שיחה היסטורית מאת הגה"צ רבי שמעון שפירא שליט"א על אביו רבי שמואל זצ"ל לקראת ההילולא.

שיחה היסטורית ונדירה על הגה"צ רבי שמואל שפירא זצ"ל שנמסרה למערכת על ידי בנו הגאה"צ רבי שמעון שפירא שליט"א – לרגל יומא דהילולא השלושים ואחת (תשמ"ט – תש"פ) של אביו בשביעי של פסח – כ"א ניסן הבעל"ט:

למעשה אין בידי להאריך כל כך בשבחו של אבי, שכן היה מסתיר את הנהגותיו בקודש, וגם היה שתקן גדול… – אספר רק קצת ממה שמונח בזכרוני:

גם במאה שערים יש עובדי ה'

בילדותי היינו מתגוררים בשכונת קטמון, שם היה אבי רבי שמואל עובד את ה' ביחד עם שאר ה'עובדים' הגדולים, ביחד היו קמים בחצות ויוצאים לעבודת הבורא בהתלהבות. אך במשך הזמן התברר כי לצורך חינוך הילדים עדיף לעבור לאיזור מאה שערים. הזמן שנקבע למעבר הדירה היה לקראת חג הפסח.

בפורים האחרון בשכונת קטמון, לפני שעברנו להתגורר במאה שערים, דיבר לאחר תפילת מנחה וצעק בהתרגשות, כי למרות שאנו יוצאים להתגורר במרכז העיר, הרי שאסור לוותר על עבודת ה', כשהוא מונה את חבריו עובדי ה' המתגוררים בשכונת מאה שערים, שגם הם עוסקים בעבודות הגדולות של חצות והתבודדות, והוא מקוה ומתפלל שהוא ובניו ימשיכו לעבוד את ה' גם לאחר שעוברים דירה. וזאת הרי ידוע שבפורים, בעל כרחו היה פותח את פיו ומדבר דיבורים נפלאים של תורה ועבודת ה', וכך היו מתגלים קצת מדרגותיו.

עזר כנגדו

למרות כל מה שהיה עובד ה' גדול כזה, אני זוכר שהיה הרבה עוזר בבית לאמי הצדקנית. בביתנו היתה עריסה קטנה (א וויגאלע) של תינוקות שאפשר לנענע אותה, והוא היה יושב לאחר חצות הלילה ומשגיח על התינוק ומרגיעו כשביד אחת הוא מנענע את הוויגאלע, וביד השניה הוא מחזיק בספר שערי ציון ושופך דמעות כמים. כך היה משתדל שאמנו הצדקנית תוכל לנוח מעט מכל עמלה.

יצויין כי לאחר האירוסין שמע חותנו לעתיד- רבי יוסף קדיש שמועה כי במשפחת החתן אין נוהגות הנשים לגזוז את שיער ראשן, לשם כך החליט לדבר בעצמו עם החתן על נושא זה בתפילת ערבית וקבלת שבת.

ר' יוסף קדיש מגיע לבית הכנסת בליל שבת ורואה את החתן ר' שמואל עומד בתפילת ערבית במילים "ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים", הוא המתין והמתין ור' שמואל היה כל כך מתלהב בתפילתו עד שלא הרגיש כי חותנו עומד ומחכה, וכך במשך למעלה מחצי שעה עמד והתחנן לבורא כל עולמים "ואהבתך, אל תסיר… אל תסיר…" רק לאחר שגמר את תפילתו הבחין בחותנו וניגש אליו.

ר' יוסף קדיש שאלו, האם הוא מסכים שזוגתו תגזוז את שערה לאחר החתונה, ור' שמואל כמובן שמח עד מאד לשמע הדבר, וענה בשמחה והתלהבות: "א וודאי וועט זי זיך אפשערן!"…

כך זכה ר' יוסף קדיש, לא רק לקבל את ההסכמה מחתנו, אלא גם לראותו בעבודת התפילה המופלאה שלו.

לאמיתו של דבר לאמי הצדקנית לא היה קל בתחילת הדרך לאחר הנישואין, למרות שהיא ידעה עוד לפני החתונה שמדובר בבחור קדוש ומורם מעם, חסיד ברסלב המתנזר מכל עניני גשמיות, עם כל זה לקח זמן עד שהתרגלה לחיות מתוך מסירות נפש כזו. וכמובן הכל פעל אצלה מתוך נעימות והבנה.

באותה תקופה שלאחר החתונה, מי שעזרה לה ביותר בכל הענינים היתה הצדקנית מרת חיה דינה שכטר, אמו של הגה"צ ר' יעקב מאיר שכטר, שלקחה על עצמה את כל עניני הבית והטיפול בילדים, וכן מרת חנה לבל, זוגתו של החסיד ר' יונה לבל זצ"ל שעזרו לה להתמודד עם כל הקושי. כמו כן אביה רבי יוסף קדיש קרישבסקי עזר להם רבות בתקופה הראשונה, מתוך הערכה והערצה לחתנו הצדיק.

קנאות וקדושה

עם כל שתיקותו כאשר היה מגיע לענין צניעות הנשים לא היה שותק כלל וכלל. בפרט בפורים כאשר היה מאריך בענין צניעות הנשים, לא שם מחסום לפיו, ואפילו היו כאלה שניסו לשכנע אותו שידבר יותר מעבודת ה' ולא מעניני צניעות, היה צועק על השואל, הרי צריך להיות קודם יהודי פשוט המקיים את השולחן ערוך, כי בלי זה לא שוה כל העבודת ה'.

יעיד על כך הסיפור הבא: באותם שנים הרי לא היתה אפשרות לנסוע לאומן, ואבי היה נוהג כמנהג חסידי ברסלב לנסוע למירון לימי ראש השנה כשהוא מחשיב את הדבר מאד עד כדי מסירות נפש. אך זכורני כי החסיד ר' שמואל צציק זצ"ל שאל אותו פעם בנוגע לאברך אחד שחפץ לנסוע לראש השנה למירון אך זוגתו אינה הולכת בצניעות הראויה, ענה ר' שמואל: "בעסער דאווענען אין שטיבלאך ווי איידער גיין אזוי…"

כמו כן היה חזק מאד בכל הקשור למלחמה בציונות ושלא להגרר אחריהם. על שולחנו החזיק תמיד את מדריך הכשרות של העדה החרדית והיה אומר תמיד כי יש ללכת בתמימות ובפשיטות ולשמוע בקול בית דין של העדה החרדית בכל אשר יאמרו כי הוא זה. כמו כן הצטרף תמיד ליראי ה' וחושבי שמו, וחתם נגד ההשתתפות בבחירות ושאר מרעין בישין.

אבל עם זאת היה בורח מכל עניני הכלל, והסיבה לכך היא כי היה כל כך שפל ונבזה בעיני עצמו, שחשב לתומו כי אין הוא ראוי כלל לחוות דיעה כלשהיא… וכלשונו: "איך קען זאגן א דעה?!…"

שמירת עיניו הרי היתה מידתו המפורסמת. כשהיה צריך לעלות לאוטובוס בתוך העיר, כבר ידעו כולם, אפילו הנהג החילוני, כי הצדיק הזה עולה מאחורה ומיד מסובב את פניו לקיר שבסוף האוטובוס, והם כבר שלחו מישהו שיקח ממנו את הכסף לשלם על הנסיעה… וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך…

למען אשר יצוה את ביתו ובניו אחריו

בבית פנימה היה מחנך אותנו תמיד נישט פארברענגען די צייט אויף אומזיסט, היטן אויף די צייט. ובעצמו שימש דוגמא לזה שראו כיצד הוא מנצל את הזמן. וכן היה מדריך אותנו שיהיה לנו שיעורים בשולחן ערוך, הן בספר משנה ברורה והן בספר קיצור שלחן ערוך, היות ובסדר המשנה ברורה אי אפשר להגיע לכל ההלכות, ואילו בקיצור שלחן ערוך אפשר לסיים תוך זמן קצר.

בענין זה יש לציין כי היה מלמד אותנו ללמוד את הקיצור שלחן ערוך ביחד עם המסגרת השולחן, שכן בעל המסגרת השולחן בסוף ימיו עלה לירושלים ובני העיר הכירוהו והעריצוהו מאד. בענין הלימוד היה אומר לנו שללמוד מסכת נדרים עם פירוש הר"ן הוא סגולה גדולה לשבר את היצר הרע… כמו כן היה מחנך את הבנות שילכו תמיד בצניעות ושלא ילכו ח"ו אחר המאדעס רח"ל.

יש הרבה מה ללמוד מאבי הקדוש. בעיקר ללכת בתמימות ובפשיטות, ללכת בדרכי הצדיקים ולנהוג על פי השולחן ערוך בכל הענינים. ללכת בדרך ישראל סבא ולשמור על הזמן, להתפלל בכוונה כפי שהיה מזהיר אותנו תמיד צולייגן קאפ צום דאווענען.

בורח מן הכבוד

היה בורח מן הכבוד והשררה אויף א שטארקען אופן. זכורני כי פעם ישב בציון הרשב"י במירון ואנשים התחילו לגשת אליו ולהזכיר עצמם בקוויטלאך ופדיונות… הוא לא רצה לפגוע באף אחד, אבל הדבר היה קשה אליו מאד, עד שניגש אליו הרה"ח ר' מאיר לוינזון ואמר לאנשים הסובבים אותו: לאזט איהם האפ, ער האט נישט קיין צייט, ער האט נישט קיין כח…"

הסתובב אליו אבי הצדיק והודה לו בשמחה באמרו: "דו האסט מיר געטהון א טובה! דו האסט מיר געראטעוועט!…"

המשותקת שהתרפאה

אם אנו כבר מדברים על נסיעותיו למירון, הרי פעל שם ישועה גדולה לאחותי הצדקנית מרת לעפקאוויטש תחי' המתגוררת באמריקה. כי כאשר היתה ילדה קטנה חלתה לפתע במחלת השיתוק והיתה בסכנת חיים גדולה מאד. קם אבי ונסע למירון להתפלל עבורה אצל רבי שמעון בר יוחאי, ובדרך חזרה, עוד בהיותו ברכבת כבר קמה על רגליה בחסדי שמים…

שמחה פנימית

כלפי חוץ ראו אצלו יותר הנהגה של יראה ועבודה, אבל בהצנע לכת ראו אצלו את מידת השמחה באופן חזק, אלא שהוא הסתיר זאת. אך כשהגיע פורים היתה שמחת פורצת את כל הגבולות. זכורני כי פעם נכנס אצלו בפורים החסיד הוותיק ר' שמחה בונים קלושינער מפולין, מיד כשראה אותו נכנס איתו בריקוד חזק, כשהוא רוקדים וקופצים ביז די כיפה… עד הגג…

בשבי הירדני

תשע חודשים שהה אבי ביחד עם עוד יהודים רבים בשבי במדינת ירדן. יחד איתו שהו החסידים ר' דוד שכטר, ר' אברהם יעקב גולדרייך, ר' משה בורשטיין ועוד. ספרי לימוד לא היו להם, אך הם עשו "חיים טובים" של תפילות והתבודדות ללא גבול – – –

דרך אגב, אבי רצה להתחמק מהשבי ולכן לקח איתו את אחי יוסף קדיש שהיה תינוק בן שנתיים, מתוך מחשבה שזו תהיה סיבה שלא יקחו אותו לשבי. אך הירדנים כן לקחו אותו, ובאמצע הדרך, כאשר התינוק יוסף קדיש חלה במעיו, רצו החיילים הירדנים לזרוק אותו מהחלון רח"ל. פנה אליהם החסיד ר' דוד שכטר והזהירם שהוא ילשין עליהם אצל "הצלב האדום". הם כנראה קיבלו פחד והשאירו את התינוק, ולאחר כשבועיים שלחו אותו בחזרה אל המשפחה, כאשר אבי נשאר בשבי תשעה חדשים רצופים.

כאשר חזר אבי מהשבי הארוך, לאחר ביקור קצת בביתו ומשפחתו עשה היישר את דרכו הכוספת והכמהה למירון הרחוקה, עד להרגיע את נפשו הסוערת לאחר שלא היה במירון זמן ארוך כל כך – – –

שם במירון עדיין ראו את פגעי המלחמה, נפש חיה לא נראתה במקום הקדוש, ונוסף על כך במרחבי השדות עדיין היו שרועים פגרי החיילים הערביים שנהרגו במלחמה. אך רבי שמואל הסתגר לבדו במשך שבועיים בציון הרשב"י, כשהוא משיב את נפשו בלימוד ותפילה במסירות נפש, כאשר כל האוכל היה בסך הכל כמה ככרות לחם מעופשים שנשארו מזמן המלחמה…

עוד על הגה"צ רבי שמואל שפירא זצ"ל – באתר שער ברסלב

זכותו יגן עלינו ויהיה למליץ טוב עבורנו ועל כל כלל ישראל.