זיכרונם לברכה • היום ימלאו 105 שנים מהסתלקותו של החסיד רבי ישראל קרדונר זצ"ל מגדולי העובדים בברסלב בדור הקודם, לפניכם נקודות מחייו המופלאים, תמונות, קונטרס מכתביו | כתבה נרחבת ומרתקת:

היום (שלישי לך) ט' חשון חל יום היארצייט ה- 105 של הגאון החסיד רבי ישראל קרדונר זצ"ל ב"ר יהודה הלוי זצ"ל מגדולי העובדים בחסידי ברסלב, שנפטר בשנת תרע"ט:

רבי ישראל קרדונר נולד בעיירת קארדאן גליציה שבפולין, למשפחת היילפרין, ונקרא בשם 'קארדונער' ע"ש מקום מוצאו. בצעירותו התקרב לרבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א היה זה בשנת תרמ"ט, כאשר הוא משלם מחיר כבד של רדיפות ומניעות עצומות ממשפחתו ומאנשי עירו, על התקרבותו לאורו של רבינו הקדוש. התקרבותו החלה כאשר נתקל ב"תיקון הכללי" ומצא בו את מבוקשו או אז הוא נתפס לחסידות ברסלב בה אחז בכל כוחותיו, לאחר תקופה עבר לאוקראינה, שם למד תחת הדרכתו של ר' משה ברסלבר מגדולי תלמידי מוהרנ"ת זיע"א.

לאחר כמה שנים עבר רבי ישראל זצ"ל לארץ הקודש, שם התגורר מתחילה בעיר הקודש ירושלים תות"ב ולאחר מכן בערים – אתרא קדישא מירון, בצפת, ובטבריה. תפילותיו מוזכרים בהרגה בשל מתיקותן המיוחדת, ואנשים רבים נמשכו לחסידות ברסלב אחרי ששמעו את תפילותיו של ר' ישראל.

רבי ישראל זצ"ל היה מתבודד מיוחד במינו וקיים במלא מובן המילה את מה שאמר רבנו הקדוש “רציתי שתהיו כמו חיות הנוהמות בלילה לילות שלמים”, מספרים כי רבי אלטר מקרימינשטוק התבטא פעם עליו ואמר: “אם רבי ישראל היה חי בזמן מוהרנ"ת הוא היה גם כן חידוש”.

בשנת תרס"ט ייסד רבי ישראל זצ"K יחד עם חברו רבי נתן מטירהוביצה את 'בית המדרש וחברת קימת חצות לילה' בעיר הקודש צפת. השניים שלחו מכתבים לחבריהם חסידי ברסלב יושבי חוץ לארץ, ובהם ביקשו שירימו נדבתם לטובת חבורת קודש זו אל המכתבים צורף גם מכתבו של רבי זאב אלטר, הכותב בזו הלשון: "מדי עלותי לעיר הקודש צפת"ו – ונתתי אל לבי לכבד את המקום אשר חברו לה יחדיו אנשי שלומנו היראים, לעבוד את השי"ת כרצונם הטוב, וראיתי סדר הלימודים ועריכת התיקון בחצות ממש, ומאד שבעתי רצון מזה. ואינו דומה ראיה לשמיעה; עיניי ראו ולא זר התיקון הנ"ל וסדר הלימודים. ובוודאי מצוה גדולה להיות מתומכי אורייתא. ובזכות דבר גדול כזה, יזכנו השי"ת לביאת גואל צדק ולבניין בית קדשנו ותפארתנו". מספר ניגונים מניגוני אנשי שלומינו חסידי ברסלב הם מרבי ישראל זה.

רבי ישראל זצ"ל היה עם לב נשבר במאוד ובמכתב הוא כותב בזה"ל: “…נתעורר ליבי לבקש מה’ ית’ שיתקיים בימינו כל דברי רבנו הק’ שהבטיח לנו שיגמור מה שהתחיל, ויתגלה כבוד מלכותו ית’ בימינו וסוף כל סוף, יגמור ה’ ית’ את שלו ולא ילך לאיבוד אפילו נפש אחת מישראל, ואפילו הפחות שבפחותים יזכה גם כן לעבוד אותו ית’ על דרך האמת כי לא ידח ממנו נידח”.

רבי ישראל זצ"ל עסק רבות בהדפסת ספרי רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב ותלמידיו זיע"א. בשנת תרס"ב הדפיס בעיר למברג את ה"סיפורי מעשיות", ובשנת תרס"ה הדפיס בירושלים את ה"השתפכות הנפש" ואת "ליקוטי תפילות", בשנים שאח"כ הדפיס עוד ספרים מספרי ברסלב, וכך גם הכניס בתלמידו הגדול רבי ישראל בער אודעסער זצ"ל, שהמשיך את מערך ההדפסות בכל כוחו כידוע.

רבי ישראל איבד את ילדיו במהלך מגיפת ה"חולירע" הנוראה שהשתוללה בעיר טבריה בשנים ההם.

כאמור נפטר לבית עולמו ביום ט' לחודש מר חשון דשנת תרע"ט ונטמן בבית החיים הישן של העיר טבריה, שם טמונים גדולים וצדיקים ביניהם כמה מתלמידי הבעש"ט זיע"א, על מצבתו המקורית נכתב: "פ"נ ר' ישראל ברסלבר" כפי שכינוהו ההמון בעיר טבריה.

עוד משהו מעניין סיפר תלמידו רבי ישראל בער אודעסער זצ"ל כי בשבת הראשונה לאחר פטירת רבו רבי ישראל קרדונר זצ"ל הלך רבי ישראל בער לעשות קידוש לאלמנה הטרייה, אולם היא השיבה לו "בעלי כבר הוציא אותי ידי חובת קידוש, הוא ירד מהשמיים לעשות לי קידוש.

זכותו הגדול יגן עלינו ועל כל ישראל

הדברים ברובם משער ברסלב
למעבר לכתבה המלאה על חייו בשער ברסלב הקש כאן

* * *

הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי

© זכויות הכתבה שמורות למערכת 'אבקשה' ולסופר הי"ו

פרק מתולדותיו של החסיד האמתי מאנשי הבעל תפילה רבי ישראל קרדונר זצ"ל שהלך בדרך יחידו של עולם, בהתקשרות ליחידי הדורות • על געגועים ודמעות, שמחות ובכיות במערת התנא האלוקי רשב"י ובשדות וביערים • תנו לי את לבכם ואוליך אתכם בדרך חדש שהוא הדרך הישן שדרכו בו אבותינו מעולם

מאת: ד. ברסלבר

שנים אחדות לאחר שעלה והתיישב בארץ הקודש והתבשם באווירה הטהורה של ירושלים פלטרין של מלך, העתיק רבי ישראל קרדונר את מגוריו לעיר הקודש צפת.

מאז הדפיס בירושלים בשנת תרס"ה את הספר הקדוש 'השתפכות הנפש', נכספה נפשו בכיסופין גדולים ותשוקה נמרצת מאוד לקיים את הנאמר בו; "לילך בדרך הבעל תפילה הקדוש, לחלות פני מלכו של עולם ולהתדבק בו בכל לבבו ונפשו. והשדות והיערים אשר בגליל העליון, מקום ראוי הוא למי שחפץ לטעום מנועם ה' ולשפוך שיח לפניו".

סיבה נוספת היתה להתיישבותו בצפת, כדי להיות סמוך וקרוב לציון התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי שבמירון, כאשר יכתוב לימים באחד ממכתביו: "ובפרט שבפה בצפת תבנה ותכונן יש מעלה יתירה מכל ארץ ישראל, שפה טמון אור הגנוז והנעלם הוא התנא אלוקי רשב"י, שיש שייכות גדול לרבינו הקדוש כידוע למחצדי חקלא שבין אנ"ש".

מיום שהחל לבלות את ימיו בהרים ובגבעות שבארץ הגליל, טעמה נפשו גן עדן עלי אדמות. כאן, הרחק משאונו של עולם, באוויר זך ונקי מרדיפת האי עלמא, שפך את שיחו בריצויים ופיוסים, בדברי חן ותחנונים לפני מלך שומע תפילה. בהשתפך עליו נפשו, ביקש והתחנן בעד ישראל בכיסופים עצומים לגאולה השלמה ולתיקון העולם. כאן, בינות לשיח השדה, התגעגע ליום בו תתגלה מלכות ה' יתברך בעולם ונשגב ה' לבדו ביום ההוא.

ומן היער חוזר הוא מלא אהבה לכל בר ישראל, ואת כל אשר לו והרבה יותר – מוכן לתת לכל עני ונצרך בגשמיות וברוחניות. כיוון שהיה איש מעשה, ייסד בצפת 'הכנסת אורחים' וכאברהם אבינו היה מאכיל ומשקה את הרעבים ומודיעם משמו יתברך. הוא אף שכר מידידו רבי נתן טרוביצר דירה בחצרו, וקבע אותה לבית מדרש על שם רבינו הקדוש, הראשון בצפת.

תהיה בוחר לך מקום

רבי ישראל נכסף להקדיש עצמו כליל לעבודת ה'. הוא לא הסתפק כלל במועט ברוחניות, רוחו של רבינו הקדוש היתה מחדשת בכל עת את רצונו ומלהיבה את לבו ליוצרו.

לנגד עיניו עמדו מילותיו הקדושות של הרבי, במעשה מאבידת בת מלך: "אי אפשר לך להוציא אותי, כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי…"

וביאורו של רבי נתן: "כי צריכין לבחור לו מקום ולקבוע לו תשובה ותענית ולהתגעגע תמיד ולהשתוקק תמיד אליו יתברך שיזכה להכיר אותו, שיתגלה מלכותו בעולם 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו וכו' ומלכותו בכל משלה', שזה עיקר הקמת השכינה מהגלות, כשזוכין להכיר מלכותו באמונה שלמה באמת" (הקדמת סיפורי מעשיות).

רבי ישראל משתוקק בכל לבו להוציא את נפשו מגלותה ואת השכינה מעפרה, ולהשיבה אל בית אביה כנעוריה.

ומקום בחר לו כלבבו – היכל מערת התנא האלוקי מיחידי הדורות, רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, שבכפר מירון, המוקפת הרים ושדות נקיקים ומערות לרוב.

ריק ושומם מאדם הוא המקום. מירון הוא כפר קטן, שבו מתגוררים מתי מספר ישמעאלים עניים ודלים שהתיישבו סמוך לחצרות הקודש, וזולתם לא נראית שום נפש יהודית בסביבה. רק בערב ראש חודש, למשך כמה שעות פוקד מניין מצומצם את המקום. להוציא את יום ההילולא דרשב"י, אז קם המקום לתחייה ליום יומיים, ואחר ההילולא שב לקדמותו. ושוב השקט המבורך והדומייה הקדושה עוטרים את כל סביבות המערה.

רבי ישראל מרגיש כי מצא את אשר חיפש, כאן יזכה לבוא למשאת נפשו ולבלות ימיו בנועם העליון ובעדן עילאה. בצילו של העיר וקדיש יזכה לדרוך בדרכו של הבעל תפילה הקדוש, להיות מלגיונו של משיח אשר עיקר כלי זיינו הוא התפילה וליטול חלק בגאולת בת המלך משביה.

והלך לבקשה

מדי תחילתו של שבוע, היה אורז אל צקלונו כמה ככרות לחם וספרים, ויורד אל מורדות ההרים בואכה מירון, מרוב עניותו היה עושה את הדרך מביתו שבצפת ועד למירון ברגל.

וכך מספר תלמידו רבי ישראל בער אודסר:

"רבי ישראל היה יושב במירון, וכל עבודתו היה בהצנע, במירון עסק בהתבודדות, בתורה ותפילה. הוא היה יושב שם לבד, הוא היה בגן עדן, היה עוסק שמה בעבודת השם על פי התורות של רבינו, עם התפילות, עם ההלכות. מהיכן נעשה רבי ישראל, אם לא מהדיבורים הקדושים?! אם לא מהתורות, מהתפילות, מהספרים?!".

יציאתו מן הישוב, לא היתה רק עבור נפשו שלו. כי האיש הזוכה להסתפח אל נחלת הבעל תפילה, מקבל מאתו לב מלובב המרגיש בצער השכינה ושמח עמה בשמחתה.

כאן במקום קודש הקדשים, זלגו עיניו דמעות על ישראל. וזוגתו הצדקת גיטל'ה, שנשארה לבד בביתם שבצפת, גידלה במסירות את ילדיהם ואיפשרה לבעלה הדגול להקדיש את חייו למענו יתברך.

עיר וקדיש מן שמיא נחית

אל ציון התנא האלוקי, היה קשור באלפי עבותות. תקופות ארוכות היה מבלה במערת קברו, בתורה ותפילה בדביקות עילאית.

רבי ישראל הוא מאנשי הבעל תפילה, הדמעות שלו הן דמעות על גלות השכינה וגעגועים ל"יום אחד הוא ייוודע לה' לא יום ולא לילה". הוא יודע שכאן המקום להתגעגע ולבקש על התגלות מלכותו יתברך.

שהרי השני למלכות שצער המלך נגע בלבו ויצא להשיב את בת המלך האבודה וגמר אומר כי לא ישקוט עד שיגמור הדבר בשלמות, חוזר ומתגלה בצלמם ודמותם של גדולי הצדיקים יחידי הדורות, המשליכים נפשם מנגד ומבקשים ומחפשים את בת המלך, שכינת עוזו יתברך. "קום נצח קרבין דהא ברתא דמלכא דילך איהי" (זהר חדש ספרא תנינא).

כאן, באתרא קדישא הדין, מתנוצץ מרחוק בכל חדרי מוחו ולבבו תוקף גדולתה העצומה של נשמת משה-משיח, הרועה והגואל הראשון והאחרון, שירד ובא לזה העולם בנשמת התנא האלוקי רשב"י.

רבי ישראל יודע כי "ועכשיו יש נחל נובע מקור חכמה…", הוא בא בדחילו ורחימו אל העיר וקדיש, כדי לשאוב מן הנחל הנובע המפכה בו.

בציון רשב"י, הרגיש את רוחו וקדושתו של הרבי, כאן יכול היה לקרר צימאונו הגדול לקבל אור פניו.

"אספר לך דבר שאתה לא יודע", שח פעם רבי ישראל בער לאחד ממקורביו, "פעם אחת, בערב ראש השנה, עמד רבי ישראל קרדונר מול ציון רשב"י ובכה 'רבי, רבי, רבי…' כמו שאחד עומד עליו עם חרב ורוצה להרגו. כך הוא בכה וניגן ובכה עד בלי שיעור".

וראה שביל אחד מן הצד

שק עם ספרים ולחם על שכמו, וגעגועים נסתרים בלבו. הוא יורד מדי יום בשיפולי ההר, טובל עצמו במימיו הזכים של מעיין מגידו, משם ממשיך ומהלך בשבילי ההר, מהלך בדרך יחידי. מימי הנחל נובעים בשלווה ברוכה, מרווים את שורשי עצי התאנה הזית והחרוב, רבי ישראל מתבונן ביפי הבריאה, כאן היו מהלכים רשב"י והחבריא, ומתוך דבקותם העצומה בקודשא בריך הוא, נתגלו להם סתרי נסתרות התורה.

מהלך הוא עם תורה של הרבי, חוזר על ה'הלכות' שעליה, ומפיו משתפכת התפילה מליקוטי תפילות. הגעגוע עצום כנהר שוטף. הוא מרגיש ביטול הישות ותשוקה אחת ויחידה: להיכלל בו, בחי החיים, כל הימים.

במיוחד אהב להתבודד בבקעה שלמרגלות ציון שמאי הזקן, בואכה מערת רב המנונא סבא, עד שלימים ייקרא המקום על שמו "ר' ישראל קארדונער'ס פעלד' – השדה של רבי ישראל קרדונר.

ימים שלמים מבלה הוא מחוץ לישוב ואיש בל עמו, רק אלוקי השמים והארץ, יחיד במלוכה.

פעמים, שהוא יושב דומם, מתבונן במעשי האלוקים, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".

עתים מתמלא בושה עצומה מהדר גאונו יתברך, עד שפניו מאדימות ממש. ועתים, מתרונן לבבו בקרבו בהודיה וכל כליותיו אומרות שבח והלל לבורא, עד שלבו נושא את רגליו בריקוד, יחד עם העצים והאילנות, השיחים והעשבים וכל הבריאה כולה.

וכך יתאר תלמידו: "אני ראיתי את רבי ישראל קרדונר, איך הוא היה מרקד, איך הוא היה שמח עם השם יתברך ואיך הוא היה מודה לו מאוד על כל דבר, על הדירה, על הכסף, על הילדים, על הכל. הוא הודה להשם יתברך: 'ריבונו של עולם, מודה אני לפניך שנתת לי בנים, שנתת לי כסף, שנתת לי דירה…"

"איי, אני אהבתי לשמוע איך רבי ישראל היה אומר: 'כשיבוא משיח, יאמרו כולם, כל אחד לחברו: לכו נרננה להשם, נריעה לצור ישענו, נקדמה פניו בתודה, בזמירות נריע לו…".

רבי ישראל כבר נמצא שם, בלעתיד לבוא, והוא גם רואה בעיני רוחו איך כבר אין בני האדם להוטים אחר שום דבר בעולם, אלא רק אחריו יתברך וכל מעייניהם רק בו, ואיש אל רעהו פונה ואומר "לכו נרננה להשם".

שהרי בוודאי סוף כל סוף כל בני תבל יאתיו ויתנו לו כתר מלוכה, אבל מתי?…

לא בכדי היה אומר רבי ישראל בער: "אני כבר ראיתי את הגאולה, ראיתי את רבי ישראל וראיתי איך שיהיה העולם אחרי ביאת המשיח. הוא היה בעולם הזה, אבל הנשמה שלו היתה בעולם הבא".

ומתוך שמחת ההודיה, זולגות היו עיניו דמעות כמיהה וגעגועים להשם יתברך ולתורתו ולצדיקו הנאמן, כמו שממשיך רבי ישראל בער לצייר בלשונו הזכה והטהורה את אשר ראו עיניו כמציץ מן החרכים:

"אוי, כמה הוא היה בוכה לפני השם יתברך והיה מתגעגע מאוד לכל דיבור של המעשיות, מתי נזכה לזה, להרגיש ולראות ולהבין את הדיבור הזה, הדיבור הזה, הדיבור הזה. את השיחות, וכל דיבור שגילה רבינו הקדוש בעולם.

"אני זכיתי לראות בעיני העבודה של רבי ישראל, איך הוא עבד השם, איך הוא דיבר עם השם… אני זוכר הבכיות שלו, איך היה בוכה על ציון רבי שמעון בר יוחאי. היה כמו ששופכים כמה פחים מים מן הדמעות שלו להשם יתברך!

"היה קודש קדשים כאלה, געגועים כאלה… ממש היה נס שהיה חי בעולם; 'ריבונו של עולם, רחם עלי, רחם עלי, מתי תיתן לנו הבעטלריס, מתי תיתן לנו חיים כאלה?', הוא זכה לחיות חיוּת כזה, נעימות כזה, חיים כאלה, דיבורים כאלה… לב כזה לא רואים, רק כשיבוא משיח!".

ותהיה יושב שם ובכל זמן שיהיה לך פנאי תהיה רק מתגעגע

רבי ישראל אינו מלאך ואינו שרף. הוא בן אדם. יש לו עליות וירידות. אבל הוא טעם מאורו של הבעל תפילה והולך אחריו, ובעל התפילה לימד אותו כי שום דיבור ושום רצון אינם הולך לאיבוד. "כל הדברים הם שם ביוקר גדול". לעתים, נסתר ממנו האור ואינו זוכה להרגיש, ולא כל שכן לשוח ולדבר, אך גם על כך דיבר הרבי ונתן עצה לישב דומם ולייחל, העיקר לבלי להניח את מקומו.

כך ממתיק רבי ישראל בער בלשונו באחת משיחותיו במעלת יקרת ההתבודדות:

"ואפילו כשכבר קמים, נמצאים בחושך, לא יכולים לפתוח את הפה. אבל אם חזקים בזה, ולא זזים – אני לא מפסיק! שעה אחת על השעון! אני צריך לעמוד שעה אחת! אני אגיד איזה דיבור, אני יתגעגע להשי"ת שיתן לי דיבורים – אני צריך לעמוד משך שעה!…

"מה שנתן לנו רבינו הקדוש, זה מתנות כאלו… אבל אם חזקים בזה. למשל, רבי ישראל – האם לא היה אצלו אותו דבר? הוא גם כן, הגיע לו בקושי".

ובשכר ההמתנה, זוכה רבי ישראל ונפתחים לפניו מחדש שערי הדביקות ולבו יוקד שוב בשלהבת של אהבה, אשר מים רבים לא יוכלו לכבותה. ובכל עת שנפתחים לו שערי הרצון, הוא מבקש בעד אחיו ועמו.

והתחיל לבכות מאוד ואמר: אני יודע שישנו בוודאי

סמוך לציון רשב"י שכן באותם ימים כפר ערבי בן כמה עשרות פלאחים, מפתחות הציון היו מוחזקות בידי ערביי הכפר שנהגו כבוד במקום והיו דואגים לניקיון החצר והמערה. בראות נכבדי הכפר את גודל מסירותו של רבי ישראל לציון הקדוש וכמה טצדקי הוא עושה בכדי לשהות כמה שיותר בסמוך לו, החליטו לחרוג ממנהגם ולתת ליהודי הקדוש את מפתחות הציון.

פעם ארע, וכשהגיע רבי ישראל לציון הרשב"י, פשפש בכיסיו כדי לפתוח את השער הנעול, והנה מתברר לו כי שכח את מפתח השער בביתו. צער רב מילא אותו על כי לא יוכל להיכנס אל הקודש פנימה. לחזור לאחוריו לאחר שעשה את הדרך הארוכה עד לכאן, לא עלה כלל על דעתו, ודמעות החלו זולגות מעיניו הטהורות. והנה, נס ארע, באורח על טבעי נפתח השער ללא כל מפתח! – סיפור זה מסר החסיד ר' יעקב זאב הכהן ברזסקי.

ששה ילדים בשכר שש הלירות

מעשה באחד מחסידי טבריה, ממשפחת מתנגדים מובהקים, שלמד בנעוריו עם רבי ישראל בער בישיבת 'תורה אור' בטבריה, ר' אברהם אשכנזי שמו. באחד הימים גילה את אוזנו של רבי ישראל בער, כי בטרם נולד להוריו, הם היו חשוכי בנים תקופה ניכרת. חילו ההורים את פני גדולי וחשובי טבריה ואלו האצילו להם ברכה, אך ישועתם בוששה לבוא.

ידע האב כי במירון מצוי איש אלוקים, בצר לו יצא את טבריה עירו ושם פעמיו אל ציון רשב"י, ניגש אל רבי ישראל קרדונר ושח לפניו: "רבי ישראל, כבר חלפו שש שנים מנישואי, וילדים אָין".

"רבי ישראל לא דיבר הרבה", מספר ר' ישראל בער, "הוא דיבר בקיצור: 'אני צריך לתת שש לירות למדפיס; תתן לי שש לירות'. רבי ישראל לא אמר לו שיהיה לו בנים".

שש לירות היו אז סכום גדול, אבל הוא מסר בו במקום לידי רבי ישראל את שש הלירות שחסרו לו עבור הדפסת ספרי רבינו, ולא ארכו הימים ונולד לו בן, ואחריו עוד חמשה ילדים.

"אני והבן שנולד, אברהם אשכנזי, היינו חברים בישיבה, האבא שלו היה חשוב מאוד ומשפחתו היו כולם מתנגדים, אבל האבא נתן את הכסף לרבי ישראל, שש מטבעות זהב, ונולדו לו ששה ילדים".

בסיפורו זה, ביקש רבי ישראל בער להדגיש, כי רבי ישראל לא 'הבטיח' מאומה לאיש, כי רחוק היה כמטחווי קשת מכגון דא. ברם הוא האמין בכוחו של רבינו הקדוש להמשיך ישועות ברוחניות ובגשמיות, כעין שכותב מוהרנ"ת לתלמידו רבי שמשון שהיה חשוך בנים: "באמת אין בידי מפתח של בנים, אבל הוא אינו גם ביד השאר ודי למבין. ואני חזק בדיבורי שדיברתי עמך כבר כמה פעמים; ממה נפשך, אם אפשר להמשיך איזה חסד ליתן לך בנים, בוודאי תוכל לפעול פה בעזרת השם יתברך יותר מבכל העולם כולו…".

שוב מעשה, ובא באחד הימים, להבדיל, ערבי עשיר מלבנון אל מערת רשב"י והיה הולך ומסתובב הנה והנה כשפניו עצבות. פנה אליו רבי ישראל: "ניכר על פניך שדבר מה מעיק עליך, שמא אוכל לעזור לך?" השיב הגוי כי צרה נתרגשה עליו והוא בא מביתו המרוחק עד לכאן, לקבר הצדיק, אולי מפה תצמח ישועתו.

"עשה משהו למען הצדיק ואתפלל עבורך", השיב לו רבי ישראל. הערבי תרם על אתר סכום נאה לבניית גדר מעוטרת מברזל שתפאר את ציון רשב"י ורבי אלעזר בנו, זו הגדר העומדת על תלה סביב ציוניהם הקדושים עד עצם היום הזה. 

על משמר קדושת ציון רשב"י

בהרגשתו העצומה ברוממות מקום גניזת ה'עיר וקדיש', לא יכול היה רבי ישראל לסבול כל נדנוד של פגיעה בקדושת המקום, והוא עשה כל אשר לאל ידו בכדי להוסיף ולבצרה.

בעיה כאובה שהטרידה את מנוחת גדולי וחשובי הרבנים באותם ימים, היתה תערובת האנשים והנשים באתרא קדישא מירון בל"ג בעומר, שהיה בה חילול ה' נורא וזילות מקום גניזתו של התנא האלוקי אשר בחיבורו הזוהר הקדוש כה מרבה לזעוק על קדושת היסוד וטהרת מחנה ישראל. משנה לשנה החמיר הדבר לדאבון נפשות היראים, כאשר מקרב אנשי ה'קולוניות' – המושבות, היו באים המוני צעירים בערבוביא ובחוסר כבוד למקום ושרים שירי חולין.

הרבנים לא ידעו לשית עצה לנפשם כדת מה לעשות בעניין. עד אשר ארע 'אסון המפולת' במירון, שבעקבותיו החליטו כי לא ניתן לחשות עוד.

היה זה בליל ל"ג בעומר דשנת תרע"א, בעת ההדלקה על גג הציון במירון, כשהחלו אותם אחים תועים לשיר שיריהם, ארע לפתע אסון מחריד, רוח חזקה שאינה מצויה נשבה באופן פתאומי ופיזרה את להבות האש על ראשי הציבור, האנשים החלו לברוח ולהימלט כל עוד רוחם בם מן האש ונדחפו בהמוניהם על גדר האבנים, הגדר הרעועה לא עמדה במעמסה וקרסה יחד עם המוני האנשים למטה אל החצר על האנשים שהיו שם, שבעה אנשים נהרגו במקום ל"ע ועשרות נפצעו בדרגות שונות.

האסון זעק לשמים, שכן מעולם לא ארע מעין זה במקום קודש הקודשים מירון. אפילו ערביי הכפר השתוממו ואמרו, כי אין זה אלא שהצדיק אינו רוצה שינהגו בקברו בהתנהגות שאינה הולמת.

קמו גדולי הרבנים בצפת ובטבריה, ובראשם ראב"ד עדת עסטרייך אונגרין בצפת, רבי יצחק ראבין, ממשפחת בעל ה'דברי יחזקאל' משינאווא זצ"ל, ואמרו כי לא באה הצרה הזאת אלא בשל חילול המקום הקדוש והגיע העת לגדור את הפרצה.

היו שצידדו בעקבות האסון לבטל לגמרי את ההילולא בל"ג בעומר במירון, שנהפכה מקודש לחול. אך כנגדם היו שאמרו כי חלילה לבטל את ההילולא אשר יסודה בקודש ורשב"י חפץ בה. לבסוף נמנו וגמרו לאסור על נשים לבוא ביום זה למירון למשך שבע שנים.

התקנה נשמרה ואיש לא העז לעבור עליה, עד לשנת תרע"ו, שאז נסתלק לעולמו רבי יצחק ראבין ונתבטל החרם.

החסיד רבי שמואל הורביץ מספר בספרו 'ימי שמואל' את כל השתלשלות המעשה כפי ששמע מאבותיו ומזקנים שהיו שם בעת המפולת ומוסיף:

"וסיפרו לי זקנים שהיו בעת המעשה, כי היו בזה השגחות נפלאות, כי מי שהיה צריך להיפגע, אפילו שהיה רחוק, נפגע, ומי שהיה צריך להינצל, אפילו שהיה קרוב, ניצל. וסיפרו גם, שבעת הריקודים, מקודם שהיה המפולת, רקד עם האנשים יהודי בלתי מוכר ומפעם לפעם היה מחליף את הכובע שלו עם אחד מהרוקדים, והיו הרבה שרצו בשביל השמחה להחליף עמו את הכובע ולא הסכים, רק עם מי שהוא רצה להחליף. ואחר כך ראו שכל מי שלבש את הכובע שלו, אפילו שהיה בסכנה הגדולה ביותר, ניצל. והיהודי הנ"ל נעלם ולא נודע מי הוא ומה הוא.

"הכלל, תלו את הסיבה לאסון הנ"ל בגלל התערובת אנשים ונשים ופריצות, ובגלל זה עשו אנשי צפת והרבנים, אסיפה גדולה, והכריזו חרם שנשים ובנות אסורים להימצא במירון – גם לא על הדרך שהולכים למירון עד צפת – לא בערב ל"ג בעומר ולא בל"ג בעומר. והנשים היו באים למירון כמה ימים קודם, ויום קודם ערב ל"ג בעומר היו חוזרים לביתם. ובשני הימים האלה, דהיינו ערב ל"ג בעומר ול"ג בעומר, לא היו רואים שום אישה במירון ולא בכל הדרך עד צפת, והחרם היה למשך חמש שנים. ושמעתי ששום אדם לא רצה לקבל על עצמו להכריז את החרם לפני הציבור, רק הרב ישראל מקארדאן מחסידי ברסלב עמד בפני הציבור באימה וביראה והכריז את החרם בשם הרבנים" (ימי שמואל, פרק יג)

שמחות ובכיות

דממת קודש שוררת בכל סביבות מערת התנא האלוקי, ההרים הנישאים שסביב לה, העמקים והגאיות, הסלעים, הנקיקים והצמחייה השופעת, הכל עטוף בנועם עליון נורא ונשגב, גן עדן עלי אדמות, אשר רגל אדם אינה עוברת בו.

בפנים, במערה הריקה, עומד איש אלוקים, עיניו אדומות והוא בוכה ובוכה… לרגליו שלולית גדולה של דמעות, ומעיין דמעותיו אינו נפסק.

ושלולית הדמעות הולכת וגדלה למול עיניו המשתוממות של המקורב הצעיר, המביט נדהם ונרעש, אינו מבין איך לאדם אחד כל כך הרבה דמעות שאינן נגמרות? הלא טבעו של הבכי שהוא נפסק, וכאן הוא רק הולך ומתגבר עוד ועוד.

"עמדתי וחשבתי לעצמי" מספר רבי ישראל בער ברתת ויראה, "מאיפה יש לו כל כך הרבה דמעות?!…

"אני ראיתי איך רבי ישראל בכה בדמעות אצל רבי שמעון על הציון הקדוש… אינני יודע איך נמצא באדם כל כך דמעות; 'אבא רחמן, אבא רחמני, אבא רחמני, רחם עלי, רחם עלי, אני רוצה לישן ולאכול, מה יהיה התכלית מזה, רחם עלי שאדע איך לאכול, איך לעבוד השם'.

"הדמעות שלו, כשבכה על הציון של רבי שמעון, היה על הארץ כמו ששופכים פח מים, בחורף, בקור! היה מלא מים מהדמעות שהוא בכה לפני השם יתברך שירחם עליו. אין לי שום לשון לדבר על זה, על זה שרבינו ואנשיו הם בכו שיתן להם יראת שמים. מה הוא ביקש? שיהיה יחיד עם השם יתברך, שהוא ידבר וישיח לפני השם יתברך.

"אוי, רק לשמוע איך רבי ישראל היה אומר: 'ריבונו של עולם' – היה מספיק לכל החיים. מי יכול לספר עניינים כאלה, באהבה כזו, בגבורה כזו, בקדושה כזו, אור כזה!… איזה מין התבודדות, איזה מין תפילה. אין בעולם! רק רבינו הקדוש!

"איי, רבי ישראל עליו השלום, הוא כל כך בכה: 'ריבונו של עולם, אבא'לה רחם עלי, אני כל כך רחוק, אני לא מרגיש טעם מהתורה, מהתפילה. אני רחוק מאוד, רחם עלי, רחם עלי, רחם עלי, אבא'לה אבא'לה…'

"הוא היה עם השם יתברך ביחד והיה בוכה לפניו: 'ריבונו של עולם אני לא יכול להתפלל, אני לא מתפלל, אני אוכל כמו שאני אוכל, מה יהיה התכלית ממני…', הוא היה בוכה לפני השם יתברך ולפני רבי שמעון בר יוחאי, הוא היה בוכה ומתגעגע כל כך, כל השולחן היה רטוב מהדמעות, וגם הרצפה, נעשה בבית כמו ששופכים פח מים מהדמעות שלו. כן, ככה היה הלב בוער להשם יתברך.

"מי שראה הפנים שלו בזמן שאמר 'ריבונו של עולם אבא'לה אבא'לה…', מי יכול לתאר דביקות כזה, מתיקות כזה, הוא היה יחיד עם השם יתברך והוא דיבר אתו כמו עם אבא רחמני. מי יכול לתאר, מי יכול לשער געגועים כאלה, חיים כאלה…"

ר' ישראל טשאק – "קארדונער", "היילפרין", "ברסלבר"

ואותו רבי ישראל שהיה בעל בכי מופלג ודמעתו היתה לו לחם יומם ולילה – היה איש של שמחה וריקודים מאין כמותו. שמחתו הביאתו לידי בכיה, והבכי הוליד את השמחה. כדברי רבינו "עיקר מעלת הבכיה, שתהיה מחמת שמחה, וזה 'בכיה' הוא ראשי תיבות בשמך יגילון כל היום" (ליקוטי מוהר"ן קעה) "אחר לב נשבר בא שמחה, וזה סימן אם היה לו לב נשבר – כשבא אחר כך לשמחה" (שיחות הר"ן מה)

כמה כינויים היו לו; שם משפחתו היה היילפרין אולם כינוהו "הקארדונער" על שם קארדאן, גליציה, ממנה בא. אלו שלא מאנ"ש כינוהו "ר' ישראל ברסלבר" וכך גם נחקק על מצבתו, ובאומן קראוהו "ר' ישראל טשאק' – 'שמח' בשפת יהודי גליציה – כמובא במכתב מוהרנ"ת זי"ע בהזהירו על השמחה: "און טאקי פארט האפ, און נאר האפ, און ווידיר האפ, און בלשון חסידים שבמדינת קיר"ה: טשאק, טשאק! (ואמנם הלאה שמח, ורק שמח, ושוב שמח, ובלשון חסידים שבמדינת קיר"ה: טשאק טשאק!)".

"היה לו שמחה כזו גדולה" – מטעים תלמידו – "הוא היה תמיד מרקד והיה תמיד בשמחה, אז קראו אותו רבי ישראל טשאק".

*

ימים ארוכים בשדות וביערים, הרחק מעין הבריות. ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. רבי ישראל קרדונר חי חיים של חוץ ליישוב, חיים של כיסופים וגעגועים לגאולה, ליום בו תתגלה מלכות ה' על כל יושבי תבל, "יום אחד הוא ייוודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור", היום שבו תתבטל הסתרת הטבע ותתגלה אלוקותו יתברך בכל העולם כולו.

רבי ישראל הולך ליער כדי לבקש על הגאולה, "הוא היה דואג תמיד על ישראל, תמיד היה לו צער כזה על ישראל, איפה עם ישראל? איפה?"…

"הוא הלך בשדה בחצות לילה, אף אחד לא ידע ממנו והוא הלך ביער ובכה לפני ה' יתברך, הוא בכה בשבילנו…"

מתי יהיה זה, וידע כל פעול?

ובראש השנה, היום שכולו הכתרת מלכו של עולם ותפילה להתגלות מלכותו על כל יושבי תבל, עלו וגאו בלבו הגדול של רבי ישראל הכיסופים עד לאין שיעור:

"אנחנו התפללנו אצל רבי שמעון בר יוחאי, ואחר התפילה עבר זמן ואני כבר אכלתי, ואחר הסעודה ירדתי לציון רבי שמעון, והוא, רבי ישראל קרדונר, עמד לבד ברבי שמעון, הוא היה עומד ברעדה כזו, ביראה, בדבקות כזה, בשמחה כזה, הוא רצה לראות תיכף את זה; 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו'.

"כל העולם לא ידעו איפה רבי ישראל, אני הרגשתי שהוא נמצא למטה בבית הכנסת, אז הלכתי לשמוע ולראות. אני באתי וראיתי שהוא לא יכול לזוז הלאה, 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו'.

"איי, הוא אמר אלה הדיבורים, הוא טען עם השם יתברך: 'מתי יהיה זה, 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו'?

"הוא היה רועד כלו והיה נראה שגם כל הבנין רועד, 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו'" – – –

הקמח שהגיע מצפת

והשהיה במערת רשב"י בימים ההם, לא קלה היתה כלל, כפי שמספר רבי ישראל בער:

"אני התקרבתי בתקופה שהיה רעב כזה, הייתי אז עם רבי ישראל, כשרבי ישראל הלך למירון, הלכתי עמו. נו, הייתי שם במירון, והיו איזה ימים שלא היה לנו מה לאכול, איזה פרוסת לחם. חשבתי שנלך לצפת, בין אנשים, יהודים, שיהיה לנו מה לאכול, פרוסת לחם, שיהיה לנו משהו, על כל פנים בצמצום, משהו, אבל כאן אין שום דבר!

"אמרתי לרבי ישראל שצריכים לילך לצפת, אי אפשר לסבול. רציתי שניסע לצפת, רציתי פרוסת לחם. אז הוא אמר לי: 'עד שלשה ימים אם לא יגיע כלום אז נלך', שלשה ימים!

"עברו שני ימים, ביום השלישי כבר חיכיתי שנלך יחד לצפת, אז הגיע שלש קילו קמח מרבי נתן טירוביצר (מאנ"ש בצפת).

"הוא היה מאוד מקושר אל רבי שמעון בלי שיעור, אל רבי שמעון בר יוחאי, אל הזוהר הקדוש. הוא ישב תמיד אצל רבי שמעון, לא יכל להיפרד. היה לו המפתח של הדלת, והיה שם עם רבי שמעון לבד.

"הוא גר זמן מסוים במירון עם משפחתו, ובאותו זמן היה גם כן בכל פעם אצל רבי שמעון. במירון הוא ישב בהמושב-זקנים (המבנה הישן שמעל הציון), והוא היה לבד אצל רבי שמעון.

ומסיים רבי ישראל בער: "כל הדיבורים שלנו הם רק כדי שנלמוד מזה איך שאנו צריכים את רבינו, איך שצריכים לשום לב היטב. והכל ישנו כאן. הכל, הכל, מתחילה עד סוף!".

*

בדרכו של מורו צעד רבי ישראל בער עצמו. מצניע לכת היה עם אלוקיו, ואך מעט מזעיר מעבודתו את ה' נראה לעין חבריו. סיפר החסיד המופלג רבי שמואל צ'צ'יק, כי זכור הוא כיצד היה רבי ישראל בער צורר אל תוך שק: כיכר לחם, שולחן-ערוך, זוהר וספרי רבינו, וחומק-יורד מציון רשב"י אל העמק, מתרחק ונעלם בין ההרים, ורק לקראת השקיעה היה נראה שוב במערת רשב"י בבואו לתפילת מנחה-מעריב. כך יום אחר יום.

ובדרך זו הלכו והולכים כל אלו שקולו של הבעל תפילה הגיע לאוזנם והם בחרו להסתפח אל נחלתו הקדושה ולילך אחריו באשר ילך ולקשור נפשם בו כל הימים, וכלשון מורנו רבי נתן "מי שרוצה לטעום אור רבינו הקדוש, שהוא אור הגנוז, ירבה בהתבודדות" (ביאור הליקוטים על תורה ט"ו).

דרכו של הבעל תפילה הקדוש הולכת ונסללת, הולכת ומתרחבת מדור לדור, עד כי סוף כל סוף תהיה דרך כבושה וכל בני תבל ילכו בה.

נישא מרום עינינו אל דורות הראשונים, אל אנשי אמת ואמונה שחיו בזה העולם, והילכו בדרך יחידי, בדרך יחידו של עולם, בהתקשרות ליחידי הדורות, וסללו את הדרך לאלו שיבואו אחריהם, למען יידעו כי אין אלו מעשיות נאות גרידא, אלא דרך החיים, אשר כל החפץ בחיים האמתיים ילך בה ויביא גאולה לנפשו שלו ולכל העולם כולו.

"ואחר כך שלחו לשם את הבעל תפילה ונתן להם תשובות ותיקונים, וטיהר אותם, והמלך הנ"ל מלך בכיפה וכל העולם שבו אל השם יתברך, ועסקו רק בתורה ותפילה ותשובה ומעשים טובים, אמן כן יהי רצון" (מעשה מבעל תפילה בסופו).

תמונות מעליה לקברו ביום היארצייט בשנים עברו:

לסיפור מיוחד על רבי ישראל קרדונר ורבי ישראל בער אודסר הקש כאן

התפילה שהשביתה את הכפר