זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה • הערב ב' ניסן חל יומא דהילולא ה- 62 של הגאון החסיד הנלבב רבי יונה לבל זצ"ל • כתבה נרחבת, גלריה מיוחדת:
כתבות קשורות:
כ' אייר • יומא דהילולא של הצדקנית מרת חנה רודא לבל אשת הגה"צ רבי יונה לייב לבל (לאיבל) |
ביום שישי חל יומא דהילולא ה- 62 של הגאון החסיד הנלבב רבי יונה לייב לבל בן רבי חיים משה נחמיה לאיבל זצ"ל שנסתלק לבית עולמו ועלה בסערה השמימה ביום ב' לחודש ניסן דשנת תשכ"א, והוא בשנתו המ"ו בלבד. ונטמן בהר המנוחות שבעיר הקודש ירושלים תות"ב ת.נ.צ.ב.ה.
לכבוד יום הילולת הגאון החסיד הנלבב רבי יונה לייב לבל זצ"ל, אנו מעלים לפניכם כתבה נרחבת, שערכו בטאון "אבקשה" אשתקד לקראת יום ההילולא – הכתבה מוגשת לפניכם ככתבה וכלשונה של הביטאון הברסלבאי הנפלא "אבקשה"
חן חן להם – וכל הזכויות שמורות להם
בצילו של העיר וקדיש
הדאגה לבאי ציונו של העיר וקדיש והאכלת הרעבים, ה'מן המיצר' במירון שהדהד עד לפריז הרחוקה, מעשי החסד שנעשו ללא פרסום, הדפסת והפצת ספרי רבינו והכיסופים העזים לאומן • שישים שנה לפטירתו בב' ניסן תשכ"א, מובאים בזאת פנינים מאירים מחייו של החסיד הנלבב רבי יונה לבל, שהיו קצרים במספרם ועשירים באיכותם • ויתפלל יונה אל ה'
מאת: ד. ברסלבר
יונה'לה הנער לא ידע את נפשו מדאגה. בעוד שלושה שבועות ימלאו לו עשרים שנה והוא טרם זכה להקים בית נאמן בישראל. ירא שמים הוא, ומכיר היטב את דברי חז"ל על חשיבות הנישואין לפני גיל עשרים, ועתה, מאין יבוא עזרו?
קם יונה'לה ונסע מירונה להשתטח על ציון הרשב"י, לילה שלם בכה וביקש מה' שיזכה להינשא לפני גיל עשרים. משם נסע בטנדר שאירגן ר' מיכל ברסלבר, לעמוקה לציון רבי יונתן בן עוזיאל, גם שם שפך דמעות כמים לבנות בית נאמן בישראל.
אך חזר ירושלימה, ואל הכותל המערבי הגיעה זה עתה מפולין בתו של ר' אהרן שיינברג, חסיד גור מלוקוב שבפולין. ראתה אותה בכותל הגבאית הצדקת גיטלה בייטלמכר, ומיד עלה בדעתה לשדכה ליונה'לה. המיועד התנה את השידוך בכך שהחתונה תתקיים לפני שימלאו לו עשרים.
תפילתו התקבלה. גם בליל אירוסיו, עשה החתן את דרכו לכותל המערבי יחד עם חבריו חסידי ברסלב, כשהוא שופך שם דמעות הודיה ותחינה לבוראו.
"אבא היה זה שפרסם שהתפילה בעמוקה היא סגולה לשידוך", מפטיר בן זקוניו של ר' יונה, ר' אהרן לבל, מדי ספרו עובדה זו.
אליך נפשי אשא
החסיד הנלבב ר' יונה לייב לבל, "ר' יונה'לה" בפי כל, נולד בירושלים העתיקה שבין החומות. סבו מצד אביו שעל שמו נקרא, רבי יונה לייב לאיבל, מתלמידי מרן החתם סופר, עלה לארץ הקודש והשתקע בקרתא דשופריא.
ביום מן הימים גלגלה ההשגחה לידיו של יונה'לה את הספר הקדוש 'משיבת נפש', כל דיבור ודיבור היה לו כטללי תחיה וכמים קרים על נפש עייפה. עד מהרה גילה את חסידי ברסלב שבעיר העתיקה ונפשו נקשרה בנפשם. בעוד סביבתו הקרובה מתנגדת לדרכו החדשה, דווקא סבו ר' פייבל אפטייקער תמך בו באמרו "תישאר עם הברסלבר, הם אנשים טובים…"
לב רחום
לב רחום פעם בקרבו. היכן שרק ראה שזקוקים לו – נתן את כל-כולו. לאחר שנישא והקים את ביתו בשנת תרצ"ה, עם זוגתו הצדקת מרת חנה, היה ביתם בית של חסד וכתובת לכל נצרך ודל. שנה לאחר נישואיהם, כשהגיע ר' משה בורשטיין עם בני ביתו ארצה, העניק להם ר' יונה האברך הצעיר את אחד משלושת החדרים בביתו עד שימצאו דירה, "אבל במטותא" התנה עם ר' משה "שמדי לילה תעיר אותי בחצות", ר' יונה, ששנתו היתה עמוקה מטבעו, הוסיף "אבל אל תניח לי עד שתראה אותי קם". קיים ר' משה את התנאי ושני הידידים היו עושים דרכם לילה-לילה אל המקוה ומשם לכותל המערבי לאמירת תיקון-חצות.
לימים, כשהוגלה ר' משה בורשטיין בתש"ח עם עוד מתושבי העיר העתיקה לשבי בירדן, שם שהה חודשים ארוכים, היה זה ר' יונה – שניצל משבי לאחר שעם תחילת המצור עבר לגור במאה-שערים – שדאג לבני ביתו של ר' משה למזון ומצרכים חיוניים.
באחד הימים הלך ר' יונה ברחוב והנה באה לנגדו אשה ופרצה בבכי מר, היתה זו זוגתו של רעהו הטוב ר' מרדכי אלעזר רובינשטיין שנישא לא מזמן, "בעלי נעלם ואיני יודעת היכן הוא" בכתה. ר' יונה שהיה מיודד מאוד עם ר' מרדכי אלעזר וידע את מקום שבתו עם חברים בעבודת ה', נענה על אתר "אני כעת בדרכי לשם". כך צעד והיא במרחק מה אחריו, עד הגיעו למערת שמעון הצדיק.
בטרם היכנסו למערה, ביקש שלא תספר לעולם מי גילה לה את מקום הימצאו של בעלה. נכנס ר' יונה, ניגש אל חברו ר' מרדכי אלעזר ואמר לו שאשתו עומדת בחוץ ומחפשת אחריו, כשמדי דברו הוא מניח בידו אשכול בננות שקנה בדרך, "תן לזוגתך, לשלום בית". רק כעבור שנים, אחרי הסתלקות רבי יונה למרומים, הרשתה לעצמה זוגתו של רבי מרדכי אלעזר לספר לבעלה מי גילה לה את מקום שבתו. וכך גם נודע לה מהיכן היו לבעלה בננות אצל שמעון הצדיק להשיב את רוחה.
ומעשה נוסף מני רבים:
בתקופה הראשונה לעלייתו של ר' יצחק גלבך ומשפחתו מאומן ארצה, סבלו הוא ובני ביתו עוני מחפיר, באחד הימים התקבל בביתו מכתב מהדואר שהגיעה עבורו חבילה מארה״ב. באותן שנים, כשהמחסור שלט בארץ, היו הרבה מיהודי ארה״ב שולחים חבילות מזון ובגדים לעניי ארץ ישראל, ואף הוא היה מקבל מידי פעם חבילה כל שהיא, שאת תוכנה היה לרוב מוכר. אלא שהפעם הייתה זו חבילה גדולה והיה על המקבל לשלם את עלות המשלוח בסך שתים עשרה לירות, שהיו סכום נכבד באותם ימים.
רבי יצחק, שסכום זה לא היה תחת ידיו, לקחו מידיד בתורת הלוואה, בתקווה כי בכסף שיקבל תמורת אותם מוצרים שבחבילה, יפרע את חובו ואף ישתכר למחייתו. אך כשנפתחה החבילה בבית, גילתה זוגתו כי אינה מכילה אפילו דבר אחד הראוי למכירה, כל כולה לא הייתה אלא גיבובי סמרטוטים ופריטי לבוש שאי פעם היו בגדים.
לבה נשבר בקרבה מאכזבה ומהחוב של שתים עשרה הלירות שהתווסף לדלותם. באותו יום בא הגיס ר' נחמן רוסישער לבקר, כששמע את הסיפור, אמר "אל דאגה, יש לי ידיד הסוחר באלטע-זאכן", הלך והזעיק את ר' יונה. רבי יונה מצא כאן הזדמנות נאותה לסייע בידי צאצאי רבינו הקדוש. מיהר ובא לביתם, דפק על הדלת ושאל מעשה סוחר: ״שמא יש לכם דבר מה למכור? אולי הגיע משהו מחוץ לארץ?״.
הראתה לו בעלת הבית את אותה חבילת סמרטוטים, ורבי יונה שאל, כאילו עוסק הוא בסחורה משובחת שנפלה לידיו: ״כמה אתם רוצים תמורת חבילה זו כולה?" "שתים עשרה לירות, דמי המשלוח שלווינו" השיבה היא כנגדו. ״מציאה גמורה היא עיסקה זו, ובלבד שלא תתחרטו", הפטיר ר' יונה בהתלהבות מעושה. ספר על השולחן שתים עשרה לירות טבין ותקילין ועזב את הבית, כשהחבילה המפוקפקת מתלווה עמו עד לפח האשפה הראשון, שם הניחה במקומה הראוי וחזר לביתו שב'בתי אונגרין', שש ושמח על המצווה שנפלה בחלקו.
להאכיל את באי ציון רשב"י
אהבתו והרגשתו הגדולה בציון הרשב"י הובילו בעקבותיהם את ה"הכנסת אורחים", אותה הקים והחזיק במסירות במשך שנים רבות. הוא ראה במירון את מקומו הטבעי, וביאתו לשם היתה כאותו בן השב אל חיק אמו לאחר שזה זמן רב נפקד מקומו. מדי עמדו בד' אמותיו של הציון מזדעק היה מנהמת לבו: ריבונו של עולם! וואס וועט זיין מיט מיינע טעג און יאהרן וואס גייען אין דער פינצטערניש?! ריבונו של עולם! מה יהיה עם הימים ושנים שלי העוברים וחולפים להם בחושך?!. כבן המתחטא לפני אביו היה מפרש שיחתו לפני הציון הק' בדברים היוצאים מן הלב.
לקראת ימי הרחמים והסליחות, מביא היה רכב משא גדוש במזרנים שולחנות וספסלים עבור באי אתרא קדישא הדין.
הוא דאג כל העת להאכיל רעבים ולהכין ארוחות לכל דכפין. ובעוד הסיר מבעבע על האש, היה פונה להשתטח על הציון ולפרש שיחתו לפני בוראו בדברי חן ותחנונים.
כך גם בסוף התענית, כאשר הקהל רעב וחלש, היה מסתובב בין הציבור עם פח גדול מלא ביסקוויטים, ודואג שיהיה לכולם במה לשבור את הצום.
ר' נחמן בורשטיין היה מספר: "באחת הנסיעות למירון חילק ר' יונה ברכבת אוכל, סרדינים, אני שהייתי בחור צעיר ישבתי בצד ולא אכלתי, שאלני ר' יונה, מדוע אינך אוכל? 'אין לי תיאבון' השבתי לו. 'ומה היה עושה לך תיאבון?' שאל ר' יונה, אמרתי 'אם היה סלט, הייתי אוכל'. מיד אורו עיניו 'אין שום בעיה' ומדי דברו שלף מכיסו האחד עגבניה, מהכיס השני פילפל ומלפפון, אירגן סכין והכין סלט בו במקום…"
ור' חיים בורשטיין סיפר כי כשהבחין ר' יונה שאינו אוכל במירון, הבין כי הוא חושש לניקיון הכלים, מיד לקחו פנימה, שטף לעיניו צלחת ואמר לו "זה נקי?" "כן" השיב חיים הנער, לאחר מכן שטף כוס ושאלו "וזה, נקי?" "כן"… כך הסיר את חששותיו והושיבו לארוחה.
ר' יונה היה מתבל את החסד שלו בתפילות, ואת תפילותיו בחסד. כולו מקשה אחת של אהבת ה' ואהבת ישראל.
מעשה באחד ממכריו משכונת בתי אונגרין, שפגשו ושח לו כי הוא נוסע לאמריקה ושאלו האם הוא רוצה שיקנה לו כובע, היות ובאותם ימים לא היה היכן לקנות כובע בארץ, השיבו ר' יונה: "איני צריך כובע, אני רוצה שתביא לי פרוג'קטורים נקיים", דהיינו שישמור על עיניו בהיותו בניכר.
אמונה פשוטה היתה לו בכוחו של רשב"י. "שח לי פעם רבי יונה" מספר הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר, "חשתי פעם כאב גדול בשיני, אך לא רציתי להזדקק לרופא, כי מה לרופא בבית יראי ה'? עיצומו של חורף היה, עטפתי את ראשי היטב ונסעתי למירון. אמרתי לרבי שמעון: 'ראה את המצב, המלץ טוב בעדי לפני אבא שבשמים'! ועם חלוף ליל התפילה חלף הכאב"…
מן המיצר
בקיבוץ שהתקיים בראש השנה במירון, בשנים בהן לא ניתן היה להגיע לאומן, שימש רבי יונה כבעל-תוקע. פסוקי מן המיצר שהיו נאמרים על ידו בזעקה ממעמקים, היו ממיסים אפילו לב אבן. אמרו, מי ששמע את ה'מן המיצר' של ר' יונה, מיד התמלא הרהורי תשובה.
היה זה בראש השנה תש"א, עת נסע רבי אברהם שטרנהארץ עם למעלה ממנין אנשים להתפלל יחדיו בצילו של העיר וקדיש, נסתבב שר' יונה יהיה התוקע, וכך מספר ר' שמואל הורביץ: "והנה הר' אברהם היה המדובר שיהיה הבעל תוקע, כי רצו שיהיה בעל תוקע מאותם אנ"ש שהיו באומן כבר, ודיבר עמי ר' אברהם שאני אהיה בעל המקריא לפני בעל התוקע, (היינו לקרות לפני התוקע: "תקיעה" וכו') כי רצה שהבעל מקריא יהיה גם כן מאותן שהיו באומן, כי הבעל מקריא יש לו חלק גדול בהתקיעות … אבל לא רציתי בשום אופן, וכשראו שלא יפעלו אצלי בשום אופן, ביקשו את ר' צבי אריה [ליפל] (שכבר היה באומן) ולא רצה גם כן, אף על פי כן הוכרח להתרצות לזה.
"והנה כשכבר גמרנו אמירת הזוהר כנ"ל, התחיל ר' אברהם הבעל תוקע לומר בהתעוררות ובקול רם "למנצח לבני קורח מזמור", ואמרו כל העולם כולו ביחד בקול רעש והתעוררות חזק המזמור למנצח כולו ז' פעמים כנהוג בישראל, והתאחר זמן רב האמירה, והחזן גמר אמירתו בהתעוררות, ואחר כך אמרנו התפלה של הבעל תוקע המובא במחזורים בהתעוררות ובכיה ובלחש, ואחר כך אמר התוקע, והתחיל בקול בכיה והתעוררות עצום את הפסוקים מן המצר וכו', והקהל עונה אחריו כל פסוק ופסוק בבכיה והתעוררות וכו' ואח"כ הברכות.
"והתחיל לתקוע והבעל מקריא אמר: "תקיעה" והתחיל הוא לתקוע אבל לא יכול כראוי, (אולי מפני שהטריח עצמו בתפלת שחרית והכנתו לתקיעות,) ואף על פי כן קרא המקריא: "שברים" וכו' והוא תקע אבל לא כראוי, וקרא המקריא: "תרועה" ותקע הוא ולא יכול כראוי וכו'. והכלל כי הוכרח איש אחר לתקוע, ונתן השופר ליונה מהצעירים מאנ"ש, והוא תקע עוד הפעם בלי ברכה ותקע כראוי, וכן קרא לפניו המקריא הלאה, ותקע כל התשר"ת ג' פעמים, והיה התעוררות בין הקהל…" (ימי שמואל חלק ג', פרק קי"ט)
גם למחרת מספר ר' שמואל: "…ור' אברהם היה הבעל מקריא ויונה התוקע, ובין התקיעות הוודוי חטאים והיהי רצון בהתעוררות כנ"ל, והתקיעות היו טובות מאד וההתעוררות היה עצום בפרט מאמירת הפסוקים כנ"ל והתעוררות התשובה…" (פרק קכ"א)
הרה"ח ר' חיים זילברמן מתרגש מדי דברו: "איני יכול לשכוח את התקיעות של רבי יונה לבל… הוא היה מגיע למירון עם בניו פייבל, נחמן שמעון, נתן, אהרן, ואולי גם הצעיר נפתלי. ר' יונה וזוגתו עמלו על הכנת הסעודות, הנסיעות היו אז קשות ולמרות זאת הוא היה נוסע לטבריה ולצפת ומביא ירקות, והעיקר דגים – משוק הדגים בטבריה, והוא ואשתו הכינו אותם. לא היה אז מקרר, וכדי שלא יתקלקלו הניחו אותם בבור שהיה מאחורי הציון. עם לחם לא היתה בעיה, היתה מאפייה במורד השביל אל הכפר, משם הביאו חלות.
"השמחה והנחת של ר' יונה היו, כשיהודי אכל. שמעתי מרבי נחמן בורשטיין, שפעם אחת רבי יונה אמר לרבי אברומלה שטרנהארץ: "בראש השנה אני כל הזמן במטבח, חוץ מבתקיעות ובתקיעות דמוסף, האם בשביל כך הגעתי למירון?", ובזו הלשון אמר לו רבי אברהם זצ"ל: "יונה, איך בייט זיך מיט דיר. אני מתחלף איתך, תהיה בתפילות ואני אהיה במטבח".
"המעמד של התקיעות במירון היה נורא הוד, ובעיקר ההכנה לפני התקיעות. אותו רבי יונה, החייכן, שהאיר פניו לכל אדם, כשהגיע לתקיעות עם זקנו ההדור אחרי הטבילה במקוה – היה אפוף כולו יראה ומראהו כמלאך. אמרו את קפיטל מ"ז 'למנצח' שבע פעמים, רבי יונה סיים בכל פעם מהשבעה, שלא כבכל המקומות, בהתעוררות גדולה "עלה אלוקים בתרועה… מאוד נעלה", והציבור התחילו עוד פעם. היה ממש חרדת אלוקים. ואז הגיע ה'מן המיצר' 'קולי שמעת', בתור נער הייתי מחכה בכיליון עיניים לשמוע את התקיעות. הבעל מקריא היה רבי הירש לייב ליפל".
התקיעות שהדהדו עד לפריז הרחוקה
מעשה בנער ירושלמי אחד שירד מן הדרך הישרה, ורבי יונה הציע לו להתלוות אליו בנסיעתו למירון לראש השנה. פסוקי 'מן המיצר' הנרגשים של רבי יונה חלחלו אל נפשו של הנער, וגם לשנה הבאה הגיע מירונה. אולם בהמשך, בהשפעת חבריו, החליט לעזוב את הארץ ולנסוע לצרפת. מצרפת, הועיד פניו לאמריקה וקנה כרטיס באוניה המפליגה לשם. אלא, שהוא לא שם לב שתאריך ההפלגה הוא בליל ראש השנה. כשישב על האוניה, עברו במוחו ביעף ימי ילדותו, ולפתע נזכר שערב ראש השנה היום, ומאי-שם החלו מהדהדים בראשו זעקותיו של רבי יונה לבל בפסוקי 'מן המיצר' שלפני התקיעות. זעזוע פקד את נפשו, ובאותו רגע קלט פתאום את מצבו והחליט על אתר לעזוב את האוניה, בטרם תפליג לדרכה. הוא זינק מן הסיפון אל הרציף ושוטט בעיר הגדולה, עד שהגיע אל בית כנסת. בסופו של דבר, הוא שב אל היהדות והקים משפחה לתפארת עם צאצאים יראים ושלמים.
אבא יקר! הרי אני בנך!
"בתקופת לימודיו בישיבת 'חיי עולם'" מספר רבי נחמן בורשטיין בספרו 'אוצר נחמני', "היה נוהג לומר לפני תחילת לימודו תפילות מהספר 'שערי ציון', בהשתפכות ובהשתוקקות, כשמדי פעם הוא נושא עיניו למעלה ואומר בשפתו שלו: ״אבא יקר! הרי אני בנך, רחם עלי שאהיה מעכשיו כמו שאתה רוצה!״ אלו שישבו בקרבתו סיפרו, שדיבוריו הנלבבים חדרו ללבם ועוררו אותם עד כדי דמעות, וכשהעירו לו מההנהלה שכאן בישיבה לומדים ואין מתפללים, ענה: ״אחים יקרים, האם טעמתם פעם מה זה להגיד ׳שערי ציון׳ ולאחר מכן ללמוד? הרי זהו לימוד אחר לגמרי!״. וכשאמרו לו שכאן משלמים על לימוד, ענה בפליאה: ״כסף עבור לימוד תורה? חלילה! על הלימוד משלם השם יתברך!״.
מקוה ישראל ה'
כל כך היה קשור להנהגת טבילת מקוה לתוספת טהרה, עד שלא בחל בשום עבודה לפרנסת ביתו, ובלבד שיהיו בה את שני התנאים: שיוכל ללכת למקוה מתי שיחפוץ, ושיאפשרו לו לנסוע למירון כל אימת שיעלה רצון לפניו.
"כשדרי העיר העתיקה עברו לשכונת קטמון אחרי תש"ח" מספר בנו ר' אהרן, "לא היה שם עדיין מקוה, אבא מצא יום אחד בור מי-גשמים, ירד לתוכו וטבל, אולם כשרצה לעלות מן הטבילה לא הצליח… והחל לשיר, ולהתפלל בתוכו. בינתיים עבר במקום ר' אברהם ב"ר מאיר אנשין, צבעי במקצועו, ושמע קולות מהבור… 'זה צריך להיות יונה'לה…' אמר, הציץ לתוך הבור, 'מה קרה יונה'לה?' סיפר לו אבא את מה שאירע, 'אל דאגה' אמר לו ר' אברהם, ורץ להביא סולם גדול וכשהכניסו פנימה, אמר לו אבא 'רק רגע אחד, אני רוצה לעשות עוד טבילה…' ורק אז טיפס ועלה…"
"זהירותו בטבילת מקוה היתה להפליא" מתרגש ר' אהרן, "זה היה בנפשו. היה עושה ש"י טבילות כמובא בספרים, כן היה אומר בשם גדולים 'אם מקוה יכול להפוך גוי ליהודי, כנראה שזה דבר גדול ונשגב'. בגלל זהירותו בטבילת מקוה, היה מרגיש מיד אם האדם שמולו טבל היום במקוה".
אוהב ישראל
ר' נתן אנשין, בספרו 'סיפורים ירושלמים', מקדיש פרק נכבד לר' יונה, שם הוא תואר: "פעם אחת בא במגע עם ראש ישיבת סלונים (לימים האדמו״ר) משום שסיפק שמן זית לישיבה. ראה את חיותו הגדולה באידישקייט, את אמונתו הברה, את המילה הנכונה שלו ואת הנעימות שבה העניקה לכל אחד. כשהלך לו, נענה ראש הישיבה: 'בחוץ לארץ היה יהודי כזה מנהיג של אלפי אנשים' – כך סיפר שותפו למסחר, ר' הערשל פרקוביץ.
"עוד סיפר ר׳ הערשל: בשנים קדמוניות היה קונה ר׳ יונה אצל הערבים שמן זית, זיככו ואחר כך מכרו. לאחר קום המדינה נאלץ לקנות תוצרת יהודית, אך זיכוכה לא עלה יפה, וספג הפסדים גדולים.
"נסע ר׳ יונה לתל־אביב כדי להגיש בקשה לקבלת פיצוי ממשרד ממשלתי. נכנס שם אל פקיד הקבלה וביקש ממנו ראיון עם המנהל. לתדהמתו ענה לו הלה: ׳אסוף את רגליך ועזוב את המקום׳. הוכה תדהמה. הסביר לו הפקיד כי המנהל הוא שונא־דת קיצוני, קיבוצניק, שאם רק יראה את צורתו היהודית תאחזהו רוח תזזית. התעקש ר׳ יונה וביקש להיכנס. הפציר בו הפקיד והתחנן אליו, לטובתו, שלא יעשה זאת. אך הוא בשלו.
"לבסוף נכנס אל המנהל, הושיט לו יד בלב רחב ובפנים מאירות: ׳בוקר טוב, אח יקר׳… האיש פער עיניים יורקות שנאה והחל מצעק עליו ומגדפו, ור' יונה מדבר אליו באהבה ובחיבה: 'הלא אבותיך צדיקים היו. הו, הלא גם אתה מבני ישראל עם קדוש. התחזק אח יקר, מה שהיה היה'… וכהנה דיבורים אוהבים ומחזקים. לאחר דיבורים רבים, מלאים חן וחסד, התרכך האיש הקשה ושאל: 'בכן, מה באת לבקש?' ענה לו: 'הפסדתי מאה לירות, משום שקניתי תוצרת מקומית. מבקש אני פיצוי'. הוציא האיש המחאה ורשם עליה שלוש מאות לירות! זאת בזמן שבדרך כלל היו צריכים להמתין 3 חודשים לפחות לקבלת פיצוי על הפסד מסחרי, וגם לאחר מכן לא קיבלו את כל דמי ההפסד".
זעקות במערת צדקיהו
ירושלים עיר הקודש ידעה בסוף תקופת שלטון האנגלים תהפוכות שונות, תנועות שונות קמו ושמו להן למטרה להתנער מעול השלטון הבריטי, ואילו אלה האחרונים הכבידו עולם, היו מטילים ׳עוצר׳ מפעם לפעם ועוקבים בשבע עיניים אחרי כל עובר ושב.
בתנאים שכאלו, לא תמיד יכלו חסידי ברסלב בעיר העתיקה לצאת כהרגלם אל מחוץ לישוב ולהתבודד בינם לבין קונם בהרים ובשדות.
אך הלבבות הבוערים מצאו להם עד מהרה מקום מפלט חילופי, בו יוכלו לתת דרור לנפשם ההומיה ולזעוק אל המלך:
בצידה המערבי של עיר הקודש והמקדש, למרגלות החומה העתיקה, קיימת ׳מערת צדקיהו׳, הלא היא המערה עליה מסופר במלכים ב׳ פרק כ״ה, שדרכה נמלט צדקיהו המלך מחיל הבבלים.
ארוכה היא מערה זו, אולמות רחבים, אלו לפנים מאלו חצובים בה. חסידי ברסלב היו באים לשם ומתבודדים במסתריה וחביוניה, יושבים בסתר ומחלים פני מלך.
בני החבורה התקדמו לעבר פתח המערה, ועד מהרה נבלעו בתוכה. הפעם העמיקו לכת יותר. אולי מספרם
הרב הביא אותם לחדור פנימה יותר מתמיד.
שעה ארוכה בילו בתפילה ובהתבודדות. אולם, כאשר רצו לצאת אל אור היום, גילו כי הדבר אינו עולה בנקל. החושך במעמקי המערה היה כפול ומכופל, וכל שיכלו היה רק לגשש בכתלי האבן ולנסות למצוא את דרכם אל הפתח.
אלא שככל ששוטטו בפנים, הבינו כי הם הולכים ומסתבכים. שעות ארוכות של גישושים בפיתולי המערה, העלו חרס. הלילה עמד לרדת, והם ידעו שסיכוייהם על פי דרך הטבע להחלץ מכאן, פוחתים והולכים. נרות לא היו להם, וגם אוכל ומים לא הביאו עמם, כיון שלא שיערו שיתעכבו במקום. הם ידעו כי גם אם יקראו בכל כוחם לעזרה, זעקותיהם לא ישמעו בחוץ. היו ביניהם גם ילדים צעירים שנתפסו לפחד ולבהלה.
מלבדו יתברך – איש לא יעזור לנו!
ואז, לאחר שעות ארוכות שסבבו סחור סחור בסעיפי המערה הענקית, נעמד החסיד רבי יונה לבל וקרא אל החבורה: ״חברים יקרים ואהובים, ניסינו כל שביכולתנו. עתה נותר לנו רק דבר אחד – לזעוק אל השם יתברך. מלבדו – איש לא יעזור לנו!״
האות ניתן, ובבת אחת פרצו מפיות כולם שאגות נוראות ומחרידות לב. ביני לביני נשמעו מפיהם פסוקים שונים של זעקה לה׳, שמות הצדיקים, ולאחר מכן – ׳תיקון הכללי׳.
כעבור שעה של זעקות ובכיות, פתח רבי יונה בקריאה מהדהדת: ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״ – – – אך סיים את זעקתו, קראו כולם אחריו קריאת ׳שמע ישראל׳, כסבורים שכאן יסיימו את חייהם. הילדים הרכים פרצו בבכי מר – – –
כרבע שעה לפני שקיעת החמה נשמע פתאום קולו של אחד מבני החבורה שהרחיק לכת יותר מן השאר: ״הנה! הנה! מצאתי את הפתח, בואו לכאן מהר, בטרם תשקע השמש!״
אלא, שעקב הריחוק ממנו לא הצליחו להגיע אליו. הם סבבו וסבבו כשכל העת הוא מרים קולו כדי שיוכלו למוצאו. עד שבסופו של דבר עלה בידיהם להגיע למקום שבו עמד. כשהגיעו אליו, התחילו לרקוד ולשמוח בכל עוז כשבפיהם שירי הודיה לה׳ על שהוציאם ממעמקים.
מתוך שמחה והתרגשות על הנס שהתרחש להם, נעמדו להתפלל מנחה בקולי קולות, מעומקא דליבא.
ר׳ נחמן בורשטיין זצ"ל, ששמע את הסיפור מפי החסיד רבי יענקל מלמד (קלמנוביץ) מוסר כי רבי יעקב היה שם עם האנשים וסיפר שחלק מהם לא האמינו שיצאו חיים מהמקום הזה, כיוון ששמועות התהלכו שהיו מי שנכנסו למערה ולא נודעו עקבותיהם.
אבל חז״ל כבר אמרו: ״אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים״, ואכן נתקיים בהם הכתוב: ״ויצעקו אל ה׳ בצר להם – וממצוקותיהם יוציאם״.
לשונות מ'סיפורי מעשיות'
מספר הרה"ח רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א: "הביטויים ומטבעות-הלשון של ה'סיפורי מעשיות' היו חקוקים בעצמותיהם של אנ"ש. נהירנא מתקופת קום המדינה, כאשר היו שומעים תכופות קול יריות, ואז היו כולם נסים ונמלטים למקומות מוגנים והרחובות התרוקנו כליל, כעבור כמה שעות שוב התמלאו רחובות קריה, וחוזר חלילה; שוב נשמעים קולות של יריות או של אזעקה והמנוסה משתוללת במלוא עוזה.
"פעם אחת הייתי בקרבתו של רבי יונה, כשלפתע נשמעו קולות הפגזים וכל מי ששהה במקום החל לברוח. רבי יונה שראה את המחזה נענה בלשון ובנגינה המיוחדת המלובשת בפיות אנ"ש על מילות הסיפורי מעשיות, מעשה יג: 'ויהי היום און סע איז גיווען א בריחה, און זיי זענען אלע צו לאפן געווארן', ויהי היום והיתה בריחה וברחו כולם…"
כבן אל אביו וכאיש אל רעהו
עוד מספר רבי יעקב מאיר: "גישה ישירה היתה לו לרבי יונה בדיבוריו אל השי"ת, הוא היה פונה אליו יתברך פנים בפנים, כאיש הפונה אל רעהו, בביטויים פשוטים ונכוחים. עוד בילדותי זוכרני אותו עומד שעון על אדן החלון בבית-הכנסת, בעיר העתיקה, שהשקיף אל עבר הר-הבית, ומשם היה מדבר ישירות אל מקום המקדש: 'ריבונו של עולם, הרי אתה יודע את האמת, הרי אתה יודע' – בהשתוקקות הלב. פעם שמעתיו מדבר נוכח פני ה' מעומק לבו: 'הלא הבעל-דבר כמעט רצה לעשותני גוי'…
"ובהזדמנות אחרת זוכרני כיצד התרפק והתחנן לפני השי"ת: 'טאטע! 'ברכני גם אני אבי' – גם אם אני עשיו, אתה מחויב לברך אותי'…
"וכך גם שמעתי אותו אומר פעם, מתוך לב נשבר ומורתח, מלא בגעגועים: 'ריבונו של עולם, האב רחמנות, ראטעווע! איך בין אינגאנצן צופלעמט! וואס טוט מען?!' (= רבש"ע, רחם עלי, הצילני, אני 'מעורער' לחלוטין, מה עושים?!)
"בצורה זו היה מדבר רבי יונה גם בינו לבין עצמו. זוכרני פעם ביום כיפור, כשתשש כוחו בצום, פנה אל גופו ואמר: 'הבט וראה, יום אחד לא נתנו לך אוכל – כיצד נראה אתה כבר'…
"והוא ידע היטב – במילותיו המשובבות – לחזק ולעודד גם את הזולת: בתקופה שבתי אדל ע"ה חלתה במחלת הפוליו, חשד בי שנפלה רוחי, ואז ניגש ואמר לי: 'יענקל, גם אתה בנו של הקב"ה, גם לבריאותך אתה צריך לדאוג'…
"גם בעת התפילה הסדורה מאנשי כנסת הגדולה לא היה נראה רבי יונה כמתפלל, אלא כמדבר אל ה'. כל הכנתו לתפילה הייתה לפתוח את הלב לה', וכשהתפלל – כל ההודאות ושפיכות הלב, רק פירשו את מה שהוא רוצה לומר…
"חמי (רבי אברהם בלוי) ע"ה בא פעם וסיפר לי: 'חלפתי היום על פני בית הכנסת 'ישועות יעקב', שמעתי כיצד יונה לבל אומר 'לשם יחוד' על עטיפת הטלית – 'כשם שאני מתכסה בטלית בעולם הזה, כך אזכה לחלוקא דרבנן ולטלית נאה לעולם הבא בגן עדן' – בבהירות כזאת, בנעימות כזאת, כאילו מציץ הוא עתה אל תוך גן העדן… מנין לאברך מטופל בילדים כמותו, רחבות מוחין כגון זו לומר 'לשם יחוד' נאה כל כך?'…
"ופעם התפללתי עם רבי יונה, ואחד המתפללים הֵעִיר שהחזן מתפלל לאט מדאי, הוא ממש זוחל ('ער קראצט זיך'), ור' יונה, כדרכו למצוא תמיד את האימרה הטובה לכל דבר, את הפסוק בשעתו, נענה ואמר בנעימות מיוחדת: 'אה, אילו ידעת כמה מתוקה וערבה ונעימה כל תיבה מהתפילה, היית מתבטא בצורה אחרת לגמרי!'".
"פעם נוכחתי בשמחת נישואין" שח רבי יעקב מאיר, "עמד שם בדחן וחיקה כמה עדות וקהילות, כשבתוך כך התחיל לחקות גם את חסידי ברסלב, את אנחותיהם ואת זעקותיהם… זעק לו ר' יונה ממקום מושבו, בקולו הנעים והמתנגן: 'אבל אם היית מתכוון לכך ברצינות – הרי היית מציל את נפשך!'. ומיד הומתקו שם כל הדינים…
"סיפר לי אחי, לפני כיובל שנים שבאחד מימי ערב ראש השנה הק' הצטרף לרבי יונה בעריכת קניות לסעודות ראש השנה במירון ובהיותם על אם הדרך עצרו לסעוד את לבם ולאחר מכן בירכו ברכת המזון ואמר לי אחי שאינו יכול לתאר את הנעימות והתמימות אשר בה בירך ר' יונה עד שהיה נראה כאדם שלא בא אוכל לפיו כמה וכמה ימים ורק עתה הביאו לפניו דבר מאכל להשיב את נפשו והוא מודה למיטיבו באמת ובהכרת הטוב מעומק הלב. כך התיישב ר' יונה והודה להשי"ת אף באמצע הטרדות הרבות.
"זקנו, אבי אמו של רבי יונה, ה"ה הגאון האדיר רבי ישראל זאב מינצברג זצ"ל, רבה של העיר ירושלים העתיקה, היה מעריץ גלוי של הנכד החביב, וחיבה יתירה נודעת לו ממנו. זאת למרות שבתחילת התקרבותו לברסלב קמה עליו התנגדות מצד המשפחה. אך כעבור השנים נוכחו כולם כי היחיד שהיסב נחת יהודית אמיתית להוריו, היה רבי יונה, שדבק בדרך השי"ת, והקים משפחה לתפארת. הסבא רבי וועלוול ע"ה אמר פעם: מכל 'כפר העברי' – שם היה דר רבי יונה בצעירותו – הוא היחיד שנשאר ביהדותו ובתומתו, והיה לעובד ה' גדול.
"כולם היו מעריצים ומחבבים את ר' יונה, אבל הוא עצמו לא החזיק טיבותא לנפשיה, את כל כולו מסר עבור הזולת, גם כאשר נסע להתעלות בצל ציונו של התנא האלוקי רשב"י במירון, היה עסוק בהכנת מזון לאורחים ובאי המקום.
"הוא היה עומד בדבקות ובסילודין ליד מצבת הציון, כדרכו בקודש שכל תנועה שלו היתה נערכת מתוך דבקות ומחשבה. וכשהוא בשיאו של שיח נרגש, לפתע ננער… הגיעה השעה להוריד את סיר המרק המבעבע מעל האש, ולהגיש את המאכלים החמים לעמך בית ישראל. רבי יונה היה פונה לכיוון ציון הרשב"י, ומדבר אליו ישירות ובלשון נוכח: 'ר' שמעון, דער טאפ גייט איבער, איך גיי נאר אראפ נעמען דעם טאפ און איך קום שוין צוריק" – ר' שמעון, הסיר גולש, רק אלך להוריד את הסיר ותיכף אשוב'…"
"לפרנסתו עסק אבא במכירת 'אלטע-זאכן'" מספר ר' אהרן, "מעילים מרופטים, ארגזי קירור ישנים, ועוד כמה פריטים שכבר עברו מיד ליד, אותם היה קונה ומוכר. הוא היה מתבודד תוך כדי עבודתו כל הזמן, היה אומר 'ריבונו של עולם, ראה איזה חפצים יש כאן, מסתמא יש מי שצריך את זה, נא תעשה 'שידוך' בינינו…"
נס פך השמן של ר' יונה
תלאות קשות ידעו יושבי ירושלים העתיקה היהודים, בתקופת ההפגזות מצד הלגיון הירדני בשנת תש"ח. בשבת קודש ט"ז כסלו, היתה הפעם האחרונה בה זכו יהודי ירושלים להתפלל בציבור סמוך לכותל המערבי בטרם פרצה המלחמה, מאות יהודים נאספו במקום שריד בית מקדשנו, והעתירו לה' כי יוכלו להמשיך ולדור בפלטרין של מלך.
כאשר נורו היריות הראשונות על ידי צלפי האויב, ומספר יהודים נפגעו – החליט שלטון המנדט הבריטי לסגור את השער הגובל בין הרובע היהודי ובין ה׳בטראק׳ – השוק הערבי, שבו נהגו היהודים לערוך את קניותיהם.
בפתע פתאום מצאו תושבי העיר העתיקה את עצמם נתונים במצור ומנותקים מן העולם החיצון. אמנם בתחילה היה קיים קשר בין הרובע ובין ירושלים החדשה, כאשר בחסות המשטרה הבריטית הגיע מדי יום רכב משוריין ובו אספקת מזון, ולעתים נדירות ניאותו השוטרים להעביר אנשים מהכא להתם, אך לא פעם אירע, ובהעדר ליווי לא הגיע הרכב המשוריין במשך כמה ימים; אפילו השוטרים הבריטיים פחדו מפני הצלפים הירדנים ולא הרהיבו עוז להתקרב אל הרובע הנצור.
כך הלכו החיים והפכו לבלתי נסבלים מיום ליום. עקב התקפות חוזרות ונשנות על הרכב המשוריין, השתבשה אספקת המזון ושאר המצרכים הבסיסיים.
ראו תושבי הרובע כי רעב בא בגבולם, עוללים מבקשים לחם ואין – פרצו את החנויות שהיו עד לא מזמן בבעלות שכניהם הערביים ורוקנו אותם מתכולתם: קמח, סוכר, קטניות, שמן זית, שמן שומשמין וכל מה שראוי למאכל. לפי שעה, היה בזה משום הצלה פורתא.
אולם המלחמה המשיכה להתנהל בעוז, פגזים נחתו ללא הרף על בתי הרובע היהודי, אלו שהתגוררו בקומות העליונות ירדו לבתים שמתחתיהן או למרתפים, מאימת ההפצצות שהפילו חללים רבים דבר יום ביומו. בד בבד עם האבדות בנפש, דברי המזון האחרונים ספו תמו מן החנויות שנפרצו, והרעב שב להכות ללא רחם.
לוח השנה מראה כי חג החנוכה קרב ובא, אך בימי מלחמה אלו, מי חושב בכלל על הדלקת נרות? אם נותרו אי אלו טיפות שמן בבית, משמשים הם כדי לתבל את פרוסת הלחם הנוקשה.
איש יהודי היה ברובע, מיקירי חסידי ברסלב, ושמו רבי יונה לבל. בתוך כל האנדרלמוסיה ששררה, שמר על ׳נר התמיד׳ שדלק בבית המדרש דברסלב כעל בבת עינו. כשאזל השמן מבית המדרש, המשיך להדליקו מן השמן שהביא מביתו.
וכי מילתא זוטרתא היא? הלא כך אומר רבינו הקדוש: ״בזכות נר תמיד הדולקים בשמן זית, ניצולין מגזרת שמד״ (ספר המידות).
אולם עתה יש לו לרבי יונה משימה כפולה; הן חנוכה מתקרב – האם לא ידלוק אפילו נר חנוכה אחד ברובע, חלילה? התייסר מעצם המחשבה.
במסירות נפש של ממש, חסך מפיו ומפיות בני ביתו את טיפות שמן הזית שהשיג בעמל רב, והצניע אותן במקום סתר בכלי מיוחד, מבלי לשתף איש בסודו הגדול.
ובינתיים, ממשיכים פגזי האויב להרעיש יומם ולילה. בתים שלמים קורסים, וגם בית-המדרש דחסידי ברסלב שבחצר בית-המדרש של רבי ניסן בק – התמוטט באחת ההפגזות והפך לתל חרבות. מקום תורתם ותפילתם של אנ"ש נדד אל שכונת 'בתי מחסה', ומאז הפך למרכז הרוחני של תושבי הרובע הנצור; כל מי שרצה לשאוב אמונה, תקווה ושמחה בימים טרופים אלו, הגיע אל בית המדרש דברסלב.
ליל כ״ה בכסלו, אנשים שולפים בתוגת-מה את חנוכיותיהם, ומניחים אותן ריקות בחלונותיהם ובפתחיהם, לפחות יזכירו במעט את הנסים שעשה ה' לאבותינו. ואילו רבי יונה רץ בחדווה אל המקווה הקר, יורד וטובל ומטהר עצמו לקראת המצווה הגדולה.
לאחר מכן הוא מוציא את חנוכיית בית-המדרש מן הארון, ומעמיד אותה ליד החלון הפונה אל רחבת 'בתי מחסה'.
תפילת ערבית מסתיימת, המתפללים פונים אל היציאה כדי ללכת לבתיהם, כשדוק של עצב מכסה את פניהם על שבנוסף למצב העגום ברובע ההולך ונחרב, גם נר חנוכה לא ידלק בביתם השנה.
אך רבי יונה, פניו זורחות כפני חמה, ובקול גדול מכריז הוא: ״עימדו ונקיים מצוות נר חנוכה!"
הכל מסבים פניהם לעברו בתמיהה גלויה, אך בעודם עומדים משתאים שולף רבי יונה מתחת לארון הקודש את צנצנת השמן ויוצק מתוכה בדחילו ורחימו אל תוך הבזיכים. אחר, פונה הוא אל זקן המתפללים רבי אברהם שטרנהארץ, ומכבד אותו בהדלקת הנר.
נהרה של שמחה פושטת לפתע על פני כולם. רבי אברהם מברך בעיניים עצומות, בדביקות ובהתלהבות: ״להדליק נר חנוכה… שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״ – – –
"אמן", מהדהד קול הציבור יחדיו. הוא מגביה את קומתו, ומדליק את הנר. עד מהרה נאחזת השלהבת בפתילה הטבולה בשמן-הזית. וקולו של רבי יונה נשמע כשהוא פותח בהתלהבות ובהתרגשות של שמחה: ״מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח״ – – –
בתוך רגעים פורצים כולם בריקוד נלהב ונרגש ומצטרפים למעגל השמחה. שלהבת של אמונה ותקווה ניצתה בלבבות, וקול השירה הדהד למרחקים.
כל שמונת ימי חנוכה דלקו הנרות בבית המדרש, מנצחים בעוז את החשכה וממלאים את הלבבות באמונה ובשמחה, כבימים ההם, כן בזמן הזה.
אספר לכם איך היו שמחים…
כששומעים על שמחתו וחדוותו ומעשי החסד הרבים של ר' יונה, עלולים לחשוב כי מדובר היה ביהודי רחב-דעת שחייו סוגים בשושנים. אולם לאמיתו של דבר היה ר' יונה בעל ייסורים מאין כמותו. חתנו ר' יעקב גדליה תפילינסקי, עובד ה' בהצנע ומופלא במידת החסד ובעל מאור פנים בלתי מצוי, הלך לעולמו בפתאומיות בשיא פריחתו, בגיל שלושים.
בספר 'סיפורים ירושלמים' מובא אודות הניסיונות הרבים שהתנסה בהן: "סיפר פעם בנו בכורו ר׳ פייבל לבל, מעשה פלא על אחותו מלכה ע״ה, שבנעוריה, בבית אביה ר׳ יונה, לא חשה בטוב במשך תקופה ניכרת. נסע ר׳ יונה למערת אליהו, במיוחד כדי להתפלל עליה. נכנס לחדר הקטן, אשר בו עמדו רגליו של אליהו הנביא, והתחנן לה' שיחזק את בתו. נמנם קצת, שמע קול מידבר אליו; 'למה לך לדאוג, עוד תינשא ותוליד שני ילדים'.
"עבר זמן, הבת החלימה ונישאה לר׳ יצחק כהן. ויהי לתקופת השנה ותלד שתי בנות תאומות, אך מאז לידתה חלתה עד מאד. הרעיש עולמות בתפילה, אף שכר מניינים לאמירת תהלים, אך כעבור תקופה קצרה שבקה הבת חיים לכל חי. ר׳ יונה נכנס לבית המדרש, וכך בישר לקהל את הבשורה הרעה; 'מיינע עוונות' (העוונות שלי), כשמיד דאג לשלם לבחורים ששכר לומר תהלים".
מחותנו וידידו ר' שמואל הורביץ, שאהבו אהבת נפש, לאחר שהתארח אצלו פעם בשבת קודש לאכילת חמין, סיפר: "הייתי בבית עני ואביון, אבל מדברים שם כל כך מעולם הבא, כאילו הם נמצאים שם, יושבים הם בביתם הקפוא ומתענגים מעולם הבא".
אמונתו החזקה של ר' יונה, יחד עם עצותיו הקדושות של הרבי, סייעו לו להפוך את הגיהינום לגן-עדן, ואת החושך הגדול ביותר לאור.
גאונות בחסד
"אבא ואמא היו גאונים בחסד" שח לנו ר' אהרן לבל, בן הזקונים של ר' יונה, "פעם הגיע בחור למירון חצי שעה לפני כניסת השבת, הסתובב ליד המטבח, אבא הבין שהוא רעב ואמר לו: בחור'ל, בוא טול ידיים לסעודה… מישהו שראה זאת אמר לו 'יונה, חצי שעה לפני שבת אתה נותן לו לשבת לסעודה?!' הביט בו אבא ואמר 'אתה לא רואה שהוא הולך להתעלף מרעב?!'. היה לו חוש מיוחד להרגיש ברעבון של הזולת. כמו גם יכולת מיוחדת לחוש כשהיהודי ההולך מולו ברחוב שרוי בעצבות, מיד היה אומר לו איזו מילה טובה ומרים את מצב רוחו. הרבה 'אוהדי ברסלב' עשה בזכות זה.
"פעם הגיע מישהו למירון וניגש אל אבי לפני שבת "ר' יונה, שכחתי את השטריימל בבית, אני מתבייש ללכת בשבת בלי שטריימל". אבא לא היסס "קח את השטריימל שלי", "ומה איתך?" שאל הלה, "אני?!" הפטיר אבא, "מי מסתכל עלי בכלל".
"אגב, את המקווה במירון הוא בנה. אז, כשעדיין לא היו ברזים עם מים, היה שואב מים במעיין 'מגידו' ומעלה לציון.
"כל כך אהב לנסוע למירון. הוא היה אומר "אתה ב'מוצא'? נוסעים כבר למירון…"
"את אנ"ש אהב בלב ובנפש. היה מניח תדיר בבית הכנסת ביסקוויטים ושתיה שהשיבו את נפשם באותם ימי עוני ומחסור. במשך השבוע היה ישן עמם על ספסל בבית הכנסת, קמו חצות ועבדו את ה'. הם אהבו זה את זה אהבה עצומה, אבי, ר' שמואל שפירא, ר' הירש לייב, ר' שמואל הורביץ, ר' מרדכי אלעזר ועוד.
"כשהוא נפטר, כל הברסלבר בכו עליו במשך כמה חודשים, לא יכלו לשכוח אותו. הרבה פעמים היה עושה שלום בית, ה'עובדים' מאנ"ש לפעמים נשותיהם היו להם טענות, ואבא היה משכין שלום ביניהם".
בשנת תש"א הדפיס ר' יונה יחד עם ידידו ר' נתנאל תפילינסקי קונטרס מיוחד לל"ג בעומר, שכלל "תפילות ובקשות – דברי תורה ושירים… אשרי הזוכה לאומרם ולהגות בהם ובפרט ביום ל"ג בעומר" הספר מכיל את התורה לכו חזו ותפלה לל"ג בעומר ועוד. בסופו נכתב: "להשיג את הספר הק' הזה ועוד הרבה ספרי מוהר"ן זצוק"ל מברסלב אצל יונה ליב לאיבל ברסלבר. וגם אצל נתנאל תפילינסקי ירושלים עיר עתיקה, בתי מחסה.
כך גם הדפיס את 'ספר המידות' ואף הביא לדפוס מספר פעמים את ה'תיקון הכללי' במהדורת כיס, והפיצו בקרב ישראל.
מי יתן לי אבר כיונה
"אבא מאוד השתוקק לנסוע לאומן" מספר ר' אהרן, "עוד לפני קום המדינה הוא עשה גרין-קארד, יש ברשותי חמשה דרכונים שהוא הוציא כדי לנסוע לאומן, דרכון אוסטרי (בגלל האזרחות של אביו לפני עלייתו ארצה) ומה לא, כל פעם שהיתה איזו התארגנות כלשהי לנסוע, הוא היה מהעשרה ראשונים"
"בעת לווייתו, כתב רבי שמואל הורביץ פתק, בו הוא מגלה דעתו שהוא נותן לאבי במתנה תיקון הכללי בציון רבינו, ומסר את הפתק לידי ר' שמעון אנשין איש החברא-קדישא, שייכנסו לקבר. אתם יודעים מה המשמעות של תיקון הכללי של ר' שמואל? איזו מסירות נפש היתה לו על זה! וזה מעיד על הידידות העצומה ששררה ביניהם!"
תודות: לר' נתן אנשין, לר' אהרן אייזנבך, למערכת 'קרני אור', לר' אהרן ב"ר פייבל לבל, על עזרתם בהכנת המאמר
רבי יונה לייב לבל בן רבי חיים משה נחמיה לאיבל זצ"ל נסתלק לבית עולמו ביום ב' בניסן תשכ"א. ת.נ.צ.ב.ה.
למעבר לשער ברסלב על הגה"צ רבי יונה לבל • >>> הקש כאן >>>
התמונות באדיבות: 'אבקשה', גנזי הנחל, אוסף ברגר, מוזיאון חצר הישוב הישן, עיבוד: | גנזי ברסלב נייעס.
