תיאורו המרגש והמרטיט של פאר חבורתנו הגאון החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל על הקיבוץ באומן בשנת תר"פ המכונה "הראש השנה הנורא":
בדרכים אורבים לדם כנופיות פראיות השודדים ורוצחים ללא הרף • בחוצות משתוללת מגיפת הטיפוס • שניהם גובים קורבנות רבים, אך לא חסידי ברסלב שיוותרו על הקיבוץ בימי ראש השנה, והם יוצאים לדרך למרות הסכנות הנוראות והעוני המשווע העומדים בדרכם אומנה • הסיפור המדהים של מסירות נפש מימים ההם
כותב ומלקט: "עלון תפארת אומן" וזכויות שמורות להם
הדרך זרועה סכינים…
מתאר רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל: היה זה לקראת ראש השנה של שנת תר״פ. בקיץ שלפני כן, קיץ תרע״ט, היה קשה מאד להגיע לאומן. מצד אחד היתה הדרך זרועה סכינים… (כהגדרתו הידועה של מוהרנ״ת זיע"א לבנו), כאשר בכל מקום ובפרט בדרכים המובילות מעיר לעיר שרצו כנופיות ״באנדעס״, שודדים ורוצחים שצמאו בעיקר לדם יהודי, ואם בכך לא די הרי שבאותה שנה השתוללה מחלת הטיפוס במלא עוזה והמונים חלו בה התפתלו מייסוריהם, ורבים מהם לא שרדו את המגיפה ונפחו את נשמתם, רח"ל.
כסף מנלן?!…
למרות כן בסייעתא דשמיא עצומה, עלה בידינו לשכור עגלה באותם ימים הטרופים, כי הנוכרים תאבים לממון, והבטחנו לבעל העגלה לשלם לו במיטב כספנו, על אף שבמציאות לא היה לנו כסף לנסוע, אחרי שרעב כבד שרר אז בארץ, וגם הפרוטות המעטות הנצרכות עבור קניית לחם לא היו בידינו, אלא שה' עזר לנו באופן נפלא, וכך היה מעשה, ניגשתי לחותני רבי אהרן קיבליטשער זצ"ל ושפכתי לפניו את מר לבי: ראש השנה קרב ובא והמצב הוא כמו שהוא ומהיכן אקח כסף לנסיעה?… הוא הרגיעני: דע לך שיש לי כסף מספיק עבור הנסיעה גם בשבילי וגם בשבילך, כי כל הקיץ אגרתי פרוטה לפרוטה, והצלחתי לאסוף סכום כסף עבור שנינו…
אי אפשר לתאר את שמחתי וגודל אושרי באותה שעה…
שנה לאחר מכן ביום כ' אלול תרפ"א הוא הזכיר לי את אותה נסיעה, היה זה כאשר חמי שכב על ערש דוי, בשעותיו האחרונות ממש או אז הוא הזכיר לי את אותה נסיעה, שרק בזכותו יצא לי להיות באותה שנה על ראש השנה, וביקשני בכל לבו שאף אני אגמול עמו חסד לקחת אותו לרבינו לראש השנה… אלא שכאמור שעות ספורות לאחר מכן נפטר ת.נ.צ.ב.ה
יחידי סגולה
עקב הסכנות הנוראות והאיומות שהיו באותה שנה, רבים מאנ"ש לא זכו להגיע לאומן לקיבוץ. המצב היה נורא כאשר בכל עיר ועיירה התמקמו כנופיות "באנדעס" בלשון העם או "פאטליורצ'עס" על שם מנהיגם פטליורה ימ"ש, הללו צצו כפטריות אחר הגשם, וגילו נוכחות בכל פינה ומקום כשהם חמושים בנשק שנטלו עמם עם שחרורם מהצבא, מבלי שתהיה עין פקוחה עליהם ועל מעשיהם עקב מות הצאר והתמוטטות שלטונו.
אנשים חששו לצאת לרחוב בכדי שלא להתקל בהם. סיפורים מסמרי שיער עברו מפה לאוזן בקרב תושבי העיירות, סיפורים אודות "פגישות" עם אנשי הכנופיות שנסתיימו במקרה הטוב בשוד כספי בלבד. האנדרלמוסיה שלטה בכל רחבי הארצות הקשורות לרוסיה הגדולה ובמיוחד ברחבי אוקראינה, מוצאם של התנועות המחתרתיות והכנופיות השונות על מנהיגיהם.
המצב היה בכי רע, פרעות ופוגרמים בהם נרצחו המון רב מישראל, היו כמעט מעשים שבכל יום והפכו לשיגרה, ומחמת כל זאת רוב אנ"ש לא יכלו להגיע לאומן על ראש השנה מלבד יחידי סגולה ממש. עגלה יחידה מטפליק הגיעה לאומן ובה שבעה אנשים; רבי אהרן קיבליטשער זצ"ל מטעפליק חתנו רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, רבי יצחק דאכאוונער זצ"ל ועוד ארבע אחרים. עליהם נוספו משאר מקומות עוד שלשה חסידים, ביניהם רבי יעקב זאב ברזסקי זצ"ל שחצה בשנה זו את הגבול מפולין במסירות נפש.
אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה – נס הכלא!
לימים הוסיף וסיפר רבי לוי יצחק בנדר: יצאנו מטעפליק מוקדם בבוקר, הגענו לכפר ״רסאשע״ (הכפר הידוע שבו מינה רבינו את רבי מרדכי דיין להיות רב על טעפליק), לפתע יצאו לנגדנו גויים רוצחים, ואיימו עלינו שלא נעיז להמשיך בנסיעתנו אם חפצי חיים אנחנו. הם עצרו אותנו בבית מעצר והמצב היה בכי רע, מי יודע אם הם לא יבצעו את מזימתם וירצחו אותנו.
כשש שמונה שעות היינו כלואים במאסר, עד השעה שתיים בצהריים, כשאנו שרויים בלחץ נורא. מיד כשהשתחררנו רצינו להמשיך דרכנו לאומן. הלילה כבר היה ליל ״זכור ברית״, והשעות חולפות ועוברות ועדיין הם מעכבים אותנו.
לבסוף, ללא הודעה מוקדמת הסתלקו הרוצחים ושחררו אותנו לנפשנו. לא ידענו על מה ולמה, מדוע עצרו אותנו ומדוע שחררו אותנו… אך פינו היה מלא שבח והודיה להשי״ת, והמשכנו בנסיעה.
הגענו לכפר סמוך הנקרא ״פולונקא״, ולנגד עינינו מיתמר ועולה עשן מבתי הכפר. כאשר התקרבנו ראינו שכולו בוער באש. תושבי המקום ספרו לנו בחרדה מהולה בשמחה, כי לכפר נזדמנה כנופיית רוצחים צמאי דם, והם המתינו לעגלה שצריכה להגיע מטעפליק… כלומר לעגלה שלנו… הם הציבו מחסום בדרך על מנת לעצור את העגלה, לשדוד ולרצוח את כל נוסעיה היהודים… אולם בשעה האחרונה פקעה סבלנותם, והם העלו באש את בתי העיירה והמשיכו בדרכם.
עכשיו נודע לנו שבזכות זה שהגויים עצרו ועכבו אותנו לכמה שעות בעיירה רסאשע נצלנו ממות בטוח מידיהם של הרוצחים מהעיירה פולונקא שבאמת רצו להרוג אותנו…
רבינו אמר: ״איך קוק אויס אויך די וועגן וואס מיינע מענטשן פארן צו מיר אויף ראש השנה״ אני צופה ומתבונן בדרכים שאנשי נוסעים אלי לראש השנה… רבינו ידע שפה נוסעים מאנשיו לאומן, והכנופיות אורבות בדרך לנוסעים, ורצונם להרוג אותנו, ולכן עצרו אותנו שש שמונה שעות, כדי שכאשר נגיע לכפר השני כבר לא נפגוש את הרוצחים, רק את אבק מרכבותיהם של צמאי הדם בעזבם את הכפר, ממש זמן קצר לפני שהגענו, וכך ניצלנו בנם גלוי בחסדו יתברך.
התפילה לפני העמוד
באותה שנה נעדרו מהקיבוץ בעלי התפילות הקבועים. רבי אברהם שטרנהארץ לא יכל להגיע לקיבוץ. רבי נחמן נעמירובר נפטר בשנת תרע"ט באמצע הקיץ [יצויין שגם רבי אלטר טעפליקער גיסו של ראבר"ן בעל המשיבת והשתפכות הנפש שהיה מתפלל כל שנה בראש השנה מתחילת התפילה עד "המלך" – נרצח באותה שנה בתענית אסתר, תפילתו היתה בדבקות ובכוונה עצומה, מספרים שלא היתה מילה מ"אדון עולם" עד "המלך" שלא שמעוה יוצאת מפיו בכוונה ובדקדוק, בהגיעו ל'המלך' התיישב במקומו שליד הבימה, ואף אז המשיך להתפלל בקול רם עד שגם את התפילה בלחש שמעוהו מילה במילה מרוב דבקותו והתלהבותו. בטרם סיים שמונה עשרה לא התחיל החזן את חזרת הש"ץ ורק לכשפסע לאחוריו החלה את חזרת הש"ץ]
עקב כך באותה שנה התפלל רבי לוי יצחק בנדר לפני העמוד את רוב התפילות, "זכור ברית", מנחה ערב ראש השנה, מעריב לילי ראש השנה ותפילת מוסף, ורבי אלטר מירקס [ב"ר יעקב יוסף שהיה חתנו של רבי מאיר טעפליקער מתלמידי מוהרנ"ת שהיה אדם גדול במעלה מאוד, ואחר כך עלה לארץ ישראל ונטמן בהר הזיתים] התפלל תפילת שחרית לפני העמוד.
סיפר רבי לוי יצחק, בראש השנה של אותה שנה (שנת תר"פ) לא היה מי שיתפלל לפני העמוד, אז שלחו אותי להתפלל לפני העמוד. גרתי אז בטפליק, כל הקיץ שכבתי חולה במחלת הטיפוס מראה פני קרוב היה יותר למראה פניו של נפטר רח"ל, וכך מינו אותי לעבור לפני העמוד בראש השנה, גם נעלים לא היו לי, הלכתי ללא נעלים כאשר סמרטוטים מכסים את רגלי היחפות, רק לאחר שרבי אבא לישינסקי אחיינו של רבי אברהם ב"ר נחמן שקיבל נעלים מאמריקה מסר לי אותן בפקודת רבי שמשון ברסקי… התפללתי לפני העמוד בקול שאגה גדול מאוד, כאשר בחוץ השתוללה אש חיה מה"באנדעס" שהיו אז בשיא התפרעותם. חיי כל אחד מאתנו היה בחשש סכנה ממש, וכך התפללתי לפני העמוד.
"קלויז" או "בית חולים"?!…
כשהגעתי אז לאומן, ונכנסתי ביום שלפני ערב ראש השנה לבית הכנסת ״הקלויז״, נבהלתי מהמראה הנורא שהיה נראה כמו ״שפיטאל״, דומה היה לבית חולים יותר מאשר לבית הכנסת, כאשר כל שני ספסלים נצמדו יחדיו והפכו למיטה מאולתרת, כולם שכבו על הספסלים, חולים וגונחים ממגפת הטיפוס שהשתוללה אז בצורה איומה, כאשר אנשים רבים נפטרו בגינה. גם רבי אלחנן ספקטור שכב שם חולה על אחת ה״מיטות״ בבית הכנסת.
רבי מתתיהו הכהן בארזעסקי הי"ד עובד ה' הגדול (מגדולי אנ"ש) שהבין למצבי, אחז בי והובילני לביתו. גם שם שכבו כולם חולים במחלה הנוראה, ממש לא היה להם צורה של אנשים… ואני עצמי הייתי חולה מאד, מנופח כולי מהמחלה, עני ואביון מרוד. רבי מתתיהו נתן לי מעט לאכול, ואף בגדים יבשים השיג עבורי כי הייתי רטוב עד לשד עצמותי מהגשם והסערה שבדרך, ואף הציע לי מיטה עליה ישנתי כמה שעות עד שהעריב ליל זכור ברית.
נכנסתי לבית הכנסת לתפלת ערבית ושמעתי את השמש מכריז שבשעה שלוש לפנות בוקר אומרים סליחות "זכור ברית"… ואני עומד ותמה: סליחות? איזה סליחות? מי יוכל לומר הלילה סליחות, כאשר כל הבית הכנסת לארכו ולרחבו תפוס במיטות… והרי בבית חולים אני נמצא ומסביבי עדיין שוכבים חולים במצב קשה… מי יאמר סליחות? וכי יש עם מי לגשת לתפילה?
אולם, למרבית הפלא, כשהגעתי בשעה שלוש לבית הכנסת, ממש נדהמתי מהמראה שהתגלה לנגד עיני: אין מיטות ואין חולים, כאילו שום דבר לא קרה, נוכחנו בעיננו את גדולת רבינו הקדוש, בית הכנסת שאך לפני שעות ספורות שימש כבית החולים ובו שררה אנדרלמוסיה רבתית כאשר ספסלים זרוקים אחת הנה ואחת הנה, מקום מנוחתם של החולים – הפך בין רגע את מראהו ומסודר היה עתה להפליא, הספסלים והשולחנות על מקומם, ורבים כבר הגיעו וישבו כל אחד בפינתו הקבועה, כשספרי הסליחות בידם מתכוננים בחרדת קודש לקראת תחילת הסליחות שנערכה באותה שנה כרגיל, ללא כל שינוי, בהתעוררות בדבקות ובאש להבה כאילו דבר לא אירע.
ואז ניגש אלי ראש החבורה דאז רבי שמשון בארסקי וביקשני לגשת להתפלל כשליח צבור לסליחות של "זכור ברית". בתחילה סרבתי אולם רבי שמשון עמד בשלו, היתה לו תקיפות של מנהיג, ולא יכולתי בשום פנים ואופן לסרב לו, ואכן ניגשתי להתפלל לראשונה בחיי את סליחות "זכור ברית" בפני באי הקיבוץ באומן פתחתי ב"א-ש-ר-י י-ו-ש-ב-י ב-י-ת-ך", וכמו סערה של תפילה פקדה את ההיכל כולו, פשוט לא יאומן.
חטוף ואכול…
בבוקר, מיד אחרי התפילה הלכנו כולנו כנהוג לציון הקדוש, מיהרנו בדרכנו כי שמועה הגיעה לאזנינו שה"באנדעס" מכינים התקפה קשה של הפגזות באש חיה על העיר, והוכרחנו "לחטוף" מהר את ההשתטחות על הציון.
לקראת ערב כשהגענו לבית הכנסת לתפילת מנחה, שוב פונה אלי רבי שמשון בבקשה שאתפלל מנחה לפני העמוד. בערב ראש השנה שלנו, להתפלל מנחה לפני העמוד? מי? מה? איפה? במצב בריאותי הקשה כשבחוץ משתוללים ה"באנדעס" ופני בל עמי, כי כאמור מחמת המחלה הקשה שקיננה בי כל הקיץ נשתנה פני עד שלא הכירו בהם פני אדם, אע"פ כן לא יכולתי לסרב ושוב ניגשתי להתפלל מנחה. מיד לאחר מנחה נשנה ונשלש הדבר, רבי שמשון שלח שליח שאמשיך להתפלל ערבית, נו, התפללתי ערבית.
"ס׳איז דעם רבינ׳ס ראש השנה און מ'וועט דאווענען ווי אלע יאהר!"
בליל ראש השנה, הגיע אל הקלויז, כמו לכל בתי הכנסיות בעיר אומן, שליח בהול מרב העיר והודיע שעקב המצב הקשה והבשורות הלא טובות המגיעות אודות התקפת קרבות ויריות בין ה'באנדעס' בעיר האמור להתרחש ביום ראש השנה, לכן בעת סכנה זו מבקש הוא שלמחרת היום ישנו הפעם ממנהגם ולא יתפללו בראש השנה באריכות, כי אם ישכימו קום ויסיימו התפילה בחטף, ולאחר מכן יתכנסו בבתיהם ויגיפו התריסים והחלונות כהגנה מפני היריות שיסכנו את הבריות או שיסתתרו במרתפים עד יעבור זעם.
כל העיניים נשואות היו לעברו של רבי שמשון בארסקי, ראש החבורה, כדת מה לעשות נוכח דברים אלו? כאשר עזב השליח את המקום, נעמד רבי שמשון על הבימה והכריז בקול גדול: "ס׳איז דעם רבינ׳ס ראש השנה און מ'וועט דאווענען ווי אלע יאהר!" (= זה הלא הראש השנה של רבינו – נתפלל כבכל שנה!). לשמע דבריו הנחרצים, שוב לא נותר ספק בלב וברור היה שכולם יגיעו למחרת לתפילת שחרית בשעה הקבועה.
(למעבר לכתבה על תגלית תמונתו של רבי שמשון בארסקי זצ"ל הקש כאן)
ואכן בית הכנסת של חסידי ברסלב, היה בית הכנסת היחיד באומן בו התפללו ביום ראש השנה ללא שינוי, על אף היריות שהחרידו וזעזעו את בית הכנסת כל עת התפילה.
כך במצב קשה שכזה, כאשר מחוץ תאכל חרב והאימה חודרת ללבבות, התבקש רבי לוי יצחק זצ"ל (בגיל 22) לגשת לתפילת מוסף, התפילה המרכזית בראש השנה בקיבוץ באומן.
רבי לוי יצחק היסס, אולם רבי שמשון בהתייעצות עם עוד כמה מחשובי החסידים פקד עליו להתפלל, גם כשאמר רבי לוי יצחק לרבי שמשון שבלבו מתגנבים "פניות" שונות, לא נענה לו, ופקד עליו: גש אל העמוד, ורבי לוי יצחק ניגש.
באמצע תפילת "הנני העני ממעש", ניגש אליו רבי אבא לישינסקי בשליחות רבי שמשון ולחש לו באזנו: העיר בוערת באש, הסכינים וכלי המשחית שולטים בראש כל חוצות, ובלבך פניות?!
תפילתו של רבי לוי יצחק הלהיבה ועוררה מאוד את כל אנ"ש, קולו האדיר והנעים רווי הרגש החודר לבבות עורר מאוד את כל הקהל. באחת הפעמים ניגש אליו רבי הירש לובארסקי נכדו של רבינו ואמר לו: כשהתפללת, חשבתי שרבי נחמן מטולטשין מתפלל.
״צושאסן זאל איך ווערן אבער אויף ראש השנה וועל איך פארן״!…
מעניין לציין את מסירות נפשו של רבי יצחק דאכאוונער (עובד ה' גדול ומופלג, וגם סוחר נכבד. מידי שנה בשנה היה מתחיל ומסיים את כל הליקוטי הלכות מחמישה עשר באב ועד ראש השנה). שהצטרף אלינו בעגלה, וכשרצה בשנה זו לנסוע לראש השנה, היה הדבר קשה מאוד לאשתו שהתחננה איליו: ר' יצחק, להיכן אתה נוסע והרי הורגים ורוצחים בדרכים?!… והוא השיב לעומתה בנחישות: ״צושאסן זאל איך ווערן אבער אויף ראש השנה וועל איך פארן״!… (ירה איירה, אבל לראש השנה אסע!…) ואם אמנם איהרג הרי אשמח בכך שלפחות בשנה שעברה זכיתי להיות בראש השנה… אולם לא לנסות לצאת לאומן לראש השנה זאת לא אוכל בשום פנים ואופן!… ולבסוף, כאמור נסע אתנו בעגלה והיה בראש השנה בקיבוץ של הרב'ה, ואף זכה לשמש באותו קיבוץ כ'בעל התוקע' וחזר לביתו בריא ושלם, ומאומה לא אירע לו…
וכאז כן עתה…
דעם רבי׳נס כח איז זייער גרויס: כוחו של רבינו גדול עד מאד! זה היה אז וזה גם עכשיו, גם היום הזה כוחו וגבורתו של רבינו רב למאד…
עד כאן תיאורו של רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל
באדיבות עלון "תפארת אומן" מנחם אב תש"פ והזכויות שמורות להם
כתבות קשורות: