ראיון מטלטל עם האברך מאנ"ש הר"ר יעקב מאיר קלפהולץ הי"ו "אוד מוצל מהאש" שפרצה בחצות הלילה – השעות הנעלות של ל"ג בעומר תשפ"א יום הילולת התנ"א רבי שמעון בר יוחאי זיע"א באתרא קדישא מירון:

לקראת יום השלושים מאסון קורבנות מירון תשפ"א, אנו מעלים לפניכם ראיון מסעיר שערכו בטאון "אבקשה" עם אחד מהניצולים מהאסון מיקירי אנשי שלומינו הר"ר יעקב מאיר קלפהולץ הי"ו ראיון מטלטל שהסעיר את אנ"ש חסידי ברסלב • הכתבה מוגשת לפניכם ככתבם וכלשונם של הביטאון הברסלבאי הנפלא "אבקשה" • באדיבותם וחן חן להם
כל הזכויות שמורות להם • למעבר לגיליון המלא הקש כאן

"שכבתי מתחת לערימת האנשים שנפלו וצעקתי: טאטע! אני רוצה להיות יהודי כשר! אני רוצה לחיות!"

"הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (זכריה ג, ב) • הוא הצטופף בינות לאנשים, נסחף בחוסר שליטה לכיוון היציאה, התהפך וכמעט נרמס תחת רגלי ההמון. ברגעים המחרידים הללו, כששכב דחוס מתחת למפולת הנוראית, צעק בכוחותיו האחרונים לה' עד אובדן ההכרה. האנשים שהיו צמודים אליו, נספו באסון הנוראי ועלו כקרבנות ציבור לכפר על בני ישראל, הוא לעומתם – נגזר לחיים | הר"ר יעקב מאיר קלפהולץ הי"ו מבית שמש, חוזר לרגעי הפחד והאימה ומגולל את נס ההצלה שלב אחרי שלב | מן המיצר קראתי י-ה

מאת: י. הכהן

הכאב והאבל על מותם של מ"ה הקדושים, שבתוכם שבע נפשות יקרות מהמיוחדים שבחבורה – עודו צורב כמכוות-אש בלבבות. אף אנו, ההולכים בדרכו של הרבי שהזהיר מאד להיות תמיד בשמחה, נזכרים שוב ושוב – אם בהתבודדות ואם בשעת אמירת תיקון חצות, העתים המיוחדים ללב נשבר וחשבון הנפש – באותו מאורע קשה, ובכל פעם מחדש מזדעזעת נפשנו עד דכא.

ברם, יודעים אנו כי לצד הכאב הנורא של הסתלקות הנפשות בטרם עת ובצורה שכזו, מחויבים אנו להתבונן ולראות גם את צדדי האור והניסים העצומים שהתגלו בתוככי הרגעים הקשים והמרים, בעת שהתרחש הגרוע מכל. וכאשר נביט באותם שני אנשים ששהו באותו מקום בדיוק, אך אחד מהם יצא ללא פגע, לעומת רעהו שהסתלק לגנזי מרומים – אזי תתחזק בקרבנו האמונה, שאין שום טבע בעולם, ורק הוא לבדו מנהיג ועושה לכל המעשים.

בשורות הבאות נביא בקצרה את סיפורו של ר' *יעקב מאיר קלפהולץ* הי"ו מבית שמש. סיפור מופלא, יחיד מיני רבים ששהו באותה תופת איומה, שיכולים היו להיות טמונים כעת תחת רגבי עפר ומן השמים נגזר עליהם להינצל, להמשיך בעבודת ה' בהתחדשות בעלמא הדין, להודות להשי"ת על רוב חסדיו ונפלאותיו ולהודיעם לבני אדם.

***

מהדלקה לנפילה

הכל החל זמן מועט לאחר תחילת ההדלקה, ברחבה שמאחורי הציון. כנהוג ב'הדלקות' מעין אלו, נוהג הציבור לצאת בהמוניו החוצה מיד לאחר שהאש אוחזת במדורה. אנכי עמדתי די רחוק ממסדרון היציאה המפורסם בו התרחש האסון. אף שעדיין לא התכוננתי לצאת, נסחפתי אחרי ההמון היוצא בלי שליטה.

מהר מאד מצאתי את עצמי באותו מעבר נורא, כשמרגע לרגע הלחץ והדחק גוברים ומתעצמים והנשימה הפשוטה נעשית כבדה יותר ויותר. כשהגעתי למדרגות שבסוף השביל, שמתי לב כי אני פשוט יושב על הרצפה בינות להמוני האנשים הדחוקים, ללא כל יכולת להתרומם. כעבור דקה נוספת מצאתי את עצמי שוכב בפישוט ידיים ורגליים, באמצע המדרגות הרחבות בהם יורדים לרחבת 'תולדות אברהם יצחק', כשמעליי ערימת ענק של אנשים המוחצת אותי.

באותה שעה עדיין לא עיכלתי את מה שאירע עמי, רק לאחר מכן כשראיתי את התמונות שלי באותו מקום, הבנתי את גודל הנס העצום שעשה עמי השי"ת – שכן אם ריאותיי היו נמחצות תחת הערימה הנוראה, לא היה לי שום סיכוי להינצל בדרך הטבע. השגחה פרטית מדוקדקת הייתה שם וגזרה באיזה סנטימטר ישכב כל אדם, מי יחיה ומי יסתלק לשמי רום.

במשך כרבע שעה (!) שכבתי שם, צמוד לרצפה מתחת לכולם, כשיד ה' סוככת ושומרת עליי. כל המציאות שלי באותו מקום הייתה רצף של נסים, שאין שום דרך טבעית להבין את פשרם: איך לא נמחצתי כשישבתי בין האנשים. איך לא נפגע ראשי חלילה בעת שהועפתי במדרגות, בינות להמוני הרגליים שהיו מעליי. איך שכבתי שם באמצע המדרגות, למשך כרבע שעה, וברוך ה' הצלחתי איכשהו לנשום, למרות שהיה מעליי משקל עצום של מאות ואולי אלפי קילו.

ברגעים הראשונים שררה במקום דממת מוות. אף אחד לא עבר לידי, כל מי שיכל לברוח – ברח וניצל. מי שנפל ונמחץ – לא יכול היה לזוז, ה"י. לאחר רגעים ספורים כבר הגיעו למקום יהודים טובים שניסו לעזור. כמה בחורים ניסו לחלץ אנשים מהמפולת, וכיון שראו עליי כי עודני בין החיים, אחזו בשתי ידיי וניסו למשכני, אך מחמת המשקל העצום שהיה עליי, לא הצליחו להזיזני ממקומי כלל אלא רק לקרוע את שרוולי חליפתי… כשניסו עוד קצת, צעקתי להם שיפסיקו, כי חששתי שידיי יצאו ממקומן ח"ו.

הצעקה ממעמקי הלב

בתחילה היה נדמה לי שמדובר בעניין פעוט. מיד יעזרו לי לצאת והכל יסתדר. ככל שנקפו הדקות הבנתי כי המצב לא פשוט כלל וכלל. ניסיתי לאחוז את הראש מעל הקרקע באמצעות הידיים כדי שאוכל לנשום, אך אט אט אזלו כוחותיי. לא רציתי לחשוב שאני הולך למות, אבל הייסורים היו קשים מנשוא.

הבנתי שה' רוצה ממני משהו ואני לא יודע מה בדיוק. מתוך הדוחק והייסורים התחלתי להתחנן להשי"ת במלמולים חרישיים: אני רוצה לחיות, טאטע! אני רוצה להיות יהודי כשר! אני רוצה לחיות! ואף הוספתי בשארית כוחותיי לומר "מזמור לתודה". לאחר מכן ביקשתי ואמרתי: "בזכות ר' שמעון בר יוחאי, בזכות ר' שמעון וכו'", עד שאיבדתי את הכרתי.

איני זוכר מה התרחש סביבי באותו זמן, אבל בתמונה שהגיעה לידי אחר כך, נראה ראשי שרוע על הרצפה כשידי מונחת בין הראש והרצפה. לאחר כמה דקות התעוררתי והגיעו כמה אנשים והרימו אותי מן המדרגות. בדרך כלשהי הצליחו למשות אותי משם חי ונושם ב"ה.

לאחר מכן שמעתי ממי שהיה במקום, שבדקות הראשונות אחרי שהוציאו אותי – לא יכולתי כלל ללכת בכוחות עצמי, ולכן תמכו בי למשך כמה פסיעות. אך מהר מאד נאלצו לתת לי להסתדר לבד. לא יכלו "לבזבז" עליי כוח אדם, כשבאותם דקות יכולים להציל חיים של אנשים אחרים.

בלי נעל, אבל חי ונושם…

הייתי מטושטש לגמרי, לא הבנתי מה קורה איתי. במקום לברוח משם במהירות, ניסיתי לחזור לכיוון הערמה ולחפש את כובעי ואת נעלי האחת שנתקעה שם. בכלל לא הבנתי מה מתרחש במקום. אנשים במקום צעקו לי: מה כובע? מה נעליים? תודה לה' שנשארת לחיות!

התחלתי לדדות לאט ובזהירות לכיוון היציאה מההר. רגלי כאבו מאד. הייתי נראה כמו ניצול ממלחמה קשה: לבוש בחליפה ללא שרוולים וחסר נעל אחת. הייתי מטושטש ומבולבל. אט אט, לאחר שראיתי מה קורה סביבי, התחלתי להבין את גודל הנס והחסד שאירע עמי, והתחלתי להודות בכל לבי להשי"ת. כל כמה מטרים עצר אותי איש חירום אחר, שבמקום להציע עזרה שאלני: מה אתה עושה כאן? סיפרתי את אשר אירע עמי, אך התשובה של כולם הייתה: מחר תלך לרופא להיבדק, עכשיו אין פה זמן בשבילך, לך הביתה.

הלכתי לכניסה המובילה לחצר המערה, בכדי לקחת את התפילין שלי שהיו מונחות שם. מרוב בלבול לא זכרתי איפה בדיוק צריך ללכת, אך גם זה היה לטובה, כי כך הצלחתי להיכנס באחד הפתחים שעדיין לא נסגר לגמרי, וברוך ה' מצאתי אותם. כיון שכבר הייתי בתוך הציון, התחלתי לומר את התפילה של מוהרנ"ת שתלויה שם על הקיר בשמחה ובהתרגשות עצומה מגודל הנס שנעשה עמי אך לפני רגעים ספורים.

לא יאומן כי יסופר. משהגעתי הביתה, בדקתי ומיששתי את כל איברי, ומצאתים בריאים ושלמים ללא שום שריטה.

עד עכשיו עדיין לא הצלחתי להתאושש ועדיין לא עיכלתי לגמרי את אשר אירע כאן. בדבר אחד הנני בטוח – שלמרות שאינני ראוי, השי"ת ריחם עליי וזיכה אותי גם במצב הקשה הזה, להתפלל להתחנן ולבקש ממנו רחמים על עצמי, ובכך לעורר איזה התעוררות מלמטה מלפניו על מצבי. ואותו בורא רחמן, הוא גם זה שהקשיב לתפילתי והוציאני מן התופת לחיים ולשלום, ועל זאת אודה ואהלל לשמו כל ימי חיי.