זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה • הערב ב' ניסן חל יום היארצייט ה- 63 של הגאון החסיד הנלבב רבי יונה לבל זצ"ל ||| לפניכם כתבה מרתקת מאת הסופר הנודע הרב נתן אנשין • גלריה מיוחדת:
כתבות קשורות:
ב' ניסן • יום הילולת רבי יונה לבל זצ"ל | גלריה נרחבת
כ' אייר • מרת חנה רודא אשת רבי יונה לבל
הפצה • הרב נתן אנשין עם ספר חדש 'משפחת שכטר'
נוסטלגיה • גלריה היסטורית מהקיבוץ באומן לפני עשרות שנים | חשיפה
הערב חל יום היארצייט ה- 63 של הגאון החסיד הנלבב רבי יונה לייב לבל בן רבי חיים משה נחמיה לאיבל זצ"ל שנסתלק לבית עולמו ועלה בסערה השמימה ביום ב' לחודש ניסן דשנת תשכ"א, והוא בשנתו המ"ו בלבד. ונטמן בהר המנוחות שבעיר הקודש ירושלים תות"ב ת.נ.צ.ב.ה.
לכבוד יום הילולת הגאון החסיד הנלבב רבי יונה לייב לבל זצ"ל, אנו מעלים לפניכם כתבה מרתקת שכתב הסופר הברסלבאי הנודע הרה"ח ר' נתן אנשין שליט"א ונדפס בתוך סדרת הספרים 'סיפורים ירושלמיים' כרך חמישי.
מתפרסם באדיבות הכותב, חן חן להם – וכל הזכויות שמורות.
| "וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל השם"
בוא וראה עד היכן יכול אדם פשוט להגיע, עם שמחה בכל מצב, עם הרבה תפילות, טבילות, השתטחות על קברי צדיקים, ורחמנות על כל יהודי.
"לב פתוח לה' היה לו; גישה ישירה בדיבור לה'. והכל בעליצות" – אומר לנו רבי יעקב מאיר שכטר – "היו לו מצבים די כאובים, אך שימח את עצמו. עסק הרבה באמירת 'שערי-ציון' ומשם קיבל ביטויים נעימים ויפים לדבר לפני ה' בכל עת מצוא. גם בעת התפילה הסדורה מאנשי כנסת הגדולה הוא לא נראה כמתפלל, אלא כמדבר אל ה'. כל הכנתו לתפילה היתה לפתוח את הלב לה', וכשהתפלל – כל ההודאות ושפיכות הלב רק פירשו את מה שהוא רוצה לומר…"
ממשיך רבי יעקב מאיר: "חמי (ר' אברהמ'ל בלוי) בא פעם וסיפר לי: חלפתי על פני בית הכנסת 'ישועות יעקב', שמעתי כיצד יונה לבל אומר 'לשם יחוד' על עטיפת הטלית – 'כשם שאני מתכסה בטלית בעולם הזה, כך אזכה לחלוקא דרבנן ולטלית נאה לעולם הבא בגן-עדן' – בבהירות כזאת, בנעימות כזאת, כאילו מציץ הוא עתה אל תוך גן העדן. מנין לאברך מטופל בילדים כמותו, רחבות-מוחין כגון זו לעשות 'לשם יחוד' נאה כל כך?'"
רבי יעקב מאיר, שקיבל מר' יונה הרבה אמונה ושמחה, אינו יכול לשכוח: "הייתי ילד בעיר העתיקה, הוא אהב לעמוד בבית הכנסת ולהשקיף אל תוך הר הבית, ולדבר לה'. זוכר אני אותו מדבר ישירות אל מקום המקדש: 'ריבונו של עולם, הרי אתה יודע את האמת, הרי אתה יודע' – בהשתוקקות הלב. פעם שמעתיו מדבר נוכח פני ה' מעומק לבו: 'הלא הבעל-דבר כמעט רצה לעשותני גוי'…
"פעם עמד במחסן ה'אלטע-זאכן' שבהם סחר, ריכז את כל סמרטוטיו, הביט בהם מבט חודר ואמר: 'ריבונו של עולם, איך וואלט עס גערן פארקויפט, און א אנדערער וואלט עס גערן געקויפט. דו דארפסט נאר צוזאמען פארען' (רבש"ע, אני הייתי מרוצה למכור זאת, ואחר היה מרוצה לקנות זאת. אתה אך צריך לזמן את שנינו."
הוא לא עסק בפרנסה קבועה. תקופה שטף כלים בבית היתומים דיסקין ותקופה מכר שמן זית. הציעו לו פעם הצעה רצינית לפתוח עסק, אמר: "לא באתי לזה העולם כדי לעשות עסקים" – – – בכל מקרה, כל יום אחר הצהרים מצאתיו בישיבת "חיי עולם", לומד על פי רוב פרקי גמרא הנלמדים ב'חדרים', כמו "אלו מציאות" וכיוצא בזה, כדי שיוכל לבחון היטב את ילדיו.
על פי שני כללים בחר לו עבודה לפרנסתו: שיוכל לסור ולטבול בכל שעה שירצה ושיוכל לנסוע למירון בכל זמן שיחפוץ. כאשר הגיע, יחד עם כל פליטי העיר העתיקה לקטמון, בשנת תש"ח, וטרם היה מקוה מסודר בשכונה, חפרו חפירה ליד בור מי גשמים שמתחת לבית אחד (בקצה רחוב המצור, לצד מערב) והעבירו אליה את המים מן הבור העמוק. רצה לטבול טבילה במי הגשמים עצמם, השתלשל פנימה בעזרת חצאי עיגולי צינורות שהיו קבועים בכותל הבור וטבל. בבואו לצאת לא יכול היה לצאת, משום שהמרחק בין עיגול אחד לחברו היה רב. קרא לעזרה, ונלאו האנשים להוציאו. ביני לביני, כשגבר החשש לחייו, טבל שוב ושוב, באומרו: "הבה נא ואחטוף עוד טבילה בעולם הזה…"
נאספו רבים מאנשי קטמון להצילו מן הבור. גם סבו של ר' יונה, רבי ישראל זאב מינצברג, רב השכונה, בא אל הבור, והבור אינו ריק… יש בו מים בעומק של כארבעה מטרים. לבסוף הובא סולם ארוך, והוא יצא החוצה בשלום.
פעם שמעוהו אומר בעת טבילה במקוה של בתי הונגרים: "אשרינו, כל עוד אנו יכולים לטבול בעצמנו", בהתכוונו לאותה עת שבה מטבילים אחרים את הנפטר – – –
♦
ותיקי בתי הונגרים, כמו ותיקי המשתטחים על ציו הרשב"י במירון, אינם יכולים לשכוח את מצב הרוח המרומם שיצר ר' יונה מסביב, בכל עת. "חבר יקר" – היה קורא באזני כל מי שפגש, אגב טפיחה על השכם. תיכף עם הגעתו לציון הרשב"י – מתאר ר' יוסף הגלילי בספר מירון: "היה שר ומוחא כף: 'אשרינו!' ועוד לפני שניגש לנשק את אבני הציונים, כנהוג, נכנס תחילה לאחד הכוכים, מרתיח קומקום מים חמים ומכין תה ממותק. ולבית הכנסת נכנס, כאשר ידו האחת אוחזת בקומקום והשניה מחזיקה בפח הביסקויטים, שי למירון. תמיד דאג להשביע נפש רעבה. כזה היה האיש וזו תהילתו".
ובימים ההם, לפני יובל שנים, להכין משקה או מאכל כלשהו במירון, כרוך היה במסירות נפש ממש. ר' יונה היה הראשון שהראה, כי במדבר השממה, כפי שהיתה אז מירון, אפשר להכין יש מאין. הוא הביא פרימוסים מירושלים, סחב פחי נפט וסלי עגבניות ומלפפונים מצפת למירון, על אף בעיות התחבורה הקשות מהתם להכא.
"וכי מי הגיע באותן שנים למירון" – אומר לנו מי שהיה אחד הנערים העוזרים על ידו, ר' בן ציון גרוסמן – "חסידים מסוגפים מירושלים, מעונים ומורעבים, שבביתם לא היה מה לאכול. כגון רבי שמואל שפירא, החסיד מברסלב, שכה זעק לה' ב'התבודדות' עד שלא נותר בו כח לחזור מן השדה, ובחור אחד נזקק להרכיבו על כתפיו ולהחזירו. ר' יונה חסך מפת לחמו כדי לממן כל זאת. כל פרוטה שהרויח מחולקת היתה בין ביתו לציון הרשב"י, 'כמעט כיס אחד לכולם' – כפי שכותב תלמידו של ה'נועם אלימלך' על חבורת החסידים" – – –
בראש השנה, גם אם הוא בעל התקיעה, חילק את זמנו בין אמירת פיוטים להכנת אוכל, מקומות לינה, טיפול במקוה, ואפילו פתיחה של סתימות בשירותים. וכשהיו מעירים לו, שאין זה נאה לו לעשות עבודה בזויה כזו, היה אומר: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. אפשר למצוא אנשים המוכנים לתת לחם לרעבים, ופחות אנשים – שיעניקו מקום לינה לעני, אבל לתת שירותים נאותים, שהוא צורך ראשון במעלה, על מצוה כזו מעטים מאד הקופצים. זוהי הכנסת אורחים ממדריגה ראשונה" – מוסר ר' יוסף הגלילי בשמו ומספר עוד:
"פעם ראינוהו מתהלך במירון בין הקהל, ללא השטריימל על ראשו. במקומו חבש את כובעו רחב השוליים. וכאשר שאלנוהו מה הסיבה לכך, ענה בפשטות: 'איך האב עס פארזעצט' כלומר, מישכנתי אותו… הזדמן לכאן אורח, שאולי זו לו הפעם הראשונה לשבות את שבתו במירון, ואת השטריימל שכח בביתו. עמד נבוך, מה יחבוש לראשו ביום השבת? הזדרז ר' יונה והציע לו את השטריימל שלו בהשאלה, ובכדי לשכנעו לקבל ממנו את השטריימל, אמר: 'שום איש לא ישאל אותי היכן השטריימל שלי; אותי יקבל הקהל כמו שאני, גם בלי השטריימל'…"
מספר לנו בנו ר' נתן לבל: "יום שישי אחד במירון, סמוך מאד לכניסת השבת, ראה אבא יהודי אחד מהבאים מירונה, חיוור כסיד. הכניסו אבא לקיטונו והגיש לו מכל מאכל ומשקה שהכין עבור הקהל לכבוד שבת קודש. העירוהו יהודים: ערב שבת לאחר מנחה אתה נותן לסעוד סעודה? ענה בטרוניה: 'אינכם רואים שהנשמה פורחת לו על אפו?!'"
שוב מעשה בצום-גדליהו. גילה כי יהודי אחד, מהבאים הנה לראש השנה, חש חולשה יתירה. ניסה להשפיע עליו לטעום דבר-מה, ולא עלתה בידו. לבסוף הפליט אותו יהודי: 'אם אתה תאכל, גם אני אוכל.' חטף ר' יונה קציצה, בירך בקול 'שהכל נהיה בדברו' ואכל בפניו של אותו יהודי – – –
♦
"טייערער באשעפער, אלמעכטיגער פאטער, דערבארעם זיך" (בורא יקר, אב כל-יכול, יהמו נא רחמיך) – היה מתחנן אגב עיסוקו בשמטאותיו, או בעת התכוננו לתפילה. פעם, כשהתעטף בטלית, ניסה לפתוח את לבו לה' ולא הצליח. שמע אותו ר' משה יצחק רובין כשהוא אומר: 'דאחילק, ס'גייט נישט' (אנא ממך – לא הולך)…
הוא היה גלוי לב בכל הקשור במלחמת היצר. "אוי הפרוג'קטורים!" – היה מתאונן תדיר על העינים המסתכלות במה שאין צריך להסתכל. וכשנסע ידידו, ר' פישל העניג, לאמריקה, הזהירו: "פישל, פארסט אין אמריקה. געדענק, גיב אכטונג אויף די פראדזשעקטערס" (נוסע אתה לאמריקה. זכור, שמור על הפרוג'קטורים)…
שחרית וערבית טבל במקוה, ולעתים קרובות, הרבה יותר מכך. היו לו מפתחות של כל המקואות בעיר, כדי שיוכל להיטהר בעל עת ובכל שעה.
"יכולני לומר לך, שר' יונה הכיר על פני אדם אם טבל היום במקוה" – שח לנו ר' משה קרמר, מותיקי חסידי ברסלב, והטעים: "כשאדם זהיר במנהג טוב, הרי זה הופך למהותו, והוא יכול 'להריח' אם מאן-דהוא נזהר בזה."
פעם אחת היה המקוה חם מאד בבתי הונגרים, ואיש לא היה יכול לטבול. ניצב על-יד המים הרותחים ואמר לעצמו, ספק בבדיחות, ספק ברצינות: "יונה, מבטיח אני לך שוקולד אם תיכנס" (ושוקולד בירושלים דאז…) אך ר' יונה חושש עדיין לקפוץ פנימה… "מקבל אתה שתי שוקולדות!" והנה הוא כבר בפנים – – – אבל רק עלה מן המים, הושיט לעצמו אצבע משולשת: "א פייג וועסטו באקומען" ("תאנה" – שום-כלום לא תקבל!)…
♦
"כמו כוס של ברכה, כיצד יודעים אם הוא מלא – כשהוא עולה על גדותיו והיין נשפך החוצה. כך היה ר' יונה בשמחתו," נושא את משלו ר' בן ציון גרוסמן על ר' יונה, "הוא היה כה שמח ומחוזק, עד כי שימח וחיזק בנוכחותו את הכל. כל תפילה שלו 'הדביקה'. מוכרחים היו להתעורר מכך. ו'מן-המיצר' שלו במירון, לפני התקיעות – מי יכול לתאר את ההתעוררות שאחזה בכל!"
ר' יוסף הגלילי בספרו, מוסר, כי חסיד זקן אחד התבטא, שכל מי ששמע את פסוקי 'מן המיצר' הנאמרים לפני תקיעת השופר, יוצאים מפי ר' יונה לבל, מובטח לו שלא יצא מזה העולם בלא תשובה – – – והוא מביא סיפור מופלא ששמע מר' ישראל אייכלר, מחסידי בעלזא:
"צעיר אחד, מקרובי משפחתו שבירושלים, התגורר בשכנותו של ר' יונה בבתי אונגרין. אביו של הצעיר שהה תקופה ארוכה מחוץ לביתו… הנער גדל כאן ללא השגחת הורים… התחבר אל חבורת 'בני טובים'… ולמד ממעשיהם… השפיע ר' יונה על הנער שיאות להתלוות אליו בעלותו למירון לראש השנה…
"לצעיר זה נזדמן עתה בהיסח הדעת לערוך 'טיול נהדר' כזה לגליל… יש לירושלמים איזו משיכה מיוחדת למקום קדוש זה, מירון, ועל כן לא יחמיצו כל הזדמנות לבקר שם…
"פסוקי מן המיצר הנאמרים לפני התקיעות, שיצאו מלבו השבור של אותו אדם כשר וטהור-מידות כר' יונה, הקסימו את הנער וקנו את לבו. לשנה הבאה כבר לא היה צריך ר' יונה להפציר בו שיאות להצטרף אליו…
"אבל אותו בחור צעיר… בהשפעת חבריו, נכנסו למוחו כל מיני מחשבות ורעיונות לגבי עתידו. לבסוף, למרות היותו בן למשפחה ותיקה, מיקירי קרתא דשופריא של בוני הישוב החדש מחוץ לחומות העיר העתיקה שבירושלים, החליט שאין לו כאן שום עתיד… ביום בהיר אחד ירד מן הארץ ותחנתו הראשונה היתה פאריס, בירת צרפת…
"לא ישרה בעיניו ישיבתו בפאריס ושאף להגיע לאמריקה… התקשר עם חברת נסיעות ונקבע לו תאריך הפלגה באניה לאחד מימי חודש ספטמבר… לא הסתכל בלוח העברי, לראות באיזה תאריך עברי חל יום נסיעתו… יום הנסיעה הגיע, והיה זה ערב ראש השנה, סמוך לעת צאת הכוכבים, ליל התקדש החג… הוא עלה עם מטלטליו כשעתיים לפני ההפלגה, תפס את מקומו… בכיליון עינים חיכה וציפה לצפירה; שינתן האות והאניה תרים את עוגנה… עוד מעט והוא נפרד מאותו חלק תבל הנודע בשמו, העולם הישן…
"התחיל להרהר בעתידו. וממחשבות על העתיד, שוב חזר על עברו… מחשבה רדפה מחשבה, וכל מיני זכרונות מן העבר עלו במוחו. בינתיים נזכר גם שערב ראש השנה היום… וכאשר העלה בזכרונו את פסוקי התפילה המזכירים לו את מירון – הרי זוהי מירון שלו, אשר כה אהב – אז החלו להדהד במוחו פסוקי התפילה אשר שמע מפי מטיבו, שכנו הצדיק ר' יונה: 'מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה' – – – זכר פסוקי התפילה הללו זיעזעוהו עד היסוד, ורוח חרטה תקפה אותו. זכות אותה תפילה סייעתו לקבל החלטה מהירה, גורלית ונועזת, למהר ככל שרק אפשר ולהסתלק מן האניה, בטרם יאחר את המועד – – –
"רץ ריצת 'אמוק' לעבר סולם הנוסעים, אבל לרוע מזלו מצא שהסולם כבר נותק מן הרציף ונקשר לאניה, ואי אפשר יותר לרדת דרכו. לא היסס הרבה, חיפש ומצא מקום נוח לקפוץ ממנו לרציף. וכך עשה, קפץ מסיפון האניה לרציף, בהותירו אחריו שם את כל מטלטליו, לרבות מסמכיו.
"וכל הבא ליטהר מסייעין אותו. בסייעתא דשמיא עלה בידו להתחמק ולצאת מן הנמל. החל לצעוד צעדים מהירים לעבר עיר הנמל מארסיי, כדי למצוא מקום תפילה… ובעוד הוא מתקדם ליעד אשר לא ידע את מקומו, והנה הזדמן לקראתו אדם אשר הכרת פניו ענתה בו והעידה שיהודי הנהו, ואף הוא מחפש מקום תפילה. בעזרתו של אותו יהודי אלמוני, אשר הטיב להבין את השפה הצרפתית, מצא מקום תפילה של יהודים פליטים מפולניה. הצטרפו אליהם לתפילה, ושם נודע להם שנמצא בתחומם גם בית תפילה של חסידי חב"ד.
"למחרת בבוקר כבר נמצאו שניהם עטופי טליתות ומחזורים, שסיפקו להם אנשי השטיבל של חב"ד, והיו מתפללים עמהם בהתלהבות את תפילת היום, וכן שמעו את התקיעות…
"אותו צעיר דבק באותם היהודים, חסידי חב"ד… משם צמחה לו הישועה; הם דאגו למלא לו את כל מחסורו ולהיקלט ביניהם בגשמיות וברוחניות…
"קיצורו של דבר, הוא לאמריקה כבר לא ירד. חזר לצור מחצבתו ולארץ מולדתו, הקים משפחה לתפארת ומחנך את צאצאיו בדרך הישר והטוב…
"כל זאת בא לו בזכות אותם פסוקי התפילה 'מן המיצר' אשר שמע יוצאים מפי אותו צדיק ומזכה את הרבים ר' יונה, שעליו נאמר: 'מי ששמע אי-פעם את פסוקי 'מן-המיצר' שלו, כבר מובטח לו שלא יצא מן העולם הזה בלי תשובה'!"
רבי יעקב מאיר שכטר – שהתקיעות הנרגשות שלו משכו המונים – אמר לנו, כי ה'מן המיצר' שלו היה של ר' יונה לבל.
♦
"האסטו ליב דעם רבי'ן?" – ניגש פעם ר' יונה, בעינים מלאות כיסופין אל ר' משה קרמר, כמבקש לומר לו: האם גם אתה רוחש אהבה עזה כמוני לרבי נחמן מברסלב? והוסיף, כשדמעות ניצבות בעיניו: "וואס דער רבי האט פון מיר געמאכט!" (מה שהרבי עשה ממני) – – –
♦ ♦ ♦
כאמור, ביום ב' ניסן דשנת תשכ"א הסתלק החסיד רבי יונה לייב לבל בן רבי חיים משה נחמיה לאיבל זצ"ל לבית עולמו, כאשר הוא משאיר את מכריו הרבים מבכים מרה את הסתלקותו. ת.נ.צ.ב.ה.
למעבר לקווים מימי חיו של הגה"צ רבי יונה לבל ב'שער ברסלב' • >>> הקש כאן >>>
התמונות באדיבות: 'אבקשה', גנזי הנחל, אוסף ברגר, מוזיאון חצר הישוב הישן, גנזי ברסלב נייעס.
