואל את כל המים ושפך על עצמו תשעה קבין, וכולם מסתכלים בתמהון כפול על המשוגע, שאחר שאסף את כל המים ושילם בשבילם מחיר יקר, הוא שופך אותם על הארץ. אין לנו מים, המחסור גדול, והוא שופך מים על הארץ… אבל הקדושה היתה שוה אצלו יותר מכל.

אבי עליו השלום סיפר לי שמיד כשהשתחרר זקני ר' שמואל מהשבי בעבר הירדן, לאחר שהיה שם שבע חודשים, מיד נסע לקברי צדיקים, לר' שמעון, למירון.

היה זה זמן של אחרי מלחמה, אותה מלחמה שבה הוקמה המדינה הארורה (די פארשאלטינע מדינה), והר מירון הרי עומד ממש ליד סוריא ונפלו שם פצצות, לא יכלו ליסוע לשם, כל ההר הקדוש היה שומם, לא היתה שם נפש חיה, כל החדרים שם היו ריקים.

וכשהוא הגיע לשם ישר מהשבי, הוא מצא שם מעט לחם ישן שהשאירו שם צבא האנגלים, כנראה לא היו בזה חששות כשרות, וזה מה שהוא אכל. הלחם היה מסתמא ישן יותר מכמה חדשים, שהרי האנגלים עזבו את המקום כמה חודשים קודם לכן, ואת הלחם הזה הוא אכל עם מעט מים.

מסירות נפש בדורנו

אנו מבקשים לשמוע דברי חיזוק, שמענו על הנסיונות שהיו באותו דור, אך דור דור ונסיונותיו, גם לנו כיהודים יראים וחרדים בעיר בני ברק יש את הנסיונות של דורנו.

אכן כן, המצב אינו כל כך פשוט, ויש צורך לאחוז בדרכי המלחמה.

קראתי באיזה ספר שכותב על התקופה של הצאר ניקאלאיי ברוסיא, שהיתה אז גזירת הקאנטאניסטן, זו היתה גזירה מרה מאד, והצאר ניקאלאי היה אדוק מאד באמונתו לְשַׁמֵד את כלל ישראל, והוא התגאה מאד בזה שיעשה טקס גדול ויעביר בו את כל הילדים לשמד, ועשו מעמד גדול והגיעו כל הגלחים ועשו בימה וכו', והילדים ביניהם עשו הסכמה שכשיטבילו אותם במים הם ישארו במים ולא יצאו, וכך הוה והם טבעו במים והיו לצאר בזיונות גדולים. וזה היה קידוש השם גדול שילדים קטנים יסכימו לטבוע למוות כדי שלא להשתמד, וזה נגע לליבו של הצאר וביטל את הגזירה, במסירות נפש ביטלו את הגזירה.

היום בדור כזה של הצייטונגען וכל השטויות, לא דורשים מאיתנו כזו מסירות נפש, אבל מעט שבמעט, קצת למחות, קצת להתבזות וקצת לחטוף מכות, לצערנו זה נחשב נסיונות גדולים כהיום.

אחד שאל את זקני רבי שמואל זצ"ל אם ללכת להפגנות או לא, ענה לו זקני: "אינני יודע, אבל דבר אחד אני יודע, ששום כביש בירושלם לא נסגר בלי הפגנות".

ואחר כך הם הגיעו במוצאי שבת, הבית של הורי ע"ה היה בבתי ווארשא סמוך ממש לככר השבת, והגיעו מפלגת האגודה, אז היתה רק מפלגה אחת, אחר כך קברו אותה וצמחו ממנה שלש מפלגות… הם הגיעו ועשו צערמאניע עם במה ודרשות למען המפלגה, עד לבית שלנו שמעתי את הרמקולים החזקים של הדרשות שלהם.

ואז הם אמרו "כביש פלוני אנחנו סגרנו, כביש זה אנחנו סגרנו", יהודים משלנו ספגו את המכות כדי לסגור את הכביש, ואחר כך הם הגיעו לברך על המוגמר ולרשום את ההישג על שמם.

הענין של סגירת רחובות בשבת עניין אותם כמו היום, אבל באותם ימים הם עדיין רצו להחניף ולהעמיד פנים ולספר לציבור כאילו הם פעלו לסגור כבישים בשבת, כהיום אפילו את זה אינם צריכים.

"אנחנו סגרנו ואנחנו סגרנו", הלואי והיו סוגרים את הראש שלהם עם השטויות שלהם.

הם סגרו את הכביש פלוני וכביש פלוני… את המכות ספגו הציבור שלנו, מה הם מספרים מעשיות? איזה כביש הם סגרו? על כל כביש היו הפגנות כאלו חזקות. שום כביש לא נסגר בלי הפגנות!

צריכים הרבה תפילות נגד רעל הצייטונגען

הרעל של הדור זה הצייטונגען, מי שנכנס אצלו הרעל של הצייטונגען הוא כבר אבוד רח"ל, מי שיש לו אפילו איזה הרגשה קלה של אידישקייט, הצייטונגען הורגים הכל שלא ישאר שום זיק של אידישקייט.

ראיתי פעם תיאור המתאר את הצייטונג שנוסד בפולין, בכל הצייטונג היתה רק חתיכה אחת של נייעס, וכל השאר היה מאמרים נגד המשכילים. איך נראה הצייטונג היום? אם היו מביאים את הצייטונג דאז ומראים אותו לבעלי הצייטונג של היום, בודאי הם היו מתביישים בו.

זה לא פשוט, בדור רע כזה צריכים הרבה תפילות נגד הצייטונגען האלו, אך תחילה יש להתרחק מהם כדי שלא יהיה כטובל ושרץ בידו.

הצייטונגען מהפכים את הכל, ממש כמו שאומרים ביום כיפור קטן בוידוי של רבנו נסים גאון "את אשר טיהרת טימאתי, ואשר טימאת טיהרתי, את אשר התרת אסרתי, ואשר אסרת התרתי, את אשר אהבת שנאתי, ואשר שנאת אהבתי, את אשר הקלת החמרתי, ואשר החמרת הקלתי, את אשר קרבת ריחקתי, ואשר ריחקת קרבתי". את הכל הם מסלפים ומוכרים לעולם לאקשן, והעולם קונה את זה, ומי שמדבר כנגד זה אומרים לו "איך אתה מדבר נגד גדולי הדור?" ובאמת הם אפילו לא יודעים מה שאומרים בשמם.

מי שרוצה לשמור את עצמו מהי הדרך?

דבר ראשון לא להכניס את כל הצייטונגען והראדיא, את הכלים הטמאים ב"ה אנו מקוים שלא מחזיקים, אבל הצייטונגען, צריכים לדעת שיש שם כאלו שטויות, מי שמסתכל בזה אי אפשר לדבר עמו כלל, אין עם מי לדבר. זה דבר ראשון.

אחר כך צריכים לדעת, "דע את השונא", הציונים וגרוריהם, גם אלו עם הפיאות והזקנים, כל אלו רוצים לעקור כל זיק של יהדות.

גם ראש המשכילים משה מענדלסאן הלך עם זקן ופיאות, ומה הוא עשה? ה' יצילנו. כל הגזירות ברוסיא היה למשכילים חלק בהם, גם בגזירת הלבוש וגזירת הקאנטאניסטן, הם שיתפו פעולה עם הצאר בכל הגזירות. הצאר עצמו גם רצה זאת אבל המשכילים עזרו לו כמו המן ואחשורוש שנמשלו בגמרא לבעל התל ובעל החריץ (מגילה י"ד ע"א).

גם כאן צריכים להתנער מכל משתפי הפעולה.

הגה"ק רבי בנימין ראבינאוויטש זצ"ל היה אומר שאם החרדים לא היו מתחברים איתם אזי היו מסתכלים על הציונים כמו על חבורת יונגאטשעס (נערים פוחזים) ולא היתה להם כל השפעה, וכל ההשפעה שיש להם היא מכח ההתחברות של החרדים.

אכן כן, הם הרי אומרים זאת בעצמם במלוא פיהם, שכל ההשפעה שיש להם היא מכח המשת"פים הנקראים כאילו חרדים, ה' ישמרנו.

ועלינו לדעת שצריכים לצעוק הרבה להקב"ה, כמו שנאמר במרדכי "ויצא ברחוב העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה". לא להתבייש לצעוק להקב"ה, תארו לעצמכם, יהודי חשוב יוצא לרחוב עם שק, איך מסתכלים עליו, איך ר' שבתי יודעלעוויץ היה אומר, כולם אמרו לו למרדכי "לך למאה שערים! אינך רוצה להשתחוות להמן? לך למאה שערים! מה אתה יוצא לרחוב העיר?"

אבל חז"ל אומרים שאי לאו ההוא גברא – מרדכי, לא היה נשאר שריד ופליט משונאיהם של ישראל. הרבש"ע יעזור.

גם עתה, אם לא אותם כמה שרידים ופליטים, שפועלים בשביל אידישקייט, באיזו צורה שהיא, ב"ה, מה היה קורה רח"ל. הם מורידים את הקטרוג מעל כל כלל ישראל.

ובמלחמת אש דת השערה

ניקח למשל את הנושא של מירון, זה הרי נורא נוראות, אם הקב"ה היה רוצה לקחת מאיתנו את מירון הוא היה יכול לעשות כמה רעידות אדמה חזקות ולבטל את כל מירון באופן שלא יוכלו להגיע לשם, בלי שום שייכות לענין ההשתלטות של הטומאה והמשטרה, אבל הקב"ה רצה לעשות דוקא באופן כזה שהם ימנעו את הנסיעה ושילחמו איתם ויצעקו נגדם, זה מה שהקב"ה רוצה.

וכן זה בכל הגזירות שהם גוזרים, יש כאלו שטוענים הרי הקב"ה עושה הכל ומה יש להלחם נגד הגזירות? אבל האמת היא שהקב"ה היה יכול לעשות את הגזירה ע"י אסון טבעי בלי התערבות הציונים והשתלטותם, אבל הקב"ה רוצה שיהיה דוקא באופן זה שהציונים ירצו לגזור גזירות ואנו נצטרך ללחום ולצעוק נגדם, ובכח המסירות נפש נכניע את הקליפה.

כך אמר החפץ חיים בזמן הקאמאניטסן, שהיו צריכים לצאת ללחום בהם ועי"ז היו מכניעים את הקליפה.

באחרית ימיו של החזו"א התעוררה גזירת גיוס בנות, זה בער לו באופן נורא עד כדי כך שאומרים שהוא נפטר מחמת הצער על הגזירה הזאת. היו אז הפגנות אדירות, ממש במסירות נפש, והחזו"א אמר שקודם לכן היתה איזו פרצה קטנה ואם היו נלחמים אז על הפרצה הקטנה לא היינו צריכים להלחם כל כך הרבה על גיוס בנות, אבל כיון שלא נלחמו על זה, אז היו צריכים להלחם הרבה על גיוס בנות.

גם לענינינו, אילו היו נלחמים מיד נגד הציונים בכל הדברים הקטנים, שלא להנות מהם ולא להתנשק איתם וכו', היינו חוסכים את כל הגזירות האלו.עכ"פ צריכים לדעת שצריכים לצעוק להקב"ה! הרבה פעמים אחרי ששומעים "קול זעקה" אפשר לומר תיקון חצות יותר טוב. כמובן לא בשביל ההנאה של שמיעת נייעס, אלא כיון שכשלא שומעים מה קורה לא חיים עם המצב, לדוגמא בז' אדר שמעתי על הנעשה במירון ב"מלחמת אש דת", כששומעים זאת, יודעים על מה צריך להתפלל, יודעים את המצב, שהציונים נותנים מכות, ומצד שני רואים שיהודים אכפת להם מר' שמעון, רוצים את ר' שמעון.

אחרים אומרים שזלזלו מעט בקדושת המקום, יתכן שיש אמת בדבריהם, שבאמת זלזלו בקדושת המקום, שהיו שאכלו בצורה מזולזלת בציון, או שאחד דיבר דברים שלא היו צריכים, או שאחד הדליק את הפלאפון באמצע לומר תהילים, קורה לפעמים דברים כאלו.

אבל מה תהיה התמורה? מה רוצה ר' שמעון? האם הוא אומר שלא יבואו יותר, שיהיו מסכים גדולים בחוץ? שפרוצים ופרוצות הם ישתלטו על המקום וינהיגו אותו? זה מה שהוא רוצה במקום אותו מעט זלזול שזלזלו בקדושת המקום? אם ר' שמעון לא רוצה שיבואו היה הקב"ה עושה אסון טבע אחד ועושה שלא יוכלו להגיע למקום. אבל ודאי ר' שמעון רוצה שיבואו, ועל מה שזלזלו קצת צריכים להראות מסירות נפש שרוצים להגיע, ובכך לתקן את אותו זלזול.

בסיום דבריו אומר הגה"צ שליט"א שבכל מיני מקומות כשמביאים שיחות וכדו' משנים בהם קצת ומשמיטים קטעים וכו', אולם ב"אמרתך חייתני" הוא בטוח שיביאו את דבריו כפי שנאמרו…

הערת מערכת: הדברים שהובאו כאן תוקנו בהוראת מערכת 'אמרתך חייתני' 3 תיקונים נחוצים, בקובץ המצורף, הדבר טרם תוקן.
התיקונים הם: א. בעמ' 6 טור 2 למטה, הובא המעשה שיהודי לקח את ר' שמואל בטרקטור, ונכתב שהוא היה נעבאך קצת מזרחי. היהודי הנזכר בעצמו לא היה מזרחי, אלא רק צאצאיו נסחפו למזרחי. | ב. בעמ' 7 טור 2, נאמר כי ר' שמואל היה נוסע במשך כל השבוע למירון. דברים אלו אינם מדויקים, במשך תקופות ארוכות היה נמצא לפרקים במירון, אך לא בכל השבוע. | ג. בעמ' 7 טור 3 נכתב: אחד שאל אותי בבית הכנסת אם ללכת להפגנות או לא, אמרתי לו: "אינני יודע, אבל דבר אחד אני יודע, ששום כביש בירושלם לא נסגר בלי הפגנות". המעשה אכן היה בהגה"צ ר' שמואל שפירא זצ"ל בעצמו ולא בנכדו המספר, ור' שמואל הוא זה שהשיב כי לא נסגר שום כביש בשבת בלי הפגנות.

למעבר לגליון 'אמרתך חייתני' המלא (7 עמודים) הקש כאן. להורדת הריאיון (3 עמודים) מתוך הגליון הקש כאן.