תורני • הגה"ח הגר"נ ליברמנש "התקרבות לצדיקים וקיום עצותיהם" \\\ מאמר

מאמר תורני בעניין "הדרך לזכות לאמונה – התקרבות לצדיקים וקיום עצותיהם" | תמליל של שיעור מאת הגה"ח רבי נתן ליברמנש שליט"א על תורה ז' בספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן:

נכתב ע"י הרה"ח רבי יהושע גרוס שליט"א

לפניכם מאמר תורני בעניין "הדרך לזכות לאמונה – התקרבות לצדיקים וקיום עצותיהם" | תמליל של שיעור שנשמע מפי הגה"ח רבי נתן ליברמנש שליט"א על תורה ז' בספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן:

השיחה נמסרה בסעודה שלישית פ' שמיני תשס"ט בבית הכנסת דחסידי ברסלב "בית אהרן" קריית ספר לרגל שמחת הבר מצוה לנכדו הבחור היקר שמעון דב שיחי' בן הר"ר יעקב שרגא הי"ו.

בליקוטי מוהר"ן סימן ז' מבאר רבינו ז"ל: "דע, כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמו שכתוב (שיר השירים ד): "תבואי תשורי מראש אמנה"".

ומוסיף רבינו ז"ל ומבאר: "ואמונה הוא בחינת תפילה, כמו שכתוב (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה", ותרגומו: 'פרישן בצלו'. וזה בחינת ניסים למעלה מהטבע, כי התפילה למעלה מהטבע, כי הטבע מחייב כן, והתפילה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מחדש ובידו לחדש דבר כרצונו".

"ועיקר אמונה, בחינת תפילה, בחינת ניסים, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "שכון ארץ ורעה אמונה". ושם עיקר עליות התפילות, כמו שכתוב (בראשית כ"ח): "וזה שער השמים". ובשביל זה, כשפגם אברהם "במה אדע" (שם ט"ו), ובזה פגם בירושת ארץ, שהיא בחינת אמונה, בחינת תפילה, היה גלות מצרים. ודוקא יעקב ובניו ירדו מצרים, כי הם בחינת שנים עשר נוסחאות התפילה, והוריד אותם בגלות. ומצרים הוא היפך הניסים, כמו שכתוב (שמות י"ד): "ומצרים נסים לקראתו", שאין שם מקום הניסים, ואין שם מקום התפילה, כמו שכתוב (שם ט): "והיה כצאתי את העיר אפרוש את כפי". וכל הגליות מכונים בשם מצרים, על שם שהם מצירים לישראל, וכשפוגמין באמונה, בתפילה, בארץ ישראל, הוא יורד לגלות".

ומבאר רבינו ז"ל: "וזה שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין צז.): 'אין משיח בן דוד בא, אלא עד שתכלה פרוטה מן הכיס', היינו, שיכלו האפיקורסים שאין להם אמונה בניסים, ומכסים כל הניסים בדרך הטבע".

וכעת מבאר רבינו ז"ל כיצד נכלל דבר זה בלשון "עד שתכלה פרוטה מן הכיס" – "כי עיקר הניסים בארץ ישראל, כי (תענית י.) 'ארץ ישראל שותה תחילה', ושתייתה מהתהומות, שהם לשון: "ותהום כל העיר" (רות א), שעל דבר ניסי תמהין העולם", – היינו שתהום הוא לשון נס, שתמהין עליו.

"וזה (תהלים מ"ב): "תהום אל תהום קורא", כי יש ניסין עלאין, שהוא בחינת תהום עילאה, ויש ניסים תתאין, שהם בחינת תהומא תתאה. ומלאך שכלול מכל הניסים, משני התהומות, דמיא לעגלא (תענית כה:)", – היינו שמבואר בגמ' בתענית שיש מלאך הממונה על התהומות ועומד בין תהום עילאה לתהום תתאה – "שהוא בחינת עיגולים, בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "ואמונתך סביבותיך"", – הרב מטשעהרין ז"ל מבאר מדוע האמונה נקראת בשם עיגול, משום שהאמונה היא בדבר שאין השכל מבין, וזהו בחינת עיגול שאין לו שום צד שאפשר להתחיל להסבירו.

"ופריטא שפוותיה, שהוא בחינת תפילה, כמו שכתוב (שם נ"א): "אדני שפתי תפתח", והוא כללות הניסים", – היינו ששפתיו פתוחות מעט כמין סדק, וזה מרמז על ענין התפילה, וזאת משום שמלאך זה כלול מכל הניסים, ותפילה היא בחינת ניסים.

כעת חוזר רבינו ז"ל לבאר את המאמר דלעיל: אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס, – "וזה פירוש: 'עד שתכלה פרוטה מן הכיס', כי יש בני אדם המכסים כלליות הניסים, הכלולים במלאך דפריטא שפוותיה, מכסים בדרך הטבע. וכשתכלה זאת ותתרבה אמונה בעולם, אז יבוא משיח, כי עיקר הגאולה תלוי בזה, כמו שכתוב: "תבואי תשורי מראש אמנה", – היינו שכיס הוא לשון כיסוי, וכשיכלה הכיסוי, שהם בני אדם המכסים את הניסים בדרך הטבע, תבוא הגאולה.

נבאר מעט את הדברים, "עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמו שכתוב (שיר השירים ד) "תבואי תשורי מראש אמנה"" – לכאורה משמע כי המעכב את הגאולה הוא חסרון האמונה בהקב"ה, היינו שאותם שאינם שומרי תורה ומצוות וכדו' הם המעכבים את הגאולה וגורמים לגלות, וכשתבוא הגאולה ויראו כולם את ניסי ה' וגדולתו תתרבה האמונה, אולם לכשנתבונן נראה כי רש"י מפרש את הפסוק "תבואי תשורי מראש אמנה": "בקבצי את נדחיך תסתכלי ותתבונני מה שכר פעולתך מראשית האמונה שהאמנת בי, לכתך אחרי במדבר, ומסעותיך וחניותיך על פי, וביאתך לראש שניר וחרמון, שהיו מעונות אריות סיחון ועוג", אם כן מבואר כי אין המדובר כאן על כלליות האמונה אלא על האמונה בהקב"ה במצב של גלות והסתרה, היינו לא במצב שרואים בבירור את יד ה', אלא במצב של טבע, שנראה כאילו הדברים מתנהלים מעצמם.

וזהו מה שרבינו ז"ל מכנה בהמשך הדברים "ניסים עילאין וניסים תתאין", ישנם ניסים גלויים כמו קריעת ים סוף וכדו', שעל ידם רואים כולם כי יש אלוקים שופט בארץ והוא המנהיג את הכל, וזהו "ניסים עילאין", אך ישנו מצב של הסתרה, שהקב"ה אינו מראה ניסים גלויים, ונדמה כאילו אין הקב"ה מנהיג את העולם אלא הכל מתנהל על פי חוקי הטבע ועל פי מעשי בני האדם, וזה מכונה בשם "ניסים תתאין", כי לאמיתו של דבר זה וזה הוא בגדר נס, והקב"ה מנהיג את הכל על פי רצונו.

דבר זה הוא המעכב את הגאולה, אמנם מאמינים אנו בני מאמינים כי הקב"ה ברא את העולם וביכולתו לשנות הטבע, אך עדיין חסרה לנו האמונה בכל דבר ודבר שקורה בעולם להאמין שהוא נעשה בהשגחה פרטית מלמעלה, וכל הטבע אינו אלא למען הבחירה, דבר זה הוא הגורם את ריבוי הגלות, ועל ידי שנאמין באמת בכל דבר שקורה לנו שהוא נעשה רק משום רצון ה' על ידי זה תבוא הגאולה.

לאחר שזכינו להבנה זו, נוכל להבין את המשך דברי רבינו ז"ל, "ואמונה זה בחינת תפילה וכו'", הביטוי החזק ביותר של האמונה הזו הוא התפילה, שכן האדם פונה למי שהוא מאמין שיכול לעזור לו, ואם הוא מאמין שראובן הוא זה שיכול לעזור לו הוא לא יפנה לשמעון, ואם הוא פונה לשמעון, אות הוא שאינו משוכנע לגמרי שישועתו תלויה בראובן, וכן בענינינו, אם האדם היה מאמין באמונה שלימה שהקב"ה מסבב כל הסיבות וכל מקרי הטבע כולם מתנהלים על פי רצונו הבלעדי של מלך מלכי המלכים, הרי היה פונה מיד לתפילה, ולא היה מרבה כל כך בהשתדלות, וכפי שאומרים העולם בדרך הלצה, כי כשעומדים להתפלל על חולה סימן הוא שהוא חולה מסוכן, כי רק כשכלו כל ההשתדלויות בדרך הטבע נזכרים בכח התפילה, ועל כך באמת אמר רבינו ז"ל "מה שכולם עושים בסוף רצוני שתעשו בהתחלה", שתגשו מתחילה לתפילה ותחנונים ולא להשתדלות טבעית, וכפי שהאדם מתפלל יותר על צרכיו אות הוא שאמונתו חזקה יותר.

אמנם ודאי שיש צורך גם בהשתדלות טבעית, כי זהו רצון השי"ת שהכל יתנהל בדרך הטבע שיראה כאילו העבודה מביאה את הפרנסה וכדו', והכל למען הבחירה, אך העיקר הוא שאף שהאדם עושה את ההשתדלות לא יאמין שזהו מה שמביא לו את פרנסתו אלא יאמין שהכל מגיע אליו כפי מה שנקצב לו משמים, ולפי גודל אמונתו כך גם ימעיט בהשתדלות הטבעית.

"וזה בחינת ניסים למעלה מהטבע, כי התפילה למעלה מטבע, כי הטבע מחייב כן, והתפילה משנה הטבע", – לכאורה אין זה מובן, הלא איננו רואים שמתרחשים ניסים על ידי התפילה, אלא שהכוונה כאן לניסים תתאין, שפע מסוים לא היה ראוי לבוא לאדם ועל ידי תפילתו זוכה שיגיע אליו השפע, אם כן התפילה משנה את הטבע, ואף שאיננו רואים זאת מכל מקום על האדם להאמין שהתפילה ביכלתה לשנות את סדרי הטבע ולהפכם, ואף שנדמה שהשפע הגיע אליו באופן טבעי הוא מאמין שהשפע בא על ידי תפילתו, וזהו היפך האפיקורסים שמכסים כל הניסים בדרך הטבע, כמבואר בהמשך המאמר, היינו שאומרים שהניסים הנסתרים אינם ניסים אלא זהו דרך הטבע המתנהל מעצמו.

"ועיקר אמונה, בחינת תפילה, בחינת ניסים, אינו אלא בארץ ישראל וכו'", – אין הכוונה שבארץ ישראל ניכרים יותר הניסים ושינוי הטבע, ואדרבה בעוונותינו הרבים אנו יושבי ארץ ישראל תלויים מאוד במדינות חוץ לארץ, אלא שארץ ישראל היא שורש הניסים והאמונה, ועלינו להאמין בגדלותה של ארץ ישראל, להאמין שהיא היא שורש האמונה שהכל מושגח מלמעלה, ובארץ ישראל המקום מסוגל לזכות לאמונה זו.

"ובשביל זה כשפגם אברהם במה אדע, ובזה פגם בירושת ארץ, שהיא בחינת אמונה, בחינת תפילה, היה גלות מצרים וכו'", – חס וחלילה לומר שאברהם אבינו פגם באמונה והיה לו ספק כל שהוא באמונה, הלא אברהם אבינו הוא שורש האמונה והוא זכה לשלימות האמונה, אלא שאברהם אבינו אמר במה אדע, וביקש אות ומופת על ירושת הארץ, היינו שאברהם אבינו רצה לזכות לארץ ישראל על ידי בחינת ניסים עילאין, אך לארץ ישראל אי אפשר לזכות באופן זה אלא על ידי בחינת ניסים תתאין, כי ארץ ישראל היא שורש הניסים תתאין, ולכן לא יכלו בניו לזכות עדיין לבחינת ארץ ישראל והוכרחו לרדת למצרים.

ובזה מבואר גם כן החילוק בין ארץ ישראל למצרים, שארץ ישראל מקבלת המים מהגשמים, אך במצרים אין יורדים גשמים, אלא הנילוס משקה את השדות, שכן במהלך ירידת הגשמים אף שאכן ניתן להסבירו שהעננים עולים מן הים וכדו', אך אין זה כנס גלוי, אלא זהו כנס נסתר, שזהו ענינה של ארץ ישראל שהיא שורש הניסים הנסתרים, אבל במצרים שכל אחד חופר לעצמו תעלה מן היאור ומשקה את שדותיו הרי זהו כנס גלוי, שרואים בגלוי מהיכן מגיעים המים.

והנה אמנם יודעים אנו כעת את שורש סיבת הגלות, שתלויה היא בחסרון האמונה במהלכי הטבע שאף הם ניסים, וזה גורם את ריבוי הגלות, ובזה תלויה הגאולה, אך כעת ישאל האדם, מה עלי לעשות כדי שאזכה באמת לאמונה כזאת, הרי יודע אני נגעי לבבי כי רחוק אני מאוד מאמונה כזאת.

ועל כך ממשיך רבינו ז"ל במאמר זה ומגלה לנו באופן ברור את הדרך לזכות לאמונה זו: "אבל אי אפשר לבוא לאמונה אלא על ידי אמת, כמובא בזוהר וכו'", נראה לבאר, כי ידוע שאמת הוא אור הפנים, היינו שמידת "ואמת" שבי"ג מידות מכוונת היא כנגד אור הפנים, והדבר פשוט שלמעלה לא שייך כלל פנים וכדו', אלא הכוונה לבחינות שונות שמהם משתלשלים אח"כ בחינת פני האדם וכדו', וענין אור הפנים הוא האור הראשון שהשתלשל מאין סוף, אשר האין סוף עצמו הוא כולו רוחני ואין לנו בו שום השגה כלל, ובתחילת הצמצום שצמצם הקב"ה את אורו ונעשה חלל הפנוי לצורך בריאת העולם נשתלשל האור המכונה אור הפנים, ואור זה נקרא אמת משום שעדיין אינו בו תערובת טוב ורע, מה שאין כן בשאר הדרגות שנשתלשלו אחר כך שכבר מעורב בהם יותר טוב ורע, ולכך כלפי שאר הדרגות נקרא אור הפנים בשם אמת כיון ששם הוא הדרגה הברורה ביותר והקרובה ביותר לאין סוף, אף שגם הם מצד עצמם אמת הם.

והנה פירוש המושג "אמת" הוא, הדבר כפי שהוא באופן אורגינלי וטבעי, לא ניתן לפרש את האמת, כי כשניתן לו פירוש הרי כבר סטינו מעט מן האמת, והאמת היא הדבר עצמו כשהוא ברור וזך, וזהו ענין אור הפנים שהוא האור העליון כשהוא זך ונקי מכל תערובת.

וזהו שמגלה לנו כאן רבינו ז"ל, שכדי לזכות לאמונה יש צורך להמשיך הארה מהמקום הגבוה ביותר הנקרא אור הפנים, שכן שם מתגלת האמונה בטהרתה, ששורש הכל הוא רצון השי"ת, ואין שום טבע כלל.

וממשיך רבינו ז"ל ומגלה לנו כיצד ניתן להמשיך הארה ממקום גבוה זה: "ואי אפשר לבוא לאמת אלא על ידי התקרבות לצדיקים וילך בדרך עצתם, ועל ידי שמקבל מהם עצתם נחקק בו אמת וכו'", רבינו מגלה לנו שהדרך היחידה לזכות לאמונה אמיתית שכל מעשה שקורה בעולם הוא בהשגחה פרטית זהו על ידי התקרבות לצדיקים והליכה בדרכי עצתם, היינו להאמין בהם בגודל מעלתם ולהתקשר אליהם, ולקיים מתוך כך את עצותיהם, ודבר זה מסוגל להביא את האדם לאמונה, ואחר כך מבאר רבינו ז"ל כיצד על ידי ההתקרבות לצדיקים וקיום עצותיהם זוכה האדם לזה, ובהמשך מבאר רבינו ז"ל עוד כי לעומת עצות הצדיקים ישנם עצות הנחש החפץ להרחיק את האדם מאמת ומאמונה, ועל ידי מצות ציצית האדם ניצול מעצת הנחש.   

נעבור כעת להמשך המאמר, ונראה כיצד מבאר רבינו ז"ל את מאמר רבה בר בר חנה, ובזה נוכל להבין כמה נקודות הנוגעות למאמר, וז"ל רבינו ז"ל: "וזה פירוש: אמר רבה בר בר חנה: אמר לי ההוא טייעא, תא אחוי לך טורא דסיני. אזלי וחזאי דהדרן לה עקרבי וקיימין כי חמרי חיורתא. ושמעתי בת קול שאומרת: אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי, מי מיפר לי".

ומבאר רבינו ז"ל: "תא ואחוי לך טורא דסיני, שהוא בחינת עיצות, כי שם קיבלו תרי"ג עיטין", ולכאורה יש לתמוה, כי אף שאכן מבואר בזוהר שהתרי"ג מצות הם תרי"ג עיטין, אך הלא עד עתה מדובר במאמר זה על עצות הצדיקים ולא על התרי"ג מצות.  

וממשיך רבינו ז"ל: "חזאי דהדרן ליה עקרבא, היינו שיש עצת נחש, עצת רשעים, שעל ידיהם אין יכולים לקבל עצת צדיקים, זרע אמת", וגם בזה יש לתמוה, הלא רבה בר בר חנה מזכיר עקרבים ורבינו ז"ל מביא בפשיטות שהכונה לעצת הנחש, ויש להבין מדוע נקט רבה בר בר חנה עקרבים ולא נחשים.

ובהמשך מבואר: "וקיימו כי חמרי חיורתא, זה בחינת ציצית, שהוא שמירה מעצת הנחש, מניאוף, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (מנחות מג:): 'איזה ענשו גדול, של לבן או של תכלת, ואמרו, משל לאחד, שציוה להביא לו חותם של זהב, היינו תכלת, וחותם של טיט, היינו לבן'. וזה: "חמרי" לשון חימר וטיט, "חיורא" היינו לבן, כי עכשיו זה עיקר הציצית", ואף כאן טעון הדבר ביאור, מדוע הזכיר כאן רבה בר בר חנה את ענין הלבן שבציצית דוקא, שהרי לכאורה אין זה נוגע כלל לעצם הענין שציצית הוא שמירה מעצת הנחש.

ונראה לבאר את הענין בסייעתא דשמיא, הנה מבואר ברש"י במס' ברכות על מה שאמרו שם שאפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אבל עקרב פוסק, שהטעם הוא משום שהעקרב מזומן וממהר לישוך יותר מן הנחש, ומעתה מבואר הענין, כי אמנם בשעת מתן תורה היו אלו עצות הנחש, עדיין לא היה לסטרא אחרא כח להתגבר כל כך, ועל כן הספיקו תרי"ג המצוות כדי להנצל מעצת הנחש, אך עתה בעקבתא דמשיחא התגברה הסטרא אחרא כל כך, ועצותיה הם בבחינת עקרבים, עד שלא מספיקים תרי"ג העצות להנצל מהם, ולכן שלח לנו הקב"ה את הצדיקים האמיתיים שנותנים לנו עצות חדשות, אשר למעשה אינם חדשות כלל, והם כלולים בתרי"ג המצות, אלא שלא התגלו עד עתה, משום שלא היו זקוקים להם, ועתה משהוזקקו להם נתגלו.

ולכן עד לדורות אלו לא ידעו והכירו כלל את המושג "התקשרות לצדיקים", אמנם ידעו שישנם צדיקים וצריך לכבדם ולהתייעץ עמם, אך שעצם ההתקרבות והדבקות בצדיק זהו תיקון הנפש של האדם, דבר זה לא היה ידוע כלל, משום שרק בעקבתא דמשיחא הוצרכנו לכך.

ואמנם גם בדורינו יש ב"ה שומרי תורה ומצוות רבים ולומדים תורה וכו' ואף ישנם בעלי תשובה רבים, אך כדי לזכות שהלב יבער לה' יתברך, תנה בני לבך לי, דבר זה הוא קשה עד למאוד בדורינו, עד כדי ביטול הבחירה ממש, הלב סתום לגמרי, ולא ניתן לזכות להיות באמת ערליכר ייד, שליבו בוער להשי"ת, אלא רק על ידי התקרבות לצדיקים וקיום עצותיהם.

והנה לקמן בסימן ח' אות ח' מביא רבינו ז"ל כי טלית לבן הוא בחינת הרוח חיים דקדושה והוא היפך הרוח דקליפה שהוא בחינת עשו, אך בהמשך שם במאמר רבה בר בר חנה כותב רבינו ז"ל: "וזהו: 'וקא פסקי קרנא דתכלתא' וכו', היינו שפסק אחת מן הציצית שלהם, שזה בחינת מה שפסק ושיבר המידה רעה שלהם שהוא הצינור שלהם", ולכאורה צריך ביאור הלא בתחילה כתב טלית לבן ומדוע אחר כך הזכיר תכלת, ונראה לבאר הענין על פי המבואר בכתבי האריז"ל הטעם שאין לנו בזמן הזה תכלת, משום שהלבן שבציצית הוא טוב גמור ומבורר, אך התכלת שבציצית הוא מעורב מטוב ורע בחינת קליפת נוגה וצריך לבררו ולהעלותו על ידי לבישתו, ובזמן הזה אין לנו כח לברר הטוב מן הרע שבו, ולכן אנו לובשים רק ציצית לבן שהוא טוב גמור ומבורר, (ואיננו נכנסים כלל לענין אם נתגלתה שוב התכלת בדורינו או לא), ומעתה מבואר מה שכתב רבינו ז"ל – וקא פסקא קרנא דתכלתא, ששיבר המידה רעה שלהם, – כי היה צריך לברר הטוב מן התכלת ולשבר הרע שבו.

על פי זה נוכל ליישב את מה שהקשינו לעיל, מדוע הזכיר רבה בר בר חנה לענין עצת הצדיקים: וקיימי כי חמרי חיוורתא, שזהו הלבן שבציצית, – משום שבדורות הקודמים היו העצות בחינת תכלת, שצריך לברר את הטוב שבהם, אך בדורינו אנו אין לנו כח לברר את הטוב שבעצות, מפאת התגברות הסטרא אחרא כל כך, וזקוקים אנו לעצות כאלו שהם בבחינת הלבן שבציצית, עצות ברורות ובהירות, המבארות לכל אדם בדיוק מה עליו לעשות כדי להתקרב להשי"ת באמת, ומי שיקיימם בפשיטות ובתמימות יזכה להנצל מעצת הנחש ולעבוד את השי"ת באמת.       

יהי רצון שנזכה כולנו לחפש את הקב"ה, ולחפש את עצותיהם של הצדיקים שעל ידם זוכים לאמונה בהקב"ה, ובזכות זה נזכה שתבוא הגאולה במהרה בימינו אמן.